התחזקות בעת השלמת מצווה
חז"ל אמרו: "המתחיל במצווה אומרים לו גמור".[1] זה מאמר חז"ל ידוע: אדם התחיל במצווה מסוימת – לא משנה איזו מצווה – אומרים לו: גמור. רבי נתן אומר[2] שצריכים להתחזק מאוד מאוד בעת הגמר של המצווה והעבודה שהאדם התחיל. יש עניין של התחלה, ויש עניין של גמר. הגמר, הרגע שבו מסיימים את המצווה, הוא מצב מיוחד בפני עצמו.אבל צריך להבין: למה בכלל צריכים לומר לו "גמור"? לכאורה, אם אדם התחיל במצווה, מובן מאליו שהוא גם יסיים אותה. אם צריכים לומר לו "גמור", כנראה יש כאן איזו התרשלות, איזו הרמת ידיים שמופיעה דווקא לקראת הסוף.
חז"ל אמרו גם: "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה".[3] כלומר, הסיום של המצווה הוא שקובע אם המצווה תיקרא על שמו של האדם. ולמה? כי על פי רוב, הגמר קשה וכבד מאוד. יש כבדות מיוחדת שמופיעה דווקא בגמר המצווה. אפשר לראות את זה בחוש. אדם מתחיל במצווה – ביקור חולים, הכנסת אורחים, תלמוד תורה, תפילה, לא משנה איזו מצווה – ובהתחלה הוא יכול להיות מלא התלהבות. אחר כך הוא מתרגל, הדברים נכנסים למסלול, אבל כשהוא מתקרב לסיום מופיעים פתאום קושי וכבדות מיוחדים.
אנחנו מכירים את מאמר חז"ל "כל ההתחלות קשות".[4] בשביל להתחיל צריך לפעמים שכנוע, צריך השראה, צריך איזה "פוש". אבל מתברר שלא רק ההתחלה קשה. גם הסוף קשה מאוד.
אז מה קל?
רבי נתן אומר שלאחר ההתחלה, אחרי שהאדם כבר התחיל, הדברים הולכים ומתנהגים קצת כסדר. נוצרת שגרה. האדם כבר שבר את המניעות הראשונות, הוא מתרגל לעניין, ובמשך תקופה מסוימת הדברים יכולים ללכת יפה. אבל אחר כך, כשמגיעים אל הגמר, שוב נעשה קשה וכבד מאוד. לפעמים הכבדות שנופלת על האדם בסוף גדולה אפילו מזו שהייתה בהתחלה.
♦
לחבר את האחרית אל הראשית
למה זה כך? רבי נתן מסביר שהגמר הוא בחינת "אחרית". והעבודה שלנו היא לקשר את האחרית אל ה"ראשית". ניקח דוגמה כללית. אדם מתחיל להתקרב ליהדות. ההתחלה קשה – "כל ההתחלות קשות". הרבה היו רוצים להתחיל ולא מצליחים בכלל. מי שכן מצליח קיבל איזו התעוררות, איזו השראה פנימית שמשכה אותו. אחר כך הוא נכנס למסלול, מתרגל, ובמשך תקופה מסוימת הדברים הולכים כסדר.ואז מגיע הסוף של אותה תקופה. ודווקא אז עלולים להגיע עייפות, שעמום, ריקנות, יובש, ועוד בעיות – כל אחד לפי בחינתו ולפי הקשיים שלו.
למה? מפני שהאחרית כבר אינה דומה לראשית. בראשית הייתה התלהבות; עכשיו אין אותה התלהבות. בראשית הייתה השראה; עכשיו נדמה שאין השראה בכלל. דווקא כאן נמצאת העבודה. תכלית המצוות והעבודות שלנו היא לחבר את האחרית אל הראשית. ומכיוון שזאת עבודה – היא קשה. חז"ל אומרים שאין המצווה נקראת אלא על שם מי שגומרה, מפני שמי שגומר הוא הגיבור שהצליח לעמוד במבחן האחרון: כשהיה צריך לחבר את האחרית אל הראשית.
את הרעיון הזה אפשר להבין גם מבחינה כללית יותר. העולם הזה, העולם הגשמי והמוחשי שאנחנו חיים בו, הוא בבחינת "אחרית". לעומתו, ה"ראשית" היא מחשבת הבורא – מה שהקב"ה רצה ותכנן בבריאת העולם.
"בראשית ברא אלוהים".[5] הראשית היא עדיין המחשבה, הרצון והתוכנית התיאורטית; האחרית היא המימוש בפועל, בתוך העולם הגשמי. וכאן נמצא הקושי: הראשית והאחרית נראות כהפכים. מצד אחד המחשבה העליונה, ומצד שני עולם המעשה הגשמי. העבודה היא לחבר ביניהם – להביא את מה שהיה בראשית המחשבה עד לאחרית, עד המימוש בעולם.
אותו דבר מתרחש, בקנה מידה קטן, בכל מצווה שאדם עושה. הוא מתחיל, אחר כך מתרגל, ולבסוף מגיע הרגע שבו קשה לו לגמור. כשהוא מתמודד עם הקושי הזה ומביא את המצווה שהתחיל עד לסיומה, הוא משתתף באופן פרטי במהלך הגדול הזה של חיבור האחרית אל הראשית.
ודווקא משום כך, אומר רבי נתן, הבעל דבר מתגרה באדם מאוד בנקודה הזאת. הוא נברא בשביל לנסות לעכב ולמנוע מן האדם להשלים את מה שהתחיל. כי בכל מצווה ועבודה יש התחלה ויש סוף, והמצווה אינה שלמה עד שגומרים אותה.
מצווה היא דבר שמתקיים בתוך זמן מסוים. התקופה השייכת למצווה יכולה להיות כמה שניות, היא יכולה להיות כמה שנים, ואפילו אלפי שנים – תלוי באיזו מצווה מדובר ובאיזו כלליות או פרטיות מסתכלים עליה. אבל כל עוד לא הסתיימה התקופה השייכת לאותה מצווה, המצווה עדיין אינה שלמה. דבר שלם הוא דבר שהגיע לגמרו.
ודווקא כאשר זוכים לגמור את המצווה, זוכים להמשיך את האור הנמשך על ידה.
מה פירוש הדבר?
הקב"ה נתן לנו פעולות מסוימות, המצוות, שעל ידן אפשר לצמצם את האור אינסוף עד שיהיה בעולם המוגבל שלנו. הרי העולם המוגבל ואור אין סוף, הם לכאורה שני הפכים. והקב"ה נתן לנו את המצוות כאפשרות לחבר בין השניים, לאפשר לאדם שנמצא בתוך עולם מוגבל לדבוק באור אין סוף. לכן גם המילה "מצווה" קשורה לעניין של צוותא וחיבור. על ידי קיום המצווה, האדם מתחבר לבחינה מסוימת השייכת לשורשה של אותה מצווה.
כמובן, הרבה מן המצוות רחוקות מן ההיגיון הפשוט שלנו, מפני שהן שייכות לכללים עליונים מאוד, לשורשי הבריאה. לכן אין צורך להכניס לכל דבר את ההיגיון שלנו. אם אפשר לחבר מצווה מסוימת גם אל השכל הפשוט – טוב מאוד. אבל לא שם נמצא הטעם היסודי של המצווה. הטעם הכללי של המצוות הוא אחד: לחבר את הנשמה אל הקב"ה. לכל מצווה יש כמובן גם העניין הפרטי שלה, לפי המצווה, לפי הזמן, לפי האדם שעליו היא חלה – שהרי לא כל מצווה חלה על כל אדם. לכל אדם יש המשימה שלו.
כשאדם הולך עד הסוף ומשלים את המצווה, הוא זוכה להמשיך את האור הנמשך על ידה. הוא מגלה אור בתוך העולם. זאת הפעולה שהקב"ה נתן לו לעשות: להמשיך מן הראשית אל האחרית, ולחבר את האחרית אל הראשית.
אי אפשר למדוד את גודל החלק בעולם שאדם תיקן וחיבר על ידי מצווה אחת. אין לנו שום כלי למדוד את זה. ויש בזה לפעמים הפתעות גדולות: אדם חושב שהוא לא עשה כמעט כלום, ובאמת הוא עשה מצווה עצומה וחיבר דבר חשוב מאוד לשורשו. לכן צריכים להתחזק מאוד לגמור את המצווה והעבודה שהתחלנו. זה נשמע פשוט, אבל זה עמוק מאוד, זה רלוונטי ואקטואלי לכל אדם בעולם.
♦
כשהטעם נעלם
אנחנו רואים את זה בתחומים רבים בחיים. ניקח למשל חתונה. אין מצווה יפה כמו חתונה. בהתחלה זה פלא פלאים, נפלא. נכון, יש קשיים – כל ההתחלות קשות – אבל יש התלהבות גדולה. אחר כך נכנסים לשגרה, וכעבור שנים מגיעות תקופות אחרות, למשל כאשר הילדים גדלים, ולפעמים מתעוררים משברים שמערערים את כל מה שהיה נראה יציב וברור.אדם שלא מכיר את התהליך הזה לא מבין מה קורה לו. הוא יכול להתייאש: הוא חשב שכבר קניתי את מקומו, כבר יש לו "חזקה"; הוא כבר כמה שנים בתוך הדבר הזה, כבר התרגלתי אליו – אז מה קרה פתאום?
אבל דווקא כאן הוא נדרש להשלים את המצווה. הוא צריך לחבר אל הראשית גם את האחרית, גם את התקופה הקשה הזאת, שלפעמים היא נטולת טעם. אין התלהבות, אין חוויה מיוחדת – יבש. ודווקא כאשר מגיע היובש והאדם מתחזק וממשיך, שם נמצאת עיקר העבודה. זה העיקר!
♦
"עולם הזה" – איפה הוא?
יש שיחה ידועה של רבי נחמן בעניין העולם הזה:[6] על העולם הבא אנחנו מאמינים שהוא קיים. אנחנו מאמינים בני מאמינים; אבותינו סיפרו לנו שיש עולם הבא וקיבלנו את הדבר באמונה. אבל עולם הזה? אמר רבי נחמן: אולי הוא נמצא איפשהו, אבל לא כאן. כאן הרי הכול מלא ייסורים וטרדות. יש דברים שנראים מאוד כמו "עולם הזה", כמו חיים נוחים וטובים שאדם מדמיין לעצמו, אבל בסופו של דבר זה דמיון. רבינו אמר שאין באמת "עולם הזה" שאפשר להתיישב בו ולומר: הנה, הגעתי אל המנוחה. האדם נמצא כאן בתוך עבודה.הקב"ה מזמין לכל אדם את המבחנים השייכים לעניינו, לשורש נשמתו ולמה שהוא צריך לתקן בגלגול הזה. לפי ספרי הקבלה, הנשמה עשויה לשוב לעולם פעמים רבות, וכשהיא זוכה לחזור שוב כאדם וכיהודי, יש לה משימה מיוחדת. יש הרבה דברים שכל אדם צריך לעשות, אבל יש גם נקודה מסוימת ומיוחדת השייכת דווקא לו. והקב"ה דואג בהשגחה להזמין לפניו את המצוות ואת העבודות השייכות לחלקו.
אלא שהוא צריך לדעת מראש כיצד נראה התהליך. בהתחלה יהיה קשה, אבל תהיה גם סייעתא דשמיא מיוחדת. הוא יקבל עזרה מן השמיים. אחר כך הוא יתרגל, יקבל כלים וכוחות, והדברים יתחילו להתנהל כסדרם. ואחר כך – הוא "יתייבש". ושם מתחיל המבחן האמיתי: האם הוא ילך עד הסוף?
♦
"קשה – זה לא סימן!"
יש לי חבר טוב שבזמנו היה מנהל תלמוד תורה בבני ברק. המשרד שלו היה אוטובוס, בלי גלגלים. זאת הייתה תקופה שלא היה הרבה, ובוודאי שבאוטובוס הזה לא היה מזגן. כמה חודשים בשנה הוא היה ממש תנור, ובחורף זה היה מקרר.הוא סבל מאוד. מההורים, מהילדים, מהתנאים, מהכספים – מכל הכיוונים. פעם בשבוע הוא היה רגיל לעלות לירושלים אל רבי לוי יצחק בנדר, להתייעץ איתו ולקבל ממנו חיזוק. פעם אחת הוא אמר לרבי לוי יצחק: נמאס לי. אני רוצה לעזוב. אני רוצה להפסיק. קשה לי מדי. רבי לוי יצחק ענה לו: אם קשה לך, אם נמאס לך – תבקש מהקב"ה סימן שאכן אתה צריך לעזוב. אבל תדע לך: קשה – זה לא סימן!
כל אדם בא לעולם כדי לעשות דבר חשוב ביותר, מפני שיש חלק שרק הוא יכול לעשות. תוך כדי שהוא מתקן את עצמו, הוא מתקן גם את החלק בעולם השייך לנשמתו, ויש דברים שאף אדם אחר אינו יכול לעשות במקומו.
אנחנו מוצאים בגמרא[7] שלחכמים שונים הייתה מצווה שהייתה חביבה עליהם במיוחד. אין זה אומר שהם זלזלו חלילה במצוות האחרות, אלא שהייתה מצווה מסוימת שבה השקיעו באופן מיוחד. אפשר לומר: זאת הייתה "המצווה שלהם".
♦
החשק הוא סימן
כל אחד ואחד מודרך מן השמים לקראת אותו יישום, אותה מצווה מיוחדת השייכת לו. וכתוב בספרי הקבלהח שהטעם והחשק המיוחד שיש לאדם לעבודה מסוימת – זה סימן. זה כן סימן. זה סימן מן השמיים שמדריך אותך: תעשה את זה. בשביל זה נבראת, בשביל זה באת לעולם. אל תהסס ואל תחשוב יותר מדי. זה טוב שאתה אוהב את הדבר הזה; ויכול להיות שאתה אוהב אותו מפני שגרמו לך לאהוב אותו, כדי שתוכל לעשות אותו.[8]אבל זה לא מוריד את הקושי. כי ההתמודדות של האדם היא האם ילך עד הסוף באותה עבודה שקיבל על עצמו. לכן צריכים להתחזק מאוד לגמור את המצווה והעבודה שהתחלנו. להבין את זה – זה פשוט. לעשות את זה למעשה קצת יותר קשה. אבל כשכבר יודעים שכך הדברים מתנהלים, זה נעשה הרבה יותר קל.
המודעות עצמה עוזרת. כשמגיע השלב שבו חשבת שכבר קנית את מקומך, הצלחת, התחזקת, הגעת – ופתאום אתה רואה שהכול נופל – אל תתפלא. תדע שזה חלק מן התהליך. זה נורמלי. דווקא עכשיו מתחיל עניין הגמר.
♦
אחרית טוב
העניין הזה קיים בכלליות ובפרטיות. אצל כל אדם יש כלליות החיים שלו – ההיסטוריה שלו, הסיפור השלם שלו – ויש הפרטים: כל תקופה, כל יום וכל רגע שעוברים עליו. וגם בעולם כולו יש היסטוריה כללית, ובתוכה תקופות, פרקים וחלקים. אפילו אדם שזכה לעשות מצווה ולגומרה בשלמות עדיין צריך לשאוף תמיד שיזכה ל"אחרית טוב". שום דבר אינו מובן מאליו. כדי להגיע לאחרית טובה בכלליות החיים צריך הרבה התחזקות.הבעל דבר אורב לאדם תמיד, ובעיקר לאחריתו. דווקא לקראת סוף התהליך יכולה לבוא התגברות גדולה של היצר הרע כדי להכשיל אותו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".[9] אל תחשוב אף פעם: הנה, הצלחתי; זכיתי; קניתי; הגעתי. שום דבר אינו מובן מאליו.
אנחנו רואים שהרבה התחילו בעבודת ה', אבל מעטים זכו להגיע למעלות השלמות. ומה פירוש "מעלות השלמות"? לא שאדם נעשה מושלם במובן המוחלט, אלא שהוא משלים את התהליך שלו – את מה שהוא התחיל. וגם בתוך חייו של אדם אחד יש תקופות שונות. יכולה להיות תקופה של קירוב, תקופה של הכנסת אורחים, תקופה של לימוד; יש זמנים שבהם אדם שקוע כולו בלימוד. העבודה היא להביא כל תקופה לשלמות שלה. וכל התקופות יחד מצטרפות אל שלמות חייו.
מהי השלמות הזאת? שהאדם מצליח להשלים את התמונה שהקב"ה תכנן בשבילו. חז"ל[10] מתארים כיצד עוד לפני שהאדם בא לעולם, בהיותו במעי אמו, מלמדים אותו. אפשר לראות בזה מעין תמונה שמראים לו: בשביל מה אתה מגיע לעולם, מה המשימה שלך, איך יכולים החיים שלך להיראות אם תלך בדרך הזאת ותתחזק עד הסוף.
בוודאי, גם עצם ההתחלה בעבודת ה' היא דבר גדול מאוד, ושום תנועה שאדם עשה בעבודת ה' אינה נאבדת לעולם. אבל יש הבדל בין להשלים פרט אחד מן התמונה, או כמה פרטים, לבין להשלים תמונה שלמה.
ופה יש עצה של רבי נחמן, בדרך אגב, אבל עצה טובה מאוד. אני בטוח שיש בינינו אנשים שמדברים עם אחרים ומשתדלים לקרב אותם. לפעמים יש תסכול גדול. אתה מדבר עם אדם, הוא מקבל את הדברים, הוא אפילו מסכים איתך – אבל הוא לא זז. הוא לא מתקדם. ואתה שואל את עצמך: אז מה עשיתי?
רבי נחמן אומר: עזוב את התסכול. אל תסתכל על התוצאות. אתה תעשה את שלך: תדבר, תאיר פנים, תחייך, תחבק. אבל אל תמדוד אם "הצלחת". אתה בכלל לא יודע מהי הצלחה, וזה גם לא העסק שלך. העבודה שלך היא לעשות את שלך. ובכל זאת, ביחס לעבודתו של האדם עצמו, כדי לזכות למה שהוא צריך לזכות, עליו להשתדל לגמור את עבודתו בשלמות ולעבוד את ה' כל ימי חייו, עד הסוף.
וכמו שיש אחרית לאדם, יש גם אחרית בכלליות העולם. אמרנו שלהיסטוריה יש תקופות, ובתוך התקופות יש חלקים, פרקים וסעיפים. גם ההיסטוריה הכללית של האנושות התחילה בזמן מסוים, וגם היא עתידה להגיע לסיומה. התקופה שלקראת סיום ההיסטוריה המוכרת לנו נקראת "אחרית הימים". לפי רבי נתן, הדורות שלנו הם בבחינת אחרית הימים. וממילא אותו עיקרון שלמדנו על גמר המצווה פועל גם כאן: ככל שמתקרבים אל האחרית, המאבק נעשה קשה יותר.
רבי נתן כתב את הדברים לפני כמאתיים שנה, וכבר תיאר כיצד מתגברות תאוות, כפירות ואפיקורסות ומתפשטות בעולם בפרהסיה. דברים שהיו קיימים קודם לכן בהסתר נעשים גלויים, ואנשים כבר אינם מתביישים בחולשות שפעם היו מסתירים. רבי נתן מוסיף שאפילו אנשים כשרים נפלו מאוד בטרדת הפרנסה, ומעטים הם השוקדים על דלתי התורה והעבודה בתמידות כפי שהיה בדורות הקודמים.
בדורות קודמים היו אנשים שמצעירותם קיבלו על עצמם מחויבות להשלים את עצמם. לא להיות מישהו אחר, אלא להביא את עצמם עד המקום שאליו הם יכולים להגיע. אין יצירה כיצירת האדם את עצמו. כאשר הקב"ה אמר "נעשה אדם"[11] בלשון רבים, אפשר לראות בכך יצירה משותפת: הקב"ה והאדם יחד. הבורא נותן לאדם את הכוחות, והאדם משתתף בהשלמת היצירה של עצמו. והסוד של ההצלחה הוא המחויבות. ככל שאדם מתחייב באמת לעבודה, כך יש לו אפשרות להגיע רחוק יותר.
פעם אדם פשוט יכול היה לומר לעצמו: אני לא אהיה משה רבנו, אני לא אהיה דוד המלך ולא אהיה המשיח. אבל אני אהיה אני. אני רוצה להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות שהקב"ה הטמין בנשמתי. בשביל זה אני מוכן לעבוד, וזאת עבודת החיים שלי. זאת הייתה מחשבה פשוטה ובריאה. אדם לא היה צריך להיות גאון ולא היה צריך לדמיין שהוא מישהו אחר. הוא היה צריך להיות עצמו. הוא ידע שיש אוצר בתוך הנשמה שלו, והעבודה שלו היא להוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
♦
הדורות שלנו – סיום המצווה
רבי נתן מסביר שהקושי הגדול של הדורות האחרונים קשור לכך שאנחנו סמוכים אל הסוף, אל גמר תיקון העולם בשלמות על ידי משיח צדקנו. המשיח יסיים תקופה אחת בהיסטוריה ויפתח תקופה חדשה – עולם מתוקן וגאולת עולם שאין אחריה גלות. חשוב להבין את התקופה ואת המקום שלנו בתוך ההיסטוריה, מפני שהבנת הכלל עוזרת לנו להבין גם את מה שקורה לנו בפרט.בכלליות העולם אנחנו נמצאים, לפי התיאור הזה, בסיום המצווה. הקב"ה ברא את האדם ונתן לו עבודה. היו ירידות, כישלונות ונפילות, ובכל זאת האנושות ועם ישראל המשיכו והתחזקו. עכשיו מתקרבים אל הסיום. ואם "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה", הרי שהמשימה של הדורות האחרונים היא להתחזק עד הסוף.
בשביל זה בא רבי נחמן לעולם: לתת את הדיבורים והעצות השייכים במיוחד לתקופה הזאת. כל אוצרות התורה – תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, מדרש וזוהר – הם כמובן יסודות נפלאים ונצחיים. אבל בכל דור צריך גם לדעת מהי העבודה המיוחדת הנצרכת לאנשים של אותו דור.
אחד הדברים שמונעים את ישראל מעבודת ה' הוא המחלוקת. הבעל דבר מניח את עצמו לאורך ולרוחב כדי למנוע את ישראל מעבודת ה', ובפרט על ידי המחלוקות שהוא מכניס בעולם. אנשים עלולים לעשות מחלוקת בתוך הקדושה, מתוך כוונות טובות מאוד, ובכל זאת התוצאה עלולה להיות חורבן. לכן אדם צריך להתחזק בעבודתו ולא לתת לכל מחלוקת ולכל ויכוח להסיט אותו מן העבודה שלו. לא כל תיאוריה ולא כל חילוקי דעות צריכים להעסיק אותו. יש לו תמונה להשלים. יש לו "מכחולים", יש לו "בדים", יש לו "צבעים". פעם, כביכול, הראו לו איך התמונה הזאת יכולה להיראות. ועכשיו העבודה שלו היא להשלים אותה.
אם התחיל – יגמור. ואם עדיין לא התחיל – יתחיל ויגמור.
עד כאן הפרק הראשון.
♦
מי שחפץ באמת – יכול להבין את הרמזים
עכשיו נעבור לעניין נוסף.רבי נתן מבאר עיקר ההתגברות במלחמה הארוכה שכל אדם צריך ללחום בעולם הזה היא על ידי הדעת הקדושה שמאיר הרב האמת. "הרב האמת" הוא רבי נחמן, שמאיר לתלמידיו דעת שנותנת להם כוח לעמוד במלחמה הזאת.
בפרק הראשון דיברנו על הסוף של המלחמה הארוכה. ויש כמה סוגים של "סוף": יש סוף כללי – סוף החיים; ויש סוף קטן יותר – סיומה של תקופה מסוימת בחיים. אבל מאיפה אדם מקבל כוח להתגבר דווקא אז? כאשר הכול מייאש אותו ואומרים לו: עזוב, מספיק, אין לך כוח – מאיפה הוא לוקח כוח להמשיך? הכוח בא מן הדעת הקדושה שמאיר הרב האמת בכל דור לבניו ולתלמידיו. ועיקר הדעת הזאת, אומר רבי נתן,[12] אי אפשר להאיר אלא על ידי רמזים.
זה מפתח חשוב מאוד.
יש פשט. יש הדברים שאני אומר במפורש, מה שאני קורא ומה שאני משתדל להסביר לפי הבנתי. אבל בין השורות ובין המילים יש גם ניגון, ויש רמזים. ודווקא הרמזים הם העיקר.
למה?
מפני שאי אפשר להסביר לכל אדם בפרטיות איך להתגבר ולהישאר על עומדו בכל מה שיעבור עליו. אי אפשר להכין רשימה: א', ב', ג', ד' – וכך תדע מה לעשות בכל מצב. החיים משתנים כל הזמן ומפתיעים את האדם. אי אפשר להכין אותו מראש לכל משבר ולכל ניסיון.
אבל אפשר לתת לו רמזים. ורק מי שחפץ באמת יכול ללמוד להבין את הרמזים האלה. מצד אחד, האדם מוכרח לקבל עזרה. בלי עזרה אי אפשר. האדם לבדו קטן מדי מול כל מה שעובר עליו. מול הכוחות השליליים, מול הכוח החזק של הטומאה, האדם אינו יכול להתמודד לבדו. הוא צריך עזרה, ואכן עוזרים לו. אבל מצד שני, אי אפשר לעשות את העבודה בשבילו. כי אם הצדיקים יעשו הכול במקומנו, לא יהיה לעבודה שלנו שום ערך. אז מה עושים? מדברים אל האדם ברמז.
הרמז משאיר אותך חופשי, בעל בחירה. אם אתה רוצה, אתה יכול לקחת אותו ולהתעמק בו: לא רק לשאול "מה הוא אמר?", אלא "מה הוא רצה לומר? מה הייתה הכוונה שלו?". ואז אפשר למצוא את הדבר שמסתתר בתוך הרמז.
לא מדובר בחידה סתומה שאין דרך לפתור אותה. יש בתורה ובגמרא גם דברים כאלה, דברים שלכתחילה לא רצו שיתגלו, אך סופם להתגלות. אבל הלימוד שאנחנו מדברים עליו אינו כזה. כאן הרמז נמצא בתוך הדברים ומיועד לאדם, אלא שאף אחד אינו מוכרח להבין אותו. אדם יכול להסתפק במה שנאמר בפירוש. אבל אם הוא רוצה יותר, הרמז מוכן בשבילו. ושם עיקר האנרגיה, שם עיקר הכוח.
יש מה שנאמר בפירוש, ויש עוד משהו – הניגון והרמז שנמצאים בתוך הדברים. והרמזים האלה תלויים ברצון שלך: רוצה – מקבל; לא רוצה – לא מקבל. זאת הבחירה. ואם אתה רוצה ומתבונן ומבין את הרמז, אתה מתחבר אליו ומקבל ממנו כוחות להתמודד.
הצדיק מאיר לאדם רמזים כיצד להינצל מחטאים וכיצד לעבור את מה שעובר עליו בדרכים שונות. אפשר לדמות זאת לסרט: לכל אדם יש "סרט" משלו. יש בו עלילה פשוטה, אבל בתוך העלילה יש המון רמזים. פתאום נכנס מישהו לתמונה, קורה אירוע מסוים, מופיע דבר שלא ציפית לו – וכל אלה יכולים לרמוז לך משהו. אם תרצה להבין, תתבונן. ואם תקלוט את הרמז, הוא יכול לתת לך בדיוק את הכוח שאתה צריך עכשיו. זה המבחן: האם אתה רוצה?
הרמז מיועד בשבילך. אתה, כביכול, הצופה היחיד ב"סרט" הזה. הסרט מדבר בשפה שלך. ואם תרצה, תוכל לקלוט את הרמזים שבתוכו ולהיעזר בהם כדי להתגבר.
♦
משנה שלמה שמטרתה: אל תתייאש
אף על פי שהבחירה של האדם גדולה, יש רבים שנכשלים מאוד, ואז הבעל דבר מבקש להפיל אותם לגמרי אל הייאוש. וזה גרוע מן הכול. לכן, עיקר העצה הוא להתקרב אל הצדיקים, שמאירים באדם את הדעת ומגלים לו שהשם עדיין איתו ואצלו.לרבי נחמן יש משנה עשירה מאוד: ליקוטי מוהר"ן, סיפורי מעשיות, ספר המידות, ולאחר מכן ספרי תלמידיו ובראשם רבי נתן. זאת משנה רחבה מאוד, אבל יש בתוכה מטרה מרכזית אחת שחוזר שוב ושוב: אל תתייאש.
הקב"ה איתך. הסיפור שלך חשוב. יש לו משמעות. והוא יכול להסתיים בטוב, אם אתה רוצה. והנה לך הרמזים. זה הכיוון של רבי נחמן. מה פירוש "להתקרב" לרבי נחמן? קודם כול – לאהוב את הדברים ולרצות עוד מהם. אדם פותח את הספרים, לומד את התורות, קורא את הסיפורים ואומר את התפילות. ככל שהוא מתקרב, הוא מתרגל לשפה. וכשהוא מתרגל לשפה, הוא מתחיל לתרגם לעצמו את הרמזים שהצדיק שולח לו.
"מלוא כל הארץ כבודו".[13] כפשוטו: כבודו של הקב"ה נמצא בכל הארץ. אז גם את הדעת הזאת אי אפשר לבאר בשלמות בפה ובכתב. אבל מי שמתבונן בעולם יכול לראות את כבודו של הקב"ה בכל מקום, אפילו בדברים הקטנים ביותר. אדם שמתבונן בתאים, למשל, יכול לראות בכל תא ותא, בכל חלק זעיר של הבריאה, עד כמה הכול מעיד על האלוקות.
והרמזים מאפשרים לאדם להבין עד היכן הוא צריך להתחזק בכל מה שיעבור עליו במשך חייו. הם גמישים; הם יכולים לחדור אל מצבו הפרטי של כל אדם, בדיוק במקום שבו הוא נמצא. כי מכל המקומות אפשר לשוב אל הקב"ה. זה מה שהצדיק מרמז לאדם: אתה חושב שאני לא מבין את המקום שלך? גם במקום שלך יש סיפור. גם שם יש תורה. גם שם יש צירופי אותיות, שמות קדושים וסודות התורה. העולם שנראה לך כל כך מסובך, אינו נסתר מן הצדיק. והוא נותן לאדם רמז לפי מצבו ובשפה שלו: תתחזק, כי הקב"ה איתך. אם האדם מוכן לקבל את המסר, הוא מבין את הרמז. ולפעמים זה מספיק. פתאום הוא מבין איפה הוא נמצא, וההבנה הזאת עוצרת את הנפילה.
עיקר הדבר הוא "הארת הרצון" – אור של רצון שנמשך דרך הרמזים. ניקח דוגמה פשוטה. שני ידידים טובים רבים, או איש ואשתו. אחרי המריבה הם רוצים להתפייס, אבל קשה לגשת ולומר הכול בפירוש. אז מתחילים ברמזים. עושים איזו תנועה קטנה, מניחים משהו במקום מסוים, מביאים כוס קפה. זה רמז. אם הצד השני רוצה להתפייס, הוא קולט את הרמז. הוא מבין: רוצים להתקרב אליי. וכך מתחיל הפיוס.
אפשר לראות כך גם את היחסים בין האדם לבורא העולם. אדם נמצא לפעמים כביכול "ברוגז", סגור בפינה שלו. והקב"ה יודע את מצבו ומרחם עליו. אז הוא שולח לו רמזים – רמזים של אהבה, רמזים של קירוב. אם האדם רוצה להתפייס, הוא מקבל את הרמז. ופתאום הוא רואה את הדברים אחרת ומקבל את הכוח שהוא צריך דווקא במצב שבו הוא נמצא.
♦
הרצון נשאר חופשי
ומהו הרמז המרכזי שהצדיק מרמז במשנתו? הנקודה המרכזית – להישאר, בכל מצב, עם רצונות טובים וחזקים אל הקב"ה. לומר: אף על פי כן, אני רוצה את האמת. גם אם לא הצלחתי – אני עדיין רוצה. גם אם נפלתי – הרצון שלי נשאר. כי הרצון חופשי תמיד, ועל ידו עיקר התגברות המלחמה.הסברנו את זה פעמים רבות. כאשר אומרים "אין דבר העומד בפני הרצון", אין הכוונה שאם עכשיו אני רוצה להיות בכותל המערבי, אני יכול ברגע זה להיות בכותל. ברור שיש דברים שאדם רוצה ואינו יכול לבצע. הכוונה היא לדבר אחר לגמרי: שום דבר אינו יכול למנוע ממני לרצות. אולי איני יכול לעשות עכשיו את הדבר שאני רוצה. אולי נכשלתי. אולי המציאות אינה מאפשרת. אבל אני עדיין יכול לרצות. את הרצון עצמו אי אפשר לקחת ממני.
וזה עיקר הרמז שהצדיק נותן לאדם: נכשלת? לא הצלחת? בסדר. אבל תמשיך לרצות. אם נרצה לתרגם את כל הרמזים למשפט אחד, אולי זה המשפט: תמשיך לרצות.
ובעזרת השם, הקב"ה ייתן לנו כוח, לכל אחד ואחד, לקבל את הרמזים המיועדים לו; להתגבר בהתחלה, באמצע ובסוף; לגמור את מה שהתחלנו; ולזכות לאחרית טוב.
♦ ♦ ♦
♦ סקירת ספרים חדשים: בד"ד, מדרש עשרה הרוגי מלכות, שו"ת מנחת אשר♦