סיפורים וזכרונות מהרב ישראל יצחק בזאנסון זצ"ל

פתיחה

הרב ישראל יצחק בזאנסון זצ"ל היה מן הדמויות הייחודיות בחסידות ברסלב בדור האחרון. יליד צרפת ותלמידם של זקני חסידי ברסלב בדור הקודם. הוא הקדיש שנים רבות ללימוד ולהנחלת תורת רבי נחמן, ופעל במסירות לקירוב יהודים, ובייחוד בלב תל אביב. סביבו צמחה קהילה מיוחדת ששילבה לימוד מעמיק ועבודת ה' חסידית עם שפה פתוחה, יצירתית ומלאת חיזוק. נשתף כאן במעט סיפורים וזכרונות מהרב, ויהיו רצון שיהיו הדברים לתועלת.
♦

"על כל כפית של מוסר – צלחת של התחזקות"

הרב היה אחד מגדולי המקרבים ומזכי הרבים בדור הזה, בצורה מאוד מיוחדת, מאוד מתוקה, מאוד עמוקה ומאוד מעודדת. כמעט תמיד המסרים שלו היו עידוד וחיזוק. נתחיל מזה שהוא תמיד היה אומר שעל כל כפית של מוסר, של התעוררות, צריך – כך הוא קרא לזה – צלחת של התחזקות. צלחת של לתת לאדם כוחות, שאדם יאמין בעצמו.
אחד הביטויים החזקים שאני זוכר שהוא אמר לי קשור לשאלה: מהי תוכחה? יש תורה של רבי נחמן, התורה האחרונה שרבי נחמן אמר לפני פטירתו, "תקעו תוכחה" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ח). והרב אמר לי ביטוי שנחרת בי: רבי נחמן אומר שתוכחה היא להוכיח לאדם שהוא טוב, ושהוא מסוגל, ושהוא אהוב אצל השם, ושיש לו נשמה טהורה וכוחות פנימיים. להוכיח לו את זה, כי הוא בעצמו לא מאמין בעצמו. להוכיח לאדם שהוא יותר טוב ממה שהוא מאמין בעצמו.
זה באמת חשוב מאוד לחינוך. רבי נחמן, בתורה "תקעו תוכחה", הבין שזה כמו הצוואה שלו, כי זה בעצם משהו שמשפיע על כל הדורות. אפשר לומר שכל העזיבה של היהדות בתקופת ההשכלה נבעה במידה רבה מכך שלא ידענו להוכיח נכון: התוכחה החלישה במקום לחזק. במקום לתת ריח טוב לנשמות, היא הציפה את החסרונות. וכך נוצר נתק בין ההורים לילדים, בין שומרי התורה לדור שעזב את היהדות. וככל שהייתה יותר התרחקות, הייתה יותר כעס, יותר פסול, יותר ביזוי ויותר פגיעה.
ולכן רבי נחמן מסביר שמוכיח שאינו יודע להוכיח אינו ראוי להוכיח. כשהוא מוכיח באופן שאינו מועיל, הוא אפילו מוסיף ריח רע בנשמות שהוא מוכיח אותן. ואילו המוכיח הראוי צריך להמשיך את אותו "ניגון" –שקשור לתורה של "שיר פשוט, כפול, משולש ומרובע". זה השיר של חסד שנותן ריח טוב לנשמה.
זה היה אחד הסודות הגדולים של הרב בזאנסון: הרבה עידוד, הרבה חיזוק, והרבה אמונה בטוב שנמצא באדם.
♦

החפץ חיים: שמירת הלשון ומרפא לשון

אחד הדברים המיוחדים אצל הרב היה שהוא עמד, מבחינתי, על שלושה עמודים. עמוד אחד היה החפץ חיים. הוא היה מאוד מחובר לחפץ חיים. אני לא יודע אם כולם יודעים את זה, אבל כשהתחלנו את השיעורים בתל אביב, כשהתחילה חבורה שלמדה איתו בכל יום, הוא היה מקפיד להתחיל כל יום בלימוד הלכות שמירת הלשון. זה היה יסוד מאוד חשוב אצלו בחיים.
תמיד הייתה לו תמונה של החפץ חיים בחדר. הוא למד באקס־לה־בן אצל הרב חיים יצחק חייקין זצ"ל, שהיה תלמיד של החפץ חיים. הרב בזאנסון גם כתב את הספר "מרפא לשון": לא רק לשמור את הלשון מדיבורים רעים, אלא איך לרפא את הלשון, שתהיה לשון טובה, שיודעת לדבר מתוך עין טובה שרואה את הנקודות הטובות.
אז זה היה עמוד אחד, הייתי אומר: העמוד של החפץ חיים.
חלק משימוש תלמידי חכמים הוא גם לראות את התנועות. אחת התנועות שצריך ללמוד, הייתה שכאשר היו שולחים לו שאלות, או כשנכנסים לטיעונים על מחלוקות בין רבנים, מחלוקות בין שיטות. הוא היה לוקח את היד ושם אותה על הפה, ככה, בצורה גדולה: סוגר את הפה. לא מדברים. אנחנו שותקים.
שמירת הלשון הייתה מאוד משמעותית אצלו. כי הרבה פעמים אדם כבר נכנס לצד הזה: "אבל יש לי ביקורת עליו...". והסוד שלו היה פשוט לסגור את הפה. הוא היה אומר: אני לא אחראי על כל העולם. אתה לא אחראי על כל המדינה. למה אתה צריך עכשיו להיכנס לשאלה אם פלוני עשה בסדר או לא עשה בסדר? אתה צריך לעשות את הטוב. אתה לא צריך לתת חוות דעת על אנשים אחרים. זה היה סוד מאוד חשוב אצלו: שמירת הלשון ומרפא לשון.
הוא היה אומר תמיד שיש רוח של מריבה, שכל עניינה לסכסך ולעשות שנאה ומחלוקות בין אנשים, ואי אפשר לעמוד נגדה אלא על ידי תורה – התורה של הצדיק, שהיא בבחינת "מרפא לשון עץ חיים". והוא היה מחדש הרבה חידושים בעניין שמירת הלשון מתוך התורות של רבי נחמן. למשל, "חכם, מה הוא אומר?" – הוא היה דורש: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם"; ולעומת זאת התם אומר: "מה זאת?" והרב היה מדגיש את התמימות הזאת: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי; ולמה לנו לדבר מאחרים?" (מתוך מעשה מחכם ותם לרבי נחמן) זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי. למה לנו לדבר מאחרים? זהו.
זה היה בעיניו סוד גדול בתיקון הלשון.
התיקון של הלשון קשור גם לנושא של הדיבור לאיברים. הייתה תורה מיוחדת של הרב, שנקראה "דיבור לאיברים". אלה דיבורים טובים ומרעננים, שמאירים את הגוף לעבודת השם. הייתה אצלו דרך, שאדם אפילו ידבר עם האיברים שלו: יגיד להם, למשל, "תודה שאתם מוליכים אותי". הוא העמיד את זה על הפסוק "דברו על לב ירושלים וקראו אליה" (ישעיה מ, ב): צריכים לדבר אל הלב של – ירושלים.
הוא אפילו היה אומר – אני זוכר משפט כזה – שאם יש לך שן שכואבת, תדבר אליה, תגיד לה כמה היא יקרה לך. האיברים שומעים. זו הייתה אצלו שיטת ריפוי: לדבר אל האיברים. היה איזה יהודי, אני לא זוכר כרגע את שמו, שעשינו פעם אפילו ראיון ברדיו ביחד איתו. הוא פיתח שיטה כזאת של לדבר אל האיברים, והרב מאוד אהב את זה. וכמובן, זה היה קשור גם לדיבורי הנחמה שבהם הנביאים מנחמים את ישראל: "נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים" (שם). לדבר על הלב, לדבר אל האיברים, להחיות בדיבור.
♦

רבי ישראל דב אודסר ורבי לוי יצחק בנדר

נקודה שנייה, שהיא סוד בשיטה ובגישה שלו, היא שמצד אחד הוא היה מאוד קשור לחפץ חיים, ומצד שני היה תלמיד של רבי ישראל דב אודסר – "סבא ישראל". הוא קרא לעצמו "המקורב האחרון של רבי ישראל". והוא גם למד הרבה שנים אצל רבי לוי יצחק בנדר.
בעצם הוא מאוד מאוד רצה להמשיך את המהלך של רבי אברהם בן רבי נחמן. רבי אברהם בן רבי נחמן כתב את "חי כללים", איך ללמוד ליקוטי מוהר"ן בעיון, ואיך ללמוד, בעצם, את כל התורה דרך ליקוטי מוהר"ן. והשילוב הזה היה מאוד מיוחד: מצד אחד התמימות והפשיטות, הענווה, לא להפוך את עצמך למשהו; ומצד שני עומק עצום בעבודת השם ובלימוד.
פעם הוא אמר לי משהו יפה. הוא אמר שהרבה פעמים רואים כל מיני תנועות יפות של חזרה בתשובה – ורואים בתמונה "לפני": בחור חילוני, עם איזה בגד צבעוני ומכנסי שרוואל, מחזיק את הכלב שלו והולך בחוף או ביער. ואז בתמונה "אחרי": רואים אותו בחליפה, רציני, יושב בבית מדרש.
הוא אמר את זה בלי לבקר אף אחד, ומתוך כבוד כמובן לכל אחד ואחד, אבל הוא אמר: אני רוצה שהוא יישאר צבעוני גם אחרי שהוא חזר בתשובה. שיישאר עם החיוך הטבעי והשמחה, שלא פתאום יהיה כבוי ורציני רק מפני שהוא חזר בתשובה, שלא הכול יהפוך לשחור־לבן. וככה באמת היה אצלו: היה בו צד של פריקיות וחסידות ולמדנות.
♦

שתי שפות: לבני הישיבות ולרחוב התל־אביבי

בעבודה שלו היו בעצם שתי סגנונות שהיו קצת שונים. אני הייתי מאוד מחובר אליו בצד של ההפצה בתל אביב, בשנקין. היינו מקיימים שיעורים בחנויות של בגדים. לרב היה סגנון מיוחד: הוא היה משוחרר, היה מדבר דיבורים של עידוד, והייתה לו איזו הארה צבעונית מאוד. ומצד שני היו לו שיעורים לבחורי הישיבות, לקהילה הפנימית, לבני תורה. הוא היה אומר שיש "דרי מעלה" ויש "דרי מטה" וצריך לדבר עם כל אחד בנפרד.
אדם שרחוק צריך להראות לו שהשם קרוב אליו, שהוא יקר אצל השם, שהשם אוהב אותו. ולאדם שכבר בפנים, צריך לפעמים להראות לו שיש עוד הרבה לאן להתקדם. זה היה שילוב מאוד מיוחד, והרבה מהקהילה שלו עשו את השילוב הזה.
♦

תחילת הקשר והחבורה בתל אביב

אני היכרתי אותו מתוך אחד התהליכים המרכזיים האלה. עוד לפני שהייתי קשור אליו חשבתי לעשות הפצות בתל אביב, באזור שנקין. הייתי עושה קבלות שבת בשנקין במשך כמה שנים. הייתי פעם־פעמיים גם בשיעור שלו – אולי זה היה בדיזנגוף – ואחר כך התחלנו חבורה. באותה תקופה הייתי בישיבת "אהבת חיים" בכוכב השחר, והייתי בקשר עם השמיניסטים. היו שם כמה נשמות גדולות שחיפשו מאוד את הקדוש ברוך הוא. הם היו הולכים שם ב"אהבת חיים" וצועקים להשם: "אבא!".
אני זוכר שהגעתי לשם וראיתי ארונית עם ספרים של רבי נחמן. ואמרנו: בואו נקים סוג של גרעין ישיבה בתל אביב. הזמנו אנשים לעשות שיעורים, וזכינו שגם רבי אלי בנקום שנפטר לאחרונה, לקח את בית הכנסת ביונה הנביא שהיה נטוש, שיפץ אותו ועשה אותו למקום ממש יפה.
שם בעצם התחלנו את החבורה הישיבתית עם בית הכנסת, ואחר כך הייתה איזו דירה ליד, שגם אלי בנקום דאג לנו. הוא היה איש נדל"ן, וכל מה שהיה מרוויח היה משקיע בנשמות ובהפצה. אני זוכר שלפני החתונה אמרתי לקדוש ברוך הוא: אני בא לכאן בשביל הבנים שלך, אבל אין לי כסף. מאיפה אני אשלם פה שכירות בתל אביב? אני עובד אצלך; תדאג לי לבית. ואז באמת פגשנו את אלי. אלי אמר: פה יש בניין שאנחנו מתכננים להרוס – הוא היה אחראי לפרויקט – ובינתיים, עד שיהרסו, תגורו פה בלי לשלם שכירות. הוא עשה דירה אחת לחבר'ה שהתחזקו ביונה הנביא, ודירה אחת לנו, מיד אחרי החתונה. אחר כך נולדה לנו בת, אז ירדנו למטה וקיבלנו מקום יותר גדול. במשך חמש שנים חיינו במסירות נפש, אבל בלי לשלם שכירות, בזכות אלי ואח שלו דוד.
ואז יום אחד הלכתי לכותל. אני עומד שם, ושומע את הרב זצ"ל מדבר עם איזה יהודי בצרפתית (אני מבין צרפתית), ואומר לו: יש לי חלום להקים ישיבה בתל אביב. הוא דיבר איתו בצרפתית, ואז אמרתי לו: הרב, יש לנו את זה בדיוק – אנחנו מנסים להקים ישיבה או בית מדרש, ויש בחורים שמחפשים. יש נשמות שמתרוצצות עכשיו מצד לצד, מחפשות מישהו שיקרב אותן, מחפשות צדיק שיקרב אותן לרבי נחמן. הוא שאל אותי אם יש מנהל. אמרתי שיש את דוד. הוא שאל אם יש מקום, ואמרתי שיש. אז הוא אמר: טוב, אז אני אבוא. וככה בעצם נוצר קשר מיוחד.
♦

פריקים עם גרביים לבנות

למה סיפרתי את כל זה? כי בעצם זה התחיל מהפריקים של "אהבת חיים", והם התקרבו ככה אל הרב בזאנסון. היה להם שילוב מאוד מיוחד: הם נשארו פריקים, אבל אם הייתם רואים אותם – הייתם רואים אותם עם כובע ומעיל ארוך, וגרביים לבנות. הם למדו יידיש.
היה שילוב כזה של חופש, פריקיות, שחרור וצבעוניות, ביחד עם שמירה על מנהגי החסידים וניגוני החסידים. הם היו הולכים ברחוב עם תוף ומפוחית, ומסתובבים בתחנה המרכזית הישנה. היו מנגנים ומפיצים. היו הולכים עם שקיות ובהן ספרי 'אומץ' של הרב, סוכריות ומדבקות שהרב היה מצייר, ומחלקים לאנשים. היה בזה משהו מאוד יפה: פשטות וצבעוניות יחד עם שורשיות חסידית מאוד עמוקה. וכשהרב היה מלמד את הניגונים של מוצאי שבת שבת ושל סעודה שלישית – היה בזה משהו מיוחד.
♦

החצר בנווה צדק וה"חדר הקדוש"

באותה תקופה הרב עוד לא היה גר בתל אביב ממש. הייתה לו דירה, והוא היה חלק מהזמן בבית שמש וחלק מהזמן במקום אחר. אני זוכר שהגעתי לחצר בנווה צדק. הייתה שם חבורה מאוד מיוחדת. היו שם כל מיני אנשים. זו הייתה תופעה מאוד מיוחדת: הייתה חצר של חבר'ה רווקים שכאילו לא היו דתיים, אבל היה להם חדר אחד מיוחד. בחדר הזה היו צריכים לשמור על קדושה וטהרה ולשמור שבת. חדר שבו שומרים שבת. יש מקום אחד שבו אנחנו שומרים את הנקודה הטובה. זה היה פלא בעיניי, איך הם הגיעו לרעיון הזה מעצמם.
היה שם אחד, שהיה עושה ציורים מופלאים ממש, לפי ספר יצירה, לפי ספרי היכלות, לפי ספר הקנה וכל מיני ספרי קבלה עמוקים שאני בקושי הכרתי אפילו את שמם. הוא היה מצייר את כל המבנים האלה של ספר יצירה – ציורים יפים מאוד. היה לו גם משהו שהיה עושה עם לבֵנים: הוא היה חורט בתוכן את שם השם, מכניס בתוכן נרות, ואז היית רואה את האור יוצא מתוך הלבנה עם שם השם. הוא היה נותן דברים כאלה לבתי כנסת. והכלל אצלו היה שמי שרוצה לצבוע איתו או לצייר את הציורים, חייב קודם ללכת לטבול.
אז הייתי רואה במקווה בנווה צדק חבר'ה כאלה, פריקים מאוד. אחר כך אתה רואה אותם יושבים על שפת הים, עושים איזו מדיטציה עם כל מיני שמות וכל מיני ניגונים, יושבים בתנוחה מדיטטיבית; ואחרי עוד דקה של מדיטציה – קופצים לתוך המים. היה בזה משהו מיוחד מאוד. משהו שקשה לתאר במילים: איך הנשמות האלה, הרוחניות, מחפשות את השם. מנסות את המדיטציה, וקופצות למים. האומן ההוא נתן להם את הציורים, ופעם אחת הוא הזמין אותי לעשות איתם קבלת שבת.
הוא היה קורא את "לכה דודי" ואת "בואי בשלום" וכדומה, אבל בלי המסורת ובלי הניגונים. הוא היה מקריא את זה כמעט כמו קריין חדשות. היה בזה משהו מאוד מיוחד: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". וכל החבר'ה מסביב, כל החבורה של האמנים. זו הייתה תופעה מיוחדת ומרגשת מאוד. פעם אחת אמרתי לרב שאני רוצה שיבוא איתי לעשות איתם קבלת שבת. הוא בא במיוחד מבית שמש לפני שבת. אני כמובן כבר הכרתי את החבורה, והלכנו ביחד לשם. ובאמת הרב לימד אותם את הניגון של "אזמר בשבחין". היה לו ניגון מיוחד מאוד, עם תנועה מיוחדת.
ושם הוא כל כך התלהב, שהוא אמר: אני עובר דירה לתל אביב. אני רוצה לגור בתל אביב כדי שאוכל לחבוש את החבורה הזאת ולעבוד איתה.
אני לא יודע כמה פעמים בסופו של דבר הוא היה שם. אולי פעמיים. אבל זה היה מיוחד מאוד.
♦

לקחת תורה עמוקה ולהפוך אותה ל"סוכרייה"

סגנון אחר היה בשיעורים שהיינו עושים: יושבים על הרצפה במעגל, משחקים, מספרים סיפורים, לומדים שיעורים מאוד יפים, רוקדים ושרים. ארז לבנון היה מגיע ומנגן. והיה חשוב לרב שאחר כך ניקח את מה שלמדנו בעיון ונעביר אותו שוב במקום אחר, באיזה סטודיו, בצורה שאנשים יכולים להתחבר אליה. למשל, לקחנו את תורה א' בליקוטי מוהר"ן, שעוסקת בצורת האל"ף, והפכנו את זה למעין תרגול: כל אחד עושה בגוף את צורת האל"ף, פותח את הידיים וכן הלאה.
זה היה השילוב: מצד אחד עומק מאוד גדול, ומצד שני להפוך אותו לדבר שיכול לעבור לסוחר.
הוא תמיד היה אומר: כשאתה לומד תורה בעיון, אתה צריך להרחיב וללמוד את כל השיטה. אבל בסוף אתה צריך לראות איך אתה הופך את זה לסוכרייה. לקחת את כל מה שלמדת במשך שישה חודשים ולהפוך אותו למשהו שאתה יכול לפגוש איתו אדם ברחוב ולתת לו. איזה חידוד, איזו אמירה קטנה, מסר שאתה יכול להפיץ לעובר לסוחר. זה היה שילוב מאוד יפה.
♦

"אל תביא לי חרדים לפה"

פעם הייתי איתו בפסטיבל. אני אספר קצת על ההפצות ועל השימוש שהיה לי אצלו. כשהייתי מארגן לו שיעורים לציבור חילוני, הוא היה אומר לי שוב ושוב: אל תביא לי חרדים לפה. אל תכניס לי עכשיו קהל אחר. למה? כי אז אני כבר לא משוחרר. אני לא יכול לדבר בחופשיות ולהביא את האור הצבעוני הזה.
כשיש לפניי אנשים רחוקים, אני יכול לדבר אליהם בשפה אחת; אבל כשמגיעים תלמידי חכמים רציניים, פתאום אני צריך לדבר גם אל הקהל האחר. לדבר אל שתי הקבוצות יחד היה מאתגר אותו מאוד.
מצד שני, בשיעורים באזור שלו הוא היה עושה שיעור פתוח לכולם, ושם ידע לדבר גם אל המלומדים וגם אל האנשים הפשוטים יחד. פעם הוא אמר שמורה טוב צריך לדעת כאילו לפצל את הפנים שלו: בעין אחת לתת חיוך ובעין השנייה לתת מבט אחר. להיות מסוגל לדבר בעת ובעונה אחת אל אנשים שונים.
♦

"תעצום עין אחת ותמצא את אשתך"

אחד הסיפורים המופלאים שהיו לי איתו בהתחלה, היה בפורים משולש. בפורים אצלו הייתה תמיד שמחה עצומה, משהו שלא רואים בדרך כלל. ואני ביקשתי מהרב ברכה למצוא את אשתי. בתקופה ההיא התחלנו את הישיבה. הייתי אז בבת ים, בישיבה תיכונית, ובעצם החזקתי עם הכוחות שקיבלתי את החבר'ה שהקימו את בית הכנסת ביונה הנביא ואת כל החבורה שם.
באחד השיעורים התעוררתי מאוד על עניין ההתבודדות. כשחזרתי לבת ים אמרתי: טוב, בוא נעשה עם זה משהו. ירדתי מהאוטובוס והלכתי לחוף הים. ביקשתי מהשם שייתן לי כוח לקרב את בני הנעורים, את הנוער והחילונים, לדבר עם הצעירים ולקרב אותם. התבודדתי על זה הרבה. כשחזרתי מהחוף הייתה שם בטיילת חבורה של צעירים. ניגשתי אליהם, ובאיזושהי קריצה אמרתי להם: "בואו, חבר'ה, תחזקו אותי. תנו לי איזה חיזוק, איזה דבר טוב". בעצם חיפשתי דרך לפתוח איתם שיחה, אז באתי אליהם בהפוכה: במקום שאני אחזק אתכם – אתם תחזקו אותי.
והם אמרו לי: "מה, היית כבר באומן? נסעת לרבי נחמן? תיסע לרבי נחמן! תיסע לרבי נחמן!" ובעצם הם באמת חיזקו אותי. כשסיפרתי את הסיפור הזה לרב בזאנסון, הוא אמר לי: "אני צייר. אני שם לב לדברים שאנשים רגילים לא שמים לב אליהם. אני רואה דברים שאנשים לא רואים". ואז הוא אמר לי: כשסיפרת את הסיפור, עצמת עין אחת, נכון? אני בכלל לא שמתי לב שעשיתי את זה. אבל הוא שם לב.
אז הוא אמר לי: אתה רוצה למצוא את אשתך? תמיד תעצום עין אחת, ותמצא את אשתך.
זו הייתה עצה מאוד מיוחדת. מה הוא בעצם אמר לי? תתרגל להסתכל על הטוב. להסתכל בעין חיובית, בעין של "אזמרה" (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב). יש לנו עין אחת ביקורתית, ועין אחת שרואה את הטוב. תעצום את העין הביקורתית ותחפש את העין שרואה את הנקודות הטובות – וככה תמצא את אשתך.
וברוך השם, אני משתדל לאמץ את הגישה הזאת בחיים: "אזמרה", רק "אזמרה".
♦

רמזי ההשגחה

זה היה דבר מאוד חזק אצלו: היכולת לקלוט את רמזי ההשגחה. אנחנו מגיעים כאן לתורה נ"ד בליקוטי מוהר"ן. תורה נ"ד מדברת מאוד על כך שאדם צריך לפתוח את עצמו לקלוט את רמזי ההשגחה. כמובן, צריך לצמצם ולברר שמדובר באמת ברמזים נכונים. זה בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", לא כל מראה שאתה רואה ברחוב הוא פתאום "רמז" שצריך ללכת אחריו, להפך: "ולא תתורו".
השם מדבר איתנו כל הזמן. כל מחשבה, דיבור ומעשה; כל מה שאתה חושב, שומע ורואה – הכול מושגח, ובכול יש רמזים שהשם שולח לך כדי שתתקרב אליו. אתה צריך לפתוח את האנטנה כדי לקלוט את רמזי ההשגחה. וזה היה מאוד חזק אצל הרב. היית רואה שהוא כל הזמן קולט את הרמזים האלה. יש גם מהלך נוסף: הדיבור שאדם משיח בינו לבין קונו הוא בחינה מסוימת של רוח הקודש. אדם מדבר בינו לבין קונו, ומתוך כך הוא זוכה להקשיב לקול הנשמה, ל"חלק אלוה ממעל".
♦

"חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך"

אני זוכר אחד המפגשים שעשינו עם חבר'ה שעסקו בקירוב. לקחנו תוף – אני לא זוכר אם הרב היה איתנו; נדמה לי שלא – ושרנו מאה ואחת פעמים עם התוף את הפסוק: "חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך", על פי תורה קנ"ו.
ה"חלק אלוה ממעל" שבתוכי אומר לי, מלמד אותי, "לשמור דבריך". תופפנו את זה שוב ושוב, ואחר כך דיברנו על כך שכאשר הלב טהור, מה שהלב אומר הוא בבחינת "ונדבר ממנו יתברך", ממש בחינה של רוח הקודש. נכנסנו לאיזה טראנס עם הניגון הזה, ואני חושב שכולם שם טעמו משהו מאותה מציאות. למה אני אומר את זה? כי אני חושב שזה אחד הדברים המיוחדים בתורה של רבי נחמן: הקדוש ברוך הוא איתך. אתה לא רק לומד עליו מספרים, ולא רק לומד מהו רצון השם. אתה באמת פוגש אותו.
הרב היה מספר סיפור – אני חושב שהוא גם כתב אותו באחד מספריו – על אדם שהתווכח עם משכיל אם יש אלוקים או אין אלוקים: "תביא לי הוכחות", "אל תביא לי הוכחות". ואז הגיע איזה חסיד ברסלב ואמר: מה יש להתווכח? עכשיו דיברתי איתו! מי שזוכה להתבודד ולדבר עם השם מתרומם לרמה אחרת של תודעה: הקדוש ברוך הוא באמת איתך, ואתה מדבר איתו.
♦

"צריך לישון, לקום חצות"

הרב בזאנסון היה מאוד חזק בעניין של חצות. הוא היה מוביל את החברים ומחזק אותם מאוד על קימת חצות. הרבה מן השיעורים היו בחצות, כדי שתהיה איזושהי הארה של חצות.
זה אחד היסודות שרבי נחמן הדגיש, והרב תמיד היה חזק בו. אני חושב שהוא סיפר לי שפעם, כשהגיע לארץ מצרפת, הוא בא לפגוש את רבי לוי יצחק בנדר. נדמה לי שזה היה בשערים. הוא הגיע אחרי ערבית, דפק בביתו של רבי לוי יצחק בנדר, והדלת נפתחה. הם אמרו שלום והחליפו כמה מילים – אני לא זוכר בדיוק את הפרטים – ואחרי דקה רבי לוי יצחק דחף אותו בעדינות החוצה ואמר לו משהו בסגנון: תודה שבאת, לילה טוב; צריך לישון כדי לקום בחצות. זה היה לכאורה מאכזב: אתה מגיע מצרפת ומקווה לקבל איזו שיחה גדולה, ובמקום זה דוחפים אותך החוצה – "צריך לישון, לקום חצות".
אבל אני חושב שזה היה אחד השיעורים הגדולים שהוא קיבל בחיים.
♦

מסירות הנפש בפסטיבל

יש המון מה להרחיב. יש הרבה סיפורים על ההפצות בפסטיבלים. אני זוכר פסטיבל אחד שבו היו גם מיסיונרים. הרב היה שם עם הרבנית, זיכרונה לברכה. זה היה מקום פרוץ מאוד. אני הייתי "גיבור" בהפצות בתל אביב, אבל שם כבר לא יכולתי לעמוד מרוב שהיה קשה.
והרב אמר: יש פה מיסיונרים. זה פיקוח נפש.
הוא והרבנית עמדו שם במסירות נפש וחילקו ספרים לצעירים ולצעירות. הוא התקשר לדורון, שהיה אחראי על הספרים ועל כל ההפצה ב"שיר חדש", ואמר לו: תביא את כל הספרים שיש במחסן. עכשיו. מדובר בפיקוח נפש, בגלל הנצרות. הביאו את כל הספרים וחילקו כמויות עצומות לכל הצעירים שהיו בפסטיבל. זה היה מצד אחד.
מצד שני, אני זוכר דבר שהפתיע אותי מאוד. היה שם מניין בבוקר. נשארנו ערים כל הלילה, ובבוקר התפללנו, תפילת חג של שבועות. פתאום הרב נעלם לפני קריאת התורה, ואחרי קריאת התורה הוא חזר. זה היה לי מוזר מאוד. שאלתי אותו: למה נעלמת? במקום שבו התפללנו הייתה אווירה "פריקית", והבמה עמדה כך שחלקה בצד של הגברים וחלקה בצד של הנשים, כשהמחיצה עוברת באמצע.
הרב אמר לי: אם הייתי נשאר, בוודאי היו מעלים אותי לתורה. ואז הייתי קורא בתורה במקום שבו המחיצה עוברת באמצע הבמה, וחלק מן הבמה נמצא בצד הנשים. בעיניו כבר היה בזה משהו שנותן גושפנקה לכיוון רפורמי. מצד שני, הוא לא רצה לבייש אותם. לכן הוא העדיף פשוט לא להיות שם בזמן קריאת התורה, כדי שלא יעלו אותו וכדי שלא יצטרך להיכנס לעימות.
בשבילי זה היה הלם. הרי אנחנו נמצאים בתוך פסטיבל עם מציאות רוחנית קשה מאוד; הרב והרבנית נכנסים דווקא למקומות הכי קשים כדי להציל נשמות – ובתוך כל זה הוא מקפיד שלא תהיה אפילו איזושהי סטייה ממסורת ישראל סבא ולא לתת גושפנקה למשהו רפורמי. זה ממש הפתיע אותי. אפילו חשבתי לרגע: מה כל כך נורא? אבל בשבילו זה היה חשוב.
♦

פתאום חתיכת קוגל יהודי

אחר כך אני זוכר שישבנו באיזה אוהל והרבנית הוציאה קוגל. ובפעם הראשונה הבנתי מה זה קוגל. כשאתה נמצא בתוך פסטיבל, עם מיסיונרים וכל מה שמסביב, והנשמה שלך כמעט יוצאת מרוב הקושי – ופתאום אתה אוכל חתיכת קוגל יהודי – זה מחזיר לך את הנשמה פנימה. תזכור שאתה יהודי. להישאר מחובר, להישאר שייך.
זה הזכיר לי סיפור ששמעתי על רבי נתן. כשהוא בא להכיר את רבי נחמן, הוא בדק אם רבי נחמן שומר על המסורת של עם ישראל. מצד אחד רבי נחמן מביא חידוש גמור – "אני מוליך אתכם בדרך חדשה" (ע"פ חיי מוהר"ן אות רסד); ומצד שני חשוב לו מאוד שלא לסטות ממסורת ישראל.
וזה היה שילוב מופלא גם אצל הרב. מצד אחד הוא היה מאוד פתוח. כמו שסיפרתי: עם החילונים, עם הרחוב, עם כל הצבעוניות הזאת. ומצד שני היה לו חשוב מאוד לשמור על החסידות, על הניגונים החסידיים, על המסורת החסידית, על הלבוש ועל היידיש. היו חבר'ה שלמדו יידיש כדי לקרוא את "סיפורי מעשיות" במקור. ואתה רואה את הפריקים האלה עם גרביים לבנות, כובע ומעיל ארוך וכיפת נחמן; מנגנים, שרים, רוקדים ושמחים. זה היה שילוב אמיתי: מצד אחד לא "חילוני", ומצד שני לא העתק של העולם החרדי. משהו מיוחד בפני עצמו.
♦

הקריאה של הרב קוק והמפגש עם הרב בזאנסון

יש עוד נקודה שאני רוצה לומר: איפה אני עצמי פגשתי את הרב, ומה מצאתי אצלו. אני גדלתי בחוגי הרב קוק, כמו שזה נקרא. למדנו את דברי הרב צבי יהודה, ברוך השם, ולמדתי אצל הרב משה בלייכר. הרב בלייכר לימד אותנו כל הזמן את "מאמר הדור" של הרב קוק. הדור הזה עזב את התורה לא מפני שהוא קטן, אלא דווקא מפני שיש לו נשמה גדולה מאוד והוא זקוק לתורה עמוקה. בעצם הרב קוק קורא להמשיך את העומק של היהדות, את פנימיות התורה, בשפה שיכולה להיות מובנת לצעירים שלא יודעים כמעט כלום – וככה לרפא את הנשמות שזקוקות לתורה הכי גדולה, אף על פי שהן עצמן אינן יודעות זאת.
ב"מאמר הדור" הרב קוק ממש מתאר את הסתירה הזאת: מצד אחד הדור פרוע, שובר ולא יודע; מצד שני יש לו נשמה גדולה מאוד. צריך לפתוח את הדברים בפנים ולקרוא את הלשון המדויקת, אבל זה המהלך.
יש עוד מאמר מאוד חשוב של הרב קוק, "הקריאה הגדולה". הרב קוק אומר שם שלא שמענו לקול צדיקי הדורות שצווחו שלא להשאיר את התלמוד המעשי לבדו יבש וחרב, אלא להמשיך לתוכו מים מני ים – מן האגדה והקבלה. הדור צמא צימאון עצום, וצריך להביא לו מים טהורים, מים חיים מאמונת ישראל.
את שני הדברים האלה פגשתי אצל הרב בזאנסון.
כשפגשתי אותו אמרתי לעצמי: הנה, הוא מגשים את הקריאה של הרב קוק. הוא הולך לתל אביב וממשיך שם תורה עמוקה מאוד. לפעמים הוא היה הולך עם תורה אחת במשך שנים, בעיון, ואחר כך מלביש אותה בשפה מובנת ומתוקה לצעירים שרוצים להתקרב.
♦

ליקוטי הלכות – התרופה לדור

אחד הדברים שהוא מאוד אהב, וחזר עליהם הרבה, היה ליקוטי הלכות. הוא הסביר בשיעורים שרבי נתן בעצם הכין תרופה לדור הזה. הוא כבר ראה את ההשכלה ואת העזיבה הגדולה של היהדות, והכין דרך שתוכל להשיב את הנשמות. רבי נתן היה גאון ופוסק. רבי נחמן אמר לו, לפי מה שהרב הסביר לנו: תלמד את השולחן ערוך, את הבית יוסף וכו'; תלמד את כתבי האר"י; תלמד את ליקוטי מוהר"ן – ותחבר את הכול יחד.
ובעצם, מה שעשה רבי נתן הוא בדיוק המהלך שעליו כתב אחר כך הרב קוק: להמשיך לתוך התלמוד המעשי, לתוך ההלכה, מים מן הים של האגדה והקבלה. להמשיך את פנימיות התורה אל תוך ההלכה – לא כפסיקה הלכתית, אלא כדי לחשוף את הטעמים והעומק שמאחוריה.
רבי נתן עושה ב"ליקוטי הלכות" סדרה נפלאה שבה הוא לוקח נושא אחר נושא בהלכה: השכמת הבוקר, נטילת ידיים, ברכות השחר, שבת, חגים, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות – כל דבר. והוא מחבר את הדברים גם לשולחן ערוך וגם לפנימיות. ובתוך ליקוטי הלכות רבי נתן מרחיב מאוד בכל מה שקשור להתחזקות ולעידוד.
מי שמכיר את ההלכה הראשונה על "אזמרה" יודע כמה הוא מחזק שם: למצוא בעצמו את הנקודות הטובות ולהחיות את עצמו. הרב בזאנסון פתח לי מאוד את העניין הזה של ליקוטי הלכות, ואני חושב שזה אוצר ממש שכדאי לכולם להכיר. הרבה מאוד מן השיעורים שלו היו מבוססים על ליקוטי הלכות. יש גם "קיצור ליקוטי הלכות", שמרכז לפי נושאים קטעים ועצות מתוך ליקוטי הלכות. הרב מאוד אהב את הדרך הזאת – לקחת מתוך הדברים הארוכים את הנקודות המרכזיות והעצות המעשיות.
♦

עיון ובקיאות

עד כאן הנקודה השנייה. נקודה שלישית: הרב אמר שיש בלימוד ליקוטי מוהר"ן לימוד עיון ולימוד בקיאות.
בלימוד הבקיאות הוא מאוד אהב קונטרס שרבי ישראל דב אודסר הדפיס. פעם הוא הביא לי קונטרס אדום גדול – שגם הוא, לצערי, נשרף בשריפה של ביתנו בחוות גלעד – מן הדפוס של רבי ישראל. הרעיון היה לימוד בקיאות: לעבור על כל ליקוטי מוהר"ן בקיצור, תורה ותפילה.
♦

תורה, תפילה וזמרת הארץ

כשהגענו לחוות גלעד, הרב אמר לי – לעשות קביעות של "תורה, תפילה וזמרת הארץ". תורה, תפילה וזמרת הארץ היינו: לחבר את הלימוד לארץ ישראל. כשאנחנו גרים בשומרון, בהתיישבות, ורוצים לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל – נעשה לימוד ששייך לזה. תמיד אמרנו שכאשר לומדים את התורה של הצדיק, מרווים בשורש את הכוח הרוחני של אותו דבר, ואז יש כוח לפעול אותו במציאות. אם יש איזה נושא שאתה רוצה לתקן, תלמד בעיון את התורה שקשורה אליו, וכך אתה מעורר את השורשים הרוחניים שלו. זו הייתה העצה: תורה, תפילה וזמרת הארץ. עצה נפלאה מאוד.
אגב, אני אישית הכרתי דרכו את רבי נחמן כמעט "בבשרי". הייתי בחברון, מול המערה, על הגג, ומצאתי שם ספר על ארץ ישראל וקראתי בו. מאוד התחברתי לזה. תמיד אומרים: החסידות היא "פרטית", ואנחנו "כלליים". ואני אמרתי: תגידו, רבי נחמן הוא פרטי? הרי הוא מדבר על ארץ ישראל ועל כלל ישראל. יש שם דברים עצומים על ארץ ישראל.
♦

"אני אלמד אותך איך ללמוד"

לצד הבקיאות, יש את ההליכה עם התורות בעיון. אני זוכר שפעם הלכנו ברחוב בתל אביב. הרב שאל אותי: אתה רוצה לדעת לעשות שיעורים טובים לעם ישראל? ואז אמר לי: אני אלמד אותך איך עושים את זה. תבוא עם דף ועט, ואני אלמד אותך איך ללמוד.
הוא גם סיפר לי שבשלב מסוים חשב להתבטל בפני אחד מגדולי הצדיקים שבדור. אחר כך אמר לעצמו: יש לי נקודה שאני צריך להביא לעם ישראל, ולכן אני צריך להביא את הנקודה שלי. הוא התחיל לדבר איתי על העניין של "ללכת עם תורות", ואחרי תקופה קצרה הכניס את זה לכל החבורה. היו נפגשים בחצות לילה ולומדים יחד. התחילה מסגרת שבה הולכים עם תורה אחת לאורך תקופה. אני לא בטוח אם החליפו תורה בכל חודש; לפעמים זה לקח כמה חודשים. אבל העיקרון היה: הולכים עם תורה. גם כשהגענו לחוות גלעד הייתי מנסה להגיע לשיעור בחצות. לפעמים הייתי מאחר... אז לפעמים הייתי נשאר לשמוע מהחלון. אבל היה שם אור מאוד מיוחד.
ומתוך זה התפתח העניין של הספר על חי כללים, ואחר כך הקיצור של חי כללים, שמלמד איך ללמוד. וככה באמת עשינו: הלכנו עם תורות. לימים התפרסם הספר "מסילת הקשרים" בנושא הזה. הבנו שזו אחת הנקודות שצריך להעביר לעם ישראל. אחר כך יצאו עוד חיבורים של תלמידים שהמשיכו את הדרך הזאת ובנו בצורה יפה מאוד את לימוד התורות בעיון.
♦

מה פירוש "ללכת עם תורה"?

אני אנסה לחזור על הדברים בכלליות. "ללכת עם תורה" פירושו שאני מחליט לקחת תורה מסוימת וללכת איתה. קודם כול מחפשים את הנושא שבו אתה צריך להשתפר, דבר שאתה מרגיש צורך לתקן, או אתגר שאתה עומד מולו – ואז בוחרים תורה ששייכת אליו.
למשל, הייתה תקופה שהלכנו עם תורה נ"ט, "היכל הקודש", כשבנינו את המרכז בשנקין. "היכל הקודש" היא תורה שעוסקת הרבה בקירוב: אתה בונה מקום שאליו נכנסות נשמות, ו"כל מי שנכנס בהיכל ניתקן". בעל ההיכל צריך להתבודד, ללבות את לבו בבחינת אש המזבח, לשרוף את הקליפות על ידי שהוא שופט את עצמו ומטהר את לבו; ואז הלב שלו מלביש את ההיכל, וכל מי שנכנס להיכל נתקן. בדיוק סיימנו אז להקים מקום בשנקין, ולכן חיינו עם התורה הזאת. רצינו שכל מי שייכנס למקום יעבור באמת איזה בירור, איזו תשובה.
♦

הנרות והנקודות הטובות בשנקין

ב"הינדיק" היינו עושים כל מיני דברים מיוחדים. בדרך כלל היינו יושבים במעגל על הרצפה. הרב לא היה שם בכל יום; הוא היה מגיע פעם בשבוע או פעם בשבועיים. אבל אנחנו היינו שם כמעט בכל ערב. היינו עושים מעגל ומדליקים נרות. כל אחד שמדליק נר צריך לומר משהו טוב שיש בו, נקודה טובה שהוא מוצא בעצמו. וכולם מקשיבים באמת, בעומק, ומתפעלים. ואז היינו הופכים את זה ל"אזמרה".
לפעמים כל אחד שהדליק נר היה מביא גם משאלה או תפילה לפני ריבונו של עולם. היה כל כך יפה לראות חבר'ה חילונים, פריקים, שאומרים: "אני מתפלל שייבנה בית המקדש", "אני מתפלל שאני אתקרב לקדוש ברוך הוא", "אני מתפלל לשמור שבת", "אני מתפלל שאני אצליח להגיע להשם".
ולא היית צריך להגיד כלום. לא היינו צריכים להגיד כלום. פשוט הנשמות היו נדלקות. הנשמה של יהודי היא דבר כל כך טהור, והיא אוהבת את הקדוש ברוך הוא. בא מישהו, הדליק את הנר – ונדלקה לו הנשמה. אנשים היו מוצאים בעצמם את הנקודה הטובה, דנים את עצמם לכף זכות, וכולם דנים אותם לכף זכות, ועולים לכף זכות. לא מזמן הייתי בכותל בראש השנה, ופתאום איזה חסיד אמר לי שלום. הסתכלתי עליו – זה היה אחד מהחבר'ה שהכרנו בשנקין. קראו לו אז עופר, והיום קוראים לו נחמן. היו לא מעט סיפורים כאלה.
♦

מזרונים או ספסלים? – נקודת הצדיק, נקודת עצמו ונקודת חברו

ופה אני אספר סיפור מאוד מיוחד, אחד משימושי תלמידי החכמים הקטנים שהיו לי.
כשהקמתי את המרכז ב"הינדיק", דמיינתי אותו כמו אותו בן מלך מסיפור "ההינדיק", שיושב מתחת לשולחן ומלקט פירורים. רציתי מקום בסגנון הזה, ולכן שמנו מזרונים מסביב על הרצפה. היינו יושבים על הרצפה, מנגנים, מדליקים נרות, כל אחד אומר נקודות טובות; עשינו כל מיני תרגילים ופעילויות, והיו גם קבלות שבת מיוחדות מאוד בימי שישי על המרפסת.
הרב בזאנסון, לעומת זאת, אמר לי שהוא מדמיין את המרכז עם ספסלים ועליהם כריות, משהו יותר מסודר. אני הייתי, כביכול, המפקד של המוצב בשטח, ואמרתי לו: רב, אני רואה את זה דווקא כמזרונים על הרצפה. ככה האנשים מרגישים נכון. ואז שאלתי אותו שאלה קצת חוצפנית: האם אני צריך להתבטל לעמדה שלך ולהביא ספסלים, או שאני צריך לעשות לפי מה שאני מרגיש בלב ולשים מזרונים על הרצפה? איך אני יודע מתי להקשיב לרב ומתי להקשיב לעצמי?
והרב נתן לי תשובה מופלאה.
הוא אמר שרבי נחמן מדבר בתורה ל"ד על שלוש נקודות: נקודת הצדיק, נקודת עצמו ונקודת חברו. והוא אמר לי כך: נקודת הצדיק קודמת לנקודת עצמו, אבל נקודת עצמו קודמת לנקודת חברו. כלומר, אדם צריך קודם כול להיות קשור למסורת עם ישראל, לתורת משה, לצדיקי האמת ולצדיקי הדורות. זו נקודת הצדיק. ובתוך זה יש נקודת עצמו. אדם צריך להיות קשור לנקודה הפנימית שלו. אנחנו אומרים שאדם צריך לדבר בינו לבין קונו, כדי שהנקודה שבו תאיר ללבו, כדי שיהיה קשור לחלק אלוה ממעל שבתוכו.
ויש גם נקודת חברו. צריך לדבר עם חבר ירא שמיים בשיחת חברים, כמו שאנחנו מדברים עכשיו, ולקבל ממנו נקודה טובה. בכל אחד מישראל יש נקודה יקרה שאין בחברו, ולכן חשוב לדבר זה עם זה ביראת שמיים ובעבודת השם. לפעמים מדברים ממש ביראת שמיים, ולפעמים מדברים סתם על דברים שונים – כמו שרבי נחמן היה משחק שחמט עם המשכילים וכך מקרב אותם. גם זה יכול להיות "מקבלים דין מן דין".
ואז הרב אמר לי דבר חזק מאוד ביחס להתלבטות על המזרונים והספסלים: אם הייתי אומר לך שיש כאן מסורת מדור לדור, או ששמעתי כך מרבי נחמן או מצדיקי האמת – זו הייתה נקודת הצדיק, ואז היית צריך להתבטל אליה. אבל אני לא אומר לך את זה מצד נקודת הצדיק. אני אומר לך את דעתי האישית: לדעתי כדאי שיהיו כאן ספסלים. במצב הזה אני בשבילך נקודת חברו. ואתה, שמרגיש שהמקום צריך מזרונים, זו נקודת עצמו. ומכיוון שנקודת עצמו קודמת לנקודת חברו – אתה צריך להקשיב ללב שלך ולא לדעה שלי.
אם היה מדובר במסורת ישראל, בנקודת הצדיק, היא הייתה קודמת. אבל כאשר זו רק הנקודה שלי מול הנקודה שלך – הנקודה שלך קודמת. זו הייתה תשובה מופלאה. היא עשתה לי הרבה סדר.
כל הנושא של "להתבטל" בפני אנשים ובפני צדיקים הוא נושא מאוד עדין. יש נקודת הצדיק, אבל לא כל רב בכל דבר שהוא אומר מדבר עכשיו בתור "נקודת הצדיק". לפעמים אנשים מתבטלים לנקודה האישית של הרב ומאבדים את נקודת עצמם, וזה לא נכון.
צריך להקשיב לנקודה הפנימית שלך, וגם להקשיב לנקודת חברו. ואם הרב נמצא כרגע בתפקיד "חברו", בהחלט צריך להקשיב לו – אבל נקודת עצמו קודמת לנקודת חברו. לעומת זאת, אם הרב מביא לך את נקודת הצדיק, את המסורת – זה משהו אחר. אני חושב שזה מאוד משמעותי לבריאות הנפשית והרוחנית, לאיזון הנכון.
אמנם הרב גם היה אומר לי לפעמים: "אתה, לך ללמוד ביטול. אתה כל הזמן מקשיב ללב שלך, לרצונות שלך; לך קצת ללמוד ביטול, להיות חייל...". טוב, מה אני אעשה?
אבל הסיפור הזה היה מאוד מאוד משמעותי בשבילי.
♦

השלב הראשון: לבחור תורה ולשאול שאלות

נחזור לדרך של "ללכת עם תורה". אני אנסה לתמצת אותה בכמה מילים. קודם כול בוחרים את התורה שאתה רוצה ללכת איתה. אחר כך מתחילים לשנן אותה בבקיאות, כמה פעמים, ובמקביל אומרים את התפילות בליקוטי תפילות ששייכות לתורה הזאת.
אחר כך עוברים על התורה ומתחילים לכתוב שאלות. כל שאלה שעולה לך – כותבים. סתם, לדוגמה: למה רבנו אמר כאן כך? למה הוא השתמש במילה הזאת? למה הדברים מסודרים בסדר הזה? לכתוב שאלות, לכתוב שאלות, לכתוב שאלות. השאלות פותחות את הכלי לקבלת התשובות.
♦

"בשמיים הולכים איתך חברותא"

אחד הדברים שהרב היה אומר הוא שכאשר אתה מכריז שאתה הולך עם תורה מסוימת – גם בשמיים הולכים איתך חברותא עם התורה הזאת. כל מה שקורה איתך במשך היום, כל מה שעובר עליך – המחשבות, הדיבורים, המפגשים – הכול מתחיל להתנהל לפי התורה שאתה הולך איתה. אתה מעורר בשורש את הכוח של התורה הזאת לפעול.
וממש ראינו את זה. כשהלכנו עם "אזמרה", הכול היה נקודות טובות. כשהלכנו עם תורה שעוסקת בנושא מסוים, פתאום הכול מסביב התחיל לדבר את אותו הנושא. הייתה גם פעם שהלכנו עם תורה שעסקה בהסתלקות הצדיק. אני זוכר שפחדתי מאוד שהרב יסתלק. אמרתי: אנחנו הולכים עם התורה הזאת, זה מסוכן... בסופו של דבר הרב לא הסתלק אז, אבל ארז לבנון הסתלק באותה תקופה.
כשאתה הולך עם תורה, לפי התפיסה הזאת, אתה לא רק מבין אותה. אתה מעורר משהו בשורש; כאילו פתחת את הצינורות הרוחניים של התורה הזאת, והיא עכשיו מאירה בעולם.
♦

"מסילת הקשרים"

אחרי ששיננת את התורה במשך תקופה, התפללת עליה וכתבת הרבה שאלות, מגיע השלב הבא.
פותחים את הפסוקים ואת המקורות שרבנו מביא: חז"ל, גמרא, מדרשים, זוהר. זה מה שנקרא "מסילת הקשרים". כל מקור שרבנו מביא הוא בעצם קישור. למשל, אם הוא מדבר על אברהם שמקרב אנשים – "את הנפש אשר עשו בחרן" – הוא שולח אותך לבראשית, לזוהר, למדרשים. הוא נותן לך את הלינק לתוך הסוגיה. כמו שהיום יש לינק במחשב: תלחץ עליו, ותיפתח לך שכבה נוספת. רבנו כאילו אומר לך: עכשיו תלחץ על הלינק הזה. פעם חשבתי שצריך לעשות ממש תוכנה כזאת, שכל המקורות יהיו בה קישורים שאפשר לפתוח. אז אתה פותח את הפסוקים, דברי חז"ל, המדרשים, הזוהר – כל מה שאתה יכול למצוא.
ואז קורה דבר דו־כיווני: כל מה שלמדת במקורות שופך אור חדש על מה שלמדת בליקוטי מוהר"ן, ועוזר לך לענות על השאלות שכתבת.
ובמקביל, התורה בליקוטי מוהר"ן מאירה מחדש את כל המקורות שפתחת.
זה השלב שבו אתה יוצא מתוך התורה בליקוטי מוהר"ן אל כל התורה כולה, ואחר כך חוזר מכל התורה כולה אל התורה בליקוטי מוהר"ן. זו עבודה רצינית. צריך הרבה התמדה. אבל אז אתה מתחיל ממש לחרוז את התורה כולה דרך מנוע החיפוש הזה שרבנו נתן לך. וזה פלאי פלאות.
אחרי שעברת על הפסוקים ופתחת את המקורות, מגיע עוד שלב: לפתוח את המושגים. למשל, רבנו מדבר על "מלכות". אז אתה מחפש בספרי המושגים, באנציקלופדיות של חסידות וקבלה וכדומה: מהו המושג מלכות? הוא מדבר על חכמה – תחפש מהי חכמה. וככה אתה עובר על כל התורה דרך המושגים. הכול נעשה קישורים: דבר מתחבר לדבר, שמתחבר לדבר, ונפתחים לך עוד ועוד מעיינות. ואז אתה מתחיל לחבר את הדברים ולנסות לענות על השאלות ששאלת בהתחלה.
כל הזמן הזה אתה ממשיך להתפלל ולהתבודד על קיום התורה. אתה הולך איתה. אתה שואל את השם. אתה אומר את ליקוטי תפילות. זו לא רק עבודה אינטלקטואלית; זו עבודה פנימית.

להגיע ל"גן עדן" – ליקוטי הלכות

אחרי שפתחת את הפסוקים, את המקורות ואת המושגים, והתחדשו לך הקשרים חדשים, אתה מגיע למה שאני קורא לו גן עדן: מתחיל ללמוד את הקטעים בליקוטי הלכות ששייכים לתורה הזאת. ליקוטי הלכות מסודר אמנם לפי השולחן ערוך, אבל בעצם כל הלכה שם בנויה על תורה מליקוטי מוהר"ן.
לכן היינו עושים חוברות שאוספות את כל הקטעים מליקוטי הלכות ששייכים לתורה שאנחנו הולכים איתה: אם זו תורת "אזמרה", אם זו תורת התוכחה וכדומה. יש מפתחות של ליקוטי הלכות שאפשר למצוא בעזרתם את המקומות. ואז אתה פתאום מבין מה רבי נתן מדגיש, איך הוא מבאר את התורה ואיך הוא הבין אותה. פתאום ליקוטי הלכות נעשה הרבה יותר משמעותי, הרבה יותר חי ונושם. וגם בליקוטי תפילות אתה רואה איך רבי נתן הבין את התורה. את ליקוטי תפילות לומדים כבר בהתחלה. ליקוטי תפילות מלווה אותך כל הזמן.
ואחר כך אתה באמת עובד על הדברים, מנסה להתקדם ולהשתפר. הולך עם התורה.
♦

ובסוף – שוב "סוכרייה"

ואחרי כל זה חוזרים למה שאמרנו קודם: אתה אוסף את כל העבודה הגדולה הזאת והופך אותה לסוכרייה ראויה להפצה. איך אפשר להגיש את כל מה שלמדת דרך סיפור אחד? דרך רעיון אחד? דרך דיבור קטן ומתוק שאדם יכול לקבל? כאילו אתה מביא עכשיו מתנה מתוך כל העבודה שעבדת עליה בבית המדרש.
זה בעצם מה שהרב היה עושה. כשהיינו לומדים איתו, זה היה לימוד בעיון. ואחר כך הוא היה נותן שיעור לציבור, והיית רואה איך מכל מה שלמדנו הוא לוקח איזשהו דבר קטן, מובן ומתוק – ומלמד אותו לכולם.
התורה לא נשארת רק כפי שנלמדה. שהתורה עוברת עיבוד בתוך הלב של הלומד. יש כאן לימוד "פרודוקטיבי": כל לומד פוגש את התורה, חי איתה, והיא מצמיחה בתוכו משהו חדש.
וגם הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך האירוע.
אתה לא רק לומד אותיות. עכשיו הקדוש ברוך הוא מלמד אותך את התורה הזאת.
כל הבריאה, כל המציאות, מדברת איתך בדרך ומשלימה לך את מה שחיפשת. דברים עולים ומתבררים. זה באמת פלא גדול. כל המציאות משתנה.
♦

"אתה יכול לכתוב את החדשות של הבוקר"

אם כבר מדברים על זה, הייתה תורה נוספת שהלכנו איתה, ובה העניין של "מלא כל הארץ כבודו" ושל "חייב בנפשו" (ליקוטי מוהר"ן, תורה נב). אני למדתי הרבה על קימת חצות. אני עצמי לא מספיק גיבור, אבל היו אצלנו אנשים ממש גיבורים: לקום בחצי הלילה, ללכת ליער ולהתבודד.
והרב היה אומר דבר מדהים: אתה יכול לכתוב בחצות את החדשות שיהיו בבוקר. במקום לקום בבוקר ולהתלונן: למה המציאות ככה? למה קרה כך? למה זה קרה? – קום בחצות. תתבודד. תעשה תיקון חצות. תתפלל על כל מה שצריך. ואז, כשיפתחו את החדשות בשבע בבוקר – אתה כבר השתתפת ביצירת המציאות.
כי אתה נכלל במלכותו של הקדוש ברוך הוא. אתה לא רק צופה מן הצד. אתה יושב עם המלך במלאכתו ופועל בתוך המציאות.
הלימוד ועבודת חצות אינם רק להיות פסיבי מול המציאות. אתה עכשיו, כביכול, יושב עם המלך במלאכתו. כמו שכתוב: "מי מושל בי? צדיק" (מועד קטן טז ע"ב). באמת אתה יכול לפעול ולצייר לטובה את המציאות בעבודה שלך.
זה גם נותן לך אחריות גדולה, וגם קצת גורם לכך שאין לך למי להתלונן חוץ מלעצמך. אין לך מה להגיד לשון הרע על אף אחד. אם אתה רואה חיסרון, משהו לא בסדר – קמת? התבודדת? עשית תיקון חצות? יכולת לנסות לשנות את זה. מה אתה רוצה? תצייר את המציאות לטובה. אני אומר את זה לעצמי; אני לא שם. אבל זו הייתה הדרך.
♦

מסירות הנפש לגור בתל אביב

ורואים את הקשר בין הדרך הזאת ובין השינוי שהרב חולל במציאות. קודם כול, הרב לקח על עצמו להיכנס לתל אביב. זה מקום לא פשוט בכלל, גם מבחינה נפשית. אני החזקתי שם חמש שנים, ואחר כך עברנו לחוות גלעד. גם מבחינה כלכלית זה לא היה קל. כל המציאות הכלכלית של הרב הייתה תמיד במסירות נפש ממש.
הוא היה מקפיד לא לקחת כסף על תורה, ובפרט לא לבקש כסף מן החילונים שבאו להתקרב. הוא רצה שהתורה תישאר עם ריח טוב, בלי שום אינטרס, כדי לעשות קידוש השם. ומצד שני, האנשים עצמם היו צריכים לחיות. מי שעוסק בהפצה צריך הכנסה, יש משפחות, צריך להחזיק את המציאות. הייתה לו גם הנהגה שלא לקחת כסף מהמדינה ומהשלטונות. זה היה חלק מהדרך שלו. היה בו שילוב בין הפריקיות הזאת לבין צד מאוד קנאי של רבי עמרם בלוי, שהוא קיבל ממנו תורה בצעירותו. היה חשוב לו שהתורה לא תתערבב בפוליטיקה, ושהכול יהיה בטהרה. אני חושב שהציעו לו איזשהו תקציב מן המועצה או משהו דומה, והוא לא היה מוכן. היה חשוב לו שהכול יהיה נקי לשם שמיים, בלי להיכנס לפוליטיקה.
אבל מבחינה מעשית זה קשה מאוד. אתה צריך להחזיק בית מדרש קטן, משפחות שגרות בתל אביב, וכל המציאות שם יקרה מאוד. אני לא הצלחתי להחזיק את תל אביב, זה כבר עמד לי בנפש, לא פשוט לגור שם. חוץ מכל האתגר הרוחני – גם יקר מאוד, ואין לך ספונסרים.
והקהילה שם לא עסקה רק בשיעורים. הם היו צריכים להחזיק גם אנשים שנפלו, מחוסרי בית-הומלסים, אנשים שאין להם מה לאכול. זו הייתה ממש עבודת חסד, כל שבת היו מכינים אוכל לכל ההומלסים שמגיעים. לקראת ליל הסדר, עד חצות הלילה היו מקלפים תפוחי אדמה ומכינים לכולם. אוספים כסף, מביאים ארגזים, דואגים לאנשים. מגיעים אנשים מסכנים שצריכים תרופות, ומנסים לעזור ולעזור ולעזור. אנשים שם ממש מסרו את עצמם.
ועכשיו, אחרי שהרב נפטר, צריך להמשיך להחזיק את הקהילה היקרה הזאת. יש שם אנשים שממשיכים במסירות נפש.
וזה מחזיר למה שאמרנו קודם: לפעמים אתה בא לעיר, נותן שיעור והולך. אבל כאן אתה גר בתוך תל אביב, וקם בחצות הלילה בתוך תל אביב ומתבודד. זה משהו אחר.
הייתה שם תנועת תשובה, אבל מאחוריה היו חבר'ה שקמים בחצות ומתבודדים ושולחים הרהורי תשובה לכל העיר. הם עושים עבודת הפצה ביום, אבל גם לימוד מעמיק ועבודת תפילה מעמיקה, התבודדות, ניגונים, ציורים וחסד. זו באמת קהילה קדושה מאוד.
♦

דווקא מתוך תל אביב – הגעגועים לירושלים

ובאמת יצא שם אור מיוחד, ששייך דווקא למקום הזה. אני לא בטוח שהוא היה יוצא כך בירושלים.
אני כמובן קשור בכל נימי נפשי לירושלים. אבל אני חושב שלפעמים דווקא כשאתה בתל אביב, כשאתה רחוק, אתה מבין את הגעגוע. אתה מבין כמה אתה צריך קורבנות, כמה אתה צריך להיטהר מכל הטומאות וכמה אתה צריך בית מקדש.
אני זוכר שבשמחת תורה עשינו בתל אביב הקפות ברחובות. הייתה שם חנות ריקה, ובחלון שלה היה שלט: "בקרוב תיפתח כאן..." – חנות של פריצות. עברנו ברחובות ורקדנו עם ספר התורה. כשהגענו לרמזור של הולכי הרגל עצרנו ורקדנו שם עם ספר התורה, ופתאום – אני לא יודע להסביר את זה בדרך הטבע – השלט שהיה בתוך חלון הראווה פשוט נפל. אתה רואה מה זה כוח של שמחת התורה. ובסופו של דבר אותה חנות לא נפתחה שם.
היו חבר'ה שהיו לוקחים "מים אחרונים" ושופכים ליד מקומות של טומאה, וכל מיני פעולות כאלה. הייתה תחושה של מאבק רוחני על העיר.
♦

"שלושת הפסטיבלים" – עלייה לרגל שנפלה

כשהיינו בפסטיבל בומבמלה הקמנו שם כפר תפילה בתוך הפסטיבל. היה שם קיר של מצות יד, וחילקנו מצות עם "לחם אמונה" בתוך הפסטיבל. עשינו שם הרבה פעילויות של תורה. אספנו את כולם לקבלת שבת על חוף הים ועשינו קבלת שבת מאוד מרגשת.
אני זוכר את התפילה: "ושמע צעקתנו". אמרתי לעצמי: מה זו "צעקתנו"? ואז הבנתי שיש את הצעקות של הנשמות. צריך לשמוע מבעד לכל התעלומות מה הנשמות באמת צועקות.
אחר כך עשינו סעודה.
ואני זוכר שבכפר התפילה פתאום ראיתי ספר שכתוב עליו באנגלית משהו כמו Three Festivals. אמרתי: וואו, איזו השקעה. החבר'ה שהקימו את כפר התפילה אפילו הכינו סידור מיוחד לשלושת הפסטיבלים – שבועות, בומבמלה ועוד פסטיבל... אבל משהו היה לי מוזר. למה הכינו תפילה מיוחדת לפסטיבלים? ואז נפל לי האסימון: Three Festivals – שלושת הרגלים. זה בכלל מחזור לשלוש רגלים! וזה עשה לי "בום". פתאום הבנתי שכל הפסטיבל הזה הוא בעצם עלייה לרגל שנפלה!
הנשמות האלה משתוקקות לעלות לרגל לירושלים, לבית המקדש. הן רוצות לנגן, לשמוע את שירת הלויים, לחוות את השמחה הגדולה ואת שמחת בית השואבה. בעוונותנו כשאין לנו עלייה לרגל – יש לנו את ניסיונות הפסטיבלים. אבל בתוך כל החיפוש הזה הנשמה בעצם מחפשת את הרוח, את הקדוש ברוך הוא, את אור השם, "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי". רק שהדבר נפל למקום אחר, וצריך להחזיר אותו אל מקורו.
ומתוך זה התחלנו להתחזק יותר בעניין ירושלים ובית המקדש, כדי למשוך לשם את הנשמות.
הרב בזאנסון מאוד אהב את בית המקדש, והוא צייר ציורים שקשורים לבית המקדש. פעם באתי אליו עם חבר והראינו לו הרבה מן הציורים של מכון המקדש. הוא מאוד התפעל. על חלק מן הציורים הוא אמר: רואים את הנפש של מי שמצייר.
♦

כינור לב והרוח הצפונית

אולי נקודה אחרונה. כשבאתי לבקר אותו כשהוא כבר היה חולה, הוא מאוד שמח. ישבנו יחד ודיברנו על "כינור לב" – שיטה טיפולית שאבא שלי פיתח. הרב אמר שצריך לקרוא לזה "כנור לב" בלי יו"ד נוספת, ודיברנו על הרוח הצפונית שהייתה מנשבת בכינורו של דוד בחצות.
הוא אמר לי להכניס לתוך הדבר הזה את התיקון הכללי. פעם הוא גם אמר לי לנסות למצוא מישהו שיודע לקרוא תהילים בטעמי המקרא לפי המסורת המדויקת, ולהקליט את התיקון הכללי בטעמים ולהכניס אותו לתוך "כנור לב". זה התחבר אצלו לעבודה של נשימה, נגינה וריפוי.
הוא הזכיר את הדברים גם בספרים שכתב על הנשימה ועל תזונה. בכלל, הוא עסק בהרבה מן החיבורים שבין גוף לנפש ובין חכמה עתיקה לעבודת השם. הוא אהב מאוד גם את הרמח"ל, את "ספר הברית", את רבי דוד ואלי ועוד ספרים מן הסוג הזה.
♦

"משונה? א פריילעכער!"

באחת הפעמים האחרונות שדיברנו, כשהוא עוד היה בטוב יחסית, היה לו איזה מוטו שחזר עליו. הוא הראה לי דברים מתוך "סיפורי מעשיות", "כוכבי אור" ועוד מקורות, וחזר על ביטוי ביידיש: "משונה? א פריילעכער!" כלומר: תהיה משונה – אבל תהיה שמח. אפילו לעשות לפעמים שטות ושיגעון כדי להחזיק בשמחה. הוא הראה לי גם את תחילת הסיפור של הבטלר, שצריך להיות בשמחה. להיות מוכן לכך שיצחקו עליך, שיחשבו שאתה משונה – אבל להמשיך לשמוח, לעשות מילי דשטותא ולהחזיק בשמחה גדולה. אני חושב שזה היה מאוד אופייני לו.
♦

העומק שמאחורי המצוות – והעידוד

אם אני מנסה לאסוף את הדברים, אני חושב שאחד היסודות היה ליקוטי הלכות: להביא את העומק שמאחורי המצוות, מאחורי התורה. זה חורז את כל השיעורים שלו. הוא ידע להסביר במתיקות ובעומק מה עומד מאחורי הדברים. ומצד שני – החיזוק מן הייאוש. תמיד ציורים וצבעוניות, "זמרת הארץ", ללכת עם התורות, חצות; השילוב של המסורת עם הפריקיות; הציפייה לבית המקדש.
ומעל הכול – מסירות הנפש. אני חושב שהיה לו דיבור כזה: אני מוכן למסור את כל נפשי וממוני וחיי בשביל הרהור תשובה של יהודי אחד לרגע אחד.
זה היה הרב.
♦

הספרים והשיעורים שנשארו

יש ברשת הרבה שיעורים של הרב שהוקלטו. יש את הספרים, ויש בוודאי הרבה כתבים שעוד לא יצאו.
יש את הספרים "אומץ" ו"געגועים", ספרים מתוקים מאוד, ויש עוד ספרים שעוסקים בנשימה, בתזונה ובעבודת השם. הוא באמת ידע להמשיך את אותם "מים מני ים" אל תוך הלבבות של עם ישראל. ומי שרוצה להכיר אותו – כדאי לגשת גם לשיעורים.
צילמו הרבה מן השיעורים, אם כי היו שיעורים שהוא לא הסכים שיצלמו. אני זוכר שרציתי להכין דיסק להפצה. חשבתי: צריך לקחת את השיעורים האלה ולתת אותם לחילונים. וכשבאתי לצלם, הוא אמר: "לא, אל תצלם. אני רוצה להיות חופשי לדבר". זה תיסכל אותי, כי כל כך רציתי שהדיבורים האלה יגיעו לעם ישראל. אבל כשהוא היה רואה מצלמה, משהו בחופש שלו לדבר היה נסגר. בשיעורים לציבור הרחב הוא כן הסכים יותר שיצלמו, ולכן נשאר הרבה חומר. מי שרוצה להכיר את תורת רבי נחמן בעומק, לחבר בין פנימיות התורה להלכה ולמעשה, ולפגוש דרך מאוד מתוקה של חיזוק – יש כאן אוצר גדול.
עידוד, ועידוד, ועידוד, ועידוד.
יש עוד ספר חמוד שנזכרתי בו עכשיו, "קליק". גם הוא נשרף לי בשריפה. בשלב מסוים, לצורך ההפצה, הרב פתח מעין אתר שבו אנשים היו שולחים שאלות. הוא היה קם בחצות הלילה וכותב תשובות. אלה היו תשובות קצרות יחסית – לפעמים עמוד – אבל מאוד מתוקות ומיוחדות. הייתה לו יכולת מיוחדת לענות ללב של כל אחד בדיוק את הדבר שהוא צריך. התשובות האלה התפרסמו אחר כך בספר.
יש גם "מסילת הקשרים" והלימוד של התורות בעיון. אבל אם צריך לבחור דבר אחד, הייתי אומר: קחו את העניין של ליקוטי הלכות. יש בזה כבר הכול. אפילו ללמוד ליקוטי הלכות בבקיאות – זה מתוק מאוד, וזה יכול לרפא דורות.
♦

מעט מן הים

אני הקטן שבקטנים. אבל זכיתי קצת לגעת בו, להיות לידו. יש אנשים גדולים ממני שהמשיכו איתו בתל אביב, וממשיכים עכשיו לחזק את המקום. יש עוד הרבה־הרבה מה לספר, ועוד הרבה־הרבה מה לעשות. יש כאן באמת איזון של גשר צר מאוד: לא לנטות לימין ולא לשמאל.
♦ ♦ ♦