בליל ערב יום הכיפורים ליווינו למנוחות בצער גדול את אחד מהמיוחדים שבזקני הדור, רבי מרדכי אויערבאך, ובכינוי החיבה שלו רבי מוטל, זכר צדיק לברכה. פרידה קשה שתוביל לגעגוע ארוך. זכיתי ליהנות ממתיקותו הנדירה במשך למעלה מעשרים שנה. הוא לא היה אדמו"ר ואני אינני חסיד של צדיק זה או אחר. היחסים בינינו היו של קירבה והערכה עמוקה, כמובן כאשר אני מקבל ממנו את מה שיש לו להעניק, בחכמת חיים, בעצה ישרה, במתיקות של בית אביו זצ"ל.
לראשונה פגשתיהו בילדותי, כאשר אבי מורי שליט"א לקחני להקביל את פני רבי שלמה זלמן בבית בשכונת שערי חסד, המעורר געגוע במי שהיה שם. את מאור הפנים הידוע של האב ליווה באותה פעם מאור הפנים הדומה של הבן. החוויה נצרבה בי, אך שנים חלפו עד שפגשתיהו בשנית.
לימים הציע לי ידיד שכן בוגר קהילתו לבקרו בביתו בתל אביב, כדי לשוחח על סוגיות ותהיות בדרך הציבורית של המגזר, שטרדו את מחשבותינו. רבי מוטל היה בעל ראש פתוח ומחשבה ישרה, למרות שבחייו האישיים ובחינוך ילדיו לא סטה מן המוסכמות. היה מצהיר: "אני מסכים עם הביקורת אבל למעשה נוהג כמו כולם, כך חונכתי". מצאנו בו איש שיחה נעים ונלבב, מבין לרוחנו ואף מסכים ומעודד על פי העניין ומוסיף מדיליה וממה ששמע מאביו, והטעים לנו מרוח הדור הקודם טעם של תורה נעימה וישרה. יחד עם זאת, הסתייג ממהפכות ומקריאת תיגר, מה שהעניק לנו משענת ובטחון שלא להדחיק את חיפוש האמת, ומאידך הזכיר לתת גבולות ולסגל איפוק.
החינוך עליו דיבר היה גם בפסיקת הלכה. פעם חילק שוקולד לילדים, שאלתי אותו מה נהג אביו לברך, לאור מסקנתו העיונית שיש לברך בורא פרי העץ. ענה לי: "בירך כמובן שהכל", שאלתי למה, השיב לי בעקיצה חביבה: "כי לא קראו לו יצחק מאיר יעבץ". כלומר, היה מרחק בין מסקנה עקרונית ובין צעד מהפכני מנוגד למקובל.
באותה תקופה הדפסנו קבוצת חברים עלון, ובו מעט הגיגים מכמה כותבים בסוגיות האמורות, תוך נסיון לעורר שיח. העלון נשלח בדיוור ישיר בכמה עשרות עותקים, ור"מ היה אחד מהנמענים. היה קורא את הדברים והתקשר אלי פעם לנזוף על ביטוי לא ראוי לכיוון מעט ליברלי מידי. הוא אמר לי: "כעורך ודאי מיתנת את הדברים שנכתבו במקור, ובכך הרגשת שהבאת לאיזון, אך כקורא אני משקף לך שהיה לך לאזן יותר", ואכן הוא ניחש נכון.
אירע אז גם שהשתמשתי בהגנתו, כאשר קפץ עלי רוגזם של רבנים בעלי השקפה קנאית בשל פרסום עמדותיי הללו, וביקשו לצאת כנגדי ציבורית. פניתי לאחד מהם שיזם את המהלך כדי לעצור זאת, והוא שאל האם יש לי רב עמו אני מתייעץ בצעדיי, עניתי לו שאין זה הוגן שאחשוף אותו שכן אז הוא יספוג את האש. הרב הקנאי התעקש ולחץ ואף התחייב שלא יזיק לו, ובמצוקתי כי רבה נקבתי בשמו של ר"מ, שכן הוא הכיר את רעיונותיי ועודד אותי בדרכו. לאחר זמן מה התקשר אלי וסיפר שאכן אותו קנאי שוחח עמו, והוא העניק לי הגנה אישית והסיר מעלי את האיום המיידי, אך ביקש שלא אשוב לעשות זאת ללא אישור, שאין בכוחו להילחם את מלחמותיי.
נהגתי לבקרו מעת לעת, אם ביקורי חג, אם כאשר הזדמנתי לסביבתו, ואם כאשר ביקשתי ליהנות ממנו עצה ותושיה בצמתי דרכים שונות. לעתים די היה בשיחה טלפונית, ואף הוא היה מתקשר אלי במהלך השנים כדי לנסות לסייע יחדיו למכרים משותפים, או כדי לברר מידע שהיה חשוב לו ביחסי אנוש של מי שהיה זקוק לעזרתו.
כל שיחה עמו השאירה טעם טוב ותחושה נעימה באופן יוצא דופן. אהבת הבריות שפעה ממנו, גם כלפי איש שיחו וגם כלפי מי שהוזכרו בשיחה. הדבר לא נבע מחוסר חוש ביקורת כלפי עוולות שונות או אף כלפי טעויות וחולשות שונות. יכול היה בביקור חג קבוצתי להנעים לפלוני ולהחמיא לו על חיבור מסוים שהדפיס, ולאחר שהלה עזב ונותר רק מי שיכול לחלוק עמו את הביקורת בחכמה ומבלי להזיק, היה עושה זאת בחיוך שובב כדי להעמיד דברים על מקומם.
בחילוקי דעות עם הזולת היה מחשב תועלת מול נזק, וכאשר הבין שההחלטה כבר נפלה לא נמנע מלהסכים עם בן שיחו למרות שחשב שזו טעות. הן ממילא כל העניין כעת הוא התחושה הטובה של הזולת, ולמה להתווכח לחינם. סיפר לי, שבשעת המתיחות הפוליטית שהיתה בין הליטאים לחסידים, וכידוע רש"ז שמר על ניטרליות והסתייג מהפילוג, פנה אל ר"מ אחד מהקרובים להתייעץ כיצד לנהוג, והוא הבין שהלה ודאי ינקוט צעד מסוים למרות העצה שיקבל. מיד יעץ לו מעצמו לעשות כך, כי אם את הצעד אי אפשר למנוע, את המתח אפשר למנוע. הוסיף וסיפר על אחר מבני המשפחה שנקט עמדה וחש אי נוחות רבה לבוא בפני רש"ז, אולם רש"ז החליק את העניין כלא היה, לבל יחוש הלה אי נעימות.
שמורים עמי משפטים רבים שמסר לי כפי שקיבל מאביו זצ"ל, ביניהם בנושאים רגישים ציבורית, שנמנעתי כל השנים מלצטט בשמו. ישיבת קול תורה היתה במשך שנים רבות ללא 'קיבוץ', ובגיל 19/20 הבחורים היו צריכים לעבור למסגרות אחרות. כאשר נדונה היוזמה להמשיך את הלימודים בישיבה ככל הישיבות, רש"ז התאונן: "מה אומר לבחור שיתחתן מכאן, להיכן אכוון אותו במסלול חייו במצב הציבורי הקיים? מוטב שמי שמסוגל לתת תשובות יטול על כך אחריות בשלב הזה".
אמר לי שרש"ז לא אמר תחנון בה' באייר במשך השנים, וזאת מבלי להזדקק לשאלת היחס להקמת מדינת ישראל, אלא די בביטול הספר הלבן עם פקיעת המנדט הבריטי: "יום שבו ניתן מדרך כף רגל ליהודי, אי אפשר לומר בו תחנון".
גישת דרך ארץ קדמה לתורה אפיינה את דרכו. שח לי פעם שבעל תשובה ממקורביו בא לשאול אותו שאלה הלכתית, בנוגע להשקעה של חברה פלונית הנחשבת אבודה, ולשואל ידוע שישנה התפתחות מפתיעה לטובה. האם מותר לו לפנות אל המשקיע המיואש בהצעת רכישה במחיר זול מאד מבלי לחשוף את המידע, וכך ירוויח כשיעלה בקרוב ערך ההשקעה. ר"מ הזדעזע ונזף בו: "הכרתיך לפני שחזרת בתשובה, ואז לא היה עולה על דעתך לשאול שאלה כזו, שכן היית איש ישר. וכי מפני שנעשית שומר מצוות מותר לך לעשות כל מה שאולי לא כתוב בשלחן ערוך שאסור?".
גישתו היתה אנושית מאד, ולעתים הופתעתי ממסקנותיו הנחרצות ברוח הנראית כחדשנית, שלא בהתאם לדימוי השמרני שלו ממרום גילו ומהרקע שלו. התייעצתי איתו לגבי אופי המוסד המתאים לנער צעיר, האם ישיבה פנימייתית או לא. השיקול המכריע וכמעט הבלעדי בשיחה היה רצונו של הנער והיכן תהיה לו שמחה. מעניין לציין מה שאמר לי פעם, שהרי"ף לא כתב על פרק אלו הן הגולין, שהרי אינו נוהג בזמן הזה, אך למרות זאת כתב שם כמה שורות על סוגיית תלמיד שגלה מגלין רבו עמו כי היכי דתהוי ליה חיותא, מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.
גם לגבי שידוך שעלה על שרטון לאחר האירוסין, היה נחרץ שאין לדחוק במתלבט, וכי אם אין שמחה ורצון אסור להמשיך בשידוך. לשאלתי אולי צריך לחשוב שמא יקשה אחר כך למצוא שידוך טוב בשל הרקע, ואם כך מוטב לנסות בכל זאת להתאמץ להתרצות לשידוך ולא לבטלו, זכיתי בנזיפה על עצם השאלה: "אסור לשקול שיקול כזה".
משפט מיוחד שנחרת בזכרוני, פעם לאחר שנתן לי עצה בנושא חשוב, אמר: "אם תחליט לבסוף לעשות שלא כפי שייעצתי לך, ואולי לא תצליח בהמשך, אל תתבייש לחזור אלי ולבקש עצה איך להתמודד שוב". המסר שקיבלתי שהוא אינו בעל עניין אישי, ואינו מעמיד את עצתו למבחן כדרך בני אדם. הוא מייעץ לי כאשר רק טובתי לנגד עיניו. ראיתי בכך הגשמה מלאה של דברי רבינו יונה בשערי תשובה (ג, יג): "כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר". לא מדובר בהכרח על התרוצצות ומאמץ פיזי לטובת הזולת, דבר שאינני יודע להעיד עליו, גם כי לא נצרכתי ב"ה, וגם כי היה כבר קשיש. אבל עמל נפשו ראיתי, כאשר השיל מעליו כל עניין אישי, ואף כל דעה שאיננה רלוונטית לשואל עצמו, ושקל בכובד ראש מה היה עושה לו הוא היה השואל על כל המשתמע מכך בתנאי חייו ודרך מחשבתו וכו', וזו היתה תשובתו. אולי זה היה מקורה של תחושת הרוגע והנינוחות של המתייעצים לאחר שמיעת עצתו, לא מפני שלא יכול היה לטעות, אלא מפני שכל מגמתו היתה טובת השואל.
כאשר התייעצו איתו אחרים בנוכחותי, כמובן כאשר ווידא שאין להם אי נוחות מכך, ראיתי כמה פעמים שהתאמץ להפוך בכל הצדדים אך לא הגיע לתשובה נחרצת, והיה מתנצל, מעלה את הצד היותר מסתבר, ולאחר שהלך השואל אמר לי בתסכול: "מה אני יכול לעשות, מאיפה אדע מה נכון לו".
בפרשה של נסיון מצדו לעזור ליהודי, כאשר עלה צורך שר"מ יתן הוראה מחייבת לאדם אחר שהיה נתון להשפעתו ואולי מכך תבוא ישועה, אמר לי שאינו מסוגל לכך, שהדבר מנוגד לאופיו, ומשכך ביקשני שלא לערבו יותר בפרשה, מפני שאינו יכול לסייע מעבר למה שסייע והדבר מזיק לבריאותו (היה זה בשנים האחרונות, כאשר נחלש מאד). למרות זאת, נעשה אחר כך נסיון נוסף בשארית כוחותיו.
על עומק ענוותנותו של אביו הגדול שח לי מעשה ועיון. פעם התארח אצל אביו בליל הסדר, והביא עמו אורח צעיר מתלמידיו. הצעיר פנה לרש"ז בעת שהתיישבו לסדר ושאלו האם עליו להסב. רש"ז התפלא על השאלה, מדוע לא להסב? הצעיר ניסה להסביר שלמד שתלמיד אצל רבו אינו מיסב, והרי רש"ז הוא כרבו. רש"ז תמה על השאלה ופנה לבנו כדי להבין מה שואל אורחו. ר"מ הבין היטב את השאלה, מופלג שבדור נחשב כרב מובהק של כולם, אך להסביר זאת לרש"ז היה מביך. לא נותרה לו ברירה והוא הסביר, ורש"ז ביטל זאת כלאחר יד. אמר ר"מ: "לא הבנתי את אבא, מדוע ביטל את השאלה, והלא איש הלכה הוא והשאלה נכונה". והשיב: "אבי אמנם ידע בידיעה מושכלת את דרגתו התורנית ואת מעמדו האמיתי, אך בתת המודע תפס את עצמו כשלמה זלמן אויערבאך ותו לא. הוא נזקק בכל פעם 'להיכנס אל הדמות'".
הנורמליות איפיינה את דרכו ואת תפיסת עולמו, וכך ראה גם את דמותו של אביו. על האמירה המפורסמת של רש"ז בהלווית אשתו, שאינו מבקש ממנה מחילה כי מעולם לא פגע בה, אמר לי שאינו מקבל זאת כפי שאוהבים להבין שמעולם לא נצרך לפייסה. אבא היה איש נורמלי ולא מלאך מוזר, ובוודאי היה על מה לבקש מחילה כדרך העולם, אלא כוונתו היתה שלא הותיר זאת ללא פיוס, ולכן לא נותרו ביניהם הקפדות שיש למחול עליהן.
פעם הזדמנתי לבית מדרשו כאשר עבר לפני התיבה למנחה, התאריך היה כ' באדר א', יום פטירת רש"ז. לאחר מנחה ביקשתי ממנו שיספר על אביו משהו מעניין. אמר לי: "לילדים אין סיפורים על אבא, כי ילד גדל בצורה טבעית שאביו הוא האב הנורמלי. לנכדים יש סיפורים על סבא". אמר לי שבילדותו חשב שאביו שען במקצועו, כי אנשים היו באים לשאול אותו על שעונים שונים לגבי שבת, והוא היה מוציא מברג ומפרק את השעון, פוסק את פסקו ושולח את השואל לשען שהיה בשכונה שירכיב את השעון, ורש"ז היה משלם.
גם כלפי דורות קודמים תפיסתו היתה אנושית ונורמלית. אמר לי שאינו מסוגל להבין ולקבל את ההפלגות הבלתי אנושיות בשבחי הגר"א, שהן בעלות סגנון הערצה כלפי גדולי האדמו"רים, באופן שאין להעלות על הדעת היתכנות כזו. בצורה דומה התבטא כלפי ההפלגה בדרך לימודו של רבי חיים מבריסק. פעם בשיחה על סוגיות שדים שבש"ס, אמר לי: "בזמן מלחמת יום הכיפורים כאשר חלה חובת האפלה וישבנו בבתים שרויים בחושך מוחלט, ראינו כולנו שדים ומזיקים".
פעם הזדמנתי לבית מדרשו בעת שלמד גמרא עם החבורה, ואחד השומעים העלה את נושא התכלת בציצית, מיד כשראני נכנס אמר לשומעים, תשאלו אותו, הוא יסביר לכם את עניין התכלת. לא נקט שום עמדה לכאן או לכאן, אלא במאור פנים בחן ובכבוד ביקש שאסביר את הנושא במקומו, שכן אני מצוי בזה.
אסיים בכך שהיה מגדולי הדור ממש בסוגיית ואהבת לרעך כמוך, אהבה שכולה חכמה מאירה ועומק תורני, רוך ועדינות שלא על חשבון ישרות הדעת, אהבת ישראל הנובעת מאהבת המקום. התקיים בו "נהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". חבל על דאבדין ולא משתכחין.
♦ ♦ ♦