בגיליון האחרון של האוצר פרסם הרב חיים בועז כדורי שליט"א מאמר תגובה לספרי "נויו של עולם", העוסק בבירור מקום המקדש ומראה בראיות רבות כי המקדש עמד בדרום הר הבית ולא במקום כיפת הסלע.
ראשית אבקש להודות לו על שעיין בדברים והעלה את השגותיו על הכתב. מאחר שכמה מטענותיו נוגעות ליסודות המרכזיים שעליהם בנוי הספר, ראיתי לנכון להשיב עליהן ולברר את הדברים לאשורם.
עיקר הדיון נסוב על משמעות המושגים "ראש ההר", "שיפוע ההר" ו"כתף ההר" בדברי חז"ל ורבותינו, על מקומם של עין עיטם וגיא בן הינום, ועל דברי הגמרא בדבר המקום שבחרו דוד ושמואל לבית הבחירה ופירושי הראשונים והאחרונים בסוגיא. בהמשך יתברר גם היחס שבין שערי הר הבית שבדרום לבין תחום חמש מאות על חמש מאות אמה.
מטרת הדברים היא להעמיד את המקורות על דיוקם ולבחון איזו מן השיטות מתיישבת עמם. כפי שיתבאר, השיטה המעמידה את המקדש במקום כיפת הסלע סותרת כמה קבלות מפורשות בדברי חז"ל, המבוארות היטב בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. מקבלות אלו עולה כי המקדש עמד בדרום מתחם הר הבית הגדול של ימינו, באזור הרחבה הפנויה שממזרח לכותל המערבי המוכר לנו כיום.
הדיון דלהלן ערוך לפי סדר הנושאים שהעלה הרב כדורי במאמרו.
♦
א.

מקום גורן ארונה היבוסי ודברי הרמב"ם

כתוב בשמואל-ב (כד, יח): "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה [אֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי." ופירש הרד"ק: "לפי שגרן ארונה שהיה מקום בית המקדש הוא במעלה כנגד ירושלם." וכן כתב האברבנאל שם (ד"ה ויבא גד אל דוד וגו'): "... ולפי שהיה הגורן במעלה ההר יותר גבוה מירושלם, אמר הנביא לדוד עלה הקם להשם מזבח." וכן פירש הילקוט מעם לועז. נמצא שגורן ארונה - מקום העזרה - היה במעלה ההר. ומכיוון שירושלים נוסדה בגבעה שמדרום להר הבית, וכלשון הרד"ק (יחזקאל מ, ב) "ירושלים סמוכה לו (=למקדש) מנגב", עולה שהעזרה היתה בנויה מצפון לעיר, במעלה ההר.
והנה כאשר בוחנים את המפה הטופוגרפית של ירושלים המדוברת - היא הגבעה המזרחית (שרק משם יש עליה להר הבית) - אנו רואים גבעה משופעת, המתחילה ברוח דרום (בגיא בן הינום, כפי שיבואר בהמשך) ועלייתה נמשכת לכיוון צפון עד הר הבית. בנוסף, גבעה זו משופעת הן לצד מזרח (ששם נחל קדרון, ומעבר לו הר הזיתים) והן לצד מערב (ששם עמק הטירופויון, ומעבר לו הגבעה המערבית). כדלהלן במפה הטופוגרפית:
pasted-image.png
מבחינה טופוגרפית, ניתן לראות שהשיפוע העולה של הגבעה המזרחית מדרום לצפון נמשך גם בתוך מתחם הר הבית של ימינו, והשיפוע נגמר היכן שכיום מתחילה הרמה המוגבהת שעליה בנויה כיפת הסלע, שם מתחיל ראש ההר. מצפון-מזרח לראש ההר משתפל השטח לעבר נחל ביזיתא ושער האריות, ואילו מצפון-מערב, לעבר גבעת הביזיתא, הוא נותר מישורי יחסית.
נמצא, שמאחר שגורן ארונה היה במעלה הגבעה המזרחית, אין למקמו בראש ההר המישורי שעליו בנויה כיפת הסלע, אלא מדרום לה.
המונח "מעלה ההר" הוא מושג טופוגרפי, המציין מקום משופע שבו עולים בהר, והוא מתואר גם כ"שיפוע ההר", "מורד ההר" ו"כתף ההר". לעומתו, "ראש ההר" הוא חלקו העליון של ההר, שמעל שיפועיו, בין שהוא מחודד ובין שהוא מישורי. הבחנה זו עקבית בתנ"ך, בדברי המפרשים ובמילונים, כפי שהראיתי בספר, ואינה טעונה ראיה נוספת. עם זאת, ראיתי להבהיר את הדברים כבר עתה, משום שבהמשך מבקש הרב כדורי לערער על הגדרות אלו.
על כן לפנינו סתירה: מחד, רבותינו אמרו שגורן ארונה- וממילא גם העזרה - היה במעלה ההר, וכן כתבו על העזרה וההיכל בעשרות מקומות נוספים, כפי שיבואר בהמשך. מאידך, לפי הדעה הרווחת בימינו, המעמידה את העזרה במקום כיפת הסלע, נמצאת העזרה בראש ההר ממש.
אולם שני צדדי הסתירה אינם שקולים: דברי רבותינו מיוסדים בסוגיא בזבחים, שממנה מתבאר כי בית המקדש נבנה נמוך מעט מראש ההר, בגובה שיפועו, כפי שיבואר להלן. לעומת זאת, האזכור הראשון של הדעה שכיפת הסלע נבנתה במקום העזרה מאוחר לחורבן הבית בכ-700-800 שנה לכל הפחות. אף לאחר שהופיעה דעה זו, לא הכל סברו שהיא בהכרח נכונה (כגון הכפתור ופרח) או שהיא שיטה בלעדית (כגון הרדב"ז[1]), ויש שדחו אותה בפירוש עם התגלות המידות המדויקות של הר הבית (כגון הרב מיכאל בראוור, החוקר הרב אברהם משה לונץ, הרב ישראל דב לבנוני זצ"ל). והראיתי מן המקורות ההיסטוריים כי זיהוי זה החל לאחר שהמוסלמים טעו- או הוטעו - לזהות את שן הסלע שבראש ההר עם אבן השתיה שהיתה במקדש.
מאחר שלשונות רבותינו, שלפיהן המקדש נבנה "במעלה" וב"שיפוע" ההר, אינן מתיישבות עם הנחת שיטת הסלע שהמקדש נבנה בראש ההר, מציע הרב כדורי ביאור מחודש[2], וכך כתב: "כך שבאותה מידה שנכון לומר שבית המקדש נמצא בראש ההר, נכון כמו כן לומר שהוא נמצא על גבי מעלה ההר." עכ"ל. וטעמו, משום שראש ההר שבו בנויה כיפת הסלע, הוא נמוך מראש הר אחר, של הגבעה המערבית, הנמצאת מעבר לעמק הטירופויון (ראה במפה הטופוגרפית לעיל).
אולם מי התיר לנו לעשות בלשון רבותינו כרצוננו, להפקיע את המונחים מהוראתם הטופוגרפית הברורה ולייחס להם משמעות הסותרת את פשוטם?
ויש להבהיר, שהרב כדורי טוען במאמרו שלכך ממש כיוונו רבותינו באומרם שהגורן והמקדש היו במעלה ההר. כלומר לדבריו, כוונתם היתה לראשו של הר, אך הם כינו אותו "מעלה" ו"שיפוע" מפני שהוא נמוך מראשו של הר אחר. אולם אין בדברי רבותינו כל רמז להשוואה בין שתי גבעות נפרדות, ופשוט שלא היתה פרוסה לפניהם המפה הטופוגרפית של ירושלים, ואין יסוד להניח שלכך כיוונו.
לפי הגדרה מחודשת זו, ניתן לומר גם שראש הר הבית הוא מעלה של הר הזיתים, וראש הר הזיתים הוא מעלה של הר הצופים, ואין לדבר סוף.
הרב כדורי לא הביא כל ראיה לשימוש לשוני מעין זה במונחים "מעלה" ו"שיפוע". כל עוד לא נמצאה לכך מקבילה בדברי חז"ל או רבותינו, אין יסוד להוציא את דבריהם ממשמעותם הטופוגרפית הפשוטה. לפיכך תמוה שהאפשרות להבינם כפשוטם כלל אינה נשקלת בדבריו.
עוד כתב הרב כדורי: "גם לפי מי שסובר שהוא (המקדש) נמצא בראש ההר הנקרא הר הבית, הוא בהכרח שוכן גם על מעלה ההר, כי ראש ההר לבדו אינו מכיל את בית המקדש כולו. והדברים מבוארים בלשון הרמב"ם (רפ"ו מהל' בית הבחירה), שכתב: "המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר" וכו'. ומקור הדברים במשניות פ"ב דמידות." עכ"ל.
מדבריו משמע שהוא מקבל כאן את ההגדרה הפשוטה ש"מעלה ההר" הוא מקומו המשופע של ההר, הנבדל מראשו. לדבריו, העזרה, או לכל הפחות ההיכל, היתה בראש ההר, ומכיוון שראש ההר לבדו אינו יכול להכיל את המקדש "כולו", שאר חלקי המקדש שממזרח לו, כגון עזרת הנשים, בודאי נבנו במעלה ההר.
אולם לשון הרמב"ם אינה מסייעת לשיטתו, אלא אדרבא: הרמב"ם כתב שהמקדש "כולו" היה "במעלה ההר" - לא שמקצתו היה בראש ההר ורק שאר חלקיו במעלהו.
וכן בלשון הרמב"ם במדות (ב, ד): ""ואף על פי שכל מה שאמרנו מבואר למעיין, עוד אני מצייר אותו כדי שיובן במהרה, ועוד נבאר איך היה מקום הנחת ההיכל והעזרה בשפוע ההר". הרי מפורש ברמב"ם שההיכל והעזרה כולה נבנו בשיפוע ההר[3].
ומחילה מכבוד תורתו, גם מה שכתב שמקור דברי הרמב"ם במשניות פ"ב דמדות, לא נראה כך. במשניות מתוארים מפלסי המקדש ותו לא, ולא מקומו של המקדש כולו ביחס לההר שעליו נבנה. יסוד הדברים - גם כאן - הוא בסוגיא בזבחים, שבה כאמור מבואר שהמקדש נבנה נמוך מעט מראש ההר, במעלהו, וכפי שכתב המעשי למלך במקום: "המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר, והוא גמ' זבחים".
נמצא אפוא, שגורן ארונה - מקום המזבח, העזרה כולה וההיכל שבתוכה - היה בשיפועה של הגבעה המזרחית בירושלים ולא בראשה. וזהו פשוטם של דברי רבותינו הנזכרים.
♦
ב.

הפסוק ביחזקאל "זאת תורת הבית על ראש ההר"

על הכתוב ביחזקאל (מג, יב) "זאת תורת הבית על ראש ההר" פירש הרד"ק "על ראש ההר והוא ההיכל יהיה בראש ההר כמו שכתוב בענין." וכן פירש האברבנאל. הרי שדבריהם מתייחסים לבית השלישי, המתואר בנבואת יחזקאל.
מפס' זה מבקש הרב כדורי להביא ראיה שגם בית ראשון ושני נבנו בראש ההר. אולם לעיל טען שמקום כיפת הסלע נקרא "מעלה" ו"שיפוע" ביחס ל"ראש ההר" שבגבעה המערבית, ואילו כאן, כאשר נאמר "ראש ההר", הוא מפרש את הדברים כפשוטם, ומעמיד את העזרה במקום כיפת הסלע.
אלא שבפירושי המלבי"ם והגר"ש מחלם, בעל מרכבת המשנה, מבואר שהפס' מלמד על שינוי שיחול לעתיד לבוא: בית ראשון ושני נבנו בשיפוע ההר, ואילו הבית השלישי ייבנה בראשו. שניהם ביססו את דבריהם על הסוגיא בזבחים הנ"ל, שלפיה המקדש לא נבנה בראש ההר אלא נמוך ממנו מעט, בשיפועו. הגר"ש מחלם דקדק כן גם בדעת הרד"ק: "והנה לפי פי' הרד"ק ז"ל שלעתיד יבנה בית המקדש ומקום המקדש בראש ההר" וכו'.
הרב כדורי דוחה הבנה זו בדעת הרד"ק, אף שלעיל ראינו כי לדעת הרד"ק גורן ארונה היה במעלה ההר. עם זאת, הוא מודה שזו כוונת המלבי"ם והגר"ש מחלם, שהרי כתבו את הדברים במפורש. ועל דבריהם כתב: "ואין להקשות שאם כן יצא שלדעת מהר"ש חלמא והמלבי"ם לעתיד לבא יהיה הר הבית במקום אחר, כי אין זו קושיא כלל, כי גם אם נאמר שישתנה מקום המקדש בהר הבית עצמו תיקשי קושיא זו, ועל כרחך לומר לפי שיטתם שבאמת על פי נבואת יחזקאל יש לשנות את מקום הבית." עוד הוסיף שלדעתו הם חולקים על דברי הרמב"ם שמקום המזבח מכוון ביותר.
אולם הטענה שלדעת המלבי"ם והגר"ש מחלם בית המקדש ייבנה בהר אחר, נדחית מדבריהם עצמם. כך כתב המלבי"ם:
זאת תורת הבית - אמר שבזה יבדל הבית השלישי מן הבתים הקודמים,
א] שיהיה "על ראש ההר", וזה כולל, א] שההר עצמו שעליו יבנה הבית יהיה נכון בראש ההרים, (כמ"ש ישעיה ב'), עד שההר יהיה בראש כולם. ב] שלעומת שהבתים הקודמים היו בכתף ההר (כמ"ש חז"ל סבור למבניא בעין עיטם דמדלי טובא וכו' ובין כתיפיו שכן) הוא יהיה בראש ההר, לא בכתפו, שזה יורה על התרוממותו על כל.
ב] זאת שנית "שכל גבולו סביב קדש קדשים", כי העיר תתרחק מן הבית מרחק רב וכ"ה אלף אמה שמקדש ה' בתוכו כולו יהיה קדש" וכו'.
בביאור השינוי מחבר המלבי"ם בין דברי יחזקאל - "על ראש ההר" - לבין נבואת ישעיהו - "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות". אולם בפירושו לישעיהו לא נתברר אם "בראש ההרים" נאמר לענין חשיבותו של ההר (כפירוש רש"י ד"ה בראש ההרים: "בהר החשוב והראש שבכל ההרים"), או על שינוי שיחול בטופוגרפיה שלו (כפירוש רש"י ד"ה ונשא מגבעות: "יגדל נס שנעשה בו מניסי סיני וכרמל ותבור").
מכל מקום, מפורש בדברי המלבי"ם שהשינוי יחול בהר הבית עצמו, ולא שהמקדש יועבר אל ראש הגבעה המערבית, מחוץ להר הבית. הרי הוא תולה את דבריו בנבואת ישעיהו, המדברת במפורש על "הר בית ה'", ואף נבואת יחזקאל עוסקת בהר הבית, הנמצא מצפון לירושלים, כדכתיב כ"מבנה עיר מנגב" (כך מוכח גם מסוף דברי המלבי"ם, שכתב "העיר תתרחק מן הבית", ולא שהבית יתרחק מן העיר).
ומה שכתב הרב כדורי: "גם אם נאמר שישתנה מקום המקדש בהר הבית עצמו תיקשי קושיא זו" - אין הכרח שמקום העזרה ישתנה כלל. אם בהר עצמו ייעשה שינוי אפשר שהמקום המקודש הראשון - שהיה בשיפוע ההר - הוא עצמו יגבה ויינשא וייעשה לראש ההר, אף למעלה ממקום ראש ההר המקורי. כך בודאי מסתבר יותר להבין בדעת המלבי"ם, שהרי הוא לא נקט להדיא שהכתוב "ראש ההר" מתייחס לחשיבותו של ההר ביחס להרים אחרים, אלא כתב "עד שההר יהיה בראש כולם", ומשמע שלדעתו ייעשה בו שינוי טופוגרפי, וכפי שפירש רש"י[4].
יש להוסיף כי המלבי"ם כתב שגם הבית השני נבנה באותו מקום בשיפוע ההר, אף שהסוגיא בזבחים שציין עוסקת בבחירת מקום המקדש בידי דוד ושמואל לביהמ"ק הראשון, מסתבר שהוא החיל את הדברים גם על הבית השני, משום שאיתא בזבחים (סב ע"א) "שלושה נביאים עלו עמהם" וכו', ומפורש שם שהקפידו לכוון את המזבח במקומו הראשון. על יסוד זה פסק הרמב"ם שמקום המזבח מכוון ביותר ואין משנים אותו ממקומו לעולם. ממילא דוחק גדול לומר שהמלבי"ם, שהניח כי מקום המזבח נשמר מבית ראשון לבית שני, סבר שלעתיד לבוא יועתק המזבח למקום אחר (אף הראב"ד, החולק כידוע על הרמב"ם בשאלת חיוב הכרת לנכנס כיום למקום העזרה, לא חלק על ההלכה שמקום המזבח "מכוון ביותר").
גם רבי שלמה מחלם אינו חולק על הרמב"ם, וכך כתב: "יש להפליא למה כך ישתנה לעתיד לבוא ממה שהיה הבנין של שלמה המלך ע"ה שהי' בשיפוע ההר ולא בראשו וכארז"ל במס' זבחים וכו' וה' גיאות ילבש ויתראה ויתגלה מלכותו בכל הארץ לכן ישכין שכינתו בראש ההר וההר יגביה למעלה ראש, כמ"ש הנביא לעיל סי' מ' אל הר גבוה מאוד, וכפי פירש"י והרד"ק ז"ל שיגבה ההר מאוד".
הרי שהוא הבין שהר המוריה עצמו ייעשה בו שינוי ויגבה, ועליו ייבנה המקדש, ואם כן לא קשה כלל שהמקום המקודש הראשון, שהיה בשיפוע ההר בזמן בית ראשון ושני, יינשא אל מעל המקום שבעבר היה ראש ההר. וכן במרכבת משנה על הל' בית הבחירה (פ"ו הי"ז) מוכח שאינו חולק על הרמב"ם, עיי"ש.
עוד כתב הרב כדורי: "שיפוע ההר הוא ראש הר הבית עצמו, וכתף ההר היא ראש הר הבית עצמו, כי הר הבית כולו הוא שיפוע וכתף להר הסמוך לו במערב, שהוא גבוה ממנו הרבה, כנראה עד היום לעין." עכ"ל.
בדברים אלו חוזר הרב כדורי על הטיעון שנדון לעיל, אך כאן הוא מייחס אותו גם למלבי"ם ולגר"ש מחלם. לדבריו, כשכתבו שהמקדש נבנה בשיפוע ההר, כוונתם היתה לראש הר המוריה, מקום כיפת הסלע. ואילו "ראש ההר" שעליו ייבנה הבית לעתיד לבוא הוא ראש הגבעה המערבית, שמעבר לעמק הטירופויון.
אולם פירוש זה נדחה מדבריהם המפורשים. המלבי"ם והגר"ש מחלם כתבו שההר שעליו נבנו הבתים הראשונים הוא עצמו שיתרומם, ועליו ייבנה הבית השלישי. נמצא ש"ראש ההר" ו"שיפוע ההר" מתייחסים לאותו ההר: בעבר נבנה המקדש בשיפועו, ולעתיד לבוא ייבנה בראשו לאחר שיתרומם.
יש להבהיר שכל האמור בדברי המלבי"ם והגר"ש מחלם מתייחס לשינוי שיחול בימות המשיח, ועל כן אין בו נפקא מינא לשאלת מקום המקדש בימינו. גם לשיטתם, אם יעלה בידינו לבנות את הבית לפני ביאת המשיח - או לאחר ביאתו, כל עוד לא חל שינוי בהר - יהיה עלינו לברר את הגבולות ולבנותו במקומו המקודש הראשון. ומקום זה לדבריהם היה בשיפועו של הר בית השם ולא בראשו. ממילא עולה מדבריהם שבימינו יש להניח שהמקדש היה מדרום לכיפת הסלע, ברחבה הפנויה שמצפון למסגד אל-אקצא.
♦

ג.המקום שקבעו דוד ושמואל לבנות את בית המקדש

איתא בזבחים (נד ע"ב) שדוד ושמואל דרשו את מקום המקדש מן הכתובים. להלן תמצית הסוגיא: מן הכתוב (דברים יז, ח) "וקמת עלית" למדו שעל המקדש להיבנות במקום הגבוה ביותר. כדי לאתר מקום זה עיינו בספר יהושע, ואיתרו אותו בתיאור הגבול הצפוני שבין נחלת יהודה לנחלת בנימין. הגבול המתואר שם עולה מאזור ים המלח שבמזרח לכיוון מערב. קודם העלייה האחרונה נזכרת "כתף היבוסי היא ירושלים", ולאחריה עולה הגבול אל המקום הנקרא "ראש ההר אשר על פני גי הנם". משם נאמר "ותאר" אל מקום נוסף, "מעין מי נפתוח". לפי רש"י, "ותאר" מלמד שהגבול ממשיך במישור, וכלשונו: "ותאר אינה לא עליה ולא ירידה", וכן כתב המהר"י קרא ביהושע "מקום שוה". נמצא שראש ההר נמשך במישור עד מעין מי נפתוח, ואין מקום גבוה מאותו ראש הר. ובלשון רש"י: "למדנו שראש ההר אשר על גיא בן הינום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלים ולשם כתיב ועלה". עכ"ל.
הגמ' מכנה מקום זה "עין עיטם", ובו סברו דוד ושמואל לבנות תחילה את בית המקדש. לדעת רש"י, הרד"ק והמהרש"א, עין עיטם הוא מעין מי נפתוח הנזכר בכתוב, שכאמור נמצא במישור ראש ההר.
אולם דוד ושמואל ביקשו לקיים גם את הפס' "ובין כתיפיו שכן". משום כך אמרו "ניתתי ביה קליל" (נרד בו מעט). כלומר, מן המילה "כתפיו" למדו שיש לרדת רק מעט מגובה "ראש ההר", כיחס גובה הכתף לגובה הראש, וגמרו בדעתם שהמקדש ייבנה ב"כתף היבוסי היא ירושלים", שהיא מקיימת הוראה זו.
מלשון הגמ' "ביה" משמע שירדו בהר עצמו - בהר שבו נמצא עין עיטם - מגובה ראשו אל שיפועו. ומכיוון שהיתה זו ירידה מועטת בלבד באותו הר, עדיין התקיימה הוראת התורה 'וקמת ועלית', כפי שיבואר להלן בדברי המהרש"א.
רש"י: "ניתתי ביה קליל - נעשה אותו (=את המקדש) נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו". עכ"ל. רש"י לא הסתפק באומרו שהמקדש נעשה "נמוך מעט", אלא הוסיף שירושלים "היא למטה". לשון זו מורה בפשטות על ירידה מראש ההר אל המקום שמתחתיו, באותו הר.
לפי האיבעית אימא, הירידה בגובה מוסברת באופן אחר: קבלה היתה בידם שההיכל צריך להיבנות בנחלת בנימין והסנהדרין בנחלת יהודה. אילו בנו בראש ההר, היו ההיכל והסנהדרין מתרחקים זה מזה יותר מדי, ועל כן אמרו "מוטב דניתתי ביה פורתא כדכתיב ובין כתיפיו שכן". כלומר, לפי האיבעית אימא לא ירדו מחמת הפס' 'ובין כתיפיו שכן' לבדו, אלא כדי לקיים הן את "וקמת ועלית" והן את הקבלה שבידם, ומצאו בפס' אסמכתא לירידה זו.
ליתר ביאור, אעתיק מלשונות רבותינו בפירוש הסוגיא:
הרש"ר הירש (דברים לג, יב): "ובין כתיפיו שכן - לשון זו מבוארת בזבחים (נד:): המקדש לא נבנה על פיסגת ההר, בעין עיטם, אלא על מורדות ההר, נמוך קצת מהפסגה. מקום זה רמוז בלשון "בין כתפיו", שכן יחס הגובה שבין מקום המקדש לבין פיסגת ההר הוא כיחס גובה הכתפיים לגובה הראש."
רבי יונתן אייבשיץ (אהבת יונתן, הפטרת שבת וראש חודש): "... דבקשו לבנות המקדש בראש ההר אמר להם דוד שיבנו אותו בשיפוע ההר דכתיב ובין כתפיו שכן וכו' ועוד יש ליתן טעם לפי דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ואלו היה בראש ההר היה כעין גאוה כו' ולכן אמר דוד שלא יבנו בראש ההר אלא בשיפוע להורות ענותנותו."
הילקוט מעם לועז ביהושע: "וביקשו לבנותו בהר הנקרא עין עיטם שהוא בגבול בנימין והמקום גבוה מכל ההרים. ואח"כ הסכימו לבנותו במורד ההר הזה, כיון שנאמר בבנימין ובין כתפיו שכן. ולא אומר בראשו שכן, סימן שיש לבנותו במקום נמוך מראש ההר".
החתם סופר (דברים יב, ה): "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה. רמז לנו דגם אחר שכבר בחר ה' בהר המוריה וכבר קנה גורן ארונה, עדיין 'לשכנו תדרשו' על פי נביא איה יהי' משכן כבוד השכינה. שהרי 'רצו לבנות במעלת ההר ועליונו' ושוב אמרו חכמים נחתי בי' פורתא דכתיב 'ובין כתפיו שכן' [כזבחים נ"ד ע"ב], נמצא לשכנו מקום שכינה בין כתפיו תדרשו עפ"י חכמים ונביאים ובאת שמה. ונ"ל שזה הי' טעותו של יעקב אבינו ע"ה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', כי ידע הי' שכאן מקום המורי' אך סבור הי' שמקום השכינה בעליונו של הר ע"כ ישן הוא בין כתפיו, ואמנם נודע לו עתה ששכב במקום השכינה ממש." עכ"ל. הרי שהחת"ס מפרש כי יעקב ידע שהוא בהר המוריה, אך לא הכיר את מקום השכינה, משום שסבר שמקום זה נמצא בעליונו של אותו הר. לבסוף נודע לו שהמקום שבו שכב, ב"כתפיו" של ההר, הוא מקום השכינה. נמצא שראש ההר וכתפיו הם שני חלקים של אותו הר, וזהו ביאורו בסוגיא בזבחים (ועולה מדבריו ענין נפלא: דוד ושמואל למדו מן הכתובים את מקום השכינה שנודע ליעקב בהתגלות).
בספר הבאתי בהרחבה גם את פירושי רבנו מיוחס, רבנו בחיי, המהרש"א, השפתי חכמים, הרב דוד אופנהיים והילקוט מעם לועז, שכולם פירשו את הסוגיא בדרך זו, ושכן משמע גם ברש"י. כך ראינו לעיל גם בפירושי המלבי"ם ורבי שלמה מחלם.
נמצא לנו אפוא יסוד תלמודי לקביעת מקום המקדש בהר: המקדש לא נבנה בראש ההר, אלא נמוך מעט מראשו, בשיפועו - "כיחס גובה הכתפיים לגובה הראש" (רש"ר הירש), וב"מורד ההר הזה" (ילקוט מעם לועז).
והנה הרב כדורי דוחה את הדברים, וז"ל: "כאן טעה המחבר טעות גדולה מאוד, כי הוא הניח שהכתף שמדובר עליה היא הכתף של הר הבית עצמו, ולא כפי האמת הפשוטה, שכל הר הבית עצמו היא הכתף של ההר הגדול ממנו. ועל זה בנה את כל בניינו לשנות סדרי בראשית של עין עיטם וגיא בן הינום." ע"כ.
בכך חוזר הרב כדורי על טענתו דלעיל: אף שמקום כיפת הסלע הוא ראש הר הבית - כפי שהוא עצמו מודה - אין לראות בו את ראש ההר הנזכר בסוגיא, משום שהגבעה המערבית גבוהה ממנו, אף שהיא נפרדת מן הגבעה המזרחית בעמק הטירופויון ואינה חלק מאותו הר. לפיכך, לדבריו, גם ראש הר הבית עצמו נחשב "שיפוע" ו"כתף" של הגבעה המערבית.
וניחא אילו הציע הר' כדורי ביאור זה מדעתו בסוגיא, כדי ליישבה עם העמדת המקדש במקום הכיפה - אף שגם אפשרות זו תידחה מכיוון נוסף בהמשך. אולם במאמרו הוא קובע בתורת ודאי שלכך ממש כיוונו רבותינו כשכתבו שהמקדש נבנה בשיפוע ההר או במורדו.
אלא שמדברי רז"ל מפורש שלא כך הבינו את הסוגיא ואת הפסוקים ביהושע. הם כתבו שהמקדש נבנה במקום שהוא עצמו "מורד" ו"שיפוע", ושהוא נמצא "במורד ההר הזה" - באותו הר שבראשו נמצא "ראש ההר" אשר על פני גיא בן הינום. וכן כתב החת"ס בפירוש שתחילה סברו לבנות בראש הר המוריה, ומשם ירדו מעט. אין בדברי רבותינו כל זכר לגבעה המערבית, לעמק המפריד בינה לבין הר הבית או ליחסי הגובה שבין שתי הגבעות, וכאמור, לא ניתן להיאמר שלכך כיוונו.
ומה שכתב "הוא הניח שהכתף שמדובר עליה היא הכתף של הר הבית עצמו" אינו מדויק, ואבהיר את הדברים: "כתף היבוסי היא ירושלים" מתייחסת לכל שיפועה של הגבעה המזרחית, והפס' מכנה אותה "כתף" משום שהיא משופעת לכל אורכה ועולה מדרום לצפון. וכן פירשו ב'אוצר לשון המקרא והתלמוד' ערך 'כתף': "שיפוע, צלע של הר... כתף הר יערים (יהושע טו, י). כתף היבוסי (שם שם, ח)." ע"כ. וכן פירש הרב אברהם בלוי בפירושו על יהושע 'נחלת אבות" (יח, יב) "עלה קו הגבול אל מעלה (כתף) ההר" ע"כ.
נמצא שהיבוסי ישב על הגבעה המזרחית, והיא שנקראה ירושלים בזמן יהושע. אין הכרח שרק היא היתה בכלל ירושלים, אולם 'כתף היבוסי' הנזכרת ביהושע מתייחסת בהכרח לגבעה זו, שהרי לפי הגמ' במקום זה נבנה המקדש.
עוד כתב ש'כתף' משמשת בלשון 'צד'. אכן, כך כתבתי גם בספר, אולם אין בכך כדי לדחות את האמור. משמעות המונח נקבעת לפי הקשרו: כאשר 'כתף' נאמרת במשמעות טופוגרפית וביחס להר, הכוונה לצדו של אותו הר - דהיינו לשיפועו.
אולם הרב כדורי מבקש לפרש ש"ראש ההר" הוא הגבעה המערבית, ואילו "כתף", במשמעות צד, היא הגבעה המזרחית שממזרח לה; ולפיכך נקראה "כתף היבוסי". ראייתו היא לכאורה מן הפס' "ועבר אל כתף הר יערים מצפונה היא כסלון", שעליו כתב: "ומבואר שכתף הר יערים אינו חלק מהר יערים, אלא מקום נפרד אשר נקרא כסלון. וכמו כן הר הבית הוא כתף של הר גדול ממנו." עכ"ל.
לענ"ד יש כאן שגיאה. הפס' מלמד שהגבול עבר בצדו הצפוני של הר יערים, ושם, באותה כתף, נמצא המקום הנקרא כסלון. נמצא ש"כתף הר יערים" היא שיפועו הצפוני של הר יערים עצמו, ולכן ההר כולו נכלל בגבול יהודה. וכן משמע מרש"י, שכתף הר יערים ("כסלון") היא חלק מהר יערים עצמו: "שהיה החוט בצפונה של הר יערים נמצא הר יערים בתוך גבול יהודה לפנים מן החוט". עכ"ל. אילו כסלון היתה מקום נפרד מן ההר, היה רש"י מגדיר את קו הגבול כעובר "בצפונה של כסלון", ולא "בצפונה של הר יערים". מכאן שכסלון היא מקום הנמצא במורדו הצפוני של הר יערים ונכלל בו.
יתרה מזו, משמעות המונח "כתף ההר" מתבארת היטב בפירוש המלבי"ם שהובא לעיל, שכתב "שהבתים הקודמים היו בכתף ההר" ולא בראשו. הרי שהעמיד את "כתף ההר" כנגד "ראש ההר", ואם גם הכתף היא הראש, בטלה כל ההבחנה שבדבריו.
עוד כתב הרב כדורי: "לפי הנחת המחבר יצא דבר תמוה מאוד, שבכל הגבולות המפורטים בתורה ובספר יהושע מצויינים הגבולות במקומות המרוחקים זה מזה מרחק גדול יחסית, ואילו במקום זה מפורטים שני מקומות סמוכים זה לזה במרחק של עשרות מטרים בודדים, והיינו כתף ההר וראש ההר. וזה דבר שאינו מתקבל על הדעת כלל." עכ"ל.
ראשית, בפס' עצמו נאמר שהגבול עלה מגיא בן הינום אל "כתף היבוסי", ומשם אל "ראש ההר אשר על פני גי הנם". הרי שהכתוב מתאר שתי נקודות עוקבות הקשורות לאותו גיא וכפי שהתבאר גם לאותו הר, ואין יסוד להניח שהמרחק ביניהן היה גדול כהמרחק בין הנקודות שנזכרו לפני כן.
גם המרחק שבין "ראש ההר" לבין "מעין מי נפתוח", המתואר בלשון "ותאר", עשוי להיות קצר יחסית - ולאו דווקא עשרות מטרים, אלא אף מאות מטרים - שכן עין עיטם עשוי להימצא בכל נקודה במישור ראש ההר, ממקום כיפת הסלע ועד תחילת גבעת הביזיתא שבצפון-מערב (ראה במפה הטופוגרפית לעיל).
ואין זו "הנחת המחבר" בלבד: המהרש"א סובר כרש"י שעין עיטם הוא מעין מי נפתוח, ובכל זאת הוא מכנה מקום זה "ראש ההר דהיינו עין עיטם". משמע שעין עיטם היה מקום מסוים באותו ראש הר, וממילא אין הכרח להרחיקו מנקודת "ראש ההר" הנזכרת מרחק רב.
יתרה מזו, המלבי"ם פירש שב"ותאר" שבין ראש ההר למעין מי נפתוח הלך קו הגבול במעין עיקול מראש ההר אל מקום המקדש שבכתף היבוסי הסמוכה לו, וחצה את מקום המזבח בין יהודה לבנימין, ושעל כך אמרו חז"ל "רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי". נמצא שדווקא סמיכות המקומות שעליה הקשה הר' כדורי היא יסוד חשוב בפירוש המלבי"ם.
עוד מקשה הרב כדורי: "היותר תימה על דברי המחבר שהוא מתעלם מגמ' מפורשת באותה סוגיא, שאומרת כך 'ואיבעית אימא גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא'. ומבואר מזה שמקום המקדש שסברו דוד ושמואל לבנותו מתחילה היה מופלג טובא מהמקום שהחליטו לבנות עליו את הבית בסופו של דבר. והאם לשיטת המחבר המרחק בין כיפת הסלע לכותל המערבי הוא מופלג טובא? אתמהה." עכ"ל.
כפי שכתבתי לעיל בתמצית הסוגיא, וכפי שהרחבתי בספר, לפי האיבעית אימא היתה בידי דוד ושמואל קבלה שההיכל צריך להיבנות בחלקו של בנימין והסנהדרין בחלקו של יהודה. אילו בנו את המקדש בעין עיטם, היו ההיכל והסנהדרין מתרחקים זה מזה יותר מדי.
נמצא ש"מתפליג טובא" אינו מתייחס למרחק שבין עין עיטם - הנמצא בנקודה כלשהי במישור ראש ההר, ואפשר שאף מצפון לכיפת הסלע - לבין המקום שבו נבנה המקדש לבסוף, אלא למרחק שהיה נוצר בין ההיכל לסנהדרין אילו נבנה המקדש בעין עיטם.
ואכן, המעיין במפה הטופוגרפית שבספר, שעליה סימנתי את מהלך הגבול המתקבל ע"פ פירושי רבותינו, יראה שאילו נבנה המקדש בראש ההר, לא היה אפשר לקיים את הקבלה האמורה, משום שרוב ראש ההר נמצא בתוך הרצועה היוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין. ממילא אין יסוד לתמיהתו של הרב כדורי.
העולה מן האמור עד כה הוא שבבקשו להעמיד את העזרה במקום הכיפה בכל מחיר, נדרש הרב כדורי לדחות את פשט דברי רבותינו הראשונים והאחרונים בביאור הגמ' והפסוקים ביהושע, שלפיהם המקדש לא נבנה בראש ההר אלא "במורד ההר הזה". אולם הוא לא הביא לדבריו כל ראיה, וכל שכן שלא מצא סיוע בדברי אחד ממפרשי הסוגיא. כל דבריו נשענים על אותו יסוד מחודש, שראשו של הר אחד נחשב שיפוע ביחס לראשו של הר אחר נפרד וגבוה ממנו.
ואיני מבין את ההתעקשות שלא לפרש את דברי רבותינו כפשוטם. וכי נמסר לנו מסיני שכיפת הסלע עומדת במקום קודש הקודשים, עד שמכוחה עלינו להוציא את דברי רבותינו הראשונים והאחרונים מפשוטם באופן כה דחוק? בהמשך, בבירור מקומו של גיא בן הינום, יתבאר עוד מדוע מוכרח לפרש שהירידה היתה מראש ההר אל שיפועו.
♦
ד-ה.

בדברי המהרש"א שעין עיטם רחוק מבית המקדש כ"ג אמות

בסוגיא דידן מתעוררת לכאורה קושיא: כיצד 'ביטלו' דוד ושמואל את ההוראה המפורשת בתורה "וקמת ועלית", מפני הרמז שבפס' "ובין כתיפיו שכן"? ומיישב המהרש"א: "ואף על גב דהשתא עין עיטם הוא יותר גבוה מבית המקדש, מ"מ קאמר שפיר וקמת ועלית וגו' לבה"מ מכל שעריך, דלא נחשב עין עיטם להיות עיר ושער דלא היה מופלג מבית המקדש כי אם כ"ג אמות כפרש"י בחומש ע"ש" עכ"ל.
הרי שעין עיטם, הנמצא בראש ההר, היה גבוה ממפלס העזרה בכ"ג אמה בלבד. כלומר, העזרה היתה נמוכה רק מעט ממפלס ראש ההר, ולכן אין ראש ההר נחשב לעיר ושער נפרדים שמהם יורדים אל המקדש. מכאן פשוט שהמהרש"א גם הוא הבין שראש ההר שבו נמצא עין עיטם ומקום המקדש שבכתף היבוסי מצויים באותו הר ממש. וכך הבין המהרש"א בדעת רש"י.
על כך כתב הרב כדורי: "והנה אמת נכון הדבר שכך משמע מדברי מהרש"א ז"ל, אך הדברים מוקשים מצד עצמם, כי מה ענין כ"ג אמה, שהוא הפרש הגובה שבין עין עיטם למקום המקדש, לבין זה שעין עיטם לא היה מופלג במרחק. ועוד, שלפי שיטתו של המחבר עין עיטם מרוחק מבית המקדש הרבה יותר מכ"ג אמה, ואפשר לבנות במקום זה עיר ושער." עכ"ד.
אולם קושייתו (כך משמע) מיוסדת על ההנחה ש"מופלג" בדברי המהרש"א מציין מרחק אופקי, ולא היא. כ"ג האמות הן פער הגובה שבין עין עיטם לקרקע העזרה, כמפורש בדברי אביי ביומא (לא ע"א), ובהפרש גובה זה עוסק המהרש"א. מבחינת המרחק האופקי, אין ספק על כך שעין עיטם היה רחוק מן העזרה יותר מכ"ג אמה, מפני שהמקווה שאליו הגיעו המים מעין עיטם נמצא ע"ג שער המים שבדרום העזרה, והמרחק משם לכל נקודה שמחוץ להר הבית גדול מכ"ג אמה. על כרחך, כשכתב המהרש"א "דלא היה מופלג מבית המקדש כי אם כ"ג אמות", כוונתו להפרש הגובה ולא למרחק האופקי.
עוד תמה הרב כדורי על דברי המהרש"א, שמשמע מהם כי הפרש הגובה היה כ"ג אמה בדיוק, בעוד רבנו חננאל כתב "נמצא עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות ויותר". הרי שלדעת רבנו חננאל כ"ג אמה הן שיעור מינימלי, ולא בהכרח המידה המדויקת. מכאן מבקש הרב כדורי ללמוד שאפשר לזהות את "ראש ההר" שבפס' - ואת עין עיטם שבגמ' - עם ראש הגבעה המערבית, שגובהו המשוער כ-773 מ' מעל פני הים. זאת, לעומת מפלס הסלע בכיפת הסלע, שגובהו כ-743מ'.
נראה פשוט שגם המהרש"א מודה שכוונת אביי ביומא היא שעין עיטם היה גבוה מקרקע העזרה לכל הפחות כ"ג אמה, וכפי שפירש רבנו חננאל. שהרי כדי להזרים מים באמה, מוצא המים צריך להיות גבוה מנקודת היעד.
אולם השיפוע הנדרש לאמת מים הוא שיפוע מזערי ביותר. שיפוע גדול מדי גורם לזרימה מהירה, לשחיקת הטיח והדפנות, למערבולות ולנזק למתקן. ומאידך, האמה אינה יכולה להיות אופקית לחלוטין, שכן נדרש שיפוע מסוים כדי להתגבר על החיכוך ולהבטיח זרימה רציפה. ואכן, באמות מים מן התקופה מצויים לעיתים שיפועים של עשרות סנטימטרים בלבד לקילומטר.
כך גם "האמה התחתונה", שהוליכה מים מעיטם - בריכות שלמה שליד בית לחם - עד ירושלים: תחילתה בגובה של כ-765 מ' והיא נכנסת להר הבית בגובה של כ-737 מ'. על אף אורכה הרב, הפרש הגובה הכולל הוא כ-28 מ' בלבד, והוא פלא הנדסי.
מכיוון שבגמ' ביומא נאמר שמעין עיטם הביאו מים למקווה הכהן הגדול, ובגמ' בזבחים מבואר שעין עיטם היה גבוה מעט ממפלס העזרה, נמצא שהפרש הגובה בין מוצא המים לבין המקווה היה כ"ג אמה, בתוספת השיפוע המזערי שנדרש לזרימת המים. וזהו ה"ויותר" שבדברי רבנו חננאל - תוספת הגובה המזערית הנדרשת ליצירת השיפוע המוליך את המים - ואין ממנו כל יסוד להרחיק את עין עיטם אל ראש הגבעה המערבית.
אדרבא, מדברים אלו מתבאר שלא יתכן לזהות את עין עיטם בראש הגבעה המערבית ולומר שמשם הוליכו את מימיו להר הבית - אף לא למפלס הסלע הגבוה. ראש הגבעה המערבית מצוי בגובה של כ-773 מ' ובמרחק של כ-450 מ' בלבד מהר הבית. הובלת מים ממנו למפלס הסלע, שגובהו כ- 743 מ', היתה מחייבת ירידה של כ-30 מ' במרחק קצר זה. שיפוע תלול כל כך אינו מתאים לאמת מים שנועדה להוליך מים בזרימה מתונה ורציפה, ואף לא נמצאו שרידים לאמה כזאת.
אותו פער גובה מעורר קושי גם בביאור לשון הגמ'. פער של כ-30 מ' בין ראש הגבעה המערבית לראש הגבעה המזרחית הוא פער ניכר, וקשה להבין כיצד ניתן לתאר ירידה זו כ"פורתא". וראה בדברי יוסף בן מתתיהו (מלחמות, ה, ד, א): "היא (=ירושלים) נוסדה על שתי גבעות (=המזרחית והמערבית) [השוכנות] זו מול זו וביניהן גיא מפריד וכו' הגבעה שעליה שכנה העיר העליונה (=המערבית) היתה גבוהה בהרבה מאחותה", עכ"ד.
עוד יש לציין שהרב כדורי אינו מתייחס לכך שתוואי "אמת המים התחתונה", שבאה מעיטם ("בריכות שלמה") שליד בית לחם, נתגלה וידוע בימינו. האמה נכנסת להר הבית מצדו המערבי, מתחת לבניין המחכמא, בגובה של כ-737 מ'[5]. מבחינה הנדסית, אמת מים פתוחה אינה יכולה להוליך מים לנקודה הגבוהה ממפלס כניסתה. ממילא לא היה בכוחה להוליך מים למפלס הכיפה הגבוה ממנה, וכל שכן למקווה הכהן הגדול, שהיה כ' אמה מעל מפלס העזרה.
יתרה מזו, תוואי האמה תועד לפני כ-200 שנה בידי מספר חוקרים ומהנדסים מאומות העולם, ביניהם צ'ארלס וורן, ארמטה פיירוטי וקונרד שיק, ובשרטוטיהם היא ממשיכה בתוך הר הבית לעבר הרחבה הדרומית - בדיוק אל מקום העזרה לפי השיטה הדרומית. נראה קרוב לודאי שזו אמת המים המתוארת בגמ', שבאה מעיטם אל העזרה.
לעומת זאת, לפי שיטת הסלע אין שום דרך להוליך את מי האמה התחתונה - או אף אמה אחרת! - למפלס העזרה, וכל שכן למפלס מקווה הכהן הגדול, וזו פירכא גדולה על השיטה. גם הניסיון להסתמך על אמת המים העליונה אינו פותר את הקושי: אמה זו הגיעה רק לבריכות ממילא שבגבעה המערבית, ולא נמצא לה המשך לעבר הגבעה המזרחית. הטענה שגם המשכה של אמה זו נחרב לחלוטין יחד עם בניין המקדש אינה ניתנת להוכחה, ולמעשה הופכת את ההצעה לבלתי ניתנת לבדיקה.
עוד הקשה הרב כדורי על המהרש"א: "ובעיקר קושיית מהרש"א, שהיאך נאמר וקמת ועלית מכל שעריך, והלא מעין עיטם אי אפשר לעלות, שהיא גבוהה מן המקום אשר בחר ה', הנה תירוץ מהרש"א אינו מתרץ כלום, כי גם אם עין עיטם אינו מקום לעשותו עיר ושער, אך הרי עדיין יש הרים גדולים ממערב להר הבית שאפשר לבנות בהם שערים וערים גדולות, והיאך יתקיים שם וקמת ועלית וכו' ולעצם קושייתו צריך לומר שבאמת במסקנתם של דוד ושמואל אין הפסוק מתקיים כפשוטו" ע"כ.
אולם דחייה זו אינה עומדת, משום שכל הסוגיא עוסקת במקומות המפורשים בספר יהושע, וכדברי הגמ': "לא הוו ידעי דוכתיה היכא אייתו ספר יהושע". וברש"י: "נויו של עולם - למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה". כלומר דוד ושמואל לא ביקשו את המקום הגבוה ביותר במציאות, אלא את המקום המוגדר כגבוה ביותר לפי מהלך הגבול שבכתובים. וכן כתב מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל באיילת השחר: "חזינן דלא הלכו למדוד את המקום אם במציאות הוא הכי גבוה רק אם בפסוק כתוב ועלה ולא כתיב וירד, ע"כ זה נקרא גבוה לגבי דיני התורה." עכ"ל. וכן כתב הגרי"ז מבריסק, עיי"ש.
ברם, לפי פירוש הרב כדורי, דוד ושמואל ירדו מראש הגבעה המערבית - שהיא "ראש ההר" לשיטתו - אל ראש הגבעה המזרחית. פירוש זה אינו מיישב את קושיית המהרש"א, אלא מותיר אותה במלוא תוקפה: "ראש ההר" שבגבעה המערבית נותר מקום הראוי לבניית עיר ושער הגבוהים ממקום המקדש, וממילא לא יתקיים 'וקמת ועלית'. רק לפי פירוש רבותינו בסוגיא, שלפיו ירדו מעט מראש ההר אל שיפועו של אותו הר עצמו, התקיים "וקמת ועלית" גם לאחר הירידה, וכפי שיישב המהרש"א.
עוד כתב הרב כדורי על דבריי: "ומאחר שכל דבריו שם נמשכים אחר טעותו המוקדמת ששיפוע ההר הוא שיפוע הר המוריה עצמו" וכו'. אולם נראה שלא שם לב לכך שלא קבעתי ששיפוע ההר הוא בהכרח שיפועו של הר המוריה, אלא הצגתי שתי אפשרויות עיקריות:
א. "ראש ההר" האמור בפס' - מקום כיפת הסלע - אינו חלק מהר המוריה. לפי אפשרות זו, הר המוריה הוא גבעה קטנה יחסית שהיתה בגובה כתף היבוסי ומדרום לסלע[6], ואילו ראש ההר הוא המישור המוגבה שמצפון לה ומעליה. אפשרות זו עולה בקנה אחד עם דעת כמה מרבותינו הראשונים, ובהם הסמ"ג, המאירי והמבי"ט בדעת הרמב"ם, ויש לה גם תימוכין בטופוגרפיה של ההר, ואכמ"ל.
ב. "ראש ההר" הוא אכן ראשו של הר המוריה, והר המוריה הוא הר גדול יחסית, כדעת הפסקי תוספות. לפי אפשרות זו, דוד ושמואל ביקשו תחילה לבנות בראש הר המוריה - במקום שבו נמצאת כיום כיפת הסלע - ומשם ירדו לשיפועו. כך כתב החתם סופר להדיא, כפי שהובא לעיל.
לפי שתי האפשרויות, המקדש נבנה בשיפוע ההר שמדרום לכיפת הסלע, והחילוק ביניהן לימינו אנו הוא רק בשאלה אם "ראש ההר" (מקום כיפת הסלע) נחשב לחלק מהר המוריה עצמו. אין אפשרות להכריע בשאלה זו כל עוד לא תיערך חפירה באזור הדרומי וייחשף התוואי הקדום של ההר. חפירה כזאת לא נערכה מעולם, ואף החוקרים מאומות העולם ששרטטו מפות טופוגרפיות של ההר הסתמכו על מדידות שנעשו בתוך בורות המים והשלימו בהשערה את התמונה שבין נקודות המדידה.
בסיכום דבריו כתב הרב כדורי בנחרצות: "ומעתה מה שמסיק שהשיטה שביהמ"ק בנוי על ראש הר הבית נסתרת מדברי רש"י ושאר המפרשים ומדברי הגמ', אינו נכון כלל". ע"כ.
לא זו בלבד שהציע בדעת רש"י פירוש השונה מפירוש המהרש"א, מבלי להביא לכך ראיה מלשון רש"י עצמו, אלא שנעלמו ממנו דברי השפתי חכמים בפירוש רש"י: "בגובה ארצו היה כו'. פי' ככתף, שהוא מקום גבוה מכל האיברין. וכי תימא אם כן הוה לי' לבנותו בראשו של הר, דהוא גבוה יותר. לכן פי' אלא שנמוך כו', פי' המקום שהיה בו בית המקדש היה כ"ג אמות נמוך מעין עיטם. ולכן כתיב בין כתפיו ולא על ראשו". ע"כ. מלשונו "הוה ליה לבנותו בראשו של הר" מפורש שבית המקדש לא נבנה בראש הר כלשהו - לא בראש הר גבוה ולא בראש הר נמוך - וממילא אין הסוגיא עוסקת כלל ביחס שבין שני הרים. נמצא ש'ובין כתיפיו' מלמד על ירידה מראש ההר אל מקום המתואר בעצמו כ"כתף" - דהיינו אל מורדו. וכן הבין רבנו בחיי ברש"י עיי"ש.
נמצא אפוא שבידינו קבלה מחז"ל, שנתבארה בפירושי רבותינו הראשונים והאחרונים, ובראשם הרמב"ם כפי שהראינו לעיל: המקדש "כולו" נבנה "במעלה ההר", ושום חלק ממנו לא נבנה בראשו. והמעיין יראה עוד בספר בדבריו הברורים של המאירי בענין זה.
♦
ו.

מיקומו של עין עיטם וגיא בן הינום

מיקומו של גיא בן הינום המקראי הוא ענין מכריע בבירור מקום המקדש.
כתוב ביהושע (טו, ח): "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלָ͏ִם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה" וגו'.
תחילה עלה הגבול אל מקום בגיא בן הינום הנמצא מדרום ל"כתף היבוסי" - היא הגבעה המזרחית - ומשם המשיך ועלה אל "ראש ההר" הנמצא "ימה", כלומר ממערב לגיא בן הינום. נמצא שגיא בן הינום היה ממזרח לראש ההר.
כפי שהתבאר, "ראש ההר" ו"כתף היבוסי" נמצאים באותו הר. ומכיוון שראש ההר שמעל כתף היבוסי מתחיל באזור כיפת הסלע, מוכרח שגיא בן הינום מתחיל מדרום לגבעה המזרחית וממשיך ממזרח לה ולראשה. לפי זה, גיא בן הינום הוא הגיא שממזרח לירושלים המפריד בינה לבין הר הזיתים - עמק יהושפט, שבו עובר נחל קדרון.
אולם במפות של ימינו מקובל לזהות את גיא בן הינום עם העמק שמדרום לגבעה המערבית, המכונה 'הר ציון', והרב כדורי מבקש להיאחז בזיהוי זה ולדחות את מיקומו של הגיא ממזרח לירושלים.
זוהי נקודת מחלוקת מכרעת: אם גיא בן הינום הוא הגיא שממזרח לירושלים, בעמק יהושפט, אזי "ראש ההר" שממערב לו מתחיל באזור כיפת הסלע, ושם לא נבנה המקדש. לעומת זאת, אם גיא בן הינום הוא העמק שמדרום לגבעה המערבית, יש לזהות את "ראש ההר" בהר אחר, המרוחק מאוד מהר הבית לצד מערב; וממילא יהיה צורך לדחות את פירושי רבותינו בסוגיא, שלפיהם "ראש ההר" ו"כתף היבוסי" נמצאים באותו הר, והמקדש נבנה במורדו.
הראיתי בספר שכך עולה גם מפירושי הרד"ק, האברבנאל והמלבי"ם בנ"ך. את הראיות מדברי הרד"ק והאברבנאל ביקש הרב כדורי לדחות משום שהעלו כן רק כאפשרות והעדיפו פירוש אחר, וכבר השבתי על טענותיו במאמרי "גילוי מקום גיא בן הינום המקראי" (פורסם באתר הרשמי של הספר) שהעדפתם לא שינתה כלל את דעתם לגבי מקום גיא בן הינום שהוא ממזרח לירושלים, אלא רק נסובה על עניין לשוני, עיי"ש.
על הראיה מדברי המלבי"ם כתב הר' כדורי: "הראיה היחידה לכאורה שניתן לומר שהיא ראיה ישירה, היא מה שהביא המחבר מדברי המלבי"ם (נחמיה ג יד) שכתב: "עיר דוד היתה במערב גיא בן הינום. ע"כ. וכו'. אך באמת שראיה זו היא ראיה לסתור, כי המלבי"ם כתב שם בתוך דבריו 'ונודע כי מצודת ציון עיר דוד ובית שלמה מלוא ובית מלוא, היה במורד הר ציון במזרחו'. והנה דעה זו היא דעת החוקרים מלפנים שעיר דוד היא במקום הנקרא בזמנינו העיר העתיקה ברובע היהודי, וא"כ לפי"ז אם גיא בן הינום הוא ממזרח לעיר דוד (כי עיר דוד ממערבו) א"כ גיא בן הינום הוא בשיפולי העיר העתיקה וכו' והאידנא מוסכם בפי הכל שעיר דוד היא מדרום להר הבית בחלקו התחתון" עכ"ד הרב כדורי.
ובאמת פשוט שאין כאן "ראיה לסתור". בדעת המלבי"ם מבואר שגיא בן הינום נמצא ממזרח לעיר דוד האמיתית, יהא מקומה אשר יהא. אשר למה שכתב בהמשך "ונודע" וכו', אף הרב כדורי מודה כי המלבי"ם הסתמך בזה על הזיהוי שהיה רווח בזמנו בירושלים. ממילא, טעותו האפשרית בזיהוי מקומה של עיר דוד אינה גורעת מעדותו הברורה בדבר היחס הגאוגרפי שבינה לבין גיא בן הינום - עיר דוד ממערב לגיא, והגיא ממזרח לה. כל שכן לאחר שנתברר כי עיר דוד נמצאת בגבעה המזרחית.
עוד ברור שהמלבי"ם לא סבר ש"מצודת ציון עיר דוד ובית שלמה" נמצאות בגבעה נפרדת הנקראת "הר ציון", שהרי כתב שהן עצמן היו "במורד הר ציון במזרחו", ואין הר ציון בדבריו אלא הר הבית. נמצא שלדעתו כל המקומות הללו שכנו באותה גבעה שעליה נמצא הר הבית, אלא שמכוח הזיהוי שהיה מקובל בזמנו סבר שמורדה של גבעה זו נמשך לכיוון מזרח.
לאחר הוצאת הספר המשכתי לחקור בנושא, ומצאתי ראיות נוספות, שאותן פרסמתי במאמר הנ"ל. אציין כאן לכמה מהן:
1. פירוש הגר"א: "ועלה הגבול גיא בן הנם - פי' כי הר המשחה הי' במזרחו של ירושלים, וגיא גדול הי' קודם להר המשחה, והי' נקרא גיא בן הנום". עכ"ל. אין "קודם" אלא בין ירושלים להר המשחה. ושוב כתב: "אל כתף היבוסי מנגב - פי' שגיא בן הנם הלך ברוחב על פני כל ההר המשחה ויבוסי" וכו'. עכ"ל. "ברוחב" פירושו מדרום לצפון, כידוע. ואכן, במפת ארץ ישראל של תלמיד הגר"א מצויר גיא בן הינום ממזרח לירושלים ולביהמ"ק, בהתאם לפירוש הגר"א, כדלהלן (רוח מזרח למעלה):
GroupThe_National_Library_of_Israel_-_Vilna_Gaon_Map.jpg2. אוסביוס מקיסריה: אוסביוס, מחשובי הסופרים וההיסטוריונים הנוצריים בעת העתיקה, חי בארץ כל ימיו, בקירוב משנת ד'כ' ועד ד'צ"ט (260-339 למנ'), כ- 190 שנה בלבד לאחר חורבן הבית. אוסביוס - ולהבדיל, רבי אבהו - חיו באותה תקופה בקיסריה. אוסביוס חיבר את ה'אונומסטיקון', מילון גאוגרפי של המקומות הנזכרים במקרא, שבו ביקש לזהות את מקומם בארץ. בערך "גיא הנום" (Γαιεννούμ; אונומסטיקון 70, 2-4) כתב אוסביוס: "פירושו: גיא הנום. אומרים שהוא הגיהינום [הוא] בנחלת שבט בנימין, וסמוך לחומת ירושלים מצד מזרח". ובערך נוסף בשם "גיא הנום" (אונומסטיקון 170, 8-10) כתב: "גיא הנום... יש אומרים שהוא הגיהינום; הוא סמוך לירושלים, ועד היום הוא נקרא גיא יהושפט". ובערך "עמק יהושפט" (אונומסטיקון 118, 18-19) כתב: "הוא נמצא בין ירושלים ובין הר הזיתים". מצירוף דבריו עולה בבירור כי אוסביוס זיהה את גיא בן הינום ממזרח לירושלים: הוא סמוך לחומת העיר ממזרח, נקרא בימיו גם "עמק יהושפט", ועמק יהושפט עצמו נמצא בין ירושלים להר הזיתים. הרי לנו עדות מפורשת בספר גאוגרפי מימי האמוראים, שלפיה גיא בן הינום הוא עמק יהושפט, כפי שעלה גם מביאור הסוגיא בזבחים.
3. כעבור כמה עשרות שנים אנו מוצאים דברים דומים אצל הירונימוס, ממנהיגי הנצרות המפורסמים בארץ ישראל ומתרגם המקרא ללטינית, אשר הכיר את הארץ על בורייה. בשנים ד'קמ"ח-ד'ק"נ בקירוב (388-390 למנ') הכין הירונימוס עיבוד לטיני של ה'אונומסטיקון' של אוסביוס, שנקרא "על מקומם ושמותיהם של המקומות העבריים". חיבורו לא היה תרגום מילולי בלבד, אלא יצירה עצמאית במידה ניכרת. בערך "גהינום" (Gehennom) כתב: "גיא הנום, שפירושו עמק הנום... סמוך לחומת ירושלים מצד מזרח".
4. לאחר התקופה הרומית-ביזאנטית החלה התקופה המוסלמית, עם כיבוש ירושלים בידי המוסלמים בשנת ד'שצ"ח (638 למנ'). מתקופה זו מצויים לפחות חמישה מקורות המזהים את הגיא המזרחי, שמול שער הרחמים, עם גיא בן הינום. במאמר הנזכר הבאתי את כולם כלשונם, וכאן אעתיק את דברי אחד מהם: "הרי שהעמק אשר מאחוריו (=שער הרחמים, הנמצא בחומה המזרחית) הוא ואדי גיהנם... והשער הנזכר בקוראן, מן הצד הפונה אל ואדי גיהנם, סגור, ואינו נפתח עד אשר ירשה אללה יתעלה את פתיחתו." ועיין שם בהרחבה.
5. באיגרות המסע של רבותינו מתקופת הראשונים והאחרונים מבואר כי פתח הגהינום נמצא בעמק יהושפט. ועיין במאמר הנזכר במקורות שהובאו בענין זה.
הרי לנו גילוי גדול: בתקופה הרומית-ביזאנטית הקדומה, וכן בתקופה המוסלמית, עדיין נשמר הזיהוי הגאוגרפי הקדום של גיא בן הינום עם הגיא שממזרח להר הבית ולגבעה המזרחית. כאמור לעיל, תחילתו של הגיא מדרום לגבעה זו, והדברים מתיישבים היטב עם הטופוגרפיה: הגבעה המזרחית משתפעת לכיוון דרום-מזרח, והגיא שמדרומה הוא למעשה המשכו של הגיא שממזרחה, כפי שניתן לראות בבירור במפה דלעיל ובתמונה לקמן:pasted-image.png
ממילא יש לראות בזיהוי הרווח כיום של העמק שמדרום לגבעה המערבית עם גיא בן הינום זיהוי מאוחר. מסתבר ששינוי זה נבע מן הזיהוי שהיה מקובל עד לפני כמאתיים שנה, שלפיו כתף היבוסי נמצאה בגבעה המערבית. מאחר שבספר יהושע נאמר שגיא בן הינום היה מדרום לכתף היבוסי, זוהה בעקבות כך העמק שמדרום לגבעה המערבית עם גיא בן הינום. אולם כפי שהראיתי בספר, את העמק הזה - שממערב לכתף היבוסי - יש לזהות עם עמק רפאים.
על כן, מהלכו המשוער של הגבול מתואר באיור הטופוגרפי שלהלן. תוואי זה עולה בקנה אחד עם האמור במדרש תדשא המיוחס לרבי פנחס בן יאיר (פרק כ"ב): "שהיתה ירושלים לפנים שתי עיירות אחת עליונה (=הגבעה המערבית) ואחת תחתונה (=הגבעה המזרחית) העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין".
נמצא שהבירור הגאוגרפי מצטרף לדברי רבותינו ומאמת אותם: "ראש ההר" הנמצא ממערב לגיא בן הינום אינו אלא ראש ההר המישורי שבאזור כיפת הסלע. שם נמצא עין עיטם, ואילו המקדש לא נבנה במקום כיפת הסלע ואף לא בנקודה אחרת בראש ההר, אלא נמוך ממנו, במורד הר היבוסי. דברי רבותינו נמצאו אפוא מכוונים גם אל הטופוגרפיה ואל הגאוגרפיה המקראית של המקום[7].
pasted-image.png♦
ז.

שיטות הראשונים על המשנה במדות "רובו מן הדרום"

בשער ג' בספרי הצגתי יישומים שונים של האמור במשנה במדות (ב, א), "רובו מן הדרום", על פי פירושי המפרשים ולפי מידות אמה שונות, על גבי תצלום לוויין של הר הבית בימינו. יישומים אלו העלו תוצאות שונות זו מזו במידה ניכרת.
דברי הרב כדורי בפסקה הראשונה של חלק ז' במאמרו, שאין אפשרות לקבוע את מקומה המדויק של העזרה בימינו מכוח הכלל "רובו מן הדרום" בלבד, נכונים. אולם לאחר מכן כתב: "והנה המחבר קבע באופן שרירותי כי יש להיצמד לכותל הדרומי וכו' ולפי"ז בנה את ראיותיו. אבל איני רואה שום יסוד להעדיף דוקא את ההצמדות לכותל הדרומי יותר משאר כתלים."
ראשית, כלל לא קבעתי שיש להצמיד את תחום חמש מאות האמה לכותל הדרומי בתורת ודאי. הצגתי את פירושי רבותינו על פי ג' אפשרויות מסתברות לקביעת גבולו הדרומי של תחום זה: א. בקו הכותל הדרומי; ב. מעט צפונה ממנו, אנכי למקום ה"תפר" שבכותל המזרחי; ג. צפונה עוד יותר, על פי שיטת הסלע.
אולם יש יסוד גדול להעדיף דווקא את האפשרות הראשונה, שלפיה גבולו הדרומי של תחום ת"ק על ת"ק חופף לכותל הדרומי, שהרי בכותל זה עינינו רואות שני שערים קדומים מאוד: השער המשולש והשער הכפול. הדעה הרווחת בקרב המחקר היא שהשער המשולש הוא מימי הבית והיה חלק ממערך שערי חולדה (לצד השער הכפול)[8], ואילו השער הכפול מזוהה עם שערי חולדה כבר מימי חז"ל והראשונים, וכפי שיובא להלן.
וקבלה בידינו (תוספתא כלים א, י): "מפתח הר הבית ועד שערי נקנור מחנה לויה", וכן פסק הרמב"ם בהל' בית הבחירה (ז, יא): "שלש מחנות היו במדבר. מחנה ישראל והוא ארבע מחנות ומחנה לויה שנאמר בה וסביב למשכן יחנו. ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים. וכנגדן לדורות. מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל. ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה" וכו' עכ"ל.
ובמדות (ב, א) שנינו: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה", והוא השטח המקודש, ולפני כן (א, ג): "חמשה שערים היו להר הבית. שני שערי חולדה מן הדרום" וכו'. הרי שהשטח המקודש היה מוקף חומה ובה היו חמישה שערים, ובהם שני שערים בדרום, ומפתחים אלו ולפנים היה מחנה לויה ת"ק על ת"ק.
והנה בשיר השירים רבה (ב, ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו אחר כותל מערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם ושער הכהן ושער חולדה לא חרבו לעולם, עד שיחדשם הקדוש ברוך הוא". ע"כ. הרי לנו עדות קדומה ככל הנראה מימי האמוראים, במדרש ארץ ישראלי, ששער חולדה לא חרב (וכן "שער הכהן", הוא השער המזרחי).
גם הכפתור ופרח, היחיד מרבותינו הראשונים שחקר בירושלים את מתחם הר הבית הלכה למעשה, כתב "וכן ניכרים שני שערי חולדה לדרום". ומשמע שכוונתו ל"שער הכפול". וכן בעל דרך הקודש, רבי חיים אלפאנדרי, כתב (קדושה שלישית סימן ב) שיש למדוד ת"ק על ת"ק מן הקרן הדרומית-מערבית, דהיינו מקו השערים הדרומיים, וכן העלו רבים. ואף גדול חוקרי הר הבית בעת האחרונה, הרב אברהם משה לונץ, כתב לפני כ-180 שנה על "השער הכפול" שבחומה הדרומית: "וכל איש יכיר בו כי הוא שריד שער בית המקדש".
עוד יש לציין כי בתוך המתחם, מצפון לחומה הדרומית, לא נמצא אף שער נוסף שהיה עשוי לשמש שער דרומי למתחם הקדום של ת"ק על ת"ק. ממילא אין לפנינו שער חלופי שאפשר לזהותו כשער חולדה, ושמכוחו יהיה מקום להסתפק שמא השערים שבחומה הדרומית הקיימת שייכים לתוספת חיצונית בלבד.
על כן, כל מדידה של תחום ת"ק על ת"ק המקודש חייבת, לכל הפחות לכתחילה ובודאי שבכל חישוב הלכתי, להתבסס על תוואי שערי הדרום שבחומה הדרומית, שהרי מפתח הר הבית ולפנים מחנה לויה. ומסקנת הדברים מדברת בעד עצמה - לפי חשבון זה אי אפשר להעמיד את המקדש במקום כיפת הסלע: מדידת ת"ק על ת"ק אמה מן הכותל הדרומי צפונה, אפילו לפי מידת האמה המרבית האפשרית (55-56 ס"מ) - שבה חמש מאות אמה שוות לכל אורכו של הכותל הדרומי - מעלה שכיפת הסלע נמצאת בגבולו הצפוני של ת"ק על ת"ק, ולפי מידות אמה קטנות יותר הכיפה כולה מחוץ לת"ק על ת"ק.
אלא שבעלי שיטת הסלע נאלצים לומר דבר שלענ"ד כמעט שבלתי ניתן לאומרו: שהחומה הדרומית שלפנינו נבנתה במסגרת הרחבת הורדוס, מחוץ לתחום הר הבית המקודש. לפי הצעה זו, הנכנסים בשערי חולדה שבדרום עברו תחילה בשטח שהוא חול, שבו היו פרוזדור ומדרגות, ורק לאחר שעלו אל מפלס הר הבית, הגיעו למעין סורג שסימן את תחילתו של תחום הר הבית המקודש.
לביסוס הצעה זו מסתמכת שיטת הסלע על המחקר, אלא שהמחקר עצמו הגיע למסקנה בדבר ההרחבה הדרומית מתוך ההנחה שהכיפה היא מקום קודש הקודשים, בשל זיהוי הסלע שבה עם "אבן השתיה". נמצא שהטיעון בנוי על הנחת המבוקש: תחילה מזהים את הסלע כאבן השתיה ואת הכיפה כמקום קודש הקודשים, ולאחר מכן, מכוח זיהוי זה עצמו, מוציאים את שערי הדרום מתחום הר הבית המקודש, כדי להעמיד את המקדש סביב אותו הסלע.
לפי זה, המשניות במדות והתוספתא בכלים שהובאו לעיל אינן מתארות את הר הבית שבימי מחבריהן, אלא מציאות קדומה שכבר התבטלה בעקבות מפעל הבנייה של הורדוס - כמאה שנה לפני חורבן הבית! לפי הנחה זו, גם כל פירושי רבותינו ופסקיהם בענין מאז חתימת המשנה מתייחסים למציאות שכבר בטלה, ואינם מלמדים מאומה על גבולות הר הבית שעמד בסוף ימי הבית השני. חידוש מרחיק לכת זה נטען ללא כל ראיה, ולא זו בלבד שאין לו סיוע בדברי יוסף בן מתתיהו, אלא שתיאוריו מורים לכיוון ההפוך.
בתיאור הר הבית שלאחר ההרחבה כתב יוסף בן מתתיהו שמידתו סטדיה על סטדיה כ-185 מ' בלבד לכל צד. מידה זו קטנה אף מחמש מאות אמה לפי מידות האמה המקובלות, ומכאן שאין בדבריו כל יסוד להנחה שהורדוס הרחיב את המתחם המקודש מעבר לתחום חמש מאות על חמש מאות אמה. אדרבא, מסתבר כי דווקא לאחר מפעל הבנייה של הורדוס היה שטחו של הר הבית חמש מאות על חמש מאות אמה, וחז"ל תיארו את צורתו האחרונה של המתחם. במקום אחר, כאשר התייחס יוסף בן מתתיהו להרחבה שנעשתה בהר הבית - ואפשר שמדובר בהרחבה אחרת - כתב במפורש שהמתחם הורחב לצד צפון בלבד.
ואין להחיל כאן את הכלל של "משנה שנשנתה לא זזה ממקומה", שהרי הכל מודים שמסכת מדות מתארת את הבית כפי שהיה בסוף ימי הבית השני. קשה לומר שדווקא שתי המשניות המתארות את מידות הר הבית ואת שעריו נותרו מתקופה שקדמה להורדוס, בעוד שאר המסכת מתארת את המקדש שלאחר מפעל הבנייה שלו.
יתרה מזאת, אם תחילת המשנה, "הר הבית היה חמש מאות אמה", מתארת מציאות שכבר בטלה, אין לבעלי שיטת הסלע יסוד ליישם על הר הבית שלאחר ההרחבה את המשכה של אותה משנה ממש - "רובו מן הדרום". אי אפשר לקבל את חלקה הראשון כתיאור של מתחם קדום שבטל, ובה בעת ליישם את המשכה על המתחם המאוחר. וכן יש לשאול: האם גם התוספתא בכלים תיארה מציאות שכבר התבטלה?
ובירושלמי פסחים (ז, יג) מבואר שחכמים בימי חז"ל היו חולצים את נעליהם בחלל שערי הר הבית. מכאן נפסק להלכה שחלל השערים לא נתקדש, אולם מן השערים ולפנים ודאי נתקדש. נמצא ששערי הר הבית ששימשו בימיהם נתפסו כגבולו של המתחם המקודש, ולא כפתחים אל תוספת חיצונית שהיא חול. לאחר שנתבאר לעיל כי שערי חולדה זוהו עם השערים שבחומה הדרומית הקיימת, אין אפוא יסוד להפקיע את השטח שמצפון להם מקדושת הר הבית. ובאמת נראה ברור שהרעיון המחודש בדבר הרחבה דרומית מעבר לתחום ת"ק על ת"ק לא נולד אלא מתוך הצורך להעמיד את שיטת הסלע[9].
נמצא ששיטת הסלע אינה מתנגשת רק עם קבלת חז"ל שהמקדש נבנה נמוך מעט מראש ההר, אלא גם עם קבלה מפורשת נוספת = השניה במספר. קבלה זו אינה משתמעת לשני פנים, והיא נמסרה בדברי חז"ל ונפסקה להלכה בלא חולק: מפתח הר הבית ולפנים מחנה לויה.
ולא זו בלבד, אלא שגם הנחת היסוד המשותפת לשיטת הסלע ולמחקר שעליו היא נשענת - זיהוי הסלע שבכיפה עם אבן השתיה - מתנגשת עם קבלה מפורשת שלישית בדברי חז"ל, שנתבארה באופן אחיד בכל פירושי רבותינו הראשונים והאחרונים, ללא יוצא מן הכלל: אבן השתיה היתה אבן מיטלטלת, ולא סלע המחובר לקרקע.
עוד כתב הרב כדורי במאמרו כי מה שהראיתי בספר בשיטת הר"ש והרא"ש במשנת "רובו מן הדרום", שלפיה הר המוריה היה גבעה קטנה המוקפת חומה בשיעור חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, היא לדעתו ראיה גדולה לשיטת הסלע. אולם אין מכאן ראיה, שכן סביב ראש ההר שבאזור כיפת הסלע אי אפשר לשרטט גבעה נפרדת בשיעור זה: מצפון-מערב נמשך אותו משטח מישורי עד גבעת הביזיתא, וממילא תחום הגבעה גדול מחמש מאות על חמש מאות אמה. לעומת זאת, מדרום לכיפה אפשר שבגובה השיפוע עמדה גבעה קטנה בשיעור זה, שמצפון-מערב לה תחם אותה מצוק הסלע הגדול שבאזור הכיפה, וכפי שהראיתי בספר, ואכמ"ל.
בהמשך דבריו העיר הרב כדורי על נושאים נוספים שהעליתי בספר. מאחר שנושאים אלו מכריעים פחות בשאלה המרכזית שלפנינו - האם המקדש עמד במקום הכיפה או בדרום הר הבית - לא אתייחס אליהם במסגרת מאמר זה, כדי שלא להאריך וגם מפאת קוצר הזמן. המעיין יוכל לעיין בדבריו, להשוותם למה שכתבתי בספר ולשפוט בעצמו.
♦
סיכום
שיטת הסלע נסתרת מכוח שלוש קבלות מפורשות, שיסודן איתן בדברי חז"ל ואשר נתבארו היטב בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים: א. המקדש כולו נבנה בשיפוע ההר, ולא בראשו; ב. מפתח הר הבית ולפנים מחנה לויה, וממילא בימינו יש למדוד את תחום ת"ק על ת"ק מקו השערים שבחומה הדרומית; ג. אבן השתיה היתה אבן מיטלטלת, ולא שן הסלע שבכיפה. לענין האחרון לא התייחס הרב כדורי במאמרו.
את הקבלה הראשונה ביקש הרב כדורי לדחות בטענה שהמונח "שיפוע ההר" בדברי רבותינו מתייחס למעשה לראש הר הבית, והוא נקרא "שיפוע" רק מפני שהוא נמוך מראשו של הר אחר, הנפרד ממנו. אולם פירוש מחודש זה עוקר את לשון הקודש מפשוטה ואינו נתמך בראיה כלשהי. אדרבא, מן הגמ' ומלשונות רבותינו עולה במפורש שהירידה היתה מראש ההר אל שיפועו של אותו ההר עצמו. כך מתברר גם מזיהויו של גיא בן הינום המקראי ממזרח להר הבית: "ראש ההר" שממנו ירדו דוד ושמואל הוא ראש ההר שבאזור כיפת הסלע.
את הקבלה השניה ביקש לדחות מכוח הנחת יסוד מוסכמת באקדמיה, שלפיה קו השערים שבחומה הדרומית הקיימת אינו גבולו הדרומי של תחום ת"ק על ת"ק, ומקורות חז"ל בענין מתארים מציאות שבטלה בעקבות הרחבת הורדוס, כמאה שנה לפני חורבן הבית. אולם זהו טיעון מעגלי: ההשערה על הרחבה דרומית נולדה מלכתחילה כדי לאפשר את העמדת המקדש במקום כיפת הסלע, ואין לה בסיס בדברי חז"ל או במקורות ההיסטוריים.
מסקנת הדברים היא שהמקדש לא נבנה במקום כיפת הסלע, אלא מדרום לה, במעלה ההר.[10]
♦ ♦ ♦
זכרונות מהגר"מ אויערבאך זצ"ל♦ סיפורים וזכרונות מהרב ישראל יצחק בזאנסון זצ"ל♦ שיעור מהרב ישראל יצחק בזאנסון זצ"ל - המתחיל במצווה אומרים לו גמור: דברי חיזוק בהתגברות על קשיים