♦
חלק א: גדר מצות ההקדשה
מבאר קרבן אהרן (כאן) את כוונת הספרא: "שיקדים הקדשו להקרבתו, כלומר שלא יביא בהמה ויקריבנה מבלי שיקדיש אותה, אלא שתחלה יקדיש אותה במה שיאמר "הרי זה לעולה", ואחר כך יקריבנה, ובזה הוא קרבן קודם שיהיה נקרב לד'. אי נמי, שיהיה לד' מקודש קודם שיקריבנו. ופירוש הפסוק קרבן מה שהוא לד' כבר שהוקדש לד' קודם ההקרבה".
מבואר מדבריו שיש שני אופנים להבין את מצות ההקדשה:
א. הקדשה: ההקדשה בפיו מקדשת את הבהמה בקדושת הקרבן, עוד לפני הקרבתו, "ובזה הוא קרבן קודם שיהיה נקרב לד'".
ב. הכשרה: ההקדשה מכשירה את הבהמה להיות ראויה לקרבן, אך אינה מתקדשת בקדושת הקרבן עד עת הקרבתו. "קרבן מה שהוא לד', כבר שהוקדש וכו'" – משמע כבר "הוקדש" ולא כבר היה "קרבן".
כן מבואר כפירוש ב' הנ"ל בפירוש זית רענן על דרשה זו בספרא (ילקוט, ויקרא, רמז תל"ה, עמ' לא א): "קרבן לד' שיקדים הקדשו להקרבתו... פי' שלא יביאנה חולין לעזרה, אלא יקדישנה תחילה". משמע, שמטרת ההקדשה נועדה להכשיר את הקרבן, שלא יוקרב כחולין, אך אינה מעבודת הקרבן. כן משמע כוונתו, ממה שהקשה על פירושו הגאון ציונים לתורה (לגאון רבי יוסף ענגיל, כלל כט, סוף ד"ה והנה מ"ש): "ומש"ש הזית רענן שלא יביאנה חולין לעזרה, אלא יקדישנה תחלה, במחכת"ה הוא דחוק, דהא אמר רק שיקדים להקרבתו ולא שיקדים אל ההבאה לעזרה".
משמע שלפי זית רענן היה מקום להקדיש את הבהמה עוד לפני ההבאה לעזרה. אם היה ההקדש מכלל ההקרבה, כיצד נעשתה פעולת ההקדשה מחוץ לעזרה? אלא על כורחך שאין ההקדשה מדין קרבן, ולכן היא מותרת מחוץ לעזרה.
ויעויין בביאור משנת חיים, לרב חיים שטינברג, מועדים א (פסח), עמ' עה, ד"ה והיינו, שביאר אחרת. שלפירוש קמא החידוש הוא שצריך לקדש את הקרבן בפה, ולפירוש בתרא החידוש הוא שצריך להקדישו בפה לפני ההקרבה. וכן יעויין בביאורו של מח"ס מנחת אברהם, לרב אברהם גרבוז (יומא מא א, עמ' ר), וכן במנחת אברהם, תורת כהנים א, (פרשתא ב הלכה ד, עמ' טו, ד"ה ולכאורה), שתפס רק לשון ראשון של קרבן אהרון, וביאר את דבריו, שהו"א שאין הקרבן מתקדש אלא בשעת שחיטתו והקרבתו. (ואין בזה חולין בעזרה, כי כל האיסור הוא במביא בהמה שלא על מנת לזבוח.) קמ"ל שצריך להקדים להקדישו בפיו לפני מעשה ההקרבה.
♦
חלק ב: הקדשה כתחילת הכפרה
הנה, הובא בספר בעקבי הצאן (סי' טו, סע' יד) דנסתפק הגאון מח"ס ציונים לתורה (כלל לא) אם הקדשת הקרבן הוי כתחילת הכפרה.
נראה, שזה תלוי בב' פירושי קרבן אהרן, כפי שהובא לעיל. לפי פירוש א', שההקדשה עושה את קדושת הקרבן, יש כאן חלק מקיום מצות הקרבן, והוי תחילת הכפרה. אולם לפירוש ב', שאין ההקדשה עושה את קדושת הקרבן, רק הכשרה, אין כאן חלק מקיום מצות הקרבן, ולכן אינו חלק מהכפרה.
♦
מקורות שהקדשה ככפרה
כתב בספר בעקבי הצאן שתי ראיות המורות שההקדשה הוי כתחילת הכפרה[1]:א. דין קדימת קרבן עולה לחטאת יולדת: הנה, הובא בזבחים (צ א), שבכל הקרבנות הסדר הוא להקדים את הקרבת החטאת לעולה, שנאמר: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה" (ויקרא ה ח). ומה שמצינו הפוך ביולדת, שמקדימה עולה לחטאת (ויקרא יב ו), מבארת הגמרא: "אמר רבא, למקראה הקדימה הכתוב". רש"י מפרש: "שתהא נקראת בענין תחילה, אבל בעבודתן חטאת קודמת". תוספות בשם רבנו חיים חולקים (ד"ה למקראה) וסוברים שיש משמעות לקדימת העולה, ולא רק לקרוא כך בתורה. טעם הקדמתה הוא לענין מצות ההקדשה, שיש להקדיש את העולה תחילה. אך לעולם סדר ההקרבה נשאר כבכל הקרבנות, שיש להקדים את החטאת. עכת"ד. משמע שאם יש סדר קדימות להקדשה, יש להקדשה משמעות. "בודאי מורה זה על כך שכבר בשעת ההקדשה מתחלת הכפרה וקיום מצותו של הקרבן".ב. דין הקדשת גזילה: הנה, הובא בב"ק (סז א) דין יאוש שאינו קונה בגזילה. מבארים התוספות בשם ר"י (ד"ה אמר) שאם מצטרף ליאוש גם שינוי השם – הרי זה קונה. אולם, שונה הוא הדין בקרבנות, בהקדיש את הגזילה, שאינם נקנים אפילו ביאוש ושינוי השם, משום שהוי מצוה הבאה בעבירה. עכת"ד. משמע, שמעשה שינוי השם, שבו מקדיש את החולין לקרבן, הוי מצוה משום שהיא תחילת מצות הקרבן. אם כן, גם מכאן מוכח שההקדשה היא חלק מהכפרה.
♦
ביאור שיטת רבינו חיים בתוספות
יש לעיין בראיה הראשונה, מזבחים (צ א). לפי מסקנת בעקבי הצאן מהראיה הנ"ל, שדין ההקדשה הוי כמצות הקרבן, יש לעיין מדוע אין סדר ההקדשה זהה לסדר מעשה ההקרבה. הרי שניהם חלק מאותה המצוה של הקרבן. ועוד, מדוע משמעותה של קביעת סדר הקדשה ליולדת, שמקדימה להקדיש את עולתה, מהווה ראיה ש"בשעת ההקדשה מתחלת הכפרה". הרי ביולדת אין קרבנותיה על חטא ואינה זקוקה לכפרה, כדאיתא בסוגיא (זבחים שם): "כל מקום שבא על חטא חטאת קודמת. וכאן (ביולדת) עולה קודמת".♦
הידור הקדשת העולה
הנה, נראה ליישב מדוע שונה סדר הקדשת העולה מסדר הקרבתה. בספר ראה חיים (לגאון רבי חיים פלאג'י, תזריע, עמ' יט, ד"ה עוד), עסק במחלוקת רבנו חיים בתוספות לבין יתר הראשונים, והביא את פירוש החזקוני (במדבר ח ח): "תקח לחטאת - בלקיחה, נקט פר העולה תחלה, כדי לברר היפה לעולה, מכל מקום לענין הקרבה חטאת קודמת לעולה".בפסוק הנ"ל, "תקח לחטאת", העוסק בחינוך הלוים, יש ללמוד לכל הקרבנות הבאים עם העולה, שיש לברור תחילה את היפה עבור העולה. ונראה שהוא הדין ביולדת, שתיקח את היפה תחילה, כגון ביולדת עשירה שתיקח לעולה כבשה על פני תור או גוזל, וכן ביולדת עניה, שמביאה גם לעולה תור או גוזל, שתיקח את היפה תחילה.
ונראה לבאר את טעם החזקוני, שיש להדר דווקא בעולה מפני שהוא כדורון למלך, כגמרא (זבחים ז ב): 'א"ר שמעון: חטאת למה באה? למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, [ריצה פרקליט, נכנס] דורון אחריו'. על כן, נראה שיש דין מיוחד להדר יותר את העולה, שהיא כדורון שצריך ליפותה, אע"פ שהיא קרבה רק בסוף.
מה שנצרך לחדש זאת ביולדת, אע"פ שהוא דין כללי בכל קרבנות עולה, כנ"ל, נראה שהוא משני טעמים. ביולדת עשירה, שמביאה כבשה לעולה ועוף לחטאת, יש לחדש שגם בזה יש דין להדר לברור כבשה יפה, ולא תסתפק בזה שטרחה בהבאת כבשה, היקרה מזו של העוף. ביולדת עניה, שמביאה שני עופות, גם יש לחדש שיש בהם דין לברור את היפה, ואין זה רק דין בקרבנות בהמה.
♦
כפרת היולדת
נראה ליישב את מה שנשאר להבין בדברי הספר בעקבי הצאן, כפי שהובא לעיל: מדוע חשיב הקרבן אצל היולדת כ"תחילת הכפרה", על אף שאין קרבנה משום חטא.א. כפרה מטומאה: בספר ראה חיים (תזריע, עמ' כ, ד"ה אכן) מקדים להביא מקור מפורש, שאין ביולדת חטא שצריכה לה כפרה. היא המשנה (כריתות ח ב): "ארבעה מחוסרי כפרה... הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע". ביאר שיש ליישב את טעם הבאת החטאת ביולדת, כרש"י (סוטה טו א ד"ה וכי קא): "וכי קא מייתי קרבן לאישתרויי בקדשים הוא דמייתי - שיש טומאות שהצריכן הכתוב כפרה לטהרתן זב וזבה ויולדת ומצורע ונזיר שנטמא". אמנם אין קרבנן בא לכפר על חטא, אך הצריכן הכתוב "כפרה" גם על הבא להיטהר מטומאה. כן מוסיף ששייך לשון "כפרה" גם על מצב זה, כדברי רש"י (בראשית לב כא): "אכפרה פניו... ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן".
ב. כפרה משבועה: יש טעם מפורש בגמרא (נדה לא ב), לחיוב החטאת ביולדת, והוא משום שבעי כפרה על שבועתה, שקפצה להישבע בשעת הלידה (נדה לא ב). מחדש החת"ס (תורת משה, ויקרא יב ח), שמ"מ הפסוק לא הקדים את החטאת, למרות שיש כאן על מה לכפר, כדי לא לכתוב פורענות, וכן משום שבמהרה יתוקן עולם במלכות ש-ד-י, ולא תצטרך לשבועה.
♦
הסבר הגר"צ שכטר לכפרה
לאחר שהרציתי שאלה זו לפני הגר"צ שכטר שליט"א, לבירור כוונתו בספרו בעקבי הצאן, מה שאצל קרבן היולדת "בשעת ההקדשה מתחילה הכפרה", והרי לא חטאה שצריכה כפרה, כגמרא זבחים (צ א), ושמא כוונתו לחטא השבועה, כחת"ס? השיב בכתב וזה לשונו:השימוש בביטוי כפרה בהקשר זה הוא לאו דווקא. אלא הכוונה: תחילת קיום מצוות הקרבן. שלא נאמר להקדשת הקרבן, זה כמו קניות ד' מינים, דבעינן שלכם, אבל הקניה זה רק הכשר מצווה ואיננה תחילת קיום המצווה. כמדומני שבאחד מספרי רבי יוסף ענגיל דן בעניין זה (ועיין בספרו "אתוון דאורייתא", כלל כב, שדן בהרחבה בגדר הכשר מצוה לעומת גוף המצוה).
ובמסכת תענית (ח ב) הובא סיפור שהמלכות גזרה גזירה על ישראל וגם גזרו לאסור להם להתענות, וקיבלו עליהם תענית לכשתתבטל הגזירה, וזה הועילה לבטלה. כי קבלת התענית נחשבת כתחילת מצות התענית.
ונראה לפרש דה"ט, דבגמרא ברכות (יז א) נמצא שאחד מהחכמים היה מוסיף תחנונים אחר תפילתו, בסוף יום התענית, שמיעוט חלבנו ודמנו (שעל ידי התענית) יהיה נחשב לפניך כאילו הקרבנו קרבן, שהחלב והדם ניתנים על גבי המזבח. וקבלת התענית היא כהקדשת הקרבן, והיא כתחילת הכפרה, כלומר תחילת מצות הקרבן.
♦
שיטות הראשונים בגדר ההקדשה
הנה, נראה שעל שיטת רבינו חיים שהובאה בתוספות חולקים הראשונים, וסוברים שדין הקדמת החטאת הוא בכל גוונא, גם בהקדשה וגם בהקרבה.ראשית כל, רבינו חיים חולק מפורשות על רש"י, שסבר "שלמקראה" היא הקריאה בתורה. שנית, נראה כפירוש רש"י דעת הרמב"ם (תמידין ומוספין, ט ו): "חטאת קודמת לעולה, אפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה, שנאמר "את אשר לחטאת ראשונה", בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה, וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואחר כך העולה".
מדייק משנה למלך (שם, ד"ה ועל מ"ש), שמזה שהרמב"ם לא חילק בדין הפרשת הקרבן בין יולדת לשאר הקרבנות, משמע שהוא סובר שדין יולדת כשאר הקרבנות, שחטאת תחילה אף לענין הפרשה. ומה שנאמר בגמרא שהוקדם עולה "למקראה", הוא סובר כדעת רש"י, שתהא נקראת העולה תחלה בתורה, אבל לא לענין סדר ההפרשה או ההקרבה.
עוד נראה שחולק על שיטת רבינו חיים הר"ר יחיאל בשטמ"ק (זבחים שם). לדבריו, "למקראה" יש לפרש לשון מקרה (או לשון "אקראי", הגהות מספר חק נתן, זבחים שם). אם קרה, ואין בידי היולדת מעות אלא ליקח קרבן אחד, יכולה להקדים ולהקדישו לעולה (ואח"כ, כשיתאפשר, תביא חטאת). אולם, לעולם, אם לפניה שני הקרבנות – חובה עליה להקדיש תחילה את החטאת, כסדר מעשה ההקרבה.
יש לעיין במה חולקים הראשונים (יעויין במשנת חיים, זבחים, סי' נה, עמ' קעג, ד"ה מעתה, שאף רש"י סובר כשיטת רבינו יחיאל).
♦
דין הקדשה או דין הכשרה
נראה לבאר את ב' השיטות בראשונים על פי ב' תירוצי קרבן אהרון דלעיל: האם יש במעשה ההקדשה, דין הקדשה או דין הכשרה. גדר דין הקדשה הוא שיורדת על הבהמה קדושת קרבן. לעומת זאת, גדר דין הכשרה הוא שיש כאן רק שינוי שם מבחינה קניינית, ומבחינת קדושת הגוף, שהבהמה איננה בגדר חולין. אך עדיין, אין בהקדשה קדושת הקרבן.לפיכך, מדין הקדשה, יש לומר כי ההקדשה היא חלק מתהליך ארוך של מצות הקרבן, הכוללת: הקדשה, שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה והקטרה. הכל מהווה קדושה אחת. בגלל אחידות זאת, אין לשנות את סדר ההקדשה מסדר ההקרבה, כרבינו יחיאל וכרמב"ם, כי הכל מצוה אחת.
מאידך, מדין הכשרה, יש לומר כי פעולת ההכשרה הינה פעולה השונה מיתר מעשי הקרבן, פעולה חד־פעמית של החלת קדושה. כל יתר פעולות הקרבן הן פעולות וקדושה מסוג אחר, של מצות הקרבן. על כן, ניתן לשנות את סדר ההקדשה מסדר ההקרבה, כפירוש רבינו חיים, כי אלו הם ב' עניינים שונים.
על פי חילוק זה בין שיטות הראשונים בגדר הקדשה, יש לעיין שוב בראיות המוכיחות שהקדשה מהווה כפרה. הראיה מרבנו חיים בתוספות זבחים (שם), עכשיו היא ראיה לסתור. שכן, כאמור, לפי רבינו חיים, ההקדשה איננה חלק ממצות הקרבן, ולכן גם לא תהווה כפרה. כמו כן, הראיה מר"י בתוספות ב"ק (שם), גם היא צריכה עיון. מה שההקדשה מהווה מצוה הבאה בעבירה, יתכן שזה מצד מצוות ההקדשה, כספרא, שעומדת בנפרד ממצות הקרבן. לכן איננה חלק מהקרבן, וממילא גם לא תהווה כפרה.
♦
חלק ג: הקדשה מטעם הזמנה
לעיל, הובאה הסברא מדברי בעקבי הצאן, שההקדשה מהווה תחילת הכפרה. יש לעיין כיצד משתייכת הקדשה זו לכפרת הקרבן יותר מאשר סתם מקדיש בהמה לעולה מנדבת לב, ללא חיוב מקדים, שאין בו כפרה?
ניתן ליישב ע"פ מה שכתב מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בספרו מנחת אברהם (ח"ב סי' כה, עמ' רי"ז), שזה משום שמצות ההקדשה איננה רק לעשות קנין להקדש ולקדש את הקרבן. ההקדשה היא מדין "הזמנה".
חידוש זה הוא מביא בשם ספר זכר יצחק (ח"א סי' נב): "שבכל הקדש מלבד מה שע"י פיו נתקדש, הקדשתו הוא הקרבתו והזמנתו לקרבן". שם, הוא מוכיח זאת מנדרים (יג א): "בכור מצוה להקדישו". מדוע להוסיף קדושה על קדושתו? אלא מוסיף הזמנה.
מציין מו"ר הוכחה נוספת לדין הזמנה, מסוגיית הזמנה מילתא, בדין אורג בגד למת (סנהדרין מז ב). מפרש רש"י: "הזמנה - שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו. מילתא היא - כאילו כרכו בו". רבא שם מוכיח שהזמנה לאו מילתא היא, מהמקדיש עבודה זרה, שאינה נאסרת בהזמנה. זה לשון רש"י (שם): "עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא - להדיוט, דתניא במסכת עבודה זרה (מד ב): האומר בית זה לעבודה זרה, שור זה לעבודה זרה, - מותר, שאין הקדש לעבודה זרה". יוצא מדברי רש"י שפירוש "הזמנה" של הגמרא הוא כדוגמת "הקדש". מוכח מרש"י זה, שכיון שגדר "הקדש" הוא "הזמנה", יתפרש ש"הקדש" לגבוה יהיה לו גדר של הזמנה (וכן הובאה הוכחה זאת, מרש"י, בציונים לתורה, כלל כט, ד"ה וא"כ: "והנה הקדש הוא גם כן הזמנת הדבר לגבוה"). כן הוסיף שגדר זה גם ברמב"ם (איסורי מזבח ד ד): "מאימתי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה, משיעשו בהן הכמרים מעשה וכו', אבל בדברים, אינו נעשה מוקצה שאין הקדש לע"ז".
הוכחות נוספות לדין הזמנה מביא מו"ר בספר שיעורי מרן הגר"א שפירא (נדרים, שיעור תשיעי, עמ' שיט-שכ). מובא בגמרא בתמורה (כט א): "מנין למוקצה מן התורה וכו' ". מפרש רש"י (ד"ה קס"ד): "מנין שחייב אדם להקצות קרבנו לשמים, ולא יקריבנו מיד כשהקדישו". וכן כותבים התוספות (שם, ד"ה מנין). משמע שיש מלבד דין ההקדשה גם דין הקצאה, לייחדו לשם קרבן.
כן מוכיח מהגמרא בפסחים בדין ביקור הקרבן ארבעה ימים לפני הקרבתו (צו א). שלומדת מהפסוק: "תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח ב) מלמד שיש חיוב ייחוד הקרבן.
מסיק מו"ר מהמקורות הללו שיש שתי פעולות בהקדשת הקרבן. הפעולה הראשונה היא הפיכתה מממון הדיוט לגבוה. לזה די לומר "קרבן". הפעולה השניה היא ייחוד הבהמה לשם קרבן, ולזה צריך לפרט את סוג הקרבן אליו הוא מיועד. אמנם, שתי הפעולות נעשות כאחת בשעת ההקדשה לקרבן מסויים, "אך מכל מקום אלו הן שתי פעולות נפרדות".
בנוסף, מו"ר ציין (שם, עמ' שכא), שגדר הזמנת הקרבן היא גם גדר של קדושה: "יש מלבד קדושת הגוף, של הפיכת החפץ מממון הדיוט לממון גבוה, גם קדושה של הזמנת חפץ, וזוהי קדושה בפני עצמה, שחיובה נלמד מהפסוק - תשמרו".
לפי יסוד זה, שהקדש הוא מדין "הזמנה", שפיר מוכח כיצד הקדש מהווה גם תחילת כפרה. שכן "הזמנה" הופך את הדבר כאילו כבר נעשה, כרש"י דלעיל (סנהדרין מז ב, ד"ה מילתא היא). לכן, בהזמנת הבהמה לקרבן, כאילו כבר נעשה הקרבן לכפרה.
♦ ♦ ♦