עובדא הוה שסידר בה מו"ר הגאון ר' ניסן שלמה הכהן קפלן שליט"א חו"ק, וקודם החופה בא א' ממשפחת העדים ואמר על אחד העדים [שהוא אביו] דגזלן וגנב הוא. ונסתפק המסדר קידושין אם לחוש ולהאמין לו, דהא א"כ פסול הוא לעדות. ונכח שם הגאון הגדול ר' נתן צבי פינקל זצ"ל [ועוד מחכמי ישיבת מיר] ואמרו שאינו נאמן לפוסלו. חדא דהוא ע"א ואינו נאמן, ועוד דהוא קרוב. ועל כן המשיכו את החופה כסדרה, ואח"כ כיבדוהו לברך ברכה תחת החופה. ואמר ע"ז מו"ר שליט"א דלכאו' אין יכולים להביאו לומר ברכה, כיון שלשיטתו אין כאן קידושין, דקים ליה בנפשיה שהעד פסול. ואע"פ שלהלכה אין אנו מחויבים להאמין לו, מ"מ כלפי דידיה הרי אין כאן קידושין, ואיך יכבדוהו לברך ברכה לבטלה לדידיה. [ובגוף השאלה ישנם בזה כמה וכמה צדדים, וכבר האריך בזה מו"ר שליט"א בספרו ברכת חתנים.]
וכעי"ז יש לדון אודות בי"ד שטעו במציאות ופסקו על אחד דין מיתה, ובא השליח בי"ד לתופסו, אם יהא מותר להנתפס להרוג את השליח בי"ד מדין רודף [או עכ"פ לברוח ממנו], או"ד דעד כמה שדין התוה"ק לשמוע למאמר הבי"ד, א"כ אף דקים ליה בדידיה שהוא טעות, מ"מ אין רשאי להורגו, או"ד דכלפי דידיה יש להתייחס לפי מה שידוע לו עצמו, וא"כ יהא מותר לו לברוח משם כדי שלא ייהרג. וכן לכאו' יהא מותר לו להרוג את העדים וכיוצ"ב כדי שלא יעידו [היכא שגילה קודם הדין]. ויש בזה ב' נידונים. הא' אי אמרינן בכה"ג דקם דינא [וכההיא דסנהדרין לב:], והב' את"ל דלא אמרי' ביה קם דינא, אי חשיבי הבי"ד כרודפים לעניין היתר הריגה.
♦
ומזה זמן רב אשר שמעתי ממו"ר הגאון רבי יהודה אלבוים שליט"א דפשיטא ליה דיכול הוא [וצריך] לברוח משום פיקו"נ [ואף יתכן שיכול לקטוע את יד העדים או להרוג את השליח בי"ד מדין רודפים], כיון דכל האי דינא דקם דינא היינו דווקא היכא שטעו הבי"ד בדין, דאז אמרי' דהדין נשאר על כנו, ואין יכולים לחזור בהם כמבו' בסוגיא דסנהדרין לב: [ואם טעו בדבר משנה תליא מילתא בין דיני נפשות לדיני ממונות[1], ואכה"מ]. אבל היכא שטעו הבי"ד במציאות ודאי דליכא קם דינא, כיון דלא ע"ז נתנו בי"ד את הפסק שלהם, ולא מתחיל כאן שום פסק. וכן אמר מו"ר מסברא, ואמר דהרוצה להוכיח להיפך עליו הראיה להוכיח דאיכא קם דינא גם בטעות שבמציאות.
ודע דאין לטעון שעד כמה שעל פי דין הבי"ד צריכים להורגו[2], ממילא שוב אין כאן דין פיקוח נפש. כיון דהיא גופא קמ"ל, דאין הבי"ד צריכים להורגו, כיון דקם דינא אינו אמור בטעות שבמציאות, וכנ"ל. ובאמת דעיקר השאלה אינה שאלה חדשה, וכבר עמד בה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' י"ח), עיי"ש בכיוצ"ב.
ולפי"ז יל"ע אי חשיבי הבי"ד כרודפים, שיכול להורגם עד כמה שהם טועים ועפ"י דין אינם מחויבים להורגו. ועי' בשו"ת שבט הלוי (חלק ה' סימן קצ"ג) שכתב דגם רודף בספק הרגינן ליה. ועיי"ש שהוכיח כן ממה שכתב הר"ן בסנהדרין (עג.). וכ"כ הג"ר יהודה סילמן שליט"א בקובץ ישורון (ט"ו, תשס"ה, תרל"ד- תרס"ו). ויל"ע בכללא דספק נפשות להחמיר דהוא גם בלאו דינא דספיקא דאורייתא לחומרא.
והנה בביאור הגר"א (חו"מ סימן תכ"ה) כתב דדין רודף הוא גם בשלא נתכוין לסכנו, עיי"ש. ויל"ע אי לדמות את דבריו הנ"ל לשאר רודף בשוגג. ואי נימא דשפיר ראוי לדמות את דבריו לנידו"ד, הרי דלפי"ז נפק לן לדינא דרודף בשוגג מיקרי רודף, דלא עדיף מאינו מתכוין, ומותר אף להרוג להבי"ד הנ"ל.
ושוב שמעתי לדון בזה ממו"ר הגאון רבי יוסף שלום פוברסקי שליט"א, ע"ד הא דאמרו בסוגיא דבבא מציעא (נט.) בזה"ל: "אמר מר זוטרא בר טוביה, אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה", ע"כ. ומבואר דעדיף להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פניו ברבים, ועל כן תמר רק רימזה ליהודה ע"י החותמת והפתילים ולא אמרה לו כן בפירוש, כדי לא להלבין את פניו. ומבואר דגם אם לא היה מבין את הרמז לא הייתה אומרת לו כן בפירוש. ולכאו' צ"ב בזה, דהלא עד כמה שהיה יהודה טועה בדין שפסק מחמת אי ידיעת המציאות הרי דיש להחשיבו כרודף, וא"כ אמאי לא יכלה להלבין את פניו עכ"פ, דקיל מהריגה ממש.
אלא דמזה הכריח מו"ר שליט"א דבבי"ד הטועים ליכא להאי דינא דרודף ואסור להורגם או לברוח[3] [בכה"ג השייך בזה]. אלא דלכאו' דבריו תלויים ועומדים במה שדנו הפוסקים גבי רודף בשוגג, אם מותר להורגו [ונתבאר בדברינו באורך בבירורי ההלכה ח"ג סימן ל"ח] - דלהסוברים דרודף בשוגג לא חשיב רודף, יתכן שאין להכריח מהאי מעשה דיהודה ותמר, דשמא התם היה יהודה בגדר רודף בשוגג, ועל כן לא הלבינה את פניו.
וכשהצעתי הדברים קמי מו"ר הגרי"ש פוברסקי שליט"א אמר דשמא עוד יש לחלק בכ"ז בין היכא שהרודף יודע שהוא בא להרוג את האדם ההוא ורק סבור דמותר לו [וכההיא דיהודה ותמר], לבין היכא שהוא אינו מתכוין להרוג כלל, ורק בשוגג נוצר מצב דעל ידי מעשיו כעת יגרום להרוג אדם אחר בשוגג [וכההיא דעובר דמחתכין אותו במעי אמו דסנהדרין עב.]. דבזה חמיר לן טפי מהמקרה הא', כיון שאי ידיעה חמורה מידיעת היתר בטעות, ויל"ע. וע"ע בשו"ת בניין ציון (סימן קע"א וסי' קע"ב) שכבר עמד בזה, עיי"ש[4].
ושוב הגיעו הדברים קמי הגאון רבי ישראל אדלשטיין שליט"א (אהלי העמוד מס' 113) והשיב בשם אחיו הג"ר צבי יהודה שליט"א שאמר ליישב בזה, דאף דרודף בשוגג הוי רודף [וכמו שמצינו בעובר שהוציא ראשו, דרק משום דמשמיא קא רדפי ליה אסור להרגו, כדאי' בסנהדרין עב:], מ"מ היכא דהנרדף גרם להרודף שיהא שוגג בדבר וירדוף אחריו, אין בזה היתר להרגו. ולכן בתמר, שהיא גרמה ליהודה שיבוא להורגה, אין לו דין רודף. והוסיף ע"ז הגר"י, דכשהציע אחיו כן לפני אביו, מרן הגרי"ג זצ"ל, אמר לו דיש לסייע לזה מדברי הר"ן בסנהדרין (עב:), שכתב גבי בא במחתרת דאין הגנב בא כלל להרוג את הבעה"ב, ואם הבעה"ב יעמוד על ממונו לא יהרגנו ע"ז, אלא דהבעה"ב הוא בא להרוג את הגנב, ולכן הגנב רוצה להרגו. ולכאו' תיקשי, דא"כ לכאו' הבעה"ב הוא הרודף. ולהנ"ל י"ל, דכיון דהגנב הוא הגורם לזה, א"כ לא חשיב הבעה"ב רודף. עכת"ד הגרי"א.
והנה עיין בסוגיא דסנהדרין (לג:) דאמרי' שאם הדיין טעה בשיקול הדעת, ישלם הדיין מביתו את ההפסד שנגרם כתוצאה מפסק הדין המוטעה. ולכאו' צ"ע בזה, מדוע שלא יחזיר הצד שניצח בדיון את הכסף לצד שהפסיד לפי פסק הדין הראשון. ומוכח שישנו דין שחל בפסק הדין, ודין זה לא משתנה, והוא חל בעצם העניין. ורק אם טעה הדיין בדבר משנה, בכה"ג פסה"ד בטל מעיקרו לפי הכללים.
והנה שמעתי ממו"ר הגר"י אלבוים שליט"א בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל[5], דאע"פ כשמגיעה שאלה לפני המורה מחויב הוא לענות לבן ספרד על פי דעת השו"ע ולבן אשכנז על פי דעת הרמ"א [ואין נפק"מ אם המורה עצמו נוהג כאיזה מהם], מ"מ בדיינים שאני, כיון דהדיין הרי הוא פוסק את הדין והוא מחיל את הדין ויוצר את המשפט, ואינו רק מראה מקום ומורה מהי ההלכה. ולכאו' יל"ד עפ"י דברי הגרנ"ק הנ"ל בחבר שאין צריך התראה, האם ידינוהו כפי ביה"ד או כפי הרב על פיו הוא סומך. והייתה מציאות כזו אף בזמן הבית כגון במחלוקת האם סומכים ביו"ט. אמנם התם לכאו' אי"ז איסור דאורייתא. אולם רואים ששייכת מציאות של מחלוקת אף בזמן הסנהדרין.[6] וצ"ע.
וע"ע בפתחי תשובה (יו"ד סי' קכ"ז סק"ז) שהביא מח' בדין חתיכה שהעידו עליה עדי שקר שהיא אסורה, אם מותר לאוכלה בצינעא. וכעי"ז בפת"ש (יו"ד סי' ב' סק"ה) גבי שוחט שנפסל לשחוט עקב עדי שקר שהעידו עליו דבר שקר, דמותר לו לשחוט בצנעה, וכ"כ בתפארת ישראל (כתובות פ"ב בועז מ"ב). וע"ע היטב בחי' הגר"ח הלוי (עדות פרק כ' הלכה ב') גבי מלקות כה"ג.
אכן ודאי דראוי להבהיר, דכל מה שהוכחנו באורך עד כאן להתיר לאדם לפעול על פי ידיעתו כשיודע שטעו או הוטעו הבי"ד היינו דווקא כשהנפק"מ היא כלפי עצמו בלבד, אבל ודאי שאין לו לילך ולהוציא ממון מחבירו וכל כה"ג על פי מה שחושב, גם אם הוא בטוח שטעו הבי"ד, ופשוט. וכן מוכח מדברי השו"ע חו"מ (סי' ד' סעיף א'). עיי"ש.
ודע דכ"ש וק"ו שאין לו לפנות לערכאות החילוניות בכה"ג. וכמ"ש בקובץ הישר והטוב [ח"ד עמוד מ"ה] מהגאון רבי יהודה סילמן שליט"א דאף היכא שהוא יודע שהאמת איתו, ורק אין בידו להוכיח צדקתו בדין תורה אלא רק בדיניהם, מ"מ אסור לעשות כן. ואם הוציא ממון בכה"ג, יש להתייחס אליו כגזלן, כיון שלא היה יכול להוכיח צדקתו בדין תורה. ועיי"ש שיסוד הדברים נמצאו כבר בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן ר"צ), עיי"ש.
סוף דבר, דבהא סליקנא ובהא נחתינא, דאדם שיודע שהבי"ד שדנו אותו טעו או הוטעו במציאות יכול לפעול כפי הבנתו ואינו מחויב להבי"ד מאומה. והובאו לזה כמה ראיות בס"ד.
♦ ♦ ♦
♦ בדין מלכות משה רבינו♦