וכאן נדון בשאלה האם מותר לאדם לבייש את עצמו.
♦
סוגיית הגמרא
שנינו בגמ' ב"ק דף צא, ב - צא, ב:"שמרה עומדת על פתח חצירה וכו'. והתניא, אמר לו רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך, אדם רשאי לחבול בעצמו!
אמר רבא, לא קשיא, כאן בחבלה, כאן בבושת.
והא מתניתין בבושת הוא, וקתני החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור. הכי קאמר ליה, לא מבעיא בושת, דאדם רשאי לבייש את עצמו, אלא אפילו חבלה, דאין אדם רשאי לחבול בעצמו, אחרים שחבלו בו חייבין".
וא"כ מבואר בתחילת הסוגיה חילוק בין חבלה לבושת.
ממשיכה הגמרא:
"ואין אדם רשאי לחבול בעצמו, והתניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור, ת"ל להרע או להטיב, מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע, וכו',
אלא תנאי היא, דאיכא למאן דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו, ואיכא מאן דאמר אדם רשאי לחבול בעצמו".
וכתבו שם תוד"ה אלא תנאי היא: "אלא תנאי היא - כלומר רבי עקיבא דמתניתין ורבי עקיבא דברייתא פליגי, ושנויי[3] דלעיל ליתנהו. והשתא ניחא דמשום דאמר תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא קבעי מאן תנא דמתניתין דאמר אליבא דרבי עקיבא אין אדם רשאי לחבול בעצמו".
וביאר את דבריהם המהרש"א שם: "אבל אי הוה קאי הני שינויא דלעיל כאן בחבליה כאן בבושת ולא הוו תרי תנאי אליבא דרבי עקיבא, לא הוה ליה למבעי מאן תנא דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו דהא ודאי רבי עקיבא הוא, וק"ל".
והיינו שיש שאלה גדולה במסקנת הסוגיה, האם כשאומרת הגמ' "תנאי היא" הכוונה היא שהגמרא חוזרת לתרץ את הסתירה בין המשנה לברייתא, ששני תנאים לפי רבי עקיבא, וממילא החילוק בין חבלה לבושת אינו נכון, ולמ"ד "אין אדם רשאי לחבול בעצמו", וכך הלכה, א"כ הוא הדין שאדם לא רשאי לבייש עצמו. וכ"כ היש"ש כאן סי' נט. אבל אפשר לומר ש"תנאי" היינו רק לתרץ את הברייתא הנוספת, אבל את הסתירה בין המשנה לברייתא בדעת רבי עקיבא נשארנו בתירוץ הקודם, לחלק בין חבלה לבושת[4].
♦
דברי התוספתא
כתוב בתוספתא ב"ק פ"ט הי"א: "וכשם שחייב על נזקי חבירו כן הוא חייב על נזקי עצמו, הרק וטש בפניו כנגד חבירו ותלש בשערו מקרע את כסותו משבר את כליו מפזר את מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, שנא' ואך את דמכם לנפשותיכם מיד נפשותיכם אדרוש".וכתב החסדי דוד שמשמע מהלשון שמדובר במי שמבייש את עצמו, והברייתא אוסרת זאת, וגם כותבת שחייב בדיני שמים. וכ"כ הגר"י אברמסקי זצ"ל בחזון יחזקאל.
♦
הוכחה מהמקור לאיסור לחבול בעצמו
הנה הגמ' ב"ק שם דנה במקור לאיסור לאדם לחבול בעצמו, ולמסקנה המקור כך: "... דתניא, אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".ולכאורה אם אסור לצער עצמו מהיין, משמע שלא רק חבלה, אלא הוא הדין נזקים אחרים, כמו צער ובושת, וצ"ע.
♦
שיטות הר"י מלוניל והמאירי להלכה
כתב הר"י מלוניל כאן: "שהחובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי, מוקמינן לה בגמרא דדוקא בחובל הוא דאינו רשאי, אבל בבושת רשאי".וכ"כ המאירי כאן: "... ומכל מקום לענין בושת ופחיתות אם אינו קפיד על עצמו ומפחית ומבייש את עצמו רשאי".
♦
מה אפשר ללמוד מהשמטת הפוסקים חילוק זה
הנה הרמב"ם כתב שאסור לאדם לחבול בעצמו, ולא פירש דעתו לגבי "לבייש עצמו".ולכאורה מההשמטה הזאת נראה שס"ל שאין איסור, שאחרת היה צריך לפרש להדיא חידוש זה, שאסור לאדם לבייש את עצמו[5].
אבל ראיתי שהגרי"פ על רס"ג (לאוין ל"ת מז מח) למד להיפך, שאם השמיטו החילוק משמע שס"ל לאיסור, והיינו שהאיסור "לחבול" כולל בלשונו גם "לבייש", וצ"ע.
וז"ל:
"... אפשר לומר דלא קאמר רבא התם הכי אלא לס"ד. כדי לשנויי רומיא דמתניתין דקתני אין אדם רשאי לחבל בעצמו אברייתא דקתני דרשאי. ומשני רבא כאן בחבלה כאן בבושת. אבל במסקנא דפריך עלה ומסיק אלא תנאי היא דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא למ"ד אדם רשאי וכו' עיין שם. איכא למימר דהדר ביה לגמרי. וס"ל דגם בבושת פליגי. ומ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו גם בושת אסור. דבושת נמי בכלל חבלה הוא. דהא בברייתא דקתני אדם רשאי לחבל בעצמו בעי רבא לאוקמה בבושת. הרי דקרי לבושת חבלה. ואין ה"נ דלפי מאי דס"ד מעיקרא הוה מצי למיפרך עליה דרבא מהך ברייתא דתוספתא דמפורש להיפוך. אלא דבלא"ה פריך שפיר ולא קאי הכי במסקנא.
ובהכי ניחא מה שהשמיטו הפוסקים שפסקו דאין אדם רשאי לחבול בעצמו חילוק זה שחילק רבא בין חבלה לבושת".
♦
הסברא לחלק או להשוות בין חבלה לבושת
יל"ע בטעם החילוק לפי רבא בין בושת לחבלה גופנית.הנה האיסור לחבול בעצמו נראה טעמו מצד שגופו לא שייך לעצמו.
וכתב על זה יפה הגרש"י זוין זצ"ל בספרו הנפלא "לאור ההלכה", במאמר "משפט שיילוק לפי ההלכה":
"כח החיים של גוף האדם איננו שלו, של האדם - זוהי הנקודה. לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו, כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקנין נתפס כלל. "ה' נתן וה' לקח" איננה מליצה של תנחומין גרידא, אלא שזוהי הגדרת המציאות. נתן הקדוש ברוך הוא את החיים להאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו. לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם, להקב"ה, ולא לאדם עצמו. איננו בעל - הבית, במובן זה, על עצמו!
מנין היסוד להנחה זו מבחינה ההלכתית?
העירני לראשונה על יסוד זה לשונו של אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", בשלחן - ערוך שלו. שהאדם אסור לחבול בעצמו - מבואר במשנה וגמרא ובפוסקים, אלא שבמקום שבכל אותם המקורות כתוב ש"אינו רשאי" או ש"אסור", הנה ניסח הרב דין זה בלשון זו: "אסור להכות את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו... ". הבליע הרב בנעימה, דרך - אגב, נקודה נפלאה: "אין לאדם רשות על גופו כלל"!".
וא"כ לפי דבריו נראה שהחילוק ברור בין הדברים, שאמנם גופו של האדם לא שייך לעצמו, אבל כבודו שייך לו, ולכן יכול לבייש את עצמו.
ועוד אפ"ל בטעם המתירים לבייש את עצמו, שאם מבייש את עצמו אין בכך כל כך בושה, כמפורש בגמ' תענית טו, ב: "נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו ונינחו בראשייהו, מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו. אמר רבי אבא דמן קסרי, אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים". וכן הוא בסנהדרין מב, א. [וכן בגמ' ב"ק צב, ב "מילתא גנאה דאית בך קדים אמרה", ביאר העיון יעקב מטעם זה, שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.]
וא"כ מבואר בגמ' שאין זו כל כך בושה לאדם אם עשה בושה לעצמו, ואולי לכן התירו לו. וע"ע בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"א סי' רמט) שכתב מסברא[6] שאכן אם מדובר בבושת גדולה, נראה שלכו"ע יהיה אסור לבייש את עצמו.
וטעם האוסרים גם לבייש את עצמו, אפשר לומר שגם כבודו של האדם לא שייך לעצמו, שגם נפשו ונשמתו כמובן שייכים לבורא, כמו גופו, וכבודו של אדם הוא חלק מהצלם אלוקים שבו, מנפשו ונשמתו.
ועוד אפ"ל בטעם האוסרים, מצד מה שכתב בחזון יחזקאל (שם) שהמבייש את עצמו גורם לעצמו שפלות ומפיג רגש הבושה ממנו, "ואחריתו ירידה למדרגה הנמוכה". והוא כמדובר רבות בישיבות המוסר (ביחוד סלבודקה ובנותיה) על רוממות האדם וכו', כחלק חשוב מתוך עבודת השם.
♦
לבייש ולבזות עצמו לעבודת השם
הנה האיסור לחבול בעצמו מבואר בתוס' ב"ק שם (ד"ה אלא האי תנא) שהיינו אפילו אם מדובר לתועלת וצורך[7]. ובראיה מנזיר מבואר שאסור לאדם לצער את עצמו (וכש"כ לחבול בעצמו) אפילו לצורך מצוה ועבודת השם כמו נזירות.אבל לבייש את עצמו בעבודת השם מבואר ברמב"ם (סוף הל' סוכה) סברא לקולא, שכל האיסור הוא "ביוש", וכאן בעצם "כבוד": "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא, וכו'. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני [ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה]. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".
ודבר זה כתבו השו"ע (סי' רנ סע' א) לגבי הכנות לשבת, שזהו כבודו שמכבד את השבת. ורבינו המשנה ברורה בביאור הלכה שם (ד"ה כי זהו כבודו) חידש לחלק בזה, שתלוי האם ניכר לבריות שעוסק במצוה, עיי"ש. ויל"ע האם חילוק מחודש זה מוסכם, או שלרמב"ם הנ"ל בכל אופן מותר, מצד שזהו באמת כבודו, וצ"ב. [ונפק"מ גם כגון שמבייש עצמו[8] לצורך תיקון המידות, מה שמספרים[9] שיש כאלו שבשביל לעבוד על מידותיהם נכנסו לחנות ירקות וביקשו מסמרים, וכהאי גוונא בושות, שלכא' למ"ב הנ"ל אסור לבייש ולבזות את עצמו מצד היתר מצוה, שהרי לא ניכר לרואים שזה לצורך מצוה.]
♦ ♦ ♦