לכבוד חמד הבחורים מלא וגדוש בתורה ויראה ה"ה ניתאי כהן שליט"א מח"ס מסובין ועוד.
אשמח אם כב' יכתוב לי בענין שדנתי עם כמה ת"ח, באחד שהדליק נרות שבת שלא ברשות אשתו, האם חייב ליתן לה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה לחברו, שהרי אמרו חז"ל (שבת כג ע"ב, לא ע"ב) שעיקר מצות הדלקת הנר שייכת לנשים. וכן כתבו הרמב"ם (פ"ה מהל' שבת הל' ג') ומרן השו"ע (סי' רסג ס"ג) שהנשים מוזהרות בו ביותר אע"פ שגם האיש חייב בהדלקת הנר, כמבואר שם במרן ס"ב.
בברכה רבה
יאיר אלמקייס
♦
תשובה
ב"ה, ערב שבת קודש לסדר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" תשפ"ו.
לכבוד מעלת הרב המלא ברזי תורה וטעמים, כטל אורות וימים, ספריו גדולים ועצומים, פאר האברכים, מזכה הרבים, כגן ורדים ובשמים, יחי שמו לעד ועולמים, מוה"ר רבי יאיר אלמקייס שליט"א מח"ס גלותא דאורייתא ועוד, ובנו של הגאון המופלא, וכבוד השם מלא, רבי מרדכי אלמקייס שליט"א מח"ס ויכתוב מרדכי ועוד, שלומכם יסגא לעד.
בדבר שאלתו שאלת חכם, הנה איתא בתיקוני זוהר הקדוש (תיקון יו, דף לא ע"א) בזה"ל: "איהי אטפת שרגא דיליה, דאתמר ביה "נר ה' נשמת אדם", צריכה לאוקדא ליה בליל שבת באתערו דשלהובין דאשא דרחימו לגבי בעלה, ורזא דמילה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ואתערו דחמימותא דליל שבת מאתתיה" וכו'. [פירוש: היא כיבתה נר שלו, שנאמר בו "נר ה' נשמת אדם", צריכה להדליקו בליל שבת בהתעוררות דשלהבות אש האהבה לגבי בעלה, וסוד הדבר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", והתעוררות החמימות בליל שבת מהאשה וכו']". עכ"ל. וע"ע בתיקוני הזוהר (תיקון כד, דף סט ע"ב), וכן בזוהר הקדוש (בראשית דף מח ע"ב).
וכתב רבנו הרמב"ם (שבת ה, ג) וז"ל: "ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים, והן העסוקות במלאכת הבית. ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשיך, הדליקו את הנר". ע"כ. ובתלמוד ירושלמי (שבת ב, ו) כתבו טעם אחר וז"ל: "לפיכך מסרו מצות חלה לאשה והדלקת הנר, אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ, כז): "נר אלהים נשמת אדם", וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה". עכ"ל. וכן הוא במדרש תנחומא (נח א, דפוס ורשא. טהרות יז, ירושלים), אמר הקב"ה, היא כיבתה נרו של עולם, דכתיב "נר אלהים נשמת אדם", לפיכך תשמור מצות נר. ע"כ. ועיין עוד מה שכתבו בזה בשו"ת תורה לשמה (סימן עח), ובשו"ת הר צבי (או"ח חלק א סימן קמ), דעיקר הטעם שתיקנו הדלקת הנר, הוא בודאי משום שלום בית (שבת כה:, לד.), אך דין הקדימה לאשה הוא משום שהיא כיבתה נרו של עולם. ועיין עוד בכלבו (סימן לו), וברבנו דוד אבודרהם (מעריב של שבת), וכן כתב הטור (רסג), דהנשים מוזהרות בו יותר. וראה עוד באבות דרבי נתן (פרק ט, ומב), ובפירוש רש"י (שבת לב. ד"ה הריני) ובמדרש ילמדנו (בראשית ז).
♦
קדם האיש והדליק נרות שבת האם מחוייב ליתן לאשה עשרה זהובים
ובעצם שאלתו, אם קדם האיש והדליק נרות שבת האם מחוייב לתת לאשתו עשרה זהובים כדין החוטף מצוה מחבירו, איתא בתלמוד בבא קמא (צא:) וז"ל: "באחד ששחט וקדם חברו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים". וכן נפסק בשלחן ערוך (חו"מ סי' שפב סע' א) "כל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים עשרה זהובים". ע"כ. והגאון היעב"ץ דן בשאלה זו בספרו משנה לחם (מסכת חלה) וכתב שאם קדם הבעל והפריש חלה, מחוייב לתת לאשתו שכר מצוה וברכה בסך עשרה זהובים, כדין החוטף מצוה מחבירו. אולם מרן החיד"א במחזיק ברכה (או"ח רסג, ג) השיג על דבריו, דמהיכא תיתי שהבעל, שהכל שלו, אם קדם והפריש חלה או הדליק נר, שיתחייב לשלם לה שכר מצוה, דכל הטעם שהיא מפרישה חלה ומדליקה הנר, כי אין האיש בביתו, ולכך נתייחדה לה המצוה, ומה גם שהיא פגמה בחלתו של עולם ובנרו של עולם. אך למעשה אין לה עליו אלא תרעומת, ופשיטא שאינו חייב לשלם לה.ועיין בספר מגדנות אליהו (סימן צא) שכתב: "ולכאורה לדעת השו"ע הרב הנ"ל בודאי שאין צריך לשלם לה, שהרי לדעת הרב עיקר המצוה מוטל על הבעל, והאשה היא רק שליח של הבעל, וכעת לא רצה לעשותה שליח, ונמצא דהרב ז"ל חולק על דברי היעב"ץ הנ"ל. וכן הוא דעת החיד"א שם, שהבעל אינו צריך לשלם לה. ולדעת היעב"ץ נראה באמת, דהאשה אינה שליח של הבעל. ונראה דדעתו כשפת אמת הנ"ל שהמצוה מוטלת על הבית, ואין צריך לשליחות, ומצוה זו שייכת לאשה שהיא תדליק הנרות של הבית. והרב ז"ל והמחזיק ברכה ס"ל דהאשה היא שליח של הבעל ובני הבית, ועל כולם מוטלת המצוה, ולדעתם לכאורה כל בני הבית הם בכלל החיוב, והמדליק מוציאם כנ"ל". עכ"ל. וע"ע ביונת אלם (לרבנו מנחם עזריה מפאנו, פרק צג), ולהשל"ה (פסחים, נר מצוה נז. שבת נר מצוה ה). וכן בהבית חדש (או"ח רסג), ובאליה רבה (שם, ה).
ומצאתי בילקוט יוסף (שבת סימן רסג עמ' נח) וזה תורף דבריו: ואע"פ שבספר בית השואבה (דף קסד ע"ב) כתב: "ולי נראה שאפשר שיש לחייב האיש עשרה זהובים כשהקדים להדליק הנרות, מטעם שהאשה זכתה במצוה זו מדין חזקה שהחזיקה בה, כדין המחזיק במצות, ולכן יש לחייבו כדין החוטף מצוה מחבירו". ע"כ. אולם בפתח הדביר (סי' רסג סוף סק"ד) כתב להשיב על דבריו, משום דהויא חזקה שאין בה טענה, שיש פוסקים שאומרים דלא הויא חזקה גם במצות. ע"ש. ועיין בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סימן כג). וצ"ע.
♦
האם יש "חזקה" במצוות
וביביע אומר הנ"ל הביא מרן זיע"א את דברי המרדכי (פרק חזקת הבתים סימן תקלג) וז"ל: נשאל לרבינו מאיר, אדם שהחזיק במצוה, כגון בגלילה או בספר תורה, ואירעו אונס או עוני, ונתנו הקהל את המצוה לאחר, ואח"כ עבר האונס והעשיר, ודרש להחזיר לו את המצוה שהחזיק בה, כי יש לאל ידו לשלם העשרה דינרים כבתחלה. והשיב, נראה שחוזר למצותו, כדאמרינן ביומא (יב:), שאם אירע קרי לכהן גדול ומינו אחר תחתיו, אמר רבי יוסי, ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לשמש לא כהן גדול משום איבה, ולא כהן הדיוט, שמעלין בקודש ואין מורידין. ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי, וכתבו התוספות (יומא יג.) תימה, הלכתא למשיחא, דכה"ג פריך בזבחים (מה.). וי"ל דאיכא נפקא מינה אף בזמן הזה, לפרנס הממונה על הציבור שאירעו אונס ועבר, ומינו אחר תחתיו, ואח"כ עבר האונס שחוזר לשררתו. ומ"מ נוהגים כבוד גם בשני, וכמו המעשה של רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה (ברכות כח.). ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט, דאמרינן במכות (יג.) לרבי מאיר, שבמיתת הכהן חוזר לשררה שהחזיקו בה אבותיו, ואפילו לרבי יוסי דפליג אדרבי מאיר שאני התם.וכן הובא בב"י (או"ח סוף סימן קנד). ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן יא בד"ה ולענין חזקה), שכתב שאע"פ שלענין שאר חזקות בעלמא קיי"ל שכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, מ"מ חזקה במצוה הויא חזקה. ולכן כיון שהחזיקה זו במשך כמה שנים להדליק נרות שעל יד ההיכל בימים ידועים בשנה, במקום שכל הקהל רואים ואינם מוחים בידה מאז ועד עתה, אין לך חזקה גדולה מזו. ולא זו בלבד, אלא כל מי שהחזיק באיזה מינוי בקהל אינם יכולים לסלקו אלא אם כן אינו מתנהג כשורה במינויו. וגדולה מזו שנינו בגיטין (נט.) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. ופירש רש"י: בני חצר שרגילים ליתן עירוב החצר בבית אחד, אין משנים את מקומו ליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום. וכל שכן בהדלקה שעל יד ההיכל, שהיא מצוה, שנאמר: "באורים כבדו ה'" וכו'. וא"ת והא מסקינן בגמרא דה"ט משום חשדא, והכא מאי חשדא איכא. וי"ל שלפי פירוש ר"ת (בתוס' גיטין דף ס ד"ה אלא), שלא יאמרו שמפני שחושדים אותו שגונב מפת העירוב לכן אין מניחים אותו שם, הכא נמי שמא יחשדוה שאינה מדליקה כהוגן ולכך סילקוה וכו'. עיי"ש.
וע"ע בשו"ת מהרי"ק (שרש קיג) שכתב אודות מי שהחזיק שנים רבות להיות בהכ"נ בביתו, שאין הצבור יכולים לשנות לבית אחר, וכדתנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, ומשמע בגמרא שם שאפילו אם יש קצת טעם לשנות מקום העירוב, אע"פ כן אין משנים מפני דרכי שלום, מדפריך הש"ס (שם ס:) מ"ט אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא וכו'. ומוכח שפשוט להש"ס שאפילו אם באו המערערים מחמת קצת טענה לשנות, אעפ"כ אין שומעים להם לשנות מקום העירוב, ועוד דה"נ איכא חשדא לפי מה שפירש רבינו תם שיחשדוהו שגונב מפת העירוב, ה"נ יחשדוהו שיאמרו שמפני שבני ביתו אינם מהוגנים נמנעו ללכת שם וכו', עיי"ש. וכן פסקינן בשו"ע (סימן קנג סעיף יז).
ועיין בשו"ת כנסת הגדולה (או"ח סימן נב) שהביא את דברי המהר"ם שבמרדכי הנ"ל, שיש חזקה במצות, והקשה שהרי בתשובה אחרת של מהר"ם, במרדכי פרק בני העיר, מבואר שאין ירושה במצות. וכתב: וכבר נשאלתי על זה, דלכאורה נראה שתשובה זו חולקת על התשובה שבמרדכי בפרק חזקת הבתים, ובתשובה אחרת כתבתי להטיל שלום ביניהם. עיי"ש. ובספרו שיורי כנה"ג (סימן קנג הגב"י אות יח). וע"ע בשו"ת הגאון רבי ידידיה טיאה ווייל (או"ח סימן ח), ובשו"ת לב חיים (ח"ב סימן כג-כד), ובשו"ת זרע אמת (ח"ג או"ח סימן יח).
אולם הרמ"א (חו"מ סוף סימן קמט) כתב: יחיד שהחזיק שהציבור קוראים בס"ת שלו, הויא חזקה, ואסור להם לשנות. אבל אם לא היה לציבור אז ס"ת אחר, אינה נחשבת חזקה, לפיכך אם לאחר מכן הוקדש ספר תורה אחר לבית הכנסת, יקראו כל שבת בספר תורה אחר בתורנות. עיי"ש. וז"ל המגן אברהם (סימן קנג ס"ק מה): יישוב שלא היה לציבור שם ספר תורה משלהם, וקראו בספר תורה של יחיד אחד, ואחר כך קנו הצבור שני ספרי תורה, והיחיד טוען שכבר החזיק שיקראו דוקא בספר תורה שלו, אין לו חזקה, שהרי זו חזקה שאין עמה טענה, אלא יקראו בכל שבת בספר תורה אחד. (כן כתב בשו"ת בנימין זאב סימן קפב). ע"כ. וכן הוא באליה רבה (שם ס"ק לא). ובספר חיי אדם (כלל יז סימן מא).
וע"ע בשו"ת שמש צדקה (חו"מ סימן לו) שכתב שאין להעלות על הדעת שמי שזכה באיזו מצוה והחזיק בה, יחזיק במעוזה הוא לבדו לעולם, והבאים אחריו שרוצים לעשות כיוצא בו יהיו נדחים מפניו כמשיגי גבול, ויצאו בפחי נפש. הירצה ה' בנוחלי זכות חזקה במצוה בטענת כל הקודם זכה, והבאים אחריו אל יהרסו לעלות בקודש פן יפרוץ בם הזוכה לראשונה, לעשותם כפורצי גדר חזקתו. והרי כתב בשו"ת משפטי שמואל (סימן נג), כי אין סברא שראשי החברה קדישא ימנעו מאחרים לזכות גם הם במצות גמילות חסד של אמת, כי הרי כלם רוצים לזכות במצוה גדולה זו וכו'. עיי"ש. וכן כתב בשו"ת בנימין זאב (סימן קפב) שיחיד הטוען שכבר זכה והחזיק שהצבור יקראו בספר תורה שלו בלבד אינה חזקה, אלא כל שבת יקראו בספר תורה אחד. ובמרדכי (סוף מגילה) כתב ולענין יין של הבדלה שמביאים לבית הכנסת, כל מי שיתן יותר לצדקה, הרי הוא זוכה במצוה, ולא שייך ירושה במצות. וא"כ הוא הדין למי שהקדיש כתר של ספר תורה, והחזיק בו שנים רבות, רשאי גם חבירו לזכות במצוה זו, ויניחו הכתר של כל אחד בתורנות זה אחר זה, כי מעולם לא שמענו ולא ראינו שמי שקדם וזכה באיזו מצוה בזמן שלא היה סיפק ביד אחרים או שלא נדבה רוחם לעשותה, שכאשר יבואו אחר כך לזכות גם הם במצוה זו יהיו נדחים בטענת חזקה, היאומן כי יסופר שאם יש שלשה ספרי תורה בבית הכנסת, וברבות הימים רכשו היחידים עוד ספרי תורה לבהכ"נ, שיהיה כח ביד המוחזקים בעלי ספרי תורה שקדמום לעכב על ידם, מפני שממעטים זכותם ומכחישים מצותם, אין אלו אלא דברי תימה, וכל שכן בשאר תשמישי קדושה, כגון פרוכות ומעילי ספרי תורה ושאר כלי קודש שאין בהם אלא חבוב מצוה, שכל שמרבה העם להביא איש איש אשר ידבנו לבו, מתרבה ומתגדל כבודו של השי"ת וכבוד תורתו הקדושה, שמתעלה על כל ברכה ותהלה עד לאין סוף. עיי"ש.
וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סימן יח), שהביא את דברי הגאון רבי עקיבא איגר בחידושיו לאורח חיים (סימן קנג), שהקשה דברי השו"ע אהדדי, שבאו"ח (סימן קנג סכ"ב) פסק שהמחזיק במצוה חזקתו חזקה, ואין רשאים לשנות. ואילו הרמ"א בהגה (ביו"ד סימן רמה סכ"ב) כתב: רב היושב בעיר ומלמד תורה ברבים, יכול חכם אחר לבוא וללמד שם, ואפילו אם מקפח קצת פרנסת הרב הראשון וכו'. ותירץ המהר"ם שיק דשאני התם שמעיקרא לא היה להם אלא רב אחד, ולא היתה להם כל ברירה ללמוד אלא מפיו, ודמי למ"ש הרמ"א (בחו"מ ס"ס קמט), שאם לא היה לצבור אלא ס"ת אחד והחזיקו לקרות בו כמה שנים, ולאחר מכן קנו עוד ספר תורה, אין בעל ספר תורה הראשון יכול לבוא בטענת חזקה, מפני שלא מחלו הקהל לקרות בס"ת שלו בלבד, אלא בגלל שלא היה להם ספר תורה אחר. עיי"ש. וע"ע בשו"ת מכתם לדוד (חלק חו"מ סימן יז)". עכ"ל מרן בעל היביע אומר זיע"א.
♦
ואחזור לדברי מרן בעל הילקוט יוסף שליט"א (שם). וזה תורף דבריו: אולם בלאו הכי יש לומר ע"פ דברי המהרש"ל (פרק החובל סימן ס. הובא בש"ך חו"מ סימן שפב סק"ג) שדוקא במצוה של תורה כגון כיסוי הדם, יש לחייבו עשרה זהובים, משא"כ במצוה דרבנן. וכ"כ בשו"ת נחפה בכסף (חו"מ סימן א דף סא. רע"ד). וכן דייק בשו"ת מכתם לדוד (פארדו, יו"ד סימן מב דף קטו:) מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות חובל ה"ד) שהורו חכמים שכל המונע את חבירו מלעשות "מצות עשה", שרואי לו לעשותה, וקדם אחר ועשאה, משלם לו עשרה זהובים, משמע דבמצוה דרבנן אינו חייב וכ"כ בשרשי הים (ח"ג דף ט.) וע"ש. וע"ע למהרי"פ פירלא על ספר המצות (ח"א עשה עז דף ש.) והכי נמי מצות הדלקת נרות הויא מדרבנן.
ועוד דלכאורה אם הקדים הבעל ובירך, ואשתו ענתה אמן, הא אמרינן (נזיר סו:): "גדול העונה אמן יותר מן המברך". וכן כתב הרא"ש בפסקיו (פרק כיסוי הדם סימן ח) וז"ל: "מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו, וקדם מוהל אחר ומלו, ותבע המוהל הראשון מן המוהל השני עשרה זהובים, ופטרו רבינו תם, כדאמר בפרק החובל (בבא קמא פד:) דכל מידי דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. ולא מגבינן ליה. ואפילו אם תפס מפקינן מיניה, דכיוון שהיה שם בשעת המילה וענה אמן, הרי גדול העונה אמן יותר מן המברך. ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה". עכ"ל. והיינו, דבעלמא אם תפס לא מפקינן מיניה, אבל הכא שאני כיון שענה אמן, וגדול העונה אמן יותר מהמברך. [ומדברי ר"ת אלו משמע דגאשר האב עושה שליח למול את הבן, המצוה מתייחסת לאב, והשכר שלו. דאי נימא דהשכר לשליח, אמאי פטרו ר"ת, דנהי שלא הפסיד שכר הברכה אחר שענה אמן, אבל את עיקר המצוה הפסיד. אלא ודאי בין כך ובין כך השכר של האב, ומדין שלוחו של אדם כמותו הוה אמינא דיוצא ידי חובה, אבל אין לו שכר כמי שעשה המצוה בעצמו, ומדברי ר"ת משמע שיש לו שכר מושלם]. וכן כתבו התוספות (חולין פז. סוף ד"ה וחייבו ר"ג), דלא דיינינן השתא לחייב עשרה זהובים, דבמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. ע"ש. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א (חולין פז.).
ואף שהמאירי (בבא קמא צא:) הביא שיש חולקים ע"ז, דממונא הוי ולא קנסא, ושכן נראה לו שדנים אותו אף בחו"ל, המאירי עצמו בחולין (פז.) הדר תבריה לגזיזיה, ופסק שאין גובים בזמן הזה. ע"ש. וכן פירש מרן בשלחן ערוך (חושן משפט סימן שפב ס, א) שבזמן הזה אין מגבין אותו. ואם תפס לא מפקינן מיניה. (וכ"כ עוד בסימן א הלכה ה) ע"ש. ועיין בטור (יורה דעה סוף סימן כח) ע"ש. וכן בספר נחמד למראה (פ"ב דשבת דף ח ע"ד והלאה), העלה גם כן לפטור מהטעמים הנ"ל. ואם כן נראה בנידון דידן שהבעל יכול לומר קים לי כמרן החיד"א וסיעתו, שהבעל פטור ועטיר מלשלם לאשתו. ובפרט די"א דבמצוה דרבנן ליכא להאי קנסא.
ועיין בפתח הדביר (שם, סימן רסג סק"ה), שהסתפק במי שהדליק בבית חבירו נר שבת בלא רשות, אם חייב לשלם לו י' זהובים, וחקר אם דין זה שייך גם במצות דרבנן. ע"ש. ודעת מרן החיד"א (סימן תלד סק"ה) דגם במצוה דרבנן איתיה להאי דינא. ושם הביא משם רבו שרצה ללמוד מדברי הרמב"ם הנ"ל שדין חוטף מצוה ליתיה במ"ע דרבנן. ועוד הביא מדברי רבינו צמח (הובא בספר רבינו ירוחם חלק אדם נתיב ט"ו אות ה' ח"ד) שכתב דהרי אמרינן בחולין (פז.) כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטח, וז"ל: "ולדידי קשיא הא דאמרינן ששוה מ' זהובים כנגד ד' ברכות, והא ה' הן, ד' של ברהמ"ז ואחת של יין. ויש לי לתרץ שלא מנו אלא השלשה ברכות שבברהמ"ז שהם מה"ת, [והגפן], ולא מנו ברכה רביעית מפני שהיא מדבריהם [דרבנן]". עכ"ל. וכן ביאר בים של שלמה (פרק החובל סימן ס) דדוקא שכר מצוה הכתובה בתורה, כגון "לא תשים דמים בביתך" וכה"ג, אבל מצוה דרבנן לא. עכ"ל. והיינו דדין חוטף מצוה אין לו דמים במצוה דרבנן. [ועיי"ש שהביא גם כן מהש"ך (חו"מ סימן שפב ס"ק ג) דבמצוה דרבנן לא איתמר הא דחוטף את המצוה, והיינו טעמא דברכה רביעית דברהמ"ז שהיא ברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, ואם כן עם בורא פרי הגפן ליכא אלא ארבעה. עש"ב].עכ"ד הילקוט יוסף. וע"ע בילקוט יוסף (שבת ח"ב עמ' פז ד"ה שיעור הקמח), וכן ביביע אומר (ח"ט סימן קג אות י).
המייחל ומצפה ליום בשורה, בהרמת קרן התורה, והחזרת ליושנה עטרה, וליהודים תהיה שמחה ואורה, ומי שעשה נסים לאבותינו יעשה לנו נסים ונפלאות וישלים גאולתנו בשובה ונחת, בחסד וברחמים, בקרב הימים, אמן.
בברכה רבה
הצב"י ניתאי כהן ס"ט
מח"ס מסובין ועוד
♦ ♦ ♦