בפ' תזריע (יב, ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
ויעוי' בפי"ט דשבת (קלב.) דדרשי' "ביום" אפי' בשבת, ודוקא ביום "השמיני" אך לאחר זמנה אינה דוחה שבת, ע"ש. והיינו ד"ביום" הוי מיותר, דהול"ל "ובשמיני" ימול, וע"כ דקאתי לרבות בשבת. וכן ערש"י בשבת (קו.) בד"ה מדאיצטריך וכו'. מיהו לקמן (יג, יד) כתיב "וביום הראות בו בשר חי יטמא", ויעו"ש בתו"כ שאיתא התם מה ת"ל "וביום". והיינו דסגי לכתוב "ובהראות", לומר שיש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל ז' ימי המשתה וכן "ברגל" וכו', ע"ש. והביאו רש"י שם. וכ"כ בנגעים (פ"ג מ"ב), וכ"ה בגמ' בפ"ק דמו"ק (ז:) ובבכורות (לד:), ע"ש. והיינו דביום קאתי למעט שאין לראות בכל יום. וא"כ יל"ע מ"ט הכא "לרבות" והתם "למעט". וי"ל דבמילה סתמא "למעט" שאין למול בשבת, מדהוי עשה ול"ת, וע"כ שאין מצ"ע דמילה דוחה עשה ול"ת. וא"כ מדמייתר "וביום", ש"מ דקאתי לרבות לשבת. ומאידך, בנגעים סתמא "לרבות", שיש לראות נגעים בכל יום דמהיכ"ת למעט, ומדכתיב וביום ש"מ דקאתו למעט לחתן ולרגל, ודו"ק.
♦
א. ב.
ויעוי' בסידור דהג"ר יעקב עמדין זצ"ל בהלכות מילה (סימן ו, עמ' קפח) שכתב שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו. עבר ומל, והאב מוהל ורוצה למול, חייב לתת לו עשרה זהובים. ומי שרצה למול בנו בשבת ובא אחר ומלו, פטור מי' זהובים. ולדידן אין נפק"מ, דבזה"ז אין מגבין הי"ז, אך אי תפס לא מפקינן, עכ"ד היעב"ץ, יעו"ש. והיינו דאי' בפ"ו דחולין (פז.) דהחוטף מצוה לחבירו ה"ז חייב לשלם עשרה זהובים, יעו"ש. ולכן בעלמא המוהל שחטף את המצ"ע חייב לאבי הבן י' זהובים. וכן יעוי' בב"ח בהל' מילה (סימן רסא ס"ב), שכתב שאם עבר אחר וחטף מהאב את המצוה, ה"ז חייב ליתן עשרה זהובים. וכן יעוי' ברא"ש בפ"ו דחולין שם (סימן ח), שכתב דאב שחייב למול את בנו ורצה למולו, וקדם אחר ומלו חייב וכו', ע"ש. וכ"כ רבינו ירוחם במישרים (נתיב לא ח"ד, צט ע"ג) דמי שאמר למוהל למול את בנו וקדם אחר ומל, פטור [וכ"כ הרא"ש שם], אבל אם גזלה מאביו חייב עכ"ד, יעו"ש.וכן יעוי' בשלט"ג בחולין שם (סק"ג) דהביא לרא"ש הנ"ל, וכן יעוי' בב"י בחו"מ (סימן שפד בסופו) שהביא לרבינו ירוחם הנ"ל [ויל"ע שלא הזכיר אף לרא"ש הנ"ל שכתב כן]. מיהו יל"ע מ"ט הביאוהו כולהו לכל זה, הא הוי קנסא ולית ביה חיסרון כיס, ולא מגבינן ליה בבבל ולא בשום דוכתי בזה"ז. וכש"כ הרא"ש שם גופא בשם ר"ת, וכ"כ הרשב"א בספ"ח דב"ק (צא:) ובספ"ו דחולין שם, ותוס' בב"ק שם בשם ר"ת. וא"כ אינו נפק"מ להלכה בזה"ז, וכל כה"ג לא הביאוהו "להלכה". וכן יל"ע כנ"ל ברי"ף וברא"ש בב"ק שם, וכן בדברי בנו ר' יעקב בטור בחו"מ שם, מ"ט הביאום. וי"ל דאכתי נפק"מ כשתפס, דלא מפקינן מיניה גם בזה"ז, וכש"כ הרשב"א בב"ק שם. וביותר יעוי' בדברי הרשב"א בחולין שם, שכתב דלא גובים לזה בבבל, מיהו אי תפס לא מפקינן, ולכן הביאו הרי"ף בב"ק לדון בה בדתפס, וכן לכל דיני קנסות אי תפס לא מפקינן מיניה, עכ"ד יעו"ש. וכ"כ בחי' הרמב"ן שם, וברא"ה ובריטב"א ובר"ן בחולין ע"ש, וא"ש. מיהו יעוי' בשלט"ג בב"ק שם דג"כ עמד ע"ז ותי' באופ"א. וצ"ע מ"ט לא כתב כש"נ. ונראה דאישתמיטתיה לפי שעה לדברי הרשב"א ודעימיה הללו. וכן יעוי' בב"י ביור"ד (סי' כח ס"ח) דהביא לרשב"א ודעימיה הנ"ל. ועוד יש ליישב, דיעוי' בסמ"ק (סימן קנו) שכתב דש"מ "שלא טוב עשה וצריך לפייסו", והביאו הב"ח ביור"ד שם ע"ש. [וע"ש בדרכ"מ שהביא להג"מ בפי"ד דשחיטה שכתב כן, מיהו לפנינו ליתא, ויל"ע.] וא"כ זהו שהביאו כולהו לזה, ודו"ק.
♦
מיהו יל"ע מ"ט בשבת פטור כשרצה עכ"פ האב למולו, הא אכתי חטף את מצוותו של האב. ונר' מדס"ל דכשמל שלא בזמנה פטור כשרצה עכ"פ האב למולו, הא אכתי חטף את מצותו של האב. ונר' מדס"ל דכשמל שלא בשבת לא קיים למצ"ע כלל, מדהוי באיסור, וא"כ כשחשב למולו בעצמו בשבת, וקדם אחר ומלו, ע"כ שלא חטף ממנו מצוה, דבלא"ה לא חשב לקיימו, דמדחשב למולו בשבת, היינו שחשב לבטלו. וא"כ בכה"ג ס"ל דפטור מי' זהובים. ורק כשעמד ורצה לקיים את המצ"ע כתיקונה, וחטפו חבירו, ה"ז חייב ע"ז, ולא כשחשב לאבדו. וזהו דס"ל ליעב"ץ שבכה"ג פטור מי' זהובים, ודו"ק.
♦
ג. ד.
אמנם יעוי' בספי"ט דשבת (קלז.) במשנה, דתנן מי שהיו לו ב' תינוקות, א' למול אחר השבת וא' למול בשבת וכו', א' למול בע"ש וא' למול בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת, ר"מ מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. ובגמ' תני ר' חייא, אומר היה ר"מ, לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהיו לו ב' תינוקות א' למול בע"ש וא' למול בשבת, ושכח ומל את של ע"ש בשבת שהוא חייב, על מה נחלקו, כשהיו לו ב' תינוקות א' למול אחר השבת וא' למול בשבת, ושכח ומל של אחר השבת בשבת, שר"א מחייב ור"י פוטר. ומקשי' השתא ס"ל לר"י בסיפא דפטור, אע"פ דלא הוי מצוה, מדמל של אחר השבת בשבת, דהוי יום השביעי דאינו מצוה ואינו כלום, ואפ"ה פטור, רישא דקעביד מצוה, דמל לאחר זמנה ביום התשיעי שלא כדין, חייב [בתמיה]. דהא הוי ק"ו, שאם לא קיים בזה מצוה, ואעפ"כ פטור מחטאת, א"כ ק"ו להיכא דקיים בזה מצוה דייפטר, ומ"ט ס"ל לר"י בזה דחייב, יעו"ש.ומבואר א"כ דס"ל לגמ' בפשיטות דכשמל לאחר זמנה בשבת שלא כדין, כגון ביום התשיעי, דנחשב מצוה אע"פ שעשה שלא כדין. וכן יעו"ש ברש"י ד"ה אחד למול בשבת וכו', שכתב וז"ל: ושכח ומל את של ע"ש בשבת, ר"א מחייב חטאת, דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, ואע"ג דטעה בדבר מצוה שהיה טרוד באותו של שבת וכו' ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת, ס"ל לר"א טעה בדבר מצוה ועשה מצוה, שיש בה חטאת חייב, ור' יהושע פוטר, דס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, עכ"ל רש"י יעו"ש. ומבואר א"כ כנ"ל. וצ"ע מ"ט אכן לא נחשב מצוה הבאה בעבירה, ולא ייחשב מצוה. ועכ"פ מבואר דהוי מצוה. וא"כ צ"ע ביעב"ץ מ"ט ס"ל דאי"צ לשלם י' זהובים לאב, הא חטף את מצותו דהאב למולו בשבת, ואי לאו איהו היה האב מקיים את מצותו למולו בש"ק. ואע"פ דהוי שלא כדין מדהוי "לאחר זמנה", מ"מ מדהחשיבוהו חז"ל למצוה, מסתברא דצריך לשלם על חטיפתו י' זהובים, ומ"ט ס"ל ליעב"ץ דפטור. וצ"ע.
♦
והנה יעוי' בשו"ת הגרעק"א ח"א (סי' קעד) שהאריך לדון אם אמרי' במילה שלא בזמנה בשבת דלא קיים את המצוה דאי עביד לא מהני. וצידד לומר דאמרי' כן. ודן אם הא מילתא שייכא בשבת, דאסור רק מחמת היום ולא אסור בעצם, וכו'. וכן מפלפל אם שייך ביה משום מצוה הבאה בעבירה, ולא נחשב שקיים את המצוה, יעו"ש. וכן יעו"ש לעיל (סימן קכט) דהאריך בהאי דינא דאי עביד לא מהני, אם אמרי' לזה בשבת דיומא קגרים. וא"כ אפשר דבאיסור שבת לכו"ע מהני. ואפשר שאם ע"י זה שנאמר לא מהני נמצא שלא נעשה שום עבירה לכו"ע גם לאביי לא מהני, וכו'. ועוד נראה דהוי ספיקא דדינא אם קי"ל בזה כאביי דמהני או כרבא דאי עביד לא מהני. דבתוס' בחולין (פו:) כתבו דמאן דס"ל דאותו ואת בנו נוהג אף בזכרים, ע"כ דס"ל כר' יונתן דאי"צ קרא לחלק וכו'. וא"כ לפי"ז הוי ספק אם קי"ל כאביי או כרבא וכו'. ובדברי "ראש הפוסקים" רבינו הרמב"ם ראיתי "מבוכה רבה" בזה, דברפ"ג דמלו"ל פסק כרבא, וכש"כ הכס"מ שם, ומאידך בבכורות (פ"ו ה"ה) פסק כאביי. וכן בלח"מ הקשה עליו בזה [וס"ל דאכן ס"ל לרמב"ם דקי"ל בזה כאביי, ודלא כדהביא מהמג"מ, דס"ל בדעת הר"מ דתפס כרבא, ע"ש]. וכן בה' עבודת יוה"כ (פ"ד ה"ב) פסק כאביי דמערבין דם הפר והשעיר ומזין ע"ג הקרנות וכו'. גם בס' החינוך להרא"ה צ"ע וכו' וכו', עכ"ד רבינו הגרעק"א, עיי"ש.
אמנם צ"ע מאי מספק"ל גבי "מילה שלא בזמנה" אם נחשב מצוה, מדאמרי' דמהני או לא, הא מבואר בהדיא בספ"ט דשבת שם דנחשב מצוה אע"פ שעשאו באיסור, וכדפירש"י שם. וא"כ מאי קמספק"ל בזה, ולא הזכיר כלל להאי סוגיא דמבואר דהוי מצוה. והו"ל להקשות מ"ט אכן הוי מצוה ולא אמרי' בזה דלא מהני, א"כ מ"ט לא נחשב מהב"ע. וביותר צ"ע, בדפסיק דאינו מצוה מדאמרי' ביה לא מהני לצורך הטפת דם ברית, ודלא כסתימת הגמ' שם דחשיב מצוה, ולפי"ז ע"כ דלא בעינן הטד"ב. וצ"ע.
♦
ה. ו.
ושו"ר בפ"ת בס"ה מילה ביור"ד (סימן רסו סק"א) דהביא לרעק"א הנ"ל, ותמה ע"ז כנ"ל מהגמ' בשבת שם דמבואר דנחשב מצוה ומאי קמספק"ל בזה וכו' עכ"ד. וע"ש שנשאר בצ"ע. אכן יעוי' בהערות הר צבי על רעק"א [מהגר"א ראם], שכתב ליישב, דהנה כתב רעק"א דה"ט דלא מהני במילה שלא בזמנה, מדקי"ל בשבת (קו.) דמקלקל בחבורה פטור אך במילה חייב [משום חובל] מדהוי מתקן גברא. וא"כ י"ל דלא מהני, ועי"ז "ינצל מהאיסור", דמתוך שנאמר דלא מהני יצטרך הטפת דם ברית, ובזה הוברר דלא הוי מתקן גברא כ"א הוי מקלקל בעלמא ולא נעשה מלאכה בשבת. וכל דאמרי' לא מהני, ועי"ז גופא הוברר דלא עבד עבירה, אכן אמרי' לזה, וא"כ ע"כ דאמרי' כן במשל"ב, עכ"ד הגרעק"א, יעו"ש.וא"כ י"ל דכל דבריו רק לדקי"ל דמקלקל בחבורה פטור, וא"כ אם נאמר דלא מהני ולא קיים את המצ"ע דמילת בנו, אכן יתוקן האיסור דחובל בשבת. ומאידך הסוגיא דשבת שם, אמרי' בכריתות (יט:) דס"ל דמקלקל בחבורה חייב. וא"כ להאי מ"ד האיסור לא יתוקן אם נאמר דלא מהני. וא"כ לפי"ד שפיר י"ל דמהני ונחשב מצוה, וזהו מש"כ בשבת שם דנחשב מצוה. ורק להא דקי"ל דמקלקל בחבורה פטור י"ל דלא מהני. ובזה מיירי רעק"א. עכ"ד הגר"א ראם ז"ל ביישוב דברי הגרעק"א, ודו"ק.
♦
ז.
מיהו צ"ב בעצם דברי רעק"א, דאם נאמר דלא נחשב מצוה וצריך הטד"ב ולא מהני, דע"כ דאינו תיקון גברא כ"א מקלקל, וע"כ שפטור, הא מאי דנחשב ע"י מילתו מתקן גברא נראה דה"ט, מדהסיר ערלתו ותו אינו ערל, דמאוס ביותר. ומעתה יכול לאכול בתרומה ובקר"פ, וכש"כ בר"פ הערל ביבמות (ע.) במשנה ובגמ' דלר"א ערל אסור אף בתרומה, וכדקי"ל כוותיה דר"א בתרומות (פ"ז ה"י). וכ"כ בקר"פ (פ"ט ה"ח) שאסור בקר"פ. [מיהו יעו"ש בלח"מ (פ"ט ה"ז) שתמה על הרמב"ם מ"ט פסק כר"מ לחומרא, ודלא כר"ע, דס"ל ביבמות שם דמותר בתרומה. הא הלכה כר"ע מחבירו וכו' וכו'. ונשאר בצ"ע בכ"ז ע"ש. ועוד המ"ל הא קי"ל דר"א שמותי ולכן לא קי"ל כוותיה, וכש"כ הכס"מ ברוצח (פ"ה ה"י) ועוד. ויל"ע שלא הזכיר לזה.] וכן מעתה לא ייענש הבן בכרת, שכן לית ליה ערלה, ולא מדנתקיים ביה מצ"ע דמילה, דאף כשנימול מאליו ע"י חץ או ע"י נכרי או בע"ח נר' דנעשה מתוקן. ומאי נפק"מ אם נתקיים ביה למצ"ע דמילה או לא, ואם בעינן הטד"ב או לא. הא אף את"ל דלא נתקיים, ובעינן הטד"ב, מסתבר דהוי תיקון גברא. וא"כ צ"ע.וביותר צ"ע, דהנה יעוי' בפ"ב דע"ז (כו:) שאיתא הם עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא גוי, ימול גוי ואל ימול כותי דברי ר"מ, ר' יהודה אומר ימול כותי [ימול גוי. שאין מילתו לשם ע"ז, שהרי אין דרכם למול את בניהם, רש"י]. ויעוי' בשו"ת רעק"א ח"ד ב'כתבים' (סימן כג), שכתב דהוקשה לי, במה מקיים האב המצוה, הא אין שליחות לעכו"ם, וכה"ג ק"ל בתוס' ברפ"ק דשבועות (ג.) בד"ה ועל וכו', וכן ק"ל בתוס' בסוכה (מב.) בד"ה אמר וכו' וכו'. וצ"ל דמצוה על האב שיהיה בנו מהול וכרות עור המחופה לגיד, וכל שנעשה כן מהני, דסו"ס בנו מהול, ומשו"ה אי"צ שליחות וכשר ע"י נכרי, כמו דכתיבת הגט כשר ע"י נכרים [כש"כ בגיטין (כג.)] וכו', והכוונה תלויה רק באב שיכוין "שיהיה בנו מהול, כרות עור המחפה הגיד", וכל שנעשה כן יהיה על איזה אופן שיהיה מהני, עכ"ד, יעו"ש.
ומבואר א"כ דס"ל לרבינו דעיקר המצ"ע דמילת בנו הוי לדאוג להסיר את ערלתו, ולכן כשר אפי' ע"י גוי. ולפי"ז נראה דאף אם מל את בנו בשבת יצא יד"ח, גם את"ל דבעינן הטד"ב, שכן מצות האב "שיהיה בנו מהול וכרות עור המחופה לגיד", וכל שנעשה כן בהשתדלות האב, מהני, דסו"ס בנו "מהול", כלשון רבינו בתשובה הנ"ל. וא"כ ע"כ שגם בש"ק קיים אעת המצוה. והגע עצמך, אם גוי הסיר את ערלת בנו, שלא נעשה על "ידו" או ע"י "שלוחו כמותו", ואעפ"כ ס"ל דיצא יד"ח, שכן העיקר הוא שלא יהיה ערל, ואיכא, א"כ כ"ש כשנעשה על ידו או ע"י שלוחו בשבת, דיצא יד"ח, דאכתי גרם ודאג להסרת הערלה מבנו. ומהו א"כ דס"ל דאם נחייבו בהטד"ב דע"כ דלא קיים את המצוה, הא אכתי "הסיר ערלתו" דהוי "מהול" בלא חשש "לערלה כבושה" וכיו"ב. וצ"ע.
♦
ז. ח.
ובעצם דברי רעק"א דכל "שגרם והשתדל" שתוסר ערלת בנו בכל גוונא שהוא קיים את המצ"ע, איפכא ממש מדס"ל לש"ך בחו"מ (סימן שפב) דלא מועילה שליחות במילה, ואף אם "שלח לחבירו" למול את בנו, לא קיים את המצוה כלל. ויעו"ש בקצוה"ח, דהוי "כהנא דמסייע לכהנא", דבי' דה"ט מדס"ל דהוי מצוה שבגופו, ודומיא דמצ"ע דתפילין דליתא "בשליחות". יעו"ש. ויעוי' בדגול מרבבה דבי' באופ"א בזה, ע"ש. והיינו איפכא ממש מדעת רעק"א דאפי' שליחות לא בעינן ומועיל אפי' ע"י גוי. ומאידך דעת חתד"נ החת"ס באופן ג', דאינה "מצוה שבגופו", מיהו בעינן "שליחות" לצאת יד"ח, ואכן מועיל לקיים האב את מצותו ע"י "שליח". ודלא כהש"ך דלא מועיל שליח, וכן דלא כרעק"א ד"אין צריך" למנותו לשליח, כ"א בעינן "שליחות", ואם ליתא בשליחות, כגון בגוי ובקטן או שלא "מינהו" לשלוחו לא יצא יד"ח. וכש"כ החת"ס בשו"ת יור"ד (סימן קלב) ד"ה וזאת, וכן יעו"ש (בסימן שכא) בד"ה ושמעתי בזה. וכ"ה בחידושים לפ"ב דע"ז שם (כז.) בד"ה והנה הכס"מ וכו' וז"ל: נהי דהבן הוא "מהול", מ"מ מצ"ע שמוטל על האב למול בנו, או על הב"ד למול הבנים, לא מתקיימת אלא ע"י שליח ישראל שהוא "שלוחו כמותו", משא"כ גוי "שאין שליחות לגוי", לא מקיים האב מצ"ע המוטלת עליו, נהי שהבן מהול, מ"מ האב והב"ד לא קיימו מצ"ע שלהם, ומשו"ה דוחה שבת ולא אמרי' "ימול נכרי". וא"כ מש"כ "ימול נכרי" ולא ימול כותי, ר"ל אם א"א להמתין ורוצה למולו "ביומו" וכו', א"כ ימול נכרי ולא כותי, אבל טוב משניהם שלא ימולו כלל וימתין. ויפה כ' הרמב"ם שלא ימול נכרי "לכתחילה", עכ"ד החת"ס, יעו"ש. ומבואר א"כ דס"ל דלא כהש"ך ודלא כהגרעק"א, ודו"ק.וה"נ ס"ל לרמ"א, דיעוי' בדרכי משה בהלכות מילה ביור"ד (סימן רסד ס"א) דהביא לאו"ז בהלכות מילה (סימן קז) שכתב דאם האב מוהל, אסור ליתן למוהל אחר, ע"כ. וע"ז כתב הרמ"א, וז"ל: וצ"ע מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו, עכ"ל הרמ"א בדר"מ, יעו"ש. ומבואר א"כ בהדיא דס"ל דמועילה שליחות בזה, וכדס"ל לחת"ס. וכן יעו"ש ברמ"א בשו"ע דס"ל כן, מדכתב "דיש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל היותר טוב וצדיק" וכו' וכו', דמבואר דס"ל כנ"ל. וה"נ מבואר בשו"ע דס"ל כן, מדכתב הכל כשרים למול אפי' עבד וכו', ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכולם, ע"כ יעו"ש. ואם ס"ל כהש"ך, א"כ הול"ל דהאב קודם לכולם ואין לו ליתן לאחר למול. וא"כ מסתימתו ש"מ דלא ס"ל כהש"ך, וברור. מיהו צ"ע בש"ך, מ"ט גם איהו סתם שם בזה ולא הזכיר כלל להאי חידושא דנוהג רק באב, ואל"כ "ביטל מצ"ע". ורק שלא במקומו כלל הזכיר חידוש זה, ובהלכות מילה לא הזכירו כלל, ואזל בתריה דהשו"ע שם בזה. וצ"ע.
וע"ע ביד אליהו [לובלין (סימן נא), והובא בפ"ת שם] דהאריך לתמוה ולחלוק על הש"ך בזה, ונקט דודאי "ישנו בשליחות" ככל המצ"ע, יעו"ש. וכן יעוי' בתב"ש ביור"ד (סימן כח סקי"ד) דס"ל כנ"ל, וכ"כ הפמ"ג שם יעו"ש. ומאידך תניא כוותיה דהש"ך באור זרוע (סימן קז), והובא בד"מ שם, שכתב דאם האב מוהל, אסור ליתן למוהל אחר ע"ש, ומשמע א"כ דס"ל כהש"ך. ואכמ"ל בזה.
♦
אם המדליק נר שבת שלא ברשות אשתו חייב לשלם לה י' זהובים[1]
בפ' יתרו (כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו.
יעוי' בסידור היעב"ץ עמודי שמים בהלכות ערב שבת (עמ' רסב) [אות כט], שכתב וז"ל: על הבעל מוטל הכנת הנרות והשמן והפתילות, והאשה תדליקם ואם קדם הבעל והדליק, צריך לשלם לה שכר מצוה וברכה י' זהובים, עכ"ל יעו"ש. וכ"כ בספרו לחם שמים [בחלה פ"ב], דאם הדליק לנר שבת בלי רשות אשתו, חייב לשלם י' זהובים, ע"ש. והיינו דיעוי' בספ"ח דב"ק (צא:) ובספ"ו דחולין (פז.) דמעשה בא' ששחט וקדם חבירו וכסה, וחייבו ר"ג ליתן לו י' זהובים, ע"ש. והכי קי"ל ברמב"ם בחומ"צ (פ"ז הי"ד) ובטושו"ע חו"מ (סי' שפב) ובטור ביור"ד (סי' כח בסופו) דחייבים ע"ז י' זהובים, ע"ש. ואע"פ שלא נוהג בזה"ז, כש"כ תוס' בב"ק שם מר"ת ועוד, מ"מ אי תפס לא מפקינן גם בזה"ז, כש"כ הרשב"א בב"ק ובחולין שם ועוד.
♦
א. ב.
מיהו צ"ע מה שייכא בהדלקת נר שבת, דיעוי' ברמב"ם בה' שבת, שכתב וז"ל: הדלקת נר בשבת, אינה רשות וכו', ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה וכו', אלא זה חובה. וא' אנשים וא' נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפי' אין לו מה יאכל וכו', שזה בכלל עונג שבת וכו'. ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים, לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית, ואעפ"כ צריך האיש להזהירן ולבדוק אותם על כך וכו', עכ"ל. ויעו"ש במג"מ שציין למשנה בפ"ב דשבת (לא:) דתנן על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, ובחלה, ובהדלקת הנר. [ויעו"ש בתוס' רעק"א במשניות (אות מב), שכתב וז"ל: הא דלא תני סתם "ובנר" כמו דתני "ובחלה" ולא תני "ובהפרשת חלה", התנא רצה לרמז למש"כ בתיקוני זוהר שבעה"ב "יתקן את הנרות" ואשתו "תדליק", משו"ה תני "ובהדלקת הנר" לומר דתיקון לאו עלה רמי, עכ"ל הגרעק"א. אולם יעו"ש ברש"ש דבי' בזה באופ"א ע"ש.]ומבואר א"כ בדברי הרמב"ם דחובת הדלקת הנר הוי חובת הבית, ומוטל גם על האיש וגם על האשה לדאוג לזה, מיהו הנשים "מצוות" ע"ז יותר לפי שהן בבית וכו', מיהו עיקר המצוה הוי על שניהם, מדחובתו על הבית שיהיה בו נר דלוק. וא"כ מה שייכא למימר שאם קדם האיש והדליקו שלא בהסכמתה דחייב י' זהובים, הרי היא מצוה של שניהם. ולכן כשהאשה מדליקה הרי היא מוציאה לאיש ידי חובתו בזה, וע"כ דה"ה כשהאיש מדליק דמוציא את אשתו יד"ח במצותה שמוטלת גם עליה. ומ"מ מה שייך לחייב ע"ז י' זהובים. ורק כשחטפו ממנו את מצותו, ועי"ז לא קיים את מצותו, הוא דקנסוהו בזה. משא"כ הכא, גם כשהבעל הדליקו, דהרי הוציא בזה יד"ח דאשתו, ובזה אף איהי קיימה את מצותה שיהיה בביתה נר דלוק, ומ"ט לקונסו ע"ז. וצ"ע.
♦
וכן יעוי' בטור באו"ח (סימן רסג ס"א), שכתב וז"ל: ויהיה זהיר לעשות נר יפה וכו' א' האיש וא' האשה בכל מקום שידליקו בו, והנשים מוזהרות בו יותר כדאי' במדרש מפני שכבתה נרו של עולם, פי' גרמה מיתה לאדה"ר [כ"כ בירושלמי בשבת (פ"ב ה"ו) בסופו, ובב"ר (ספי"ז), ובתנחומא בר"פ נח, וכ"ה ברש"י בשבת שם (רדל"ב.) ובר"ן ברי"ף שם ע"ש]. והרמב"ם נתן טעם לדבר מפני שמצויות בבית וכו', עכ"ד הטור, יעו"ש. ומבואר א"כ דס"ל כנ"ל דהוי מצוה על הבית שיודלק בו נר. ומוטל על האיש והאשה חיוב זה, ואע"פ שהנשים "מוזהרות בו יותר", והיינו שמוטל עליהן יותר לקיימו, אכתי הוי גם מצות האיש. וא"כ צ"ע כנ"ל.
אמנם יעו"ש בב"ח, שכתב וז"ל: והנשים מוזהרות בו יותר, נר' דה"ק, דאם האיש אינו רוצה "להניח לאשתו להדליק ולברך" אלא רוצה "להדליק בעצמו" ולברך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' ברפ"ב דקידושין, שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו, אלא כיון דהנשים "מוזהרות בו יותר", תדליק היא ותברך ולא הוא. ואפשר דכדי שגם האיש יקיים "מצות ההדלקה" בעצמו, נוהגים לעשות עוד נר כרוך מב' פתילות ביחד ומדליקו האיש בביהכנ"ס וכו', עכ"ד הב"ח, יעו"ש. וא"כ מבואר דס"ל דדוקא האשה תדליק ולא הבעל. וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דכיון שאין לאיש להדליקו אלא האשה דוקא, דע"כ שאם עבר והדליק דקנסוהו לשלם לה ע"ז, וכדס"ל ליעב"ץ, ודו"ק.
מיהו נר' דגם לפי"ד אי"צ לשלם, שכן בהדיא כתב הטור "אחד האיש ואחד האשה" יברכו להדליק בכל מקום שידליקו וכו'. והיינו דהוי המצוה דתרווייהו, מיהו האשה קודמת לקיימו. וכיון דאכתי נחשב גם למצותו, ע"כ שאי"צ לשלם ע"ז, שכן הוי גם שלו. ורק כשהוי רק של חבירו ולא שלו כלל, וחטף וקיימו, הוא דקנסוהו ע"ז על שחטף מצוה שאינה שלו. אך כששייך גם לו, וכשהאשה מדליקה הרי היא מוציאתו ידי חובתו במצותו, דכן גם עליו מוטלת הדלקתו, וגם עליו לדאוג שיהיה נר דולק בביתו, ע"כ שאי"צ לשלם לה. ורק כשאינו שלו כלל קנסו ע"ז, ודו"ק.
♦
ג. ד.
ועד"ז יעוי' בתוס' בספ"ו דחולין שם בד"ה וחייבו ר"ג, שכתבו שאם א' שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור, משום "דכולם חייבים בקריאת התורה", וכן פי' ריב"א, עכ"ד ע"ש. וכ"כ בתוס' הרא"ש ובריטב"א, יעו"ש. וא"כ ה"נ נר' בנר שבת דכולם, והיינו האיש והאשה, חייבים בנר שבת, וע"כ דפטור, אע"פ שיש לאיש להקדים וליתן לאשתו שתדליק.וכן יעו"ש עוד בתוס', שכתבו דאפי' עמד אחר במקום כהן וקרא במקומו] פטור, דהא דדרשי' "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, "אסמכתא" היא, עכ"ד. וכ"כ בתוס' הרא"ש, וברא"ש, ולכן אין יכול לגבות בב"ד י' זהובים ע"ז, ע"ש. וכן יעו"ש במרדכי שהביאו[2]. וצ"ב מאי נפק"מ דהאי מצ"ע להקדים ולכבד לכהן הוי רק מדרבנן ולא מה"ת, דלכן א"א לחייבו לישראל ע"ז, הא גם אי הוי מה"ת יש לפוטרו, כש"כ שם "דכולם חייבים בקה"ת" וא"כ הוי המצוה של כולם ולא רק של הכהן. ואע"פ שהכהן "קודם" לעלות ולקרות, מ"מ כיון שמוטל על כולם החיוב לקרוא בתורה ולא שייכא רק לכהן, ע"כ שא"א לחייבו ע"ז. וא"כ צ"ב בזה. ועכ"פ מבואר כש"נ, דכשהוי "המצוה של כולם", אפי' אם איכא קדימה למאן דהו לקיימו, וקדם אחר "וחטפו מידו", ה"ז פטור. וע"כ דה"ה בנר שבת, וכש"נ בס"ד. וא"כ צ"ע ביעב"ץ. וכן מוכח מלשון הרמב"ם בחומ"צ שם, שכתב דהורו שכל המונע הבעלים מעשות מצ"ע וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים י' זהובים, עכ"ל ע"ש. והיינו דדוקא כשאחר, שאין לו חלק במצוה זו, "חטף" לבעלים את מצותו ה"ז חייב, אך כששניהם בעלים ולאחד יש "קדימה" על השני, לא אשכחנא שחייב, דהא לא מנע מהבעלים מלקיימו שכן גם איהו בעלים. וברור. וכן יעוי' במחזיק ברכה להחיד"א ז"ל באו"ח בה' נר שבת (סימן רסג סק"ג), שכתב דבכה"ג ודאי הבעל פטור מלשלם, ותמוה לומר שחייבים ע"ז וכו', יעו"ש. וה"ט כש"נ בס"ד.
♦
ובעצם דבריו מבואר דס"ל בפשיטות דקנסו י' זהובים אף על מצוה דרבנן, דהדלקת נר שבת חיובה רק מדרבנן ולא מה"ת, ואעפ"כ ס"ל דקנסו גם על כה"ג. ודלא כדס"ל לש"ך בחו"מ שם דחייבים ע"ז רק במצ"ע מה"ת, וכן ס"ל למהרש"ל ביש"ש בספ"ח דב"ק שם, וכדהביאו הש"ך שם. ויל"ע.
מיהו י"ל דלא פליגי, דיעו"ש ברמב"ם ברפ"ה דשבת, שכתב דהדלקת נר בשבת אינה רשות וכו' אלא חובה וכו' והוי בכלל עונג שבת וכו', ע"כ [וכ"כ בפ"ב דשבת (כה:) דאמר רבא הדלקת נר בשבת "חובה", ופירש"י "כבוד שבת" הוא וכו' ע"ש. ודלא כדס"ל לרמב"ם משום "עונג", ויל"ע.] ויעו"ש ברמב"ם לקמן (רפ"ל), שכתב ד' דברים נאמרו בשבת, ב' מה"ת וב' מד"ס, והן מפורשים ע"י הנביאים, שבתורה "זכור ושמור", ושנתפרשו ע"י הנביאים "כבוד ועונג" שנא' "וקראת לשבת עונג, ולקדוש ה' מכובד", ע"כ יעו"ש. ויעוי' בשו"ת חת"ס או"ח (תשובה קסח), וכ"ה בחי' החת"ס בשבת (קיח.), דס"ל דעונג שבת הוי מה"ת הלממ"ס, דיעו"ש שכתב דמש"כ הרמב"ם שם דעונג וכבוד שבת הוי "מדברי סופרים", אין כוונתו "מדרבנן", אלא הוא דאורייתא ממש דנאמר בע"פ הלממ"ס, ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא "וקראת לשבת עונג", וקרי ליה ד"ס מדאינו "מפורש בתורה", וכמו "קידושי כסף" [ברפ"א דאישות] דהוי מה"ת וקרי ליה ד"ס וכו', עכ"ד יעו"ש. וכן יעוי' ביראים (סימן צט) ושם (סימן קב) דהוי מה"ת הלממ"ס, וכן כל מש"כ בישעיה "וקראת לשבת עונג, ממצוא חפציך ודבר דבר" וגו' הוי מה"ת הלמ"מ ואתא ישעיה "ואסמכיה אקרא" וכו' יעו"ש. וממש כש"כ החת"ס בדעת הרמב"ם. וכן יעוי' בחי' חת"ס בפ"ב דשבת (כה:) שהביאו, וביותר יעוי' בב"ח בר"ה שבת (סימן רמב ס"ד) שהביאו וס"ל כוותיה, ע"ש. וכן יעו"ש בב"ח לעיל (סעיף א) דמדוייק דס"ל כנ"ל דהוי מה"ת [ויעו"ש במ"ב ובשה"צ בזה, וצ"ע]. וה"נ ס"ל לחרדים (פרק יד אות ב' וג'), ע"ש. וה"נ נר' דס"ל לריטב"א בשבת (סט.) בד"ה דידע ליה לשבת וכו' דעונ"ש הוי מה"ת, עש"ה.
וא"כ לפי"ז י"ל דלעולם ס"ל ליעב"ץ כוותיה דהש"ך דרק במצ"ע מה"ת חייבים י' זהובים, אולם ס"ל כהרמב"ם דהדלקת נר שבת הוי בכלל עונג שבת, וכן ס"ל כוותיה דהיראים והב"ח והחת"ס ודעימיה דעונ"ש הוי מה"ת, וע"כ דגם הדלקת נר שבת הוי מה"ת וחייבים ע"ז י' זהובים, ודו"ק. ועכ"פ ליכא הכרח דס"ל בזה דלא כהש"ך, ודו"ק.
♦
ה. ו.
ובעצם דברי הש"ך, מיהו יעוי' בתוס' בחולין שם בד"ה או ארבעים זוז וכו', שהק' דהול"ל חמשים זוז ולא ארבעים, דהא איכא ברכת בורא פרי הגפן שלאחר ברהמ"ז, וע"ש מש"כ לתרץ ע"ז. והנה ברכת הנהנין דבפה"ג הוי רק מדרבנן וכדקי"ל דספיקו לקולא, ואעפ"כ ס"ל שגם ע"ז בעלמא חייבים י' זהובים, ודו"ק. וכן הק' בתוס' הרא"ש, ובריטב"א ע"ש. וש"מ דס"ל ג"כ כנ"ל דחייבו גם על מצ"ע דרבנן. וע"ש בש"ך דבהא גופא מיירי, שהביא לקו' התוס' הנ"ל, וע"ז פליגי דלא שייכא במ"ע דרבנן, ולכן לק"מ מ"ט לא הוי חמשים. מיהו יל"ע בש"ך, דכתב דעל ברכת הטוב והמטיב אי"צ לשלם י' זהובים, מדס"ל כמ"ד דהוי רק מדרבנן, ולכן משלם על שאר ג' ברכות דבהמ"ז ועוד א' על בפה"ג [ודלא כתוס' שמשלם על ד' ברכות דבהמ"ז, אף על הטוב והמטיב אע"פ דהוי רק מדרבנן, ומיירי שלא היה "כוס" אח"כ], ע"ש. אמנם צ"ע, הא גם בפה"ג הוי רק מדרבנן ולא מה"ת, ומ"ש מהטוב והמטיב. ושמא ס"ל כוותיה דהפנ"י ברפ"ו דברכות (לה.), דחידש דברכת הנהנין נלמדת מסברא, כדמסקי' בגמ' שם, וע"כ דהוי מה"ת ולא רק מדרבנן, אע"פ דקי"ל דספק ברכות לקולא, יעו"ש. ושו"ר בקצוה"ח שם (סק"א), ובלב אריה בחי' לחולין שם שג"כ הק' כן בש"ך, ונדחקו בזה, יעו"ש. אמנם למש"כ דס"ל כפנ"י בזה א"ש.♦
ז.
ובעצם האי דינא דעשרה זהובים, יל"ע היכא שחטפו בשוגג, אם גם בכה"ג קנסו ע"ז או לא. וכגון שהיה לו חמץ שרצה לשורפו בערב פסח והניחו בקרן זוית, ואדהכי הגיע חבירו וראה חמץ בערב פסח ותיכף השליכו לאש, בלי שידע שחבירו בעל החמץ הניחו שם כדי לבערו תיכף. ונמצא שחטף מצ"ע ד"תשביתו" מחבירו בשוגג ולא בכוונה וידיעה כלל שלוקח את מצותו של חבירו. אם גם בכה"ג קנסוהו, דאכתי חטף מצ"ע דחבירו, או דרק במזיד קנסו ולא בשוגג. ומסתבר דרק במזיד ולא בשוגג וכיו"ב, ויל"ע בזה.♦ ♦ ♦