הדברים דלהלן באים לבאר את דינו של פועל קבלן שטרח במלאכת בעל הבית כפי הנהוג והנצרך, אך מחמת מניעה חיצונית שאינה תלויה בו לא הצליח לעשות את המלאכה שביקשו ממנו. ויש לדעת מתי הדין הוא שהוא נוטל שכר עבור טירחתו ומתי אינו נוטל. בדברינו יתבארו בס"ד כמה פרטי דינים שנאמרו בזה, ממקורם בגמ' ובפוסקים ומה שנראה בגדרי הדין. וכתבנו את העולה מהדברים למעשה כהצעת דברים לפני המעיינים.
♦
א.
חילוק שכיר יום מקבלן
השוכר פועל למלאכה יש בזה שני סוגי הסכמים. יש שנוטל את שכרו בתורת שכיר, היינו לפי שעות או ימים שבהם הוא עומד לשרותו של בעל הבית. ויש שנוטל כקבלן, היינו לפי המלאכה המסויימת שהוא עושה, כגון שאדם אומר לו ארוג לי בגד או תקן לי בגד זה ותיטול כך וכך. ויש ביניהם הרבה הבדלים להלכה. (על החילוק וההבחנה למעשה בין שכיר לקבלן, ראה הגהת רמ"א לשו"ע חו"מ שלג, ו, סמ"ע שם, טז ערוך השולחן שם, יז, ואכ"מ).ומן הדינים שנשתנה בהם שכיר מקבלן, ששכיר שעשה מלאכתו וציוויו של בעל הבית הרי הוא נוטל שכרו, בין אם הועילו מעשיו ובין אם לא הועילו. לפי שהעמיד עצמו לרשות בעל הבית לעשות מה שיורה לו באותו הזמן, ועל זה הוא נוטל שכרו (ויש פרטי דינים באונס שגרם שלא נצרכה המלאכה ואכ"מ). אבל קבלן שאמרו לו אם תעשה מלאכה זו תיטול כך וכך, וטרח כפי יכולתו ולא עלתה בידו לעשות את המלאכה המבוקשת, אינו נוטל כלום. דין זה עולה מפרטי הדינים דלקמן, וכפי שיתבאר בהמשך דברינו בס"ד.
אמנם מצאנו כמה אופנים שבהם גם קבלן מקבל שכר על טירחתו אף שלא הצליח במלאכתו. וכאשר יבואר להלן הלכות בטעמיהן בס"ד. ויש להבהיר, שכל הנידונים דלהלן הם להכריע איך מתפרש ההסכם ביניהם כשהם לא פירשו להדיא מה יהיה במצב כזה, אבל אם פירשו, הרי בדרך כלל אין לנו אלא מה שהסכימו ביניהם בפירוש.
♦
ב.
שכרוהו להציל במקום שאין ההצלה בטוחה
בשו"ע חו"מ רסד, ג 'הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו, כיצד שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו ק"ק, הניח שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכר הראוי לו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי או שהתנה כן בפני בית דין, חייב ליתן לו דמי שלו ואע"פ שעלה חמורו מאיליו זכה במה שהתנה עמו'. ובסעיף ד' 'ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו'. ע"כ.והנה, מבואר כאן שאם לא הציל בפועל, אינו מקבל את דמי החמור ומ"מ הוא מקבל שכר פעולה. ומקורו ממשנה וגמ' ב"ק קטז, א.
ויש לפרש מה הטעם שהוא מקבל שכר אף שלא הצליח במלאכתו, והוא לפי שכאשר שוכרים אדם למלאכה של הצלה, הרי הרגיל הוא שהטורח הוא ודאי וההצלחה היא בספק. ובני אדם מסכימים לשכור פועלים ולשלם להם גם בשביל ספק הצלה. ומצד הפועל, הרי במצב כזה אין אדם מסכים להתנות את שכרו בהצלת החמור בפועל. ונמצא שהבעה"ב מעוניין לשכור ומסכים לשלם גם לולי הצלחת הפעולה, וכן הפועל אינו מסכים לטרוח בלי שיובטח לו תשלום על עצם הניסיון להציל, וממילא סתם השוכר פועל להצלה כזו הוא על דעת לשלם לו אף אם לא יצליח ולא יציל.
אם הצליח והציל, משמע שהדין הוא שנוטל גם דמי פעולה מלבד דמי חמורו. וסברא היא שאדם שיכול להציל את החמור שלו, אינו טורח להציל חמור זר ולהפסיד את חמורו עבור דמי החמור בלבד, שנמצא שאינו מפסיד אך גם אינו מרוויח, ולמה יוותר על חמורו, וממילא סתמא שעל דעת קבלת שכר טירחתו הוא יורד. ואין אומרים הרי אף אם היה עוסק בהצלת חמורו היה טורח, שסוף סוף כעת הוא טורח במלאכת בעל הבית. וכן נוטה משמעות הפוסקים[1].
והעולה מזה, שאם סיכם עם פועל לעסוק בהצלה, והבטיח לתת לו תוספת תשלום מעבר לשכר הטירחה הנהוג, שאדם עושה כן בגלל חשיבות ההצלה בעיניו, סתמא דמילתא שכוונתו להתחייב לו תוספת זו רק על צד ההצלה והריוח שירויח בה. ואף שמצד הפועל אין חילוק, וטירחתו שווה בשני המקרים, מ"מ ההתחייבות של בעל הבית היא בתנאי זה. וההסכם נעשה בתנאי זה.
♦
ג.שופך יין להציל דבש של חבירו
בשו"ע חו"מ רסד, ה 'וכן שנים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדק הכד של דבש, וקודם שנשפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם א"ל: אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה כן בפני ב"ד, הרי זה חייב ליתן לו'. ע"כ.והנה מסתימת הפוסקים נראה שגם בציור זה אם ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו, וראה הערה[2]. ויש בזה חידוש גדול. שבמקרה של נהר ששטף את חמורו וחמור חבירו, הרי אף חמורו טבע, וייתכן מאוד שגם את חמורו שלו לא היה מצליח להציל. אבל בחבית יין, הרי מדובר שחבית היין שלו לא נסדקה, והוא מאבד יין שלא היה במצב של סכנה כלל כדי להציל לחבירו את הדבש, ולכאורה יש לאמוד שהוא אינו מסכים לאבד יינו אם לא יקבל את תמורתו בודאי, והוא שופך את יינו על דעת לקבל את דמי יינו גם אם למעשה לא יצליח להציל את הדבש[3]. והסיבה שאינו מקבל זאת, לפי שלבעה"ב אין הפרש בין זה לזה, ושפיר יש לאמוד שהוא מצידו אינו מתחייב על דמי היין אלא על צד הריוח והצלת יינו. ונמצא שיש חילוק בין ההבנה של בעל היין, שסבור שיקבל את דמי יינו בכל מקרה, להסכמה של בעל הדבש, שמתחייב לתת לו דמי יין רק אם יצליח. ולעניין הדין, הנה כל שבעה"ב אינו שוכרו ומתחייב לו על דעת כן, הרי אין דרך לחייבו לשלם, ואין נפקותא בזה שדעת הפועל הייתה לקבל. יעויין בספר 'חדושים וביאורים' ב"ק לסוגיין, שמחמת קושיה זו כתב לחלק בדין זה בין חמור ליין, ושבשופך יין בלי שהיה בסכנה אכן ייטול את דמי היין אף בלי להציל. וברם לכאורה סתימת הפוסקים משמע שאין לחלק, וכמש"נ.
נמצא שגם מי שמפסיד את רכושו בוודאי בשביל להציל את רכושו של חבירו ששוויו גדול יותר, אם למעשה לא הצליח להציל, אינו מקבל את דמי רכושו מחבירו. שגם במקרה כזה אמדו חכמים שלא נתחייב לו תשלום יותר מדמי הטירחה אם לא יצליח להציל.
♦
ד.
השוכר את הפועל להביא כרוב לחולה ומת או שהבריא
בגמ' שם 'איתיביה השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם א"ל מי דמי התם עביד שליח שליחותיה הכא לא עביד שליח שליחותיה'. ובתוס' (קטז, ב ד"ה להביא) 'שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון נותן לו שכרו משלם'.והנה השוו נידון זה לברייתא שאמרו בה שאם שכר פועל להביא ירק-תרופה לחולה, והחולה מת או הבריא קודם שביצע את תפקידו, שהדין הוא שהשליח מקבל את שכרו ללא ניכוי. ולביאור התוספות המדובר הוא כשהוסיפו על דמי שכירותו וטרחו, והפועל מקבל גם את התוספת, למרות שלא הייתה תועלת מעבודתו. ונתקשו בגמ' מה טעם החילוק, ולמה התוספת שעבור הצלת חמור מותנית בהצלה בפועל ואילו התוספת עבור הבאת התרופה אינה תלויה בה. ותירצו 'התם עביד שליח שליחותיה הכא לא עביד שליח שליחותיה'. והיינו שאם ביצע הפועל את פעולת ההצלה בשלמות, והעובדה שלא הייתה תועלת בפועל היא בגלל נתונים חיצוניים, כגון הבראת החולה או מותו, הרי הוא מקבל גם את התוספת. אולם אם חוסר התועלת היה בגלל שפעולת ההצלה לא הצליחה ולמעשה לא בוצעה בשלמות, כגון שניסה להציל חמור שטבע ולא הצליח, הרי אף שברור לנו שהפועל לא התרשל אלא עשה ככל יכולתו, אין הוא מקבל את התוספת.
ויש לבאר את טעם החילוק, שמצד אחד הפועל מעוניין לקבל את כל שכרו, כולל התוספות שהובטחו לו, בהתאם למעשיו בלבד ובלי שהשכר יהיה מותנה בתועלת של בעל הבית, שדבר זה אינו תלוי בו ואינו בידו. ומצד שני בעל הבית מסכים להוסיף רק על צד התועלת. וצריך הכרע מה קובע את ההסכם. והכריעו חכמים, שכל עוד לא נעשתה ההצלה והפעולה שעליה דיברו, הרי דעת בעל הבית גוברת, ואינו מתחייב תוספת על פעולה שלא נעשתה. והרי זה תנאי ראוי, וכפי שכל קבלן אינו נוטל אם לא נעשתה הפעולה, אף שטרח כפי יכולתו. אבל אם עשה הפועל כל מה שהוסכם איתו, אין לו להפסיד את התוספת שהובטחה לו בגלל עניינים צדדיים שאינם קשורים להצלחת הפעולה והמלאכה עצמה כלל.
ונמצא גדר הדין, שכששוכרים לפעולה מסויימת (קבלנות), השכר מותנה בהצלחת הפעולה. ואם שכרוהו למלאכה שעניינה טירחה מספק (כגון שינסה להציל במקום שהטורח ודאי וההצלה מסופקת), הרי עיקר השכר אינו מותנה בהצלחת הפעולה, אבל התוספת היתרה על השכר מותנית בהצלחה. ומ"מ אינו מותנה אלא בהצלחת הפעולה, ולא בתועלת ממשית שתהיה לבעל הבית (כגון שאם שכרו לטרוח ולחפש תרופה לחולה, הרי התוספת מותנית בזה שימצא את התרופה אבל אינו מותנה בכך שהחולה יצטרך את התרופה, וגם בהבריא או מת הוא נוטל את התוספת).
[בסוגיא זו דנו גם מצד כללי משטה אני בך, וכן דנו אם החמור והיין העומדים להיפסד נעשו הפקר, והם עניינים נפרדים, ולא נכנסנו כאן לדינים אלו.]
♦
ה.
השוכר את הפועל להביא שליחות והלך ולא מצא ובחילוק הדברי משפט והחזו"א
הרי"ף (ב"מ, מ"ז א' מדפי רי"ף) והרא"ש (ב"מ ו, ו) הביאו מהתוספתא 'השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא לו קנים ודוקרנים [כנדצ"ל] לכרם והלך ולא הביא נותן כו'. השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה הלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם'. וכן נפסק ברמב"ם הל' שכירות פ"ט ה"ח ובשו"ע חו"מ של"ה ס"ב.והנה נתבאר לעיל שהתשלום היתר על שכר הטירחה מותנה בהצלחת הפעולה, והקשה בלחם משנה על הרמב"ם שם, שא"כ למה בכל האופנים הללו הוא נותן לו שכרו משלם, הרי למעשה לא הצליח לעשות את הפעולה שדרש בעל הבית. וכן דנו בזה בדברי משפט ובחזו"א ועוד, וכדלהלן.
ולענ"ד הדבר נפתח כבר בראשונים. יעויין בנמו"י על הרי"ף (ב"מ, מז, א מדפי הרי"ף, ד"ה פסידא דפועלים), שאחר שדן בחילוק ההיא דמיטרא מההיא דאריסים כתב: 'והך דבסמוך דנותן להם שכרם משלם, לא קשיא, דהתם נמי עבד שליח לשליחותיה, דההיא על כרחך בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא... וכיון שכן בעה"ב דהוי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה, דכולה פשיעותא דידיה הוא דאיהו הוא דידע אבל פועל לא ידע ולא הוי ליה לאתנויי'. ע"כ.
ונראה שב'ההיא דבסמוך' כוונתו לתוספתא זו. וכוונתו לתרץ שבאופן כזה נחשב 'עבד שליחותיה' משום ששכרם למלאכה ידועה, והם עשו את מה שהוא ביקש מהם.
וביאור הדברים נראה, שכוונתו היא שעליו מוטל לידע אם יש שם שליחות להביא לו, ואין זה מחובתם של הפועלים ומכלל מלאכתם, ואם אין דעתו לכך עליו מוטל להתנות ולפרש כיון 'דאיהו הוא דידע'. (וגם אם ידעו הפועלים שבעל הבית אינו יודע אם יש שם שליחות והוא שוכר אותם מספק, הרי עדיין האחריות עליו). ואין להתנות את שכרם בדבר כזה, שהוא אינו חלק מהפעולה עצמה. וכל זה הוא אף לגבי היתר על השכר. וכשם שתועלת שאחרי גמר הפעולה אינה בתנאי השכר כלל, כך דברים הקודמים לפעולה אינם בתנאי השכר כלל. אין מתנים אלא בפעולת הפועל עצמה.
והנה יש דרכים נוספות בעניין זה.
א. בספר דברי משפט (של"ה אות א', והו"ד בפ"ת שם ס"ק ג') דן בשאלה זו, ופירש שבשליחות מיירי שלא היתה השליחות ולא היו הקנים שם בשעה ששכרן, שזו טעות של בעה"ב. ונמצא ששכרם ואין לו מלאכה ליתן להם. אבל אם היתה שליחות והיו קנים בזמן ששכר אותם, ואח"כ ניטלו דברים ואינם, הרי זה הפסד של הפועלים. ע"כ.
ברם צ"ב, שלכאורה זו אוקימתא דחוקה ולא נרמזה בתוספתא, וגם לא מצאנו בשאר פוסקים קמאי ובתראי שיאמרו תנאי כזה. ובאמת שגם מסברא יל"ד בה טובא, וגבי מיטרא משמע שאם סייר בלילה וירדו גשמים אח"כ, הוי פסידא דפועלים אף כששכרם ביום אחר שכבר ירדו, שהוא בירר כדרך בנ"א, ואינה פשיעה.
ב. בחזו"א ב"ק כג, יט פירש טעם התנאת דמי חמור בהצלה, לפי שהוא נותן לו תוספת שכר רק על כוחו המיוחד, ואם לא הציל אין טעם לשלם לו על כך, יעו"ש. ע"כ. וגם בזה יש להקשות, שלפי זה הוא רק במקרים ששייך לדון כן, והראשונים לא הזכירו דבר מזה, ומשמע דלא שמיע להו תנאי כזה[4].
ג. יש מקום לחלק עוד דשאני כרוב לחולה, שהזכרת החולה משתמעת שזה טעם להוספת בשכר, מקנים לכרם ושליחות, ששם לא הזכיר לפועלים כלום מלבד עצם המלאכה, וי"ל שבסתמא הדבר מתפרש ששוכרו בתנאי שכירות בעלמא. אמנם הדבר קצת קשה, שהרי הכל יודעים שלהעמדת קנים בכרם היה זקוק, ובשביל תועלת הבאת הקנים הוא מוסיף. ושפיר ראוי שיהא זה תנאי בתוספת השכר.
וכבר הבאנו לעיל שנראה שכוונת הנימוקי יוסף ליישב קושיה זו, ושדעתו שהיות החפץ במקום השליחות אינו נחשב חלק מהמלאכה עצמה, ונתבאר שם טעם הדברים.
בעיקר דין שכרו להביא שליחות וכו', הנה משמע שאין בעל הבית יכול לטעון אולי גם אם היה החפץ במקום המדובר לא היית מצליח לעשות את המלאכה. וקרוב לומר שאף כשידוע שהדבר מסופק וייתכן שלא יצליח להביא, מ"מ אינו יכול להיפטר בטענה שאולי בכל אופן לא היה הפועל מצליח לבצע את הפעולה. ומשום שכל שעשה הפועל כל מה שאמר לו בעל הבית, הרי הבעה"ב חייב לו שכר מלא כפי מה שהתנו, וזה מכלל תנאי ההסכם. אמנם באמת כששמין את הבטלה, הרי נכללת בזה שומת הספק ממילא. שאדם פוחת הרבה משכר ספק כדי ליטול מעט בודאי. ושמין כמה אדם ששכרוהו לפעולה זו בסיכוייה, פוחת כדי לשוב ריקם וליטול בוודאי. כ"נ, וע' בזה היטב. ומעתה יל"ד שאף אם לא הייתה בטלה אחרת יש לשום ספק זה, כמה אדם רוצה לפחות משכרו כדי לקבל מלאכה שאין וודאות שיוכל לעשותה אבל ייתכן שלא תהיה כלל אפשרות לעשותה, באופן שהדין הוא שנוטל שכרו, ועיין.
♦
ו.דין חמור שמת בדרך ודין מוליך איגרת שנאנס
בגמ' ב"מ ע"ט א' אמרו בחמור שמת בחצי הדרך שנוטל חצי השכר משום דא"ל אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. ע"כ. ומבואר בתוס' שם ד"ה אילו עד הכא שהוא בדווקא ,ואם לפי העניין אין לטענה זו כן אינו נוטל שכר, וכ"ה בעוד ראשונים. ויעויין מרדכי ב"מ סימן שנ"ג בהגה"ה שמוליך אגרת שנאנס במלחמת הדרכים ולא יכול היה להעביר את האגרת למקום שנשלחה, אינו נוטל כלום. ומהאי טעמא שאין שייך בזה לטענת אילו בעית למיתי עד הכא וכו'[5].ובשו"ע חו"מ שלה, ב ובהג"ה שם 'א"ל חמור זה אני שוכר לך, אם שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית ומתה בחצי הדרך, אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת יקח, ואם אין בדמיה ליקח שוכר אפילו בדמי כולה עד שיגיע למקום שפסק עמו, ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור, נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת... הגה: ...והא דאמרינן דנותן לו שכרו מחצי הדרך היינו שיכול למכור סחורתו שם או שיכול לשכור חמור אחר עד מקום שרוצה לילך, אבל בלאו הכי אינו נותן לו כלום משכרו דהא לא מהני ליה מידי (טור). ויעויין במה שביאר בסמ"ע שם, ט ובשאר אחרונים שם.
ויל"ע מה הטעם אינו נוטל שכר, הרי הלך בדרך ששלחו, ולמה אין דינו כמי שלא מצא שליחות להביא. ומה החילוק בין מי שלא מצא את החפץ למי שלא מצא דרך להעביר את החפץ. ויש לבאר, שהיכן שאמר לו העבירני או הולך איגרתי, הרי מלאכתו ופעולתו שנשכר לה היא העברת החפץ, וכשלא הצליח להעביר הוי כלא הציל חמור. ואינו דומה למי שלא מצא חפץ, שהמלאכה היא העברת החפץ, והיות החפץ במקום הוא עניין חיצוני. ובלא עשה את גוף המלאכה, הרי דינו ככל קבלן שלא הצליח לעשות את המלאכה שנשכר לה, שהדין הוא שאף אם היה אונס בדבר אינו נוטל שכר, לפי ששכרו מותנה בהצלחת הפעולה עצמה. ובמלאכת הצלה, שנוטל שכרו גם אם לא הצליח, הרי יהיה הדין כן ביחס לדמי חמור ולתוספת שכר, וככל מש"נ.
יש לציין שבשומרים יש דיון נפרד באחרונים אם הם נוטלים שכר בגניבה ובאונס, והרחבנו בזה במק"א.
♦
העולה מהדברים
א. בשכירות פועלים יש שני סוגי הסכמים. יש שנוטל כשכיר יום, היינו לפי הזמן שהעמיד את עצמו לרשות בעל הבית לעשות מלאכתו, ואין שכרו מותנה בתועלת המעשית של בעל הבית. ויש שנוטל כקבלן, היינו לפי המלאכה המסויימת ששכרוהו לעשות ואם נאנס ולא הצליח לעשות את המלאכה יש בזה פרטי דינים וכדלהלן. (אות א').
ב. קבלן שנשכר למלאכה מסויימת, ולא הצליח לעשות את המלאכה, אינו נוטל כלום. ואף אם טרח לעשותה ככל הפועלים ואירע לו איזה אונס שאין לו אשמה בדבר, מ"מ התחייבות בעל הבית לתשלום שכר היא רק אם תיעשה המלאכה. (שם).
ג. במקום שהטורח ודאי וההצלחה מסופקת, כגון ששכרוהו לנסות להציל מן הנהר או מן האש, הרי ההסכם ביניהם מתפרש בסתמא שייטול את שכר הטירחה גם אם לא יצליח להציל. (אות ב').
ד. גם באופן כזה, שנתבאר ששכרו אינו מותנה בהצלחה, אם אמר לו אם תציל אתן לך עוד סכום מלבד דמי הטירחה, הרי התוספת מותנית בהצלחת הפעולה. ואם לא הצליח בפעולה, כגון ששכרו להציל ולא הצליח להציל, ייטול את שכרו אך לא ייטול את התוספת. (שם).
ה. טבעו בנהר חמורו שהוא זול וחמור חבירו שהוא יקר, ואמר לחבירו אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי (או שהתנה כן בפני בית דין), וטרח והציל, חייב ליתן לו את דמי החמור שלו מלבד דמי הפעולה. ואם לא הצליח, אין לו אלא שכרו. וכן בשפך יין שלו כדי להציל דבש של חבירו (וראה בפנים, שדעת בעל חו"ב שביין שלא היה בסכנה, הוא נוטל דמי יינו גם אם לא הציל את הדבש). (שם ובאות ג').
ו. אין מתנים אלא בפעולה עצמה. אבל אם הפעולה עצמה נעשתה כראוי, הרי הוא נוטל הכל, ואע"פ שאין לבעה"ב תועלת. וכגון אם שכרו להביא תרופה לחולה והבטיח לו תוספת, והחולה מת או שהבריא קודם שהביא, הרי הוא נוטל שכרו עם התוספת. שאין שכרו מותנה במצב החולה. (אות ד')
ז. שכרו להביא שליחות ממקום פלוני והלך ולא מצא, נוטל אף את התוספת. שהיות השליחות במקום שהוא נשלח אליו אינה מכלל פעולתו ואין שכרו מותנה בה. ואף שהמלאכה לא נעשתה, הרי העיכוב לא היה בפעולה עצמה אלא בדבר חיצוני, ואין שכרו מותנה בזה. ואף כשהיה ידוע מתחילה שספק אם יצליח להביא, אם לא מצא את השליחות, נוטל הכל. (אות ה').
ח. נטלו ממנו באונס את החפץ הנשלח, או שחסמו את הדרך בפניו, הדבר נחשב שלא עשה את המלאכה עצמה, שהרי לא העביר את החפץ, ואינו נוטל שכר. וכן חמור שמת וספינה שטבעה באמצע הדרך. אם אין תועלת מהדרך שהלכו, אינו נוטל שכר. (אות ו').
ט. בחלק מהמקרים הנ"ל יש פרטי דינים נוספים מצד טענת משטה אני בך ומצד שלפעמים החמור הטובע נעשה הפקר, ואכ"מ. (העירו בשם הגרי"ז שחמור שבסכנת מוות, אינו נעשה הפקר בכך, לפי שהנבילה יש לה שווי ממון, וממילא הגוף נשאר של הבעלים, ואינו דומה לטביעה בנהר שהגוף נאבד).
♦ ♦ ♦