פתיחה
במסכת בבא מציעא פרק "השוכר את האומנין" נמצאים דיני שכירות. מעיון בגמרא שם ניתן לראות שיש חילוק בין שני סוגי פועלים: האחד הוא הקבלן, שהוא מי שמקבל סכום כסף קצוב מראש תמורת עבודה ידועה, והאחר הוא שכיר, שמקבל את כספו בהתאם לזמן העבודה שנתן, כלומר קבלן מקבל עבור תפוקה, ושכיר עבור זמן.הגמרא בדף עז ע"ב אומרת שקיימת נפקא מינא ביניהם להלכה, והיא שפועל שכיר יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, לעומת קבלן שיחזור בו, שידו תהיה על התחתונה. בדף י ע"א מביאה הגמרא את הסברא שבגינה פועל יכול לחזור בו: "דכתיב: 'כי לי בני ישראל עבדים' – עבדי הם ולא עבדים לעבדים". זאת אומרת, שאם פועל לא יוכל לחזור בו הוא יהיה כמו עבד, ויש איסור לאדם למכור את עצמו לעבד עברי.
מדברי הגמרא עולה שהיה מקום להשוות בין עבד עברי לבין פועל שכיר, והשאלה היא במה מתבטאת השוואה זו.
אפשרות אחת להבין היא שפועל שכיר דומה לעבד עברי ש"גופו קנוי" (קידושין טז ע"א; שם כח ע"א; בבא קמא קיג ע"ב), אלא שחכמים נתנו לו את האפשרות לחזור בו ולבטל את השעבוד, עקב האיסור להיות עבד.
אפשרות שנייה היא שעצם העובדה שהפועל יכול לחזור בו באמצע העבודה, מלמדת אותנו שהפועל אינו כעבד, ואין גופו משועבד לעבודה.
במאמר זה ברצוני להוכיח כי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים ואחרונים, כאשר המהר"ם מרוטנבורג, הריטב"א, הטור וקצות החושן סוברים שפועל שכיר נחשב כעבד עברי, ולעומת זאת התוספות, המהרי"ק, השולחן ערוך, השפתי כהן ונתיבות המשפט סבורים שפועל אינו כעבד, והראיה היא שהוא יכול לחזור בו.
♦
ב.
יכולת החזרה של הפועל
כאמור לעיל, לפועל ניתנה היכולת לחזור בו, כדי שלא יעבור על האיסור למכור את עצמו לעבד. על כך כתב שו"ת מהרי"ק (שורש קפא): "אין עבד עברי יכול לחזור בו, דאין קונה עצמו אלא בגירעון כסף או... אבל פועל יכול לחזור בו, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו, ואין המעות בידו לשלם לבעל הבית, ואפילו הכי יכול לחזור בו, והמעות חוב עליו, מה שאין כן בעבד, דאין קונה עצמו אלא בגירעון כסף כשהשיגה ידו כדי גאולתו, שמגרע פדיונו ויוצא".מדבריו עולה, שעל אף שגם עבד עברי יכול לפדות את עצמו, הדבר מותנה בהחזרת הדמים שקיבל (בניכוי שנות עבודתו), אך פועל יכול לחזור בו באמצע העבודה אפילו אם הוא קיבל כסף, ואין לו עכשיו אפשרות להחזיר, והמעות יהיו חוב עליו.
בטעם החילוק ביניהם כתב קודם המהרי"ק, שבניגוד לעבד עברי שגופו קנוי, שכיר ופועל בעלמא אין גופו קנוי.
כדבריו של המהרי"ק פסקו גם השולחן ערוך (סימן שלג סעיף ג) והשפתי כהן (שם ס"ק טו).
לעומת זאת, המהר"ם מרוטנבורג (מובא בתשובות מימוניות לספר קניין סימן לא) כתב, שפועל נלמד מעבד עברי, ויכול לחזור בו מדין גרעון כסף, ולכן אם הוא כבר קיבל את הכסף, הוא צריך להחזירו כדי להפסיק לעבוד: "והא פועל יש לו דין עבד עברי, דמהאי טעמא אמרינן: פועל יכול לחזור בחצי יום, דילפינן לה מעבד עברי, דיוצא בגרעון כסף, דכל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מקל וחומר, השתא עבד עברי דעבד איסורא, ועבר על כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, וגופו קנוי, מקילין ביה, כל שכן פועל"[1].
וכן כתב גם הריטב"א (בבא מציעא עה ע"ב) שפועלים שקיבלו את כל שכרם, שוב אינם יכולים לחזור בהם.
הריטב"א (שם) הוסיף, שהוא הדין לפועל שעשה קניין, ששוב אינו יכול לחזור בו, וכן כתב בתשובותיו (סימן קיז). השפתי כהן (שם ס"ק יד) חלק, וכתב שיש כאן קניין דברים בעלמא, אך קצות החושן (שם ס"ק ה) כתב, שסברת הריטב"א היא מטעם שקניין זה נחשב לקניין העבדים בו משעבד הפועל את גופו.
אם כן אנו רואים שיש מחלוקת בין הראשונים והאחרונים אם פועל יכול להקנות את גופו כעבד לעשיית המלאכה, או שעקב האיסור להיות עבד אין אפשרות כזו.
♦
ג.זמן השכירות
כפי שראינו לעיל, הגמרא (בבא מציעא י ע"א) למדה את היתר החזרה בפועל מהעובדה שאסור לאדם להימכר לעבד.על כך כתבו התוספות (שם ד"ה כי לי): "נראה לי דמכל מקום מותר אדם להשכיר עצמו, דדווקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו, ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור, עובר משום עבדיי הם".
זאת אומרת ששכיר מותר להיות, מכיוון שאינו כעבד, שהרי הוא יכול לחזור בו בכל רגע.
לעומתו, בהגהות מרדכי (בבא מציעא סימנים תנט-תס) מובאת תשובת המהר"ם מרוטנבורג, שהקשה: "כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים – תימה, אם כן כשם שאסור להימכר לעבד עברי כך יהיה אסור להשכיר עצמו, מדקרי הכא פועל עבד"?
המהר"ם הבין שפועל נחשב לעבד, וממילא יש איסור להיות פועל. תשובתו היא: "ויש לומר דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר... ונראה לי דמהאי טעמא יש להיזהר... מלהשכיר עצמו בבית בעל הבית... יותר משלוש שנים, דכל טפי משלוש שנים נפקא ליה מתורת שכיר, ועבד גמור לא הווי לכל הלכותיו, מכל מקום כיוון דנפקא ליה מתורת שכיר, קא עבר על כי לי בני ישראל עבדים".
מדבריו עולה, שאף על פי שפועל אינו לגמרי כעבד, דיניו דומים לעבד, ולכן אם הוא משכיר עצמו לזמן של יותר משכירות רגילה, הוא עובר על האיסור למכור את עצמו לעבד.
נראה שהמהר"ם לשיטתו לעיל, שדיני חזרת פועל נלמדים מדיני עבד עברי.
♦
ד.
פועל שחלה
מקום נוסף שבו נחלקו הראשונים בשאלה אם פועל דינו כעבד או לא, מופיע בדין פועל שחלה. הגמרא בקידושין (יז ע"א) מביאה את דינו של עבד שחלה: "תניא: חלה שלוש ועבד שלוש – אינו חייב להשלים. חלה כל שש – חייב להשלים".על כך כתבו תוספות (שם ד"ה חלה): "יש שהיו רוצים לומר, שאותם שכירים מלמדי תינוקות, אם חלו חצי זמן, כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן, כמו עבד עברי דהכא, וייטלו כל השכירות, כיוון שהיו אנוסין... דאין לדמותם כלל לעבד עברי, דעבד עברי גופו קנוי לאדונו, הילכך חלה שלוש, אינו חייב להשלים, דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו, אבל מלמד – אין גופו קנוי, אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים, לא ייטול אלא מה שהרוויח".
התוספות לשיטתם, שדינו של פועל שונה מעבד עברי, כיוון שאין גופו קנוי.
לעומת חילוקו העקרוני של התוספות, הריטב"א (שם ד"ה אמר רב ששת) כתב חילוק, שממנו עולה שאין הבדל מהותי ביניהם: "לא דמי פועל לעבד עברי, דאילו פועל או קבלן השכירו בעל הבית למלאכה זו, על דבר ידוע נוטל שכרו, וכיוון שלא עשאו, אף על פי שחלה או נאנס, אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון, אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע, אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו, לומר שכל מלאכתו תהא לרבו, ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום, נסתחפה שדהו של אדון, אלא דכי חלה יותר משלוש, הווי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין, וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו, חייב זה להשלים".
מדברי הריטב"א עולה שגם פועל שישכיר עצמו לכל מלאכות לא יתחייב להשלים את זמן העבודה כשחלה, ורק העובדה שהוא השכיר את עצמו למלאכה ידועה ולא עמד בהסכם, מונעת ממנו לקבל את שכרו.
אמנם השפתי כהן (שם ס"ק כה) כתב שגם הריטב"א סובר כתוספות, ואורחא דמילתא נקט, אך קצות החושן (שם ס"ק י) חלק, וכתב שדווקא תוספות לשיטתם שפועל אין גופו קנוי, אך לריטב"א שיטה אחרת, ולפיה אם השכיר עצמו לשאר מלאכות יהיה פטור, שדינו כעבד, וכפי שראינו משיטת הריטב"א לעיל.
המהר"ם מרוטנבורג (הובא ברא"ש בבא מציעא פרק ו סימן ו) סבר גם כן שאין לחלק בין עבד עברי לפועל, והסיבה שפועל שחלה לא מקבל שכר על זמן מחלתו היא מכיוון שהוא עדיין לא קיבל תשלום, אך אם הוא כבר קיבל תשלום, דינו כעבד עברי (שגם כן קיבל מראש את דמי מכירתו), ואינו צריך להשלים. בכך המהר"ם הולך לשיטתו, שדיני פועל דומים לדיני עבד עברי.
♦
ה.פועל שפטרו בעל הבית
מקום נוסף, בו המהר"ם מרוטנבורג נאמן לשיטתו שפועל שכיר דינו כעבד, וגופו משועבד לבעל הבית, הוא כאשר אמר לו בעל הבית לך מעימדי. זה לשון תשובתו[2]:נשאל לרבינו מאיר על מלמד שהתחיל ללמוד, ואמר לו בעל הבית: לך מעימדי, איני חפץ בך, ונתרצה המלמד, ושוב חזר בו בעל הבית, ורוצה לעכבו, והמלמד אומר: מחלת שעבודי, ואיני רוצה ללמוד לך יותר.
והשיב: נראה לי דלא נמחל שעבודו באמירה בעלמא, וראיה מפרק קמא דקידושין, דפריך גבי עבד עברי: "ולימא ליה באפי תרי זיל?", ומשני: "עבד עברי גופו קנוי", אלמא דלא זכי נפשיה באמירה בעלמא, והוא הדין בנידון זה, דמדמינן פועל לעבד עברי פרק קמא דבבא מציעא...
מדבריו מוכח במפורש, שלא מועילה מחילה בדיבור, מכיוון שגופו של הפועל משועבד לבעל הבית, ויש צורך בקניין כדי למחול על כך.
אמנם הרמ"א (סימן שלג סעיף ח), בעקבות רבינו ירוחם (סוף נתיב כט), פסק כמהר"ם רק במקרה שנידון בתשובתו, בו מדובר שהמלמד נשכר לבן בעל הבית, ואין בעל הבית יכול למחול את שעבודו של בנו, אך בשאר המקרים מועילה אמירה בעלמא ללא קניין. כך פסק גם השפתי כהן (שם ס"ק מז), והטעים את הדברים: "דנהי דפועל יש לו דין עבד עברי, היינו לקולא שיכול לחזור בו, אבל לא שיהא גופו קנוי לו".
השפתי כהן גם כן נאמן לשיטתו, שדווקא עבד עברי גופו קנוי, אך לא פועל.
♦
ו.מתן שכר לפועל שחזר בו
כפי שראינו בהקדמה, לעומת קבלן שחוזר בו שידו על התחתונה, פועל שחזר בו ידו על העליונה. הגמרא במסכת בבא מציעא (עו ע"ב) הגדירה מה הכוונה ידו על העליונה: "כיצד? קיבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו – שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים, נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן, וייטלו שני סלעים".זאת אומרת שהפועלים מקבלים באופן יחסי על מה שעשו כפי הקציצה שבין בעל הבית לבין הפועלים.
אמנם הטור (סימן שלג) חידש, שאם יעלה פחות להשלים את העבודה (כגון שהוזלו המחירים), משלם להם יותר, עד כדי הסיכום הכללי פחות מה שיעלה לו להשלים את העבודה: "והוא הדין נמי אם הוזלה, שיכול לגמור חצי היום הנשאר בשני דינרין, ליתן לו ששה דינרים, ואינו מעכב עליו אלא שני דינרים, כדי שתיגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה".
על דברים אלו של הטור השיג בחריפות השפתי כהן (שם ס"ק יט): "ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר, וגם באמת לא נהירא לפי עניות דעתי, דלמה ייתן לו שישה דינרים, נהי שיוכל לחזור בו, ואין ידו על התחתונה, וצריך ליתן לו כפי מה ששכר עמו, ולא שני דינרים כפי מה שהוזל... למה יהיה יד פועל על העליונה לעניין שייתן לו יותר ממה ששכר עמו שמונה דינרים ליום, דהיינו ארבעה דינרים לחצי יום, כיוון שהפועל חוזר?"
השפתי כהן הוכיח את דבריו מדברי התוספות (בבא מציעא י ע"א ד"ה יכול לחזור), שהסבירו כך את דין ידו על העליונה: "וידו על העליונה כרבנן, אפילו אם נתייקרו פועלים בחצי היום לאחר שחזר בו, לא יפחתו לו מחצי שכרו".
ואם כן, זה רק לעניין שלא יפחתו לו, ולא לעניין שיוסיפו לו על שכרו.
אמנם קצות החושן (שם ס"ק ח) הוכיח, שגם המהר"ם מרוטנברג (מובא בתשובות מימוניות קניין סימן ל) סבר כך: "אך אם ימצא מלמד אחר בפחות, יכול להכניסו תחתיו, ובעל הבית ייתן לו כל שכירותו, לבד מה שצריך ליתן למלמד שני הנכנס תחתיו".
קצות החושן הסביר, שזה על פי ההסבר שפועל דינו כעבד עברי, ועבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא, משלם את הנמוך מבין השניים: הכסף שקיבל יחסית למספר השנים שנשארו, או העלות העכשווית של עבד על פי השנים שנשארו, ואחר כך יוצא. אם כן, הוא הדין לפועל שמקבל כסף, שמנכים לו את הנמוך מבין מה שסיכמו איתו ולא עבד או עלות העבודה העכשווית שנשארה.
ושוב, המהר"ם מרוטנבורג וקצות החושן לשיטתם, שפועל גופו קנוי כעבד, והשפתי כהן לשיטתו, שאין פועל כעבד[3].
♦
ז.סיבת החזרה בפועל
כפי שראינו לעיל, מהסבר קצות החושן בדברי הטור, עולה שהוא סבר כמהר"ם מרוטנבורג, שדיני פועל נלמדים מדיני עבד. ניתן להביא לכך סמך מפסיקה נוספת של הטור (שם) לגבי פועל שחוזר בו: "ומיהו אומר ר"י: דווקא כשחוזר בו סתם, אבל אם חוזר בו מחמת היוקר – אין שומעין לו".הבית חדש (שם) הסביר את טעמו: "נראה דטעמו, דכיוון דשכיר יום לא מצי חוזר, אלא משום דכתיב: "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים", אם כן דווקא בחוזר סתם, דתלינן שאינו חפץ לעבוד יותר, אבל אם חוזר בו מחמת היוקר, אם כן גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות, אם ישלם לו בעל הבית כפי היוקר, ואין שומעין לו".
הפתחי תשובה (שם ס"ק ד) הביא כמה אחרונים, שלמדו מכך שהוא הדין שאין הפועל יכול לחזור בו כדי ללכת לעבוד אצל בעל הבית אחר, שכן אז הוא מגלה את דעתו שנוח לו בעבדות.
לעומת זאת, יש אחרונים שחלקו על כך, וטעמם הובא בפתחי תשובה (שם) בשם שו"ת מים חיים (חושן משפט סימן כו): "בשלמא אם הפועל יכול לחזור, כדי שלא יעבור על כי לי בני ישראל עבדים, אז הווה אמרינן דהיכא דהשכיר עצמו לאחר, ורוצה עדיין להיות עבד, דלא יוכל לחזור, אבל לפי מה דקיימא לן שפועל אינו עובר, והטעם דפועל חוזר, מחמת דלא חל שעבוד עליו, אם כן מה לנו שהשכיר עצמו לאחר, מכל מקום יכול לחזור גם משני אם ירצה".
מבואר מדבריו שהוא סבר כתוספות, שסיבת החזרה היא מכיוון שאין גופו קנוי, ואם כן הטור החולק סבר שגופו קנוי, אלא שהתירו לו לחזור כדי לא לעבור על האיסור להיות עבד, ואם הוא ממשיך להיות עבד, אין לו יכולת לחזור.
♦
ח.סיכום
במאמר זה דנו בשאלה, אם מימרת הגמרא שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, מכיוון שחל איסור להיות עבד, פירושה שהפועל הוא כעבד, אלא שעקב האיסור נתנו לפועל (וכמו לעבד) את יכולת החזרה, או שמדברים אלו לומדים שדינו של פועל שונה מעבד. זאת אומרת - האם הלימוד הוא סימן שפועל אינו כעבד, וזה מה שמאפשר את החזרה, או שהפסוק מהווה סיבה ליכולת החזרה.כשיטה שפועל כעבד סוברים באופן עקבי הריטב"א, המהר"ם מרוטנבורג והטור בראשונים, וקצות החושן באחרונים.
כשיטה שפועל אינו כעבד סוברים באופן עקבי התוספות בראשונים והשפתי כהן באחרונים.
ראינו שבחקירה זו תלויות כמה נפקא מינות:
א. לדעת המהר"ם מרוטנבורג והריטב"א, פועל יכול לחזור בו מכיוון שלא קיבל כסף, אך כאשר קיבל דינו כעבד, שעליו להחזיר את הכסף כדי להשתחרר, ואין חילוק ביניהם. כך גם פסק קצות החושן, ובניגוד לשיטת המהרי"ק, השולחן ערוך והשפתי כהן, שהפועל יכול לחזור בו גם אם אין באפשרותו כרגע להחזיר את הכסף שקיבל.
ב. הריטב"א אף הוסיף, שפועל שעשה קניין, שוב לא יכול לחזור בו אפילו קודם קבלת הכסף, וכן דעת קצות החושן, ובניגוד לדעת השפתי כהן.
ג. לדעת המהר"ם מרוטנבורג, אסור לפועל להשכיר עצמו ליותר משלוש שנים, מכיוון שגופו משתעבד, ואז הוא עובר מהגדרת שכיר להגדרת עבד. לעומת זאת, לדעת התוספות אין הגבלה על משך השכירות, שכן אין גופו של הפועל משתעבד, והוא שונה מעבד.
ד. לדעת התוספות והשפתי כהן, אף שעבד שחלה אינו צריך להשלים את עבודתו (עד זמן מסוים), פועל צריך להשלים, שכן גופו לא היה קנוי. לעומת זאת, לדעת המהר"ם מרוטנבורג, גם פועל שכבר קיבל כסף (וכמו בעבד), אינו צריך להשלים, ולא מוטל עליו להחזיר את הכסף. גם הריטב"א סבר שבאופן עקרוני אין חילוק בין עבד לפועל, אלא שעבד נשכר לכל מלאכות ופועל למלאכה מיוחדת, אך אם הפועל נשכר סתם למלאכה לא מוגדרת, אין מוטל עליו להשלים.
ה. לדעת המהר"ם מרוטנבורג, לא מועילה אמירה בעלמא של בעל הבית ללא קניין כדי לפטור את הפועל מעבודתו, שכן גופו משועבד כמו בעבד. לעומת זאת, השפתי כהן פסק בעקבות רבנו ירוחם והרמ"א, שמועילה אמירה בעלמא.
ו. לדעת הטור (על פי הסבר קצות החושן), פועל שחזר בו מקבל את הגבוה מבין השניים: שכר מה שעשה על פי מה שסיכמו, או שכר הסיכום הכללי פחות מה שיעלה להשלים, וזה כמו חישוב גרעון הכסף של עבד שפודה את עצמו. לעומת זאת, לדעת התוספות והשפתי כהן, בכל מקרה הפועל לא יקבל יותר ממה שעשה.
ז. לדעת הטור (על פי הסבר הבית חדש), פועל יכול לחזור בו רק אם אינו רוצה לעבוד כלל, אך לא כדי לקבל תוספת שכר, זאת מכיוון שהיתר החזרה נועד כדי למנוע ממנו להיות עבד. לעומת זאת, בכמה אחרונים מובא, שלמאן דאמר שפועל אינו כעבד, היתר החזרה הוא מכיוון שאין גופו קנוי, והוא יכול לחזור בו מכל סיבה שהיא.
♦ ♦ ♦