גזבר צדקה של קופה בשכונה מסוימת שהיה אצלו תיק עם כספי צדקה שאסף במגבית שלפני החגים לעניי השכונה, והניחם ברכבו, ובלילה כשהלך לישון, נתעצל לנעול את הרכב, ובבוקר כשחזר לרכבו ראה כי התיק שבו היו הכספי הצדקה נגנב מרכבו. האם הגבאי חייב לשלם מכיסו לצדקה את כל הסכום שנגנב, כיון שפשע במה שלא נעל הרכב.
♦
תשובה
א. חיוב שמירה במחזיק כסף צדקה
הנה בב"ק צג, א אמרי' בבריתא לגבי שומרים "לשמור ולא לאבד, לשמור ולא לקרוע, לשמור ולא לחלק לעניים", ופרש"י "לשמור ולא לאבד, כי יתן וגו' לשמור דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע"מ לאבד או ע"מ לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו, ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני". ומבואר בזה דמי שיש ממון לחלק לעניים בידו הרי נתמעט מדיני שומר כיון דהוי ממון שאין לו תובעים, וא"כ אינו חייב אף בפשיעה[1].אמנם אמרי' בגמ' שם "ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע בה, אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף. א"ל אביי, והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו, ולשמור הוא". ומבואר בזה דאף שפטור השומר ממון לעניים, מ"מ אם הממון הוא עומד לעניים מסוימים של בני אותו מקום, אז חייב. ופרש"י שם "קיץ להו, ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור", ומתבאר ברש"י דמיקץ קיץ להו אי"ז רק שיש עניים שמביאים להם ממון מכספי צדקה אלו, אלא יש קציצה של סכום מסוים לכל עני כך וכך. וכ"כ להוכיח מדבריו המ"מ בפ"ה מהל' שאלה ופקדון פ"א. וביאר הכס"מ שאם אין חלק כל אחד ידוע הוי עדיין כממון שאין לו תובעים, דלכל חד מצי למדחי דילמא לא היו נותנין לך אלא לחברך.
וכן מפורש בראב"ד שהובא בשטמ"ק שם, שכתב "אבל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו כמה יתנו לכל בית ובית מן הקופה בכל שבוע, ובעלי בתים יודעים כמה יתנו בכל שבוע וכשיהיה בקופה עשרים דינרים יודע כל עני כמה יתנו לו לשבוע מהן הילכך ממון שיש לו תובעים הוא ולשמור קרינא ביה". אלא דבדבריו איכא חידוש נוסף, דגם בעלי בתים יודעים כמה יתנו. אולם נראה דאין כוונתו דיש דין שבעלי הבתים יתנו סכום קבוע, אלא זה רק כסימן שכל אחד מקבל סכום קבוע, וזה מפני שנתנו לצדקה סכום קבוע. וכדברי רש"י כ"כ בשטמ"ק שם בשם רבינו יהונתן, הרמ"ה, והמאירי. וכן נראה מהרא"ש שם בפ"ח סי' יח, שכתב דמיקץ נחשב "כאילו הפקיד כל אחד קצבתו בידו".
♦
ב. בשיטת הרמב"ם והשו"ע בגדר ממון הקצוב לעניים
והנה הרמב"ם שם פסק "מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים וכו' בד"א בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים [אלו] אבל אם היו לעניים אלו או לשבויים אלו והרי הוא קצוץ להן הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם אם פשע או ישבע שלא פשע כדרך כל השומרים". והנה בדבריו לא הוסיף הרמב"ם שצריך שהיה גם קצוב סכום לכל אחד ואחד, אבל במ"מ שם כתב בדעת הרמב"ם "נראה שהכוונה היא דבעינן תרתי שיהיו אנשים ידועים, ויהיה חלק כל אחד ידוע וזהו שכתב והרי הוא קצוץ להם וכן פירש"י ז"ל". ולפי"ז דעת הרמב"ם כרש"י.אמנם הכס"מ שם חלק על המ"מ בדעת הרמב"ם, וכתב "ויותר נראה לומר דלדעת רבינו אפילו לא קיץ להו נמי חייב, ומ"ש והרי הוא קצוץ להם היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו כולה או מקצתה לצורך עניים אחרים", וכ"מ מפשטות לשון הרמב"ם כמש"כ. וא"כ לפי"ד הכס"מ ברמב"ם אין צריך שהיה הממון קצוב לכל עני, אלא סגי במה שהוא קצוב לעניי מקום מסוים.
והנה כתב השו"ע בחו"מ סי' ש"א ס"ו "מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו, פטור, שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים, והרי הוא ממון שאין לו תובעין. במה דברים אמורים, בשאין זה הממון מופקד לעניי מקום זה או לשבויים ידועים. אבל אם היה לעניים אלו או לשבויים אלו, והרי הוא קצוץ להם, הרי זה ממון שיש לו תובעים, וישלם אם פשע, או ישבע שלא פשע, כדרך כל השומרים", ומקורו לשון הרמב"ם הנ"ל. וא"כ לכאורה לפי מה שביאר הב"י בכס"מ בלשון הרמב"ם זה, א"כ נמצא דדעת השו"ע היא דלא בעינן שהממון יהיה קצוב לכל עני דווקא, אלא סגי בזה שהממון מיועד רק לעניי מקום מסוים. אמנם הסמ"ע בסק"ט כתב שם בדעת השו"ע "דאם היה זה הממון מופקד בידו לחלקו לעניים דמקום זה, וגם קצץ כמה יתן לכל אחד, מיקרי שומר דידהו", וכ"כ בבהגר"א שם. ולכאורה אין לומר כן בדעת השו"ע, כמש"כ.
אמנם נראה דצדקו דברי הסמ"ע, דהנה מלשון הטור שם שכתב "בד"א במקום שאין לעניים כל אחד קצבתו ידועה אבל אם יש לכל אחד קצבתו ידועה הוה ליה כאילו הפקיד כל אחד את שלו וחייב", משמע כדברי רש"י דצריך שלכל אחד היה לו קצבה ידועה. והב"י שם הביא את לשון רש"י הנ"ל, וכן הביא את דברי המ"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם ולא השיג ע"ד כלל. ומזה נראה דהב"י חזר בו מדבריו בכס"מ, וס"ל דלעולם צריך שיהיה הממון קצוב כמה נותנים לכל עני, ולא סגי במה דהממון עומד לעניי המקום[2]. וביותר נראה שכן עיקר, מאחר שכן דעת רוב הראשונים כמש"כ, והלא הם רש"י, ראב"ד, הרא"ש, מ"מ, רבינו יהונתן, הרמ"ה, והמאירי.
ומעתה נבוא לדון בנד"ד. דהנה מסתבר דמה שהניח את הכסף ברכבו ולא נעלו ודאי נחשב פשיעה, מאחר שדרך רוב העולם לנעול את הרכב בלילה, וכאשר יש לו שם דבר יקר ערך כסכום כסף גדול וכדו' כל אדם וודאי נועל את הרכב[3]. ומעתה בנד"ד לכאורה הדבר תלוי אם אותה קופת צדקה יש להם רשימת עניים קבועה שמקבלים מהם תמיכה קבועה לפני החגים בסכום קצוב, א"כ ודאי יש לחייבו, כיון שנחשב שומר עליהם, והרי הוא פושע שלא נעל הרכב. אמנם אם באותה קופה מחלקים לפני החגים סכום שאינו קצוב לכל עני, א"כ הרי הוא פטור מלשלם, כיון שאין עליו דין שומר כלל.
♦
ג. כשפטור האם חייב לצאת יד"ש
אמנם גם היכא דאין מחלקים סכום קצוב לעניים שפטור, הנה בשו"ת חות יאיר בסי' קצ"ט, והביאו הפ"ת שם בסק"ו, כתב "דהא דקיי"ל לשמור ולא לחלק לעניים ולכן פטור הנפקד אם פשע, היינו מדיני אדם משום דליכא מאן דמצי תבע ליה, אבל לצאת ידי שמים חייב. והביא ראיות לדבריו מק"ו אם מתחייב באמירה שאומר ליתן לעניים כדאמרי' בר"ה ו.א בפיך זו צדקה, דה"ל כאילו נמסר להם, א"כ איך יפטר זה שפשע בממון של צדקה הנמסר לו, זה אי אפשר להעלות על לב, רק ודאי בדיני שמים חייב לפרוע לעניים, ולכן קיי"ל ביו"ד סי' ס"א סעי' ט"ו האוכל מתנות כהונה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" עכ"ד, ומבואר בדבריו דפשיטא ליה דחייב בדיני שמים.אולם ראייתו צ"ב, דהא דין בפיך זו צדקה הוא משום נדר שנתחייב לתת לעניים, אבל כאן הרי לא נדר מעולם אלא רק מחזיק את הכסף בידו כדי לחלק לעניים. וכן מש"כ דהאוכל מתנות כהונה חייב בדיני שמים, ג"כ תמוה, דהא התם הרי הוא מזיק בידים שהרי אכלן, א"כ בזה י"ל דחייב בדי"ש. אבל בגבאי צדקה שלא שמרם כראוי ופשע בהם ונגנבו ע"י אחרים, מנלן שבזה ג"כ חייב לצאת יד"ש.
אמנם נראה דאין כוונתו ממש לדמות זה לדין בפיך זו צדקה, דהוי נדר ממש, אלא כוונתו לומר דכמו דהחמירה תורה בכספי צדקה, דמתחייב אף שלא נתן להם בפועל, כך גם מסתבר קיימת אחריות על הגבאי לשמור את הכסף לעניים, ולכן חייב לצאת יד"ש. ולכן דימה זאת לאוכל מתנות כהונה, שגם שם עיקר חיובו זה ממה שסו"ס הזיק לממון שהתורה חייבה לתת לכהנים. אמנם לפי"ז באמת כאן זה סוג שונה מלצאת יד"ש בשאר דוכתי שי"א דמהני תפיסה וכדו', אלא רק לצאת יד"ש כיון שנעשה עוול על ידו לעניים.
ובאמת מצאתי שהקצה"ח בסי' רי"ב סק"ו כתב בשם הרשב"ץ בח"ב סי' קל"א, שכתב באחד שהיו לו דברים של צדקה ואכלם, דפטור הוא מלשלם (דהוי ממון שאין לו תובעים), מ"מ אם הוא עשיר משלם במדת חסידות, ואם הוא עני פטור אפילו ממדת חסידות עכ"ד. ובדבריו מבואר דכל החיוב הוא ממדת חסידות, לכן בעני שאין לו פטור אף מזה. אמנם כ"ז הוא כשפשע, אמנם אם נגנב או נאבד, לפמשנ"ת י"ל דודאי לא חייב אף לצאת יד"ש, וכמש"כ בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ סי' י"ד.
ושו"ר בשו"ת אור לציון ח"א חו"מ סי' ז' שנשאל מחכ"א האם חייב לצאת יד"ש, והביא את דברי החו"י ותמה עליו משה"ק. וכן הביא מהכנה"ג (סי' ש"א) שהביא בשם מהר"ם ריקאנטי בסי' ס"ד שמסתפק בדעת רש"י לשמור ולא לחלק אם פטור אף לצי"ש, דלפמש"כ המרדכי בשם ה"ר שמשון דפטור "לשמור" הוא גזה"כ ולא משום ממון שאין לו תובעים, א"כ פטור אף יד"ש. וכן הביא שבמשפט צדק ח"א סי' ל"ג משמע דפטור אף לצאת יד"ש. וכן העיר שאף שהשו"ע פסק כרא"ש דבמתנות כהונה חייב לצאת יד"ש, מ"מ דעת הר"ן היא שאין חייב אף לצאת יד"ש.
ולפי"ז כתב באול"צ "וא"כ לפי"ז אפשר לפטור את הרב בעל המעשה מספק ספיקא. ספק אם הלכה בפירוש הסוגיא כהמרדכי או כרש"י, שלפי המרדכי פטור ודאי לצי"ש גזירת התורה, ואף את"ל הלכה כפירש"י, אפשר במזיק מתנות כהונה הלכה כהר"ן שפטור לצי"ש, ואף את"ל שהלכה כהרא"ש כמו שפסק בשו"ע, עכ"ז אפשר שזהו דוקא במזיק, אבל במי שפשע בשמירה פטור אף בדיני שמים, ואפילו שקיי"ל שפוסקים כמרן, ידוע שעושים ספק ספיקא גם נגד מרן, כך הסכים בנדיב לב ובאחרונים, כ"ש בממון, דבודאי לא יהיה חמור ממון שאינו חייב בדיני אדם מממון שחייב בדיני אדם, בכל זאת פוטרים בס"ס, אפילו בספק ספיקא לטובת המוציא פטור, כ"ש הכא לטובת המוחזק, עכ"ז נתתי לו עצה, שיאמר כל צדקות שיתן מכאן ואילך, אם הוא חייב לצי"ש יהיה כפרעון חוב על מה שחייב לצי"ש, ובזה יצא י"ח לפי כל הפוסקים" עכ"ד.
ונראה דיש להוסיף עוד בזה דהא שיטת התשב"ץ הנ"ל דאפי' שאכלם זה רק מדת חסידות לעשיר. אמנם יש להעיר בדבריו, דהא ברמב"ם ובשו"ע וש"פ מבואר כרש"י שהפטור הוא משום ממון שאין לו תובעים, א"כ קיי"ל דלא כמרדכי הנ"ל, וקשה לצרפו לס"ס נגד רוב הראשונים. ולכן נראה דראוי להחמיר לצאת יד"ש, או עכ"פ לעשות את העצה שכתב באול"צ.
♦
ד. כאשר גבאי צדקה מקבל שכר האם הוא נחשב שומר שכר
אמנם יל"ד אם גבאי הצדקה מקבל שכר על עבודתו, האם הוא נחשב מכוח זה לשומר שכר ויתחייב אף בגניבה ואבידה. דמצד אחד י"ל שמאחר שהוא מקבל שכר על עבודתו, א"כ חלק מזה זה שהוא אחראי על הכסף לחלקו ולשומרו. או דלמא אין זה כלול בשכר עבודתו גם לשמור עליהם ולהתחייב בגניבה ואבידה. וכן היכא שאין ממון קצוב לעניים, י"ל דכיון שאין מי שיתבע את הממון, א"כ הו"ל ממון שאין לו תובעים, ולא שייכת שמירה על זה. אמנם מאידך י"ל דמאחר שהוא מקבל שכר ע"ז, א"כ בזה לא נתמעט מלשמור, דמ"מ הרי הוא כמקבל עליו שמירה בשכר. ובפשטות נראה דמסתבר דהיכא שאין תובעים, תמיד לא נחשב שומר, וכ"מ בשטמ"ק שם.ומצאתי בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"א שדן באחד שהיה גזבר על כספי ציבור, והביא מחכ"א שטען דנחשב שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה. והשיב המהר"ם אלשקר "ודאי דלאו מילתא היא דאם הוא נוטל שכר אינו נוטלו אלא כדי לפקח בצורכי צבור כשאר פרנסי הקהלות לא כדי להיות שומר שכר שלהם וכו' ואפי' אם תמצא לומר שהוא שומר שכר של כל קהלכם מי הוי שומר שכר של כל הקהלות הרחוקות בשביל הפרס שנותנין לו בקהל שלכם. אלא לעולם אי משום הא לא איריא". וכעי"ז כתב בשו"ת בעי חיי חו"מ ח"א סי' רי"ז. ונראה מדבריו שנקט דאין בשכר שמקבל על עבודתו כוונה שעי"ז יחשב שומר שכר.
אולם בנתה"מ בסי' ע"ב בביאורים סקי"ט כתב על מש"כ השו"ע שם בס"ה "מי שנתמשכן על ידי נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס, ונגנב המשכון, אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר". וכתב הנתה"מ "גם נראה, דאם נותנין שכר להגובין המס דהוי שומר שכר". ומדבריו נראה דפשיטא ליה לנתה"מ דאם נוטל שכר על עבודתו כנאמן הקהל חלק מהשכר, זה גם עבור שמירתו עליהם. וכ"פ בערה"ש שם בסי"ב. ולכאורה ה"ה גבאי צדקה, וצ"ע בזה.
♦
ה. גבאי שיש לו רשות להשתמש בכסף האם נחשב שומר שכר
הנה בחכמת שלמה בסי' ש"א ס"ו כתב דמאחר שמבואר בשו"ע ביו"ד סי' רנט' ס"א ובפ"ת שם סק"ד דגבאי צדקה יכול להשתמש בכסף להלוואה וכדו', א"כ הרי יש לו הנאה בשמירה, א"כ הרי הוא נחשב לשומר שכר, מכוח אותה הנאה. וכן בשו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' ל"ג אות ג' העלה דגבאי צדקה חייב בגניבה ואבידה אף שלא פשע, משום שיש לו היתר להשתמש בכסף. ולפי"ז בנד"ד הרי הוא יהיה נחשב לשומר שכר, כיון שהיה יכול להשתמש בכסף להלואה. אמנם נראה דאם באמת הגבאי עושה גדר לעצמו, כמנהג הרבה גבאים שלא משתמש בכסף כלל, א"כ דאי"ז נחשב הנאה שמכוחה יהיה שומר שכר, דאין לו הנאה מאפשרות זו. ובפרט אם זה חלק מכללי הקופה שאסור לגבאים להשתמש בכסף.ועוד יל"ד בכ"ז דנחשב שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף, כמש"כ בתוס' שבועות מב, ב ד"ה שו"ח דהמחזיק ארנקי של צדקה כדי לחלקו לענים פטור מפרוטה דרב יוסף ונעשה שומר שכר על הארנקי. ועי' בש"ך על השו"ע בסי' עב' שם. אמנם בנתה"מ שם כתב דלא שייך לומר כאן פרוטה דר"י "דבגבאי צדקה לא שייך זה, דלא שייך פרוטה דרב יוסף רק במקום שעוסק במצוה שהיא מצות עשה ומוטלת עליו בחיוב ואסור לקבל עליה שכר, כגון בהלואה או בהשבת אבידה. אבל צדקה, החיוב מוטל על כל אדם ליתן צדקה, אבל אין חיוב ומצות עשה מוטל על שום אדם להיות גבאי צדקה, דאם היה מצות עשה להיות גבאי היו כל ישראל מחוייבים להיות גבאים, רק החיוב על הב"ד לכוף את ישראל על הצדקה ולמצותו של מקום ולהעמיד ממונים על זה, והממונים רשאים לקבל שכר על זה, לא שייך בזה פרוטה דרב יוסף", ועי' במהר"ם אלשקר שם. אמנם באמרי בינה באו"ח סי' י"ג סק"ג השיג על הנתה"מ מתוס' הנ"ל דשייך בזה שנחשב ש"ש משום פרוטה דר"י, וכ"מ בשטמ"ק שם בשם ר"מ מסרקסטא. והוסיף דכ"ז רק בממון קצוץ לעניים, וכ"פ הערה"ש כאן. אמנם יל"ד לפמש"כ כמה פוסקים דבזה"ז לא שייך דין פרוטה דר"י, ואכהמ"ל.
♦
ו. העולה מהדברים לנד"ד
ולאור הדברים נראה דבנד"ד, אם הממון קצוב לעניים מסוימים לכל אחד כך וכך, הגבאי חייב לשלם את כל הסכום לצדקה, כיון שהוא שומר שפשע. ואם הוא מקבל שכר על עבודתו דעת הנתה"מ דנחשב לשומר שכר, וחייב אף בגניבה ואבידה. אמנם אם הממון אינו קצוב לעניים (ואינו מקבל שכר, לנתה"מ) א"כ הרי הוא פטור מלשלם. אמנם י"א דחייב לצאת יד"ש כיון שפשע בהם.♦ ♦ ♦