שאלה
מצוי כיום שרבנים משיבים לשאלות הלכתיות דרך רשת האינטרנט (באתרים 'ישיבה', 'דין' ועוד), וכן בקווים טלפוניים של בתי הוראה. כיצד מותר לעשות זאת בדיני ממונות? הרי אין לפסוק הלכה לבעל דין ללא שמיעת דברי הצד השני?
הרמ"א חו"מ יז,ה כתב: ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינים בדרך "אם כן" או שיכתב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר, גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להפך ואיכא זילותא לחכם.
ולכאורה קשה מכאן על מה שמשיבים באינטרנט לכל שואל בענייני חושן משפט.
♦
תשובה
פוסקים רבים נהגו למעשה לענות לצד אחד. ע"ש בפת"ש יא בשם שבות יעקב: "דהרבה אחרונים צידדו להקל בכל ענין להשיב להשואל לבדו", וע"ש שציין לכנה"ג טור חו"מ יז, יט שכתב בין היתר: "ובזמנינו זה המנהג פשוט שחכם שנשאל על דבר אחד אפילו שנשאל מן הצד האחד להשיב דרך תשובה ושאלה, ויראה שסמכו דכיון דאותו הדין לא יבא לפניהם לדין לית ביה חששא". אמנם, הוא מוסיף: "ומכל מקום מדברי הריב"ש ז"ל יראה דאף זה אסור", ועיין בהמשך. ובפת"ש ציין למעיל צדקה, שסיים: "עם כל זה אמינא פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדוק להם (כשר)", וציין לשו"ת רשב"ש סי' רל שכתב: "...אבל א"א הרשב"ץ ז"ל וזולתו מהרבנים ז"ל אשר קדמוהו במקום הזה ובזולתו כולם נדרשים לשואל להשיבו כדי שאלתו, והם אינם גוזרים שהדין כך הוא, אבל אומרים 'אם הענין כך, הדין הוא כך וכך', ודייני המקום יראו אם השאלה אמת ידינו כפי התשובה אי לא משכחי בה פירכא, ואי משכחי בה פירכא חוזרים ושואלים עד שיצא הדין לאמיתו, כך נהגו דייני ישראל הכשרים שכוונתם להוציא הדין לאמיתו, כדאמר להו לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע...". והביא ראיות מן הש"ס שכך נהגו גם אמוראים: "...וכן בפרק כל הנשבעים אמר ההוא צורבא מרבנן לר"פ מייתינא אגרתא ממערבא דלית הלכתא כרשב"א אמר ליה לכי תיתי, משמע דהוא אזלי ושיילי כדבעו כנגד דייניהם והם משיבין להם ואין בכך כלום, ואינו בכלל אזהרה שלא לשמוע דבריהם. ואלו עמדת על תשובת הרמב"ם ז"ל לר' פנחס הדיין... היה מתברר לך איך היו היחידים שואלים לו והוא משיב להם ומי לנו גדול ממנו וכן נהגו גאוני עולם ורבנים וחכמים ז"ל".
ונראה שהיום המנהג פשוט כך, שעשרות רבות של רבנים ודיינים משיבים לשאלות באינטרנט.
♦

א. ב.

איברא, הרמ"א לא פסק כך, כפי שראינו, ואיך נפסוק נגד הרמ"א?
ונראה לומר כך:
א. נראה כי מה שכתב הכנה"ג לפרש את המנהג הוא נכון מאד: "סמכו דכיון דאותו הדין לא יבא לפניהם, לית ביה חששא". ונראה שהרמ"א אסר רק בחכם שהוא דיין בפועל ובאו לשאול אותו שאלות להכריע בתור דיין, וכלפי מקרה כזה אמר שיש זילותא אם צריך לחזור בו, וממנו ילמדו לשקר. אבל חכם שאינו דיין בפועל כלל, או אינו דיין בפועל בדין זה, שאלה ששואלים אותו היא אינה להלכה ולמעשה אלא להגדיל תורה ויאדיר, ולכן מותר ומצוה.
וכ"כ מהרשד"ם המובא בכנה"ג שם: "דוקא שמקובל לדיין לשתי הכיתות, אבל חכם שנשאל דרך שאלה לית ביה איסור, ומ"מ לענין ממון יש מדת חסידות". וכל המהות של 'שאל את הרב' דרך האינטרנט (ופעמים רבות כשזהות השואל היא אנונימית) היא מידע בלי הנחיה מחייבת.
מקור דבריו של הרמ"א מן הרשב"א והריב"ש, וע"ש שלא כתבו הנחיה לדורות אלא כתבו הנהגה שלהם עצמם, שהם לא היו עושים כך, וברור שהם ז"ל היו גדולי הפוסקים בדור שכולם סמכו עליהם לגמרי, ולכן אין לך בו אלא חידושו. לכן, לא זכיתי להבין מדוע הכנה"ג ראה בדברי הריב"ש הנחיה נגד המנהג.
ב. בפת"ש בשם שו"ת מעיל צדקה שציינתי לעיל, כתב שהקילו "היכא שהשואל בדוק להנשאל שכוונתו לידע האמת אתו או לא, ואין כוונתו ח"ו ללמוד לשקר". ואע"פ שהמעיל צדקה מפקפק על כך, בסופו של דבר הוא מאמץ את עמדתם: "עם כל זה אמינא פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדיוק להו...". ונראה שאלו ששואלים באינטרנט מוחזקים ככשרים, עובדה שהם טורחים לברר מה רצון ה' ולא מחליטים לבד או הולכים לפי דיני הערכאות וכו'.[1]
ג. בפת"ש היא שלפי שו"ת מהרשד"ם באפרושא מאיסורא גם מידת חסידות אין. לכן, בזמנינו שהחשש ללכת ולדון על פי הערכאות הוא גדול, יש ענין להציג את משפט התורה לפני כל אחד ואחד, כדי שאולי ילכו כמותו, ובזה מקיימים אפרושא מאיסורא.
ד. בפת"ש כתב בשם שו"ת עבודת הגרשוני ש"השיב לצד א' בענין באיזה מקום ידונו וכתב הגם שגדולי הראשונים לא היו משיבים בדיני ממונות לא מן הצדדים, מכל מקום בנידון דידן אם אין אנו משיבים להתובעים לא ישיגו לברירת דיינים...". זאת אומרת, במצב שבלעדי הפסק לא היו ניגשים לבית דין, מותר לענות, שעל ידי כך יגשו לבית דין. ובזמנינו, אם לא עונים לפונים הם לא ילכו לבית דין לברר מה הדין, ולכן מותר.
ה. בפת"ש כתב בשם מהר"ם פדאוואה: "בדבר שיש בו דררא דמצוה אין לחוש לחששא זה...". ונראה שהיום, כאשר התורה מונחת בקרן זווית והחוק האזרחי הוא 'כל יכול', יש מצוה גדולה ועצומה להגדיל תורה ולהאדירה - להראות את גודלה ויופיה וחכמתה של התורה, שיש לה מה לענות ולהעמיק בכל שאלה ובכל ענין - על מנת שאנשים יפנו לדין תורה. ולכן 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אם לא עונים על שאלות בחו"מ באינטרנט, פשוט 'מפקירים את השטח' לרוחות זרות וקרות ולא מתמודדים, ויש בזה ביזיון לתורה. וידוע המשל על המלך שבנו היה חולה ואמרו לו הרופאים שרק על ידי שחיקת האבן הגדולה בכתר ובליעתה הוא יבריא. ושחקו ושפכו לתוך פיו, ואע"פ שרוב הנוזל נשפך החוצה, בטיפות שנקלטו היה מספיק כדי להחיות את הבן. וכן בנידון דידן.
♦
אמנם, נראה נכון שהמשיב ידגיש שתשובתו אינה פסק דין שמחייב את הצד השני, מפני שלא שמע את שני הצדדים והתשובה נכונה רק לפי הצעת הדברים בשאלה. כל שינוי בפרטי המקרה יכול לגרור שינוי בדין, ולכן הפסק אינו פסק מחייב.
♦

ג. ד.

וראוי לסיים עם דברי התשב"ץ שם, שדבריו נכונים להפליא בדורנו: "והמעלים עיניו מהם (=מן השואלים) הוא מכלל אוטם אוזנו מזעקת דל, כדאיתא בפרק במה אשה, והמשיב להם קיים מצות להורות את בני ישראל". ויהי רצון שנזכה לקיים זאת!
♦ ♦ ♦