ידועה ההלכה שמים שבשכונת המת צריך לשפוך, וכמש"כ בשו"ע יו"ד סי' שלט, ונאמרו בזה תילי תילים של הלכות ברבותינו האחרונים, אך לאחר העיון בסוגיא זו נראה שיש תמיהה על מקור מנהג זה, וכפי שנבאר:
♦
כתב באורחות חיים (הלכות אבל אות יא) וז"ל: ומנהג לשפוך כל מים שאובין שיהיו בשכונתו[1]. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש שם מקרה מות ולא יהיה צריך לומר בפה ויהיה המודיע מוציא דבה שעליו הכתוב אומר ומוציא דבה הוא כסיל. וי"א כי מלאך המות מפיל במים טפת דם מן המת וסמך לשפיכת המים מן התורה מפסוק ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה כי כלן שפכו מימיהם ע"כ. פעם אחת אירע מת בערב הפסח ואמר הרב שאין צריך לשפוך המים שלנו ואומר ליל שמורים הוא וכן נמי שאר לילות משום שומר פתאים י"י.
ובספר אור זרוע (פסחים סי' רמ) כתב וז"ל: ורבי' יצחק בר אברהם זצ"ל השיב ועל מים שלא לנו אם מותרי' ע"י הדחק אם נשפכו המים עבור המת אין בידי להתירם כלל ופעם אחת בא מעשה לפנינו בערב הפסח ואמרתי שלא לשפוך ואמרתי ליל שמורים הוא וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שלא יארע דבר תקלה במצות השם ב"ה[2].
וכ"כ בפירוש התפילות לר"י בר יקר (רבו של הרמב"ן) וז"ל: ומה ששופכים המים באותו מקום כשמת, י"א שמלאך המות רוחץ שם סכינו וזה לא מצינו בשום מקום. ונראה לפרש לפי שקודם שנקבר הולך רוח המת ושותה מן המים שבאחד המקומות וכדאמ' בפרקי נחמות חצר מות זה חצר ארוחות, אילו הם רוחות של בני אדם. מלמד שכמין חצר הוא, ולפני חצר נחל ולפני נחל שדה, ובכל יום יוצאין הרוחות ואכלות את השדה ושותות הנחל. וכל השותה מים בין השמשות הרי הוא גוזל את המתים. יש מפרשין בין השמשות של שבת מכל מקום נראה כל זמן שלא הגיע רוח לחצר מות, והיינו קודם שנקבר, שותה מן המים אשר בבתים.
ובאבודרהם (ברכת המזון לאבל) כתב טעם שלישי, וז"ל: מה שנהגו לשפוך מים בבית שמת שם מת איפשר שהוא משום טומאה וטהרה (של הכהנים) וי"א מפני שמלאך המות משפשף סכינו במים שבאותו בית. ויש רמז לשפיכת מים מן התורה שנאמר: ותמת מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה. כי כולם שפכו מימיהם.
♦
נמצא שדין זה אין לו מקור בחז"ל כלל אלא הוא מנהג שנהגו, והראשונים נתנו טעמים למנהג, ויש נפק"מ בין הטעמים. והנה הטעם שמלאך המות מפיל במים טפת דם או שרוחץ שם סכינו שהביאו הראשונים בשם י"א כנראה כונתם לריצב"א שהובא באו"ז, שמשמע ממנו שהטעם הוא משום סכנה, אך לא ביאר מה היא הסכנה. ונראה שהמקור לטעם זה הוא ממעשה שהובא בספר תשב"ץ קטן (סימן תמב הביאו הש"ך סי' שלט ס"ק ט) וז"ל: פעם אחת נפטר מת אחד בבית אחד ושתה אחד מן המים שהיו בבית בשעת פטירת המת. וכשראה החכם גער בו שלא לשתות בשעת פטירת המת. ולאחר שעה קלה יצאה נשמתו של אותו ששתה. ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו? אמר, אני ראיתי את המלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית לאחר פטירת המת. עכ"ל. ונראה שמעשה זה כתבו מפי השמועה והיה מרגלא בפומייהו דאינשי ולא מכלי ראשון שהרי לא כתב מי הוא אותו רב גדול שראה את מלאך המות, ויתכן שעל הגדה זו הסתמך גם ריצב"א. אלא שהר"י בר יקר לא קבל טעם זה וכתב: "לא מצינו בשום מקום". ומה שפירש שהרוח שותה מהמים, הלא כתבו בדרך "נראה לפרש", והיינו כהשערה בעלמא.
ומה גם שיתכן ששני הטעמים האחרים הם הנכונים, דהיינו להודיע שיש כאן מת ולא יהיה מוציא דיבה, או להודיע לכהנים שלא יטמאו. ואשר לפ"ז אין סכנה בשתיית המים. אלא שטעמים אלה לא שייכים בימינו שיש מודעות וכרוזים שמודיעים על פטירת המת. ומה גם שבזמנם היו שופכים את המים בחוץ והיה ניכר הדבר, משא"כ היום ששופכים בכיור ולא ניכר (עיין בזה במאמרו של הרב יהודה ברכה אור תורה טבת שבט תשס"ו). ורק לפי הטעם של סכנה יש ענין לשפוך גם בכיור. אך נראה שאין טעם זה עיקר שאין לו שום מקור, אלא רק מן השמועה. ודלא כמש"כ בשו"ת בית דוד (סי' קסא) שטעם זה עיקר, שהרי גם היום נוהגים כן, אע"פ שטעם מוציא דיבה לא שייך שהרי שולחים שלוחים להודיע על הלוויה, וע"כ שנוהגים כן משום סכנה. ואחה"ר אי משום הא אית למימר שהמשיכו במנהג בטעות, כמו שקרה בשאר מנהגים (עיין לקמן מש"כ בזה). ועוד, דאף אם נהגו ע"פ טעם זה מ"מ אין זה הופכו להיות אמיתי ונכון.
ובשו"ת ים הגדול לגרי"מ טולידאנו זצ"ל הביא בסוף ספרו פרק מעשה המת המיוחס להלל הזקן מכת"י ישן (בערך ה"א ר"ן), ושם (עמ' קיב-קיג) כתוב: ומרתיחים לו מים משואבות שלא שאבום נשים, ואין שותין מהמים השאובים למת ולא רוחצים מהם ולא מן המים הנותרים מרחיצת המת כי הם מקצרין ימי השותים מהם, והרוחץ מהמים הנותרים מרחיצת המת אם איש הוא יהלוך ערירי עד יום מותו ואם אשה היא תהיה עקרה כל ימיה כמו ששנינו ששה דברים במימי המתים משכח תלמודו ומביאו לעניות וכו'. וכתב ע"ז הגרי"מ טולידאנו (הערה ה) וז"ל: והנה לפי דעתי שהאיסור לשתות מהמים השאובים שבשכונת המת המובא ביו"ד סי' שלט שמקורו מהכלבו ואבודרהם ואורחו"ח... נשתלשל בטעות מדין זה הנזכר פה שאסור לשתות ממים השאובים למת ומהמים הנותרים מהם אחר רחיצת המת ויען כי האיסור הזה נשאר על פה ולא נמצא המקור לכן נתחלף אח"כ לאופן אחר וחשבו שהאיסור היה רק על המים השאובין לרחוץ המת. עכ"ל. ובשו"ת יביע אומר (ח"א חיו"ד סי' כג) אחר שהביא את דבריו, כתב: ונוראות נפלאתי היאך הרהיב עוז לומר על המנהג הזה, שהביאוהו רבוותא קמאי אשר משאתם יגורו אלים, שנשתלשל בטעות מכח הדין שנזכר בפרק מעשה המת. והיא השערה מוזרה ורחוקה לפי דעתי, ואעיקרא מאן לימא לן דמתרצתא היא. פוק חזי מ"ש הגאון חזון איש (מועד, סי' לט אות ו) בד"ה אח"כ, שאין לסמוך על כתבי יד הנמצאים לאחר הפסקת מסורת דורות. ע"ש. עכ"ל.
ולכאורה יש להעיר, דאף אם אין פרק זה מיוחס להלל, מ"מ לא יהא אלא כאחד מספרי הראשונים שמעיד על מנהג הטהרה, וא"כ שפיר י"ל שמשם השתרבב המנהג של מים בשכונת המת. וכמו הרבה מנהגים, שהתחילו מטעם וסיבה מסויימת ואח"כ השתנו במשך הזמן, והפוסקים התאמצו למצוא להם טעם הגון. כגון הדלקת נר נשמה שפעם (קודם תקופת החשמל) היו מדליקים נרות בבה"כ לע"נ המת כדי להרבות באורה לכבוד השם. ובחרו במצוה זו משום שיש בה רמז לנשמה, כמש"כ במשלי (כ, כז) נר השם נשמת אדם. ואח"כ נתפשט המנהג להדליק גם בבית ובבית הקברות, בחושבם שעצם הדלקת הנר עושה נחת רוח לנפטר. אך אליבא דאמת הנחת רוח לנפטר היא מהמצוה שבנר ולא בעצם הדלקתו בכל מקום. וכן מצאנו לגבי הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת, שהתקשו הפוסקים היאך מברכים הספרדים על מנהג זה, והובאו בזה תירוצים דחוקים עד מאד, כאשר יתכן מאד שמנהג זה נתייסד כאשר היו אורחים בביה"כ והיו יוצאים בזה יד"ח, ואח"כ המשיך המנהג גם כאשר לא היו אורחים, וחשבו זאת כעין תקנה שיש להדליק בבה"כ וחפשו טעם. וה"ה נמי בנדו"ד, יש לומר שעיקר המנהג היה על מים שנשאבו לרחיצת המת, ואח"כ נשתכח טעמו והוסב איסורו למים שאובין שבשכונת המת. ובפרט שדין זה לא הוזכר בחז"ל ולא ברי"ף והרמב"ם והגאונים, וכמש"כ הר"י בר יקר הנ"ל שלא מצינו בשום מקום טעם זה שמלאך המות רוחץ שם סכינו.
ועוד נראה לומר מעין סייעתא להשערת הגרי"מ טולידאנו זצ"ל מזה שהחשש הוא דוקא במים שאובים. דלכאורה אם מלאך המוות רוחץ סכינו במים מדוע שלא ירחץ גם במים שאינם שאובים, ומנא לן שבזה אין לחשוש? אך לפי האמור אתי שפיר, דדין השאובים החל במנהג השאיבה לצורך רחיצתו, ואח"כ נשתרבב המנהג לכל מים שאובים שבשכונתו. ואם באנו לחשוש לשאובים לפי המנהג, נמצא שאם טבע אדם בבריכת שחיה יש לשפוך את כל המים שבבריכה. וכמש"כ בשו"ת אדני פז (סי' כו) שמים אלו אסורים אף ברחיצה משום סכנה כדין מים מגולים משום ארס נחש[3]. ומ"מ לא יהא טעמו של הגרי"מ טולידאנו אלא סיוע לטעם שעושין כן כדי להודיע שיש כאן מת אי משום מוציא דבה אי משום טומאת כהנים, אשר לפ"ז אין במים משום סכנה כלל ועיקר.
♦

דין שתיית מים בשעת התקופה

עוד מנהג עתיק יומין יש בעם ישראל שהתפשט מארצות אשכנז שלא לשתות מים בזמן התקופה. ונאמרו בזה כמה השערות כדלהלן. כתב האבודרהם (שער התקופות) וז"ל: מצאתי כתוב, שיש ליזהר בכל תקופה מארבעתן, שלא לשתות מים בשעת התקופה, משום סכנה, שלא ינזק ויתנפח, מפני שתקופת ניסן היא, לפי שנהפכו מימי מצרים לדם, לפי רגע. ותקופת תמוז, לפי שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן (במדבר כ', ח') ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וגומר, והם לא עשו כן, והכו אותו, וזבו ממנו דם, שנאמר (תהלים ע"ח, כ') הכה צור ויזובו מים, ואין זיבה אלא דם, שנאמר (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי יזוב זוב דמה. ובאותה שעה לקו כל המימות בדם. ותקופת תשרי, לפי שבאותו פרק בא אברהם לשחוט את בנו, וטפטפה הסכין דם, ואותה הטפה נתפרשה במימות. ותקופת טבת היא, לפי שבאותו הפרק נשחטה בת יפתח, ונהפכו כל המימות לדם, ואי אפשר לעולם בלא צחצוח דם באותן פרקים, והיא מלקת. ויש אומרים, שארבעה מלאכים ממונין על המים בארבע תקופות אלו, כל אחד ואחד בתקופתו, ומתחלפין, וכשזה יוצא זה נכנס, ועומדין המים ללא שמירה. ויש אומרים שהשטן משליך טפה של מרה במים. ויש אומרים, כי עקרב מתגרה עם אריה, ועקרב משליך טיפת דם במים. כשאומרים תקופה נופלת. עכ"ל.
וכן מצאנו לכמה מראשוני אשכנז שכתבו שהטעם הוא משום סכנה אך מאידך כתבו שאין לזרוק מים שלנו לצורך אפיית מצות, דהוי מצוה ואין חשש שינזק. ויש שהוסיפו שאם נותן ברזל לתוך המים אין רשות למזיק להזיק, וכמש"כ בשבלי הלקט (סימן ריא) וז"ל: וכן מה שנהגו ליום תקופה לזרוק כל המים שעברה עליהן התקופה לחוץ ואם היתה התקופה ביום ארבעה עשר אין לזרוק המים לחוץ ויכול ללוש ולאפות באותו המים כי אין התקופה מזקת ביישוב. וכ"כ האגור (סימן תשנז) וז"ל: וכן הורה ה"ר יהודה חסיד שלא לשפוך המים (שלנו) מן התקופה בשביל זה, מרדכי. וז"ל רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סי' תתנא): אם אמרו לאדם אל תשתה עתה מים כי התקופה נופלת ושמא עתה עת נפילתה וכבר בירך ימתין ואל ידבר עד שידע בטוב שעברה התקופה ואז ישתה ואל יברך פעם שניה. ואם בירך על המים ושמע שמת יש בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר. וכ"כ בספר המנהגים (קלויזנר, סימן צג): ובשאר ימות השנה מניח לתוך המים מלח או ברזל בשעת נפילת התקופה ואינו חושש. וכ"כ מהרי"ל (מנהגים, הלכות מים דלישת המצות): וכן מסיק נמי במהרא"ק לתת ברזל אל המים כל זמן התקופה ואז אין רשות למזיק. הג"ה במהרא"ק דאין להקפיד על התקופה אלא בנהרות ולא בעיר אך דגזרו עיר אטו נהרות. וכן אם בר מינן מת באותה דירה אין לשפוך את מי המצות, דאין חובה הוא אך לפרסומי מילתא, עכ"ל. והביא דין זה הרמ"א ביו"ד (סי' קטז סעיף ה).
כל קבל דנא מצאנו לכמה מרבותינו הראשונים הספרדים שלא חששו למנהג זה שאין לו מקור, שכ"כ הרד"א הנ"ל בהמשך דבריו וז"ל: וכתב החכם בן עזרא, שאלו חכמי קריאות (קירואן) לרבינו האי, למה נהגו ישראל הדרים במערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה. והשיב, כי נחוש בעלמא הוא, בחיבור שהוא תחילת השנה, או תחילת רביעתה, ולא ירצו לשתות מים שימצאו חנם, על כן יאכלו בה כל מתוק, להיות שנתם מתוקה. ואני אומר מתוקה שנת העובד השם, הבוטח בו לבדו. והנה היודעין תקופה האמת לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה, ודבר הנפוח שיחות הזקנות. ודרש שנשחט יצחק ובת יפתח יש לו סוד, כי לא נשחטו כלל, כאשר פירשתי בספרי. ויש מהגאונים שאמרו על התקופה (במדבר כ"ג, כ"ג) כי לא נחש ביעקב, אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם, שייראו מהשם, ולא יוסיפו הרשעים להרשיע, וישובו, כדי שיצילם השם מארבע תקופות, כי ידוע ידענו כי כל דברי חכמים אמת, כאשר הם במשמעם, או יש להם סוד סתום, כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר, שהוא פירוש התורה, עד כאן דבריו. עכ"ל האבודרהם.
♦
והנה תשובת רב האי גאון שהזכיר נמצאת לפנינו באוצר הגאונים (פסחים עמ' 116 ומקורו מחמדה גנוזה סי' קסו) שנשאלו מדוע אין שותין מים בתקופה, והשיבו וז"ל: והרי כאן כיון דהתחלה היא חזי להתחיל באוכל ומתק (נראה שצ"ל מתוק) ושמן אי נמי בממון שישאל בהלואה דהוי סימן להנאה. ואין מתחילין במים שהן בדבר דק והפקר ובדבר שאינו סועד, סימן דקות... ובעיקר הדה מילתא ת"ר אין מושחין מלכים אלא ע"ג מעיין שנאמר ויאמר המלך להם קחו וגו' ואמרינן עלה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא בריש שתא ליהוי איניש רגיל דחזי... עכ"ל. ומשמע שנמנעים מסימן לא טוב בתקופה, ודימו זאת לסימני ר"ה.
וכ"כ רבי אברהם בר חייא הנשיא בספר העבור וז"ל: וכן המנהג הנוהג בארצות האל שאדם נשמר לשתות מים בשעת התקופה דברי הבאי הם בעיני, כי אין אדם יכול לדעת שעת התקופה במקומו אם לא יהיה יודע כמה מרחק מקומו באורך מקצה המזרח ולא יתכן זה לכל אדם, ואלו היה האדם מוצא לענין זה זכרון בדברי הראשונים היה לו לעיין בו ולתת טעם, אבל עתה כיון שאינו נמצא בדבריהם אין לנו לחוש עליו. עכ"ל. וכעין דבריו כ"כ היעב"ץ בספרו מור וקציעה (סימן תנה) וז"ל: ויש לידע שענין התקופה אין אנו חוששים לו כל עקר, ע"פ אמה"ג ז"ל אב השלום עליו היתה שומה, שאין בו חשש בלי ספק, וכמ"ש בס"ד בי"ד (סי' קי"ו) והשרישנו ז"ל כלל גדול, כל דבר שאין לו יסוד בתלמוד, אין לחוש לו. עכ"ל. וראיתי לחיד"א בספרו מחזיק ברכה (או"ח סי' תנה ס"ק א) שכתב: ואפשר דבזה הגאון מהר"ץ מסתמיך ואזיל על תשובת הגאון הנז' אבל בלא"ה אין בנוכח לעשות הפך הראשונים דודאי אינהו מארי דתלמודא ובאורם נראה אור. עכ"ל. אך לענ"ד נראה שגם בלי תשובת גאון היה החכם צבי דוחה מנהג זה שהתפשט ללא כל מסורת וכפי שמורה פשטות לשונו כל שאין לו יסוד בתלמוד אין לחוש לו. וע"ע במש"כ בזה ידידי הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א בספרו תורת הקדמונים (ח"ד סי' עג) שהביא עוד כמה פוסקים שכתבו שלא נזהרו מלשתות מים בזמן התקופה ושכן עיקר, בפרט בימינו שהתבטל מנהג זה הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים ואין לחדשו שוב, ע"ש.
♦ ♦ ♦
כיצד פוסקים באינטרנט בשאלות בדיני ממונות ללא ששמעו את שני הצדדים?♦ גדר מקח טעות כשינוי בחפץ ולא קפידא, ואדעתא דהכי בעסק עם אחר♦ בעניין גבאי צדקה שפשע בכספי צדקה ונגנבו♦ שכיר האם הוא כעבד?♦ פועל קבלן שנאנס ולא הצליח לעשות את המלאכה♦ חקירות בענייני החוטף מצווה מחבירו♦ בעניין בעל שהדליק נרות שבת שלא ברשות אשתו♦ האם מותר לאדם לבייש את עצמו♦ בדין קם דינא בבי"ד שטעו במציאות