לגבי פולמוס השיער המגיע מבתי הע"ז בהודו נשפך דיו רב. מסקנתנו בספר 'הכצעקתה' היא שאין כל חשש בשימוש בשיער זה, שגזיזתו בעיקרה נועדה כדי להביא את המתגלח למצב מושפל, כדי לשכנע את האליל להענות לבקשותיו, ולאליל אין שום רצון והנאה מהשערות הפיזיות, ובשל כך אין אפשרות להגדיר אותן כ'תקרובת ע"ז'.
לאחרונה עורר ת"ח אחד סוגיא נוספת בענין כשרות השיער, נושא שלא היה מדובר כלל[1] בכל פולמוס השיער [זולת ת"ח אחד שעורר על כך בקובץ אור ישראל בשנת תשס"ד], הן מצד הרבנים שאסרו והן מצד הרבנים שהתירו. וננסה לברר סוגיא זו ממה שעלה במצודתנו לאחר משא ומתן עם כמה ת"ח.
♦
הנה מבואר במשנה (ע"ז מ"ט:) שאם אדם השתמש עם משמשי ע"ז – נאסר אותו החפץ [כגון אפה פת עם עצי ע"ז, ארג בגד בכרכר של ע"ז], ויש בזה מחלוקת ר"א ורבנן האם נאסר החפץ לגמרי, או שדי להוליך דמי ההנאה לאיבוד ואח"כ מותר להשתמש בחפץ, ולהלכה קיי"ל כר"א דיוליך הנאה לים המלח ודיו. אך נחלקו הראשונים בפירוש המשנה מתי לשיטת ר"א מועיל להוליך, האם רק כשהחפץ נתערב (וקאי אסיפא) או גם כשהחפץ עומד בעין (וקאי ארישא). ויש נידון נוסף דומה לזה (בחולין ח.) בשחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז, שסכין זו הצילה את הבהמה מהתנבלות, אך מ"מ החפץ לא נוצר ע"י משמשי הע"ז. וגם בזה נחלקו[2] הראשונים, ולהלכה יש בזה דעות לכאן ולכאן, ראה הערה[3].
על פי הנ"ל יש לדון, דאף שהשיער אינו תקרובת ומתנה לע"ז, אך 'אם נחוש' דעכ"פ הגילוח נחשב אצלם כ'עבודה' לאליל, א"כ סכין הגילוח נעשית 'משמשין' של ע"ז, ואין ליהנות מהשיער שנחתך ע"י איסוה"נ. ויש לדון אם נאסר השיער לגמרי, או דעכ"פ בעינן להוליך הנאת הגילוח לאיבוד.
והנה לפי מה שביררנו באריכות [היתר ב'] דהגילוח איננו אלא מנהג של הכנה לפני ההתראות עם הע"ז או תשלום נדר ולא 'עבודה' – הרי פשוט שסכין הגילוח איננה נחשבת כ'משמשי ע"ז' ולא קיים כלל נידון זה, וכל הנידון בשאלת ההנאה ממשמשין - הוא למי שליבו נוקפו על אף כל האמור, וחושש בכל זאת ל'עבודה' בגדר מהות הגילוח, אלא שלאיסור תקרובת אינו חושש משום[4] שהשיער אינו ניתן כתקרובת ומתנה לע"ז [היתר א'].
ובאמת שיש קצת לתמוה על צד זה, מאחר שלא מצאנו בתגלחת שום 'סממני' עבודה, ולא שום אוירת רצינות או כבוד, כמנהגם בשאר עבודותיהם [וכן ממה שבבתי הע"ז בארה"ב הגילוח נעשה אצל הספר המקומי הנוצרי]. ובשלמא אם נניח שהשיער עצמו ניתן כקרבן לאליל, הרי בד"כ כל נתינת תקרובת היא עבודה לע"ז [ולכן תקרובת אינה נאסרת אא"כ העובד מכוון לשם עבודה, כמבואר[5] בראשונים], וא"כ שמא יש לחוש בכל זאת ל'עבודה' [ולפי"ז השיער נאסר מדין תקרובת, וא"צ לדון מצד הנאה ממשמשין]. אבל אחר שאין אוסרים משום תקרובת, והיינו בעיקר[6] משום שאין השיער ניתן כתקרובת ומתנה לע"ז, א"כ מהיכי תיתי לחוש שהגילוח הוא 'עבודה' [והסכין כמשמשי ע"ז], להיפך ממה שנראה מהאוירה בשעת הגילוח, וממה שמשמע מכתבי בית הע"ז [שמנו את הגילוח בגדר 'מנהג' או 'קיום נדר', ואינו מופיע ברשימת העבודות], וכן נראה מדברי המגלחים שעובדים רק בעבור המשכורת.
♦
ונראה שמזה הטעם לא דנו בזה הרבנים בתשובותיהם כלל, כיון שמי שחשש לעבודה חשש ג"כ שהשיער ניתן כתקרובת, וא"כ אי"צ לאוסרו מדין משמשין, ומי שהתיר משום תקרובת[7] שוב לא נסתפק האם הגילוח כעבודה, והסכין איננה כלל משמשי ע"ז [ובאמת כן הם דברי הגר"ד לנדו שליט"א, שאם זה בא כקרבן - מסתבר שהגילוח יש לו שם עבודה לע"ז, ואם זה בא בתורת נדבת ממון - מסתבר שהגילוח אינו עבודה].
אמנם לרווחא דמילתא ולהשלמת הענין נבוא לדון בשאלה זו, היות ויש כאלו שליבם נוקפם לחוש ל'עבודה' בגילוח ולאיסור ההנאה ממשמשין - יותר מלאיסור תקרובת [ויהיה בזה נ"מ לדינא במחתך שיער בסכין שברור שהוא ממשמשי ע"ז – גם אם לא התכוון כעת כלל לעבוד לע"ז].
♦
הנה זה ודאי שפעולת חיתוך השיער מן הראש משביחה את השיער להיותו יותר ראוי לייצור פאה ממנו, אבל ג"כ ברור שהגילוח לא 'יוצר'[8] כאן שיער לפיאות, ואין כאן יצירה חדשה ע"י איסוה"נ כמו בארג בגד בכרכר של ע"ז, וכמו בהסיק תנור חדש בעצי ע"ז, שגמר יצירת התנור ע"י משמשין, או כמו באפה פת בעצי ע"ז – למ"ד יש שבח עצים בפת [שאלו הדוגמאות שנזכרו במשנה (ע"ז מ"ט:) שנחלקו בהן ר"א ורבנן]. וגם אינו ממש דומה לשחט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז [הציור שהובא בגמ' (חולין ח.), שנחלקו בזה הראשונים וכנ"ל], ששם שחיטה זו הצילה[9] את הבהמה מהתנבלות - ונמצא שהצלת הבהמה מיוחסת לסכין של איסוה"נ. משא"כ כאן לא הציל כלום[10] ע"י הגילוח [ואדרבה, אם לא היה מגלח עכשיו היה השיער גדל יותר, והיה יכול אח"כ לקבל תפוקה יותר טובה]. אלא יש לדון לדמותו ל'חתך בשר' [גם זה נזכר בגמ' שם], שיש כאן אמנם שבח מסויים אבל לא הצלה וקיום של כל החפץ.
והנה לגבי חתך בשר בסכין של ע"ז כתב הש"ך (קמ"ב ו') שאינו נאסר לגמרי[11], וניתר ע"י הולכת הנאה לים. כלומר, שאפי' לדעת הרמב"ם והשו"ע שאסרו במסוכנת לגמרי - מודים הם בחתך בשר שלא נאסר לגמרי [וע"ע בראש יוסף (חולין ח.) שהסכים עם דברי הש"ך, והוסיף שלדעת הרא"ש בחתך בשר מותר לגמרי (וא"צ להוליך הנאה) – לכו"ע, אף לדעת הש"ך בדעת הרא"ש דבמסוכנת יוליך]. אמנם 'משמעות' הכס"מ (ע"ז ז' י"ט) היא שגם בזה אסור לגמרי לדעת הרמב"ם, אך הש"ך פי' דאין כוונתו לאסור לגמרי, ודייק כן ממה שהרמב"ם והשו"ע הזכירו דין חתך בשר רק לגבי לכתחי', בשונה מדין מסוכנת, שאסרו בדיעבד.
אמנם הכנה"ג (בסי' י' הגה"ט סק"ז) חלק על הש"ך, ופי' בדעת הרמב"ם [והשו"ע שהעתיקו בסי' קמ"ב] שאסור לגמרי, וכ"כ היד יהודה (בסי' י' סק"ב). אך בודאי דלענין הלכה מסתבר שאין לאסור לגמרי, וכדברי הש"ך, אחר שאפילו במסוכנת נקטו המהרש"ל הב"ח הט"ז והתבו"ש להלכה דמותר ע"י הולכת הנאה לים, והיד יהודה עצמו מתיר להלכה לגמרי [אפי' במסוכנת] וכשיטת הרא"ש. ובצירוף הבנת הב"ח [ומשמעות הט"ז, יעויין בהערה ג] בדעת הרמב"ם והשו"ע שאפי' הם מתירים ע"י הולכת הנאה אפילו במסוכנת, ובצירוף שיטת הראשונים שמתירים ע"י הולכת הנאה אפילו בארג בגד ובאפה פת, שחמורים אף יותר מבשחט מסוכנת.
והנה לגבי חיוב הולכת הנאה לאיבוד, האחרונים[12] נחלקו [במשמעויות לשונות הראשונים] אם חיוב זה הוא מן התורה או מדרבנן. וצ"ב אם זה דין דאורייתא שאסור ליהנות מן החפץ כיון דנחשב כנהנה מן המשמשין, מה יועיל שיוליך הנאה לים - הרי אין פדיון[13] לאיסור ע"ז, דע"ז ומשמשיה תופסת דמיה ואין יוצאת לחולין. וצ"ל שאינו נחשב כמו שההנאה נמצאת בגוף החפץ, אלא שהאיסור הנאה הרויח את הערך של החפץ, ואם ישתמש לפני שמוליך הנאה לאיבוד נמצא שנהנה בעקיפין מאיסוה"נ. משא"כ כשמוליך את שיעור ההנאה, נמצא שלא הורווח ממונו. או די"ל כעי"ז, ע"פ מה שידוע בעולם הישיבות להגדיר שהערך של כל חפץ הוא כעין חלק נוסף בתוך החפץ, שיש את גוף החפץ ויש את הממונות שבתוך החפץ, ועל חלק זה בודאי דמהני פדיון. ובהני דלעיל אין האיסור בא מחמת ש'גוף' החפץ עצמו השתנה והושבח מחמת משמשי הע"ז, דהא סוכ"ס זה אותו חפץ, אלא שהאיסור הוא מחמת ה'ערך' הנוסף בחפץ, ועל זה מהני פדיון.
ולפי שני הסברים אלו יוצא שלא נאסר לקונה[14] מן הבעלים בכסף מלא, שהרי לדרך הראשונה אין כלל איסור בתוך החפץ אלא ששימושו 'ללא תשלום' מהווה הנאה עקיפה, וזה הרי שילם בכסף מלא, ואפי' עדיף מהולכת הנאה לים. ולפי ההסבר השני שהפדיון הוא על הממונות שבחפץ - הרי אין לך פדיון גדול יותר[15] ממכירה.
אמנם לפי הסוברים דחיוב ההולכה הוא מדרבנן – אין לנו הכרח כאחת משתי ההגדרות הנ"ל [וא"כ שמא י"ל דמדרבנן נחשב כאילו הנאת האיסוה"נ נמצא בחפץ, ולא הקילו אלא כשהוליך ממש הנאה לים], אך כבר כתב החזו"א [בסי' נ"ט סקי"ב, ואיהו גופיה ס"ל (בסק"ז) דהוי מדרבנן] דמלשון חכמים [אין פדיון לעבו"כ] משמע דדינא דר"א מדין פדיון או כעין פדיון הוא, וכ"ה לשון הרמב"ם (פ"ז הי"ג י"ד), וכ"ה לשון הטור (בסי' קמ"ב וסי' קל"ד), וא"כ מכירה בכסף מלא בודאי מתרת - שאין לך פדיון[16] גדול מזה. ובלא"ה להלכה לכאורה אי אפשר לפסוק לחייב הולכה במחתך בשר אא"כ ס"ל דדין ההולכה הוא מה"ת [וא"כ בהכרח שמותר לקונה], שהרי קיי"ל לאסור לגמרי בארג בגד, ולא מהני הולכה אלא בנתערב. וא"כ מהיכי תיתי דין הולכה מחודש מדרבנן במחתך בשר, אם לא מצאנו[17] תקנה זאת כשהאיסור בעין [אא"כ נימא דמעיקר הדין תמיד מועילה הולכת ההנאה, ורק בתורת חומרא החמירו כשיטת הראשונים האוסרים בבגד כשלא נתערב]. ועוד, שנמצא דאין מקום להחמיר במחתך בשר אלא מדרבנן, וספיקא דרבנן[18] לקולא.
♦
עוד יש לדון אם כלל שייך לדון דין משמשי ע"ז בסכין חד פעמית כפי שנהוג בטירופאטי [עכ"פ בשנים האחרונות] שלהב הגילוח[19] הינו חד פעמי. ואף זולת הנידון הכללי באחרוני זמנינו אם כלי ח"פ נחשב כלל ככלי, הרי שענין משמשי ע"ז יסודו הוא שהחפץ 'קבוע ומיוחד' לע"ז, ושימוש ארעי[20] לא מייחד את הכלי כמשמשין. אמנם מאידך זהו כל שימושו של הסכין ואח"כ זורקים אותו לאשפה [בשונה משימוש ארעי בחפץ ששימושו קבוע]. וצל"ע.
עוד יש לצרף מה שביררנו בפרק ד' לגבי ע"ז דמיונית, שהרי אם ע"ז דמיונית לא הוי כע"ז - א"כ פשוט שלא מתחיל נידון ההנאה ממשמשי ע"ז.
גם אם יש דין ע"ז לע"ז דמיונית הרי הבאנו ב'הכצעקתה' את שיטת רש"י בהא דאין דין תקרובת בזובח להר, דהיינו משום שהר לא נעשה ע"ז ואלהות כיון שהוא מחובר, ובשביל דין תקרובת צריך דבר שנעשה אלהות כדי שהחפץ יהיה בטל אליו. ומסתבר דלענין דין משמשין צריך עוד יותר[21] שהחפץ יהיה בטל ומשמש לע"ז, וא"כ באליל דמיוני, שבודאי לא שייך שיהיה 'נעשה אלהות', ליכא דין משמשין. [והגם שלפי שיטות שאר הראשונים בתקרובת להר אין לנו מקור לדין משמשין, דטעמיהם אינם שייכים אלא לענין תקרובת, אך כבר כתבנו שם דמלשון הראשונים משמע שמודים הם ליסוד דבריו, ולא הקשו אלא משום דס"ל שהר נעשה אלהות (מהא דמצאנו שהעובד להר בסייף).]
גם דין הלך אחר הרוב יכול להתיר בנידו"ד – אם נגיע למסקנה שרוב השיער אינו מבתי הע"ז. וגם אם המסקנה תהא שאי אפשר להגיע לבירור מהו הרוב, והוי ספק השקול – יש להתיר מצד דין חזקה, שהרי חיוב הולכת הנאה לים פירושו שאסור ליהנות מן החפץ עד שיוליך [כמש"כ החזו"א (נ"ט י"ב)], וחזקת ההיתר מעמידה את החפץ שלא נאסר [וממילא גם אין חיוב להוליך ההנאה]. וכן יש להתיר משום ספק ספיקא, ספק על מקור השיער, וספק אם קיי"ל כדעת הרא"ש וכפסק היד יהודה המתירים לגמרי במסוכנת ובמחתך בשר [וע"ע בהערה יח לענין ספיקות נוספים].
♦

סיכום

א. כבר כתבנו (בטעם ב') שכפי הנראה מפיהם ומפי כתבם – אין התגלחת בגדר 'עבודה' [ובפרט אחר שאין אוסרים משום תקרובת, והיינו משום (טעם א') שאין השיער ניתן כמתנה ותקרובת, א"כ אין 'סיבה' לחשוש לעבודה בגילוח, וכן אם הטעם הוא שהעיקר אצלם הוא התוצאה של ההתקרחות ולא מעשה הגילוח (טעם ג') א"כ הרי זה מוגדר יותר כמעשה הכנה מאשר עבודה] וממילא אין הסכין נידון כמשמשין.
ב. גילוח שיער אינו דומה לארג בגד ולאפה פת שיצירת כל החפץ היא ע"י איסוה"נ [דבגילוח אין שינוי], וגם אינו דומה לשחט מסוכנת - כי אם למחתך בשר, ובזה דעת רוב ככל הפוסקים דעכ"פ מהני הולכת ההנאה לים. וחיוב הולכה [עכ"פ לפי הסוברים שזה חיוב דאורייתא] לא שייכא על הקונה בכסף מלא [כמבואר בראב"ד ובבעה"מ ומוכח בתבו"ש]. וגם אם זה חיוב דרבנן – כבר כתב החזו"א דהוי כעין פדיון, ומכירה פדיון גמור היא [ואת"ל דהוי כאילו מעורב גוף האיסוה"נ בתוך השיער – הרי לזה מהני 'ביטול' ע"י מכירת השיער וע"י יבוש השיער ואריזתו ושטיפתו], ועוד דספד"ר הוא [מאחד מכל הני טעמי] ולקולא.
ג. יש לדון אם סכין ח"פ יכולה להחשב כמשמשי ע"ז [ואף שהידית קבועה - הרי העיקר הוא הלהב, והידית טפילה].
ד. אם ע"ז דמיונית איננה ע"ז – כלל לא מתחיל כל הנידון.
ה. לפי דברי רש"י בתקרובת להר שבשביל דין תקרובת צריך דבר שנעשה אלהות כדי שהחפץ יהיה בטל אליו, א"כ כש"כ לענין משמשין, וע"ז דמיונית הרי לא נעשית אלהות [ומשמעות הראשונים שם שלא נחלקו על יסודו של רש"י].
ו. מדין הלך אחר הרוב, אם רוב השיער איננו מבתי הע"ז.
ז. אם הוי כספק השקול על מקור השיער – יש להעמיד את השיער על חזקת ההיתר שהייתה לו לפני הגילוח.
ח. כנ"ל, אך מדין ספק ספיקא, ספק על מקור השיער, וספק אם קיי"ל כהרא"ש וכהיד יהודה להתיר במסוכנת ובחתך בשר [או אם מכירה מתרת].
♦ ♦ ♦