ירחון האוצר ← גיליון קכ (חשון תשפ"ז) ← מלאכת אהל חלק ב' - דיני מחיצה בשבת – פרק א' - האם מחיצה קרויה אהל ביאור שיטת רש"י * פרק ב' - שיטת הרמב"ם ומהר"ח או"ז * פרק ג'

מלאכת אהל חלק ב' - דיני מחיצה בשבת – פרק א' - האם מחיצה קרויה אהל ביאור שיטת רש"י * פרק ב' - שיטת הרמב"ם ומהר"ח או"ז * פרק ג'

✍️ הרב שמואל עדס | 📰 גיליון קכ (חשון תשפ"ז)

פרק א' - האם מחיצה קרויה אהל ביאור שיטת רש"י
מבואר בגמרא בכמה דוכתי [ערובין מ"ד סוכה ט"ז ב' וערובין פ"ו ב' לגי' התוספות, ערובין צ"ו לפי' התוספות], לאסור עשיית מחיצה לתחום רשויות. ומשמע בגמרא [עירובין מ"ד, ועי' סוכה כז ב'^[1]], שהדבר תלוי בפלוגתא דר"א ורבנן לעניין פקיקת פקק החלון. ולדעת ר"א הדבר אסור בכל אופן, ולדעת רבנן הדבר נאסר רק באופן שהמחיצה עושה רשות שבת. ובגמרא מפורש לאסור לכו"ע להפוך מקום מרשות הרבים לרשות היחיד (הן לצורך טלטול והן לצורך להחזיר מי שיצא מהתחום), וכן לעשות דופן שלישית של סוכה. אך מבואר שמותר לעשות מחיצת אנשים להתיר רשויות, באופן שהאנשים לא יודעים למה נתקבצו.
מריהטא דגמרא הנ"ל מבואר לכאורה שאין הבדל בין יצירת אהל על ידי קירוי ליצירת אהל על ידי דפנות, אך רש"י בשבת דף קכ"ה ב' הוכיח שאין איסור עשיית אהל על ידי דפנות, כמבואר בגמרא ערובין צ"ג שהתיר שמואל לעשות מחיצה על ידי נטיית פרוכת. ותפס רש"י בפשיטות שאין אהל במחיצות. והקשו הראשונים מסוגיא בעירובין מ"ד שמפורש לאסור עשיית דפנות. וחידש רבנו תם שיש חילוק בין מחיצה שנעשית לצורך היתר הלכתי למחיצה שנעשית שלא לצורך הלכתי. ומפרשים התוספות שבסוגיא בעירובין צ"ו התירו עשיית מחיצה רק לפי השיטות שם שלא היתה תועלת במחיצה. ובמסכת סוכה ט"ז מבואר בגמרא שעשו מחיצה בחצר שאינה מעורבת בשביל לעשותה רשות לעצמה להתיר לטלטל ספר תורה, והקשתה הגמרא איך עשו מחיצה, ותירצה הגמרא שהמחיצות היו עשויות מבעו"י, ורש"י מחק לשון זה מהגמרא כשיטתו.
וצ"ב גדר הדבר מכמה אנפי. ובגמרא בעירובין משמע שפשוט לגמרא להשוות את דין היקף רשויות לדין תוספת על אהל ארעי של פקק החלון. והדבר צ"ע טובא, היכן רמוז בגמרא העניין של מתרת. עוד מצאנו בדברי המרדכי בשם המהר"ם, שהחמיר שאסור לעשות מחיצה מחמת הספרים, כיון שהמחיצה מועילה להתיר דברים האסורים לעשותם כנגד ספרים. וזהו חידוש יותר גדול מחידוש של ר"ת, כיון שבאופן זה לא נוצר שום רשות לעצמה, ויסוד איסור אהל הוא יצירת מקום ולא הפרדת מקומות.
ונדון תחילה לברר בס"ד את שיטת רש"י.
♦

ביאור שיטת רש"י

והנה, כפי שהקשו התו', יש לנו ב' קושיות עיקריות על פירוש רש"י. א) סוגיא בסוכה ט"ז שרש"י נצרך למחוק את גירסת הספרים. ב) גמרא ערוכה בעירובין מ"ד לאסור עשיית רשויות שבת והכשר סוכה בשבת.
עוד מצאנו כמה תמיהות נוספות בדברי רש"י. א) הסוגיא בסוכה ט"ז יש לה מקבילה בעירובין דף פ"ו: ושם רש"י לא הגיה כלום, ונראה מדבריו שם שיש איסור ביצירת רשויות בשבת, והרי לפנינו סתירת דברים בשי' רש"י. ב) בסוכה כ"ז.- כ"ח. איתא שרבי אליעזר היה בסוכה שהיה בה צל, ורצו לפרוס סדין להסתיר את הצל, ונסתפק ר"א אם יש לאסור את פריסת הסדין, וביארה הגמרא שלשיטת ר"א תוספת אהל ארעי אסורה. ואעפ"כ נסתפק להתיר כיון שהסדין לא מתבטל לסוכה, ואינו דומה לפקק החלון שהוא מבטלו לכותל. ומלשון רש"י משמע שנידון פקק החלון היה בכותל ולא בגג, ומשמע שגם המעשה של רבי אליעזר מדובר במחיצה ולא בגג. ג) גם בדברי רש"י בשבת קכ"ה ב' משמע מדברי רש"י לולי הגהת המהרש"ל שפקק החלון מדובר בפקק מהצד ולא פקק מהגג. ולכאורה מהצד ודאי מותר. אמנם ברש"י בשבת קל"ז ב' משמע שהפקק הוא בגג, וכן כתבו התוספות בעירובין מ"ד. בשם רש"י בדף קכ"ה: ומטעם זה הגיה הרש"ל בדברי רש"י לפנינו. וביאר הפנ"י בסוכה דף ט"ז שבאמת רש"י ס"ל שפקק החלון מהצד, ותוספות שכתבו בשמו שפקק החלון מלמעלה פירשו כן בדברי רש"י לפי מה שהבינו בקושייתם עליו, ראה להלן. ועכ"פ צ"ב סתירת הדברים.
כנגד זה גם בשיטת התוספות צ"ב, מאי שנא גג ממחיצה. ועוד קשה, שמבואר בגמרא שלדעת ר"א מחיצה גם כן נאסרה אף מהצד (עכ"פ לפירוש התוספות בפקק החלון, וכן היא פשטות הסוגיא בסוכה כ"ז ב'). וא"כ מוכח שמחיצה ג"כ נאסרה בהלכות אהל ארעי, והרי לא נחלקו ר"א ורבנן על עשיית אהל ארעי מתחילה. וא"כ מבואר שעצם עשיית מחיצה בסתם מוסכמת לכו"ע לאיסור, ואילו לדברי התוספות לא נאסרה מחיצה באופן שאינה מתרת. ולכאורה קושיא זו קשה על רש"י גם כן, אך לפי מה שיתבאר בס"ד יתיישב הדבר.
והנה שיטת רש"י שאין בנין בכלים כלל ועיקר, ואפילו בתקיעה בחוזק אסור מצד מכה בפטיש ולא מצד בונה, אבל העושה אהל מ' סאה חייב משום בונה.
לפי דברי רש"י ששם אהל אינו קשור דווקא לאופן שהוא מאהיל, אלא עצם זה שהחפץ הוא מ' סאה חשוב אהל [ערובין ל"ה], יש לפרש שהסיבה שמחיצה אינה נחשבת אהל, היא כיון שהיא אינה יוצרת 'מקום'. ומה שאסרו לעשות מחיצת ארעי זה רק באופן שהיא תופסת מקום, דהיינו על ידי ג' מחיצות בלבד [ר' רש"י עירובין מ"ד]. משא"כ באהל קירוי, שכל המקום נהפך להיות מקום מקורה, והמקום עצמו נשתנה.
אמנם יש מקום להסתפק בהגדרה של יצירת מקום. כיון שהחולק את חדרו במחיצה יש לדון אם זה נחשב יצירת מקום, כיון שהמקום כבר נוצר ועומד ואינו מחדש מקום. ובזה נחלקו ר"א ורבנן - האם תוספת ארעית על בניין נחשבת כיצירת אהל. ואכן לדעת רבנן (דפקק החלון), כיון שהמקום לא נתחדש אין לזה שם של יצירה. גם לדעת ר"א יש להסתפק אם אפשר להחשיב את המחיצה שבאמצע החדר, שהיא מחיצה זמנית ממש ביחס לקירות הבית, כדבר הבטל למחיצות הקיימות, או שנדון את המחיצה לעצמה. [ספיקו של ר"א בסוכה כז ב'.]
אך במקום שהמחיצה יכולה להישאר לזמן, אבל אינה ממש חלק מהבנין (פקק החלון), סובר רבי אליעזר שהדבר נחשב כמוסיף על הבנין מדרבנן, כיון שהמחיצה אינה נחשבת כמחיצה העומדת לעצמה אלא כהמשך לבית הקיים [רש"י שבת קכ"ה ב']. וכמו כן, במי שעושה דופן רביעית לסוכה, שהדופן הרביעית שווה לשאר הדפנות וחשובה כמותן, אסור לפי רבי אליעזר [משמעות הגמרא ערובין מ"ד].
ובכל זה יתבארו כל דברי רש"י בס"ד. דהנה יסוד האיסור של פקק החלון שייך בין בפקק חלון בין בפקק הארובה, שבשניהם נוצרת תוספת על הבנין. ולדעת ר"א שתוספת על בנין חייב, בודאי שאין נפק"מ בין תקרה לקיר, כי יסוד האיסור הוא השלמת הבנין, והבנין עצמו הוא חשוב יצירת מקום בין בגג בין בצד. וכדברי הפני יהושע שאין להגיה בדברי רש"י בפרק כל הכלים, וא"כ מבואר מלשונו שלפנינו להדיא שגם בכותל יש איסור של פקק החלון^[2].^[3] וכפי האמור שלפי רש"י סיכוך מקום נאסר כיון שהוא יוצר מקום, ועשיית מחיצה מותרת כיון שאין כאן יצירת מקום, אבל ג' דפנות שיש בהן יצירת מקום, שווה לעשיית סיכוך.
בגמרא במסכת עירובין מ"ד הביאה הגמרא את דין תוספת על אהל ארעי, ומבואר בגמרא שלדעת רבנן אסור להפוך רשות הרבים לרשות היחיד על ידי מחיצות בני אדם, אלא אם כן נעשה שלא לדעת. וטעם הדבר כיון שעל ידי מחיצות בני אדם נוצר כאן מקום לעצמו, הדבר חשוב כעשיית אהל ארעי בתחילה, והרי רבנן מודים לאסור אהל ארעי. והרי זה כמו פריסת כילה, שיצירת מקום שווה לעשיית גג. וכן בסוכה על ידי הדופן השלישית נעשה המקום כמקום תחום שיש לו שם לעצמו. ואין זה קשור להכשר סוכה כלל, אלא למציאות של מקום תחום. וכן מבואר בדברי רש"י בסוכה מ"ד להדיא, וז"ל בדופן שלישית - דבשתי דפנות אין קרוי אהל, וכי עביד בה דופן שלישית - משוי ליה אהל, ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי בתחילה, והא דתני מותר - בדופן רביעית, דבלאו הכי הוי אהל, והאי תוספת בעלמא הוא, ורבנן לטעמייהו, דאמרי מוסיפין אהל בשבת. עכ"ל. הרי מבואר להדיא בדברי רש"י שיסוד האיסור בסוכה אינו קשור כלל להכשר סוכה אלא לשם מקום.
והנה יש להקשות על דברי רש"י, שהרי מבואר בגמרא שמותר לעשות מחיצת בני אדם בשבת בשביל לסגור מקום מרשות הרבים לרשות היחיד, או כדי להגדיל את תחום שבת, אך צריך שבני האדם עצמם לא ידעו שהם עושים מחיצה, אך מותר להעמידם באופן שהם לא ידעו למה הם עומדים שם. ולפי דעת רש"י תמוה, הרי אם ג' רוחות אסורים מצד עצמם, מה בכך שהאנשים לא ידעו שמשתמשים בהם להיתר, הרי המחיצה אסורה גם ללא דין רשויות שבת. ונראה שרש"י במתק לשונו תירץ זאת, שפירש את חילוק הגמרא בין לדעת לשלא לדעת, שטעם החילוק הוא כי עשיית מחיצות שלא לדעת אינה דרך מלאכה. וצ"ב למה הוצרך לזה, הרי לכאורה הטעם שמותר לעשות מחיצת בנ"א שלא לדעת הוא מטעם שהם שוגגים ומתעסק. ואיזה איסור יש לומר לאחר שיעמוד לפי תומו. אך הוקשה לרש"י, הרי בלא"ה אסור לעמוד בג' רוחות כדי לעשות מחיצה. ותי' רש"י שבאופן שעומדים שלא לדעת אין בזה איסור עשיית ג' מחיצות, כיון שאין דרך לעשות ג' מחיצות על ידי בנ"א. ורק כשזה נעשה לדעת, הרי יש כאן אחשביה של המצוה לעשות מחיצה, וחשיב דרך. ולולי דברי רש"י היה אפשר להמשיך את גדר זה של 'אחשביה' של מצוה, שזה טעם לאסור גם בכל ג' מחיצות, שאם נעשה שלא לצורך היתר, חשוב כמו שלא לדעת. וכך יש לדייק בדברי הרמב"ם (לפ"ד המ"מ עי' הערה^[4]). אך בדברי רש"י מפורש שבכלים חשיב מחיצה לדעת גם באופן שלא נעשה להיתר. ונמצא שמי שעושה ג' מחיצות שלא לצורך היתר, לדעת רש"י אסור ולדעת הרמב"ם מותר. ובמחיצה החולקת בין שני מקומות ואינה יוצרת רשות מותרת לשיטת רש"י, כיון שכל האיסור הוא יצירת מקום. ונמצא חומרו של רש"י בתחימת מקום הוא קולו במחיצה המתרת. ובשיטת הרמב"ם יש להסתפק כדלקמן.
בסוגיא בעירובין צ"ג מבואר שהיו שתי חצירות מחוברות שהיה כותל ביניהן, ונפל הכותל, ונחלקו רב ושמואל אם המקום נאסר בטלטול, או שאומרים שכיון שהותר מערב שבת ממשיך להיות מותר לכל השבת. ושמואל התיר לטלטל ורב אסר. והיה מעשה שרב ושמואל היו ביחד ונפל הכותל, ושמואל אמר להביא וילון לחצוץ בין המקומות משום צניעות, ורב הקפיד על זה. ופירש רש"י (שם ובשבת קכ"ה ב') שרב הקפיד על זה שטלטלו את הבגד, אבל מצד עשיית מחיצה לא חששו רב ושמואל, כיון שבמחיצה אין חשש עשיית אהל. (הובא לשונו לעיל בהערה.) והגם שעל ידי המחיצה נעשו החצירות מחצר אחד לשתי חצירות, אין בזה איסור, כי ה'דין' לא יוצר שם מחיצה, וכיון שאין כאן תוספת על הבנין ואין כאן גדירת מקום, מותר. ותוספות פירשו שרב הקפיד מצד איסור עשיית מחיצה, ורש"י לשיטתו שעצם הפרדת רשויות מותרת.
אמנם לכאורה יש לשאול שלפי הביאור הנ"ל שרש"י מודה לאיסור באופן שהוא יוצר ג' מחיצות, שאסור לעשות מחיצות בשבת, לכאורה כיון שיש כאן מקום על ידי ג' מחיצות החצר, הרי שהסדין יוצר מחיצה רביעית, והרי לפנינו גדירת מקום. וצ"ל שכיון שג' מחיצות נחשבות כבר כרשות, אין לנו חשש בהוספת מחיצה רביעית, וכדאי' בעירובין מ"ד. אבל לדעת רבי אליעזר, שיש איסור בתוספת על אהל, לכאורה יהיה אסור לעשות מחיצה^[5]. ובדברי רש"י בשבת קכ"ה משמע שגם לדעת רבי אליעזר אין איסור בעשיית מחיצה בעובדא דעירובין צ"ג. וצ"ע.
ונראה ביאור הדבר לפי המבואר בסוכה דף כ"ז^[6] במעשה שרבי אליעזר היה בסוכה ורצו לפרוס סדין להצל מהשמש, ור"א לא השיב להם אם מותר, ועשו מעשה להצל את הסוכה שלא מדעת ר"א. ויצא ר"א מהסוכה. וביארה הגמרא שלא השיב להם כי לא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבותיו, והקשתה הגמרא שיאסור מדין פקק החלון, ותירצה הגמרא שפקק החלון הוא מבטלו וכאן אינו מבטלו. ופירש רש"י התם מבטל ליה - להאי פקק לגבי חלון, וחשיב ליה מכותל עצמו - הלכך הוי מוסיף, אבל סדין - אנן סהדי דלא מבטיל ליה לגבי סוכה, וסופו ליטלו, הלכך לא פשיטא לר' אליעזר דליהוי מוסיף. ומבואר שר"א דן להקל בפריסת סדין, כיון שאינו מתחבר כחלק אחד עם הסוכה.
ולפי זה אתי שפיר דברי רש"י בשבת קכ"ה שביאר שמחיצה בין ב' חצירות נידונה לעצמה. ואינה דומה לפקק החלון ולדופן רביעית של סוכה, שהקיר החדש מתייחס לקיר הישן. אבל במחיצה, כיון שאינו מבטל אותה ואינו משייך אותה לקיר הישן, אינו נחשב כלל, רק כמחיצה העומדת לעצמה. ורש"י תפס כפי הצד שר"א מקל במחיצה שאינה מתבטלת, שתהיה נידונת לעצמה.^[7] ורק בפקק החלון, שיש מחזי כבניין, אסור הפקק, שהוא ממשיך את הבנין הקבוע, ולכן חשיב ליה תוספת על האהל.
והנה באופן שיש מבוי, שיש פתחים לחצירות, ורוצה לחסום את הפתחים של החצירות כדי להתיר בטלטול, הרי שאם הוא יעשה ג' רוחות הדבר אסור לגמרי, ואם עשה רק מחיצה כנגד הפתחים, אם המחיצה אינה סמוך לכתלים ודאי מותר, כיון שאינו מתבטל לבנין, וממילא אין כאן תחימת מקום. ואם היא צמודה לכתלים, לדעת רבנן מותר, ולדעת ר"א יש ספק בזה. ותפס רש"י בפירושו שהעיקר להקל בזה, וכנ"ל.
ובגמרא בסוכה ט"ז ובעירובין פ"ו גרסת הספרים לאסור את תליית המחיצות כדי להתיר טלטול בתוך המבוי, ורש"י בסוכה מחק את גרסת הספרים, ואילו בעירובין הוא השאיר את גרסת הספרים. [כך הוא בפרש"י שלפנינו, אבל בר"ן בחידושיו שבת קכה ב כתב שמחק גם בעירובין.]
ונראה שרש"י בעירובין פירש שעשו את המחיצות באופן שנוצר שם מבוי חדש על ידי הסדינים, ואילו בסוכה פירש שהסדינים נחשבים רק מחיצות ולא נותנות שם מבוי חדש^[8]. וכן מדוייק בדברי רש"י, שבעירובין הזכיר שעל ידי הסדינים נעשה כעין מבוי קטן.^[9] עוד אפשר לומר שבאמת בשני הפירושים פירש שהמציאות היתה באופן שווה. אך בעירובין ס"ל מסברא שאם יש ב' מחיצות כנגד ב' פתחים זה נחשב כעשיית מקום כמו ג' מחיצות של סוכה, וצורת הפתח מצטרפת. ולכן הוסיף רש"י שנעשה כעין מבוי קטן, דס"ל שיש לזה שם יצירת מבוי.
♦

העולה מהאמור בשיטת רש"י

א. אסור מהתורה לעשות בנין בקרקע, אפילו אם הבנין אינו תקוע, ולכן אסור להחזיר דלת של בית למקומה על צירה, אבל בכלים אסור מדרבנן, שמא יתקע ויתחייב משום מכה בפטיש. ואין בכלים משום בניין כלל.
ב. כל יצירת מקום חשוב, דינה כמו קרקע. ולכן כלי שיש בו מ' סאה דינו כקרקע, והנותן דלת בכלי של מ' סאה חייב משום בונה.
ג. אסרו חכמים ליצור 'מקום' בשבת, אפילו אם הוא ארעי, כיון שיש לו דמיון של בנין. ובגדר מקום יש ב' אופנים - א' קירוי המקום, שעושה את כל החלל שמתחתיו כמקום נבדל. ב' שלוש מחיצות, שתוחמות את המקום שבתוכן.
ד. איסור ג' מחיצות נאסר בכל מקום, ואין נפק"מ אם נוצר על ידי המחיצות היתר הלכתי.
ה. מותר לעשות מעגל אנשים בשבת, הגם שהם סוגרים מקום לעצמם, כיון שאין דרך יצירת מקום באופן זה, אבל אם מתכוונים לעשות רשות הלכתית, הרי שחזר הדין להיחשב כיצירת רשות והדבר אסור.
ו. חצר של ב' אנשים מותר לתת סדין באמצע החצר כדי שיהיה מותר לטלטל, משני טעמים א) יש לכל צד בחצר ג' מחיצות, ואין כאן יצירת מקום. ב) הבגד אינו משתווה לשאר המחיצות, ואינו נחשב חלק מהן.
ז. פקק החלון נחלקו בו ר"א ורבנן כיון שדרכו לפעמים להשאירו סתום, אבל סדין שנותן באופן זמני, נסתפק בו רבי אליעזר ולא הכריע.
ח. יש עוד דרכים נוספות בביאור דברי רש"י, ועי' הערה.^[10] [וחלק מהדרכים קרובים מאוד להנ"ל.] ומהלך הדברים כאן נועד ליישב את דברי רש"י מהקושיות שהקשו עליו התו', ולפי המופיע בדברי רש"י לפנינו. ועי' הערה סיכום עיקרי הדרכים.
♦
פרק ב' - שיטת הרמב"ם ומהר"ח או"ז
והנה בדברי הרמב"ם נזכר איסור עשיית מחיצות בשני מקומות, בפט"ז מהלכות שבת הל' כ"ב כ"ג ובפ"ד הל' ט"ז מהלכות סוכה. ומבואר בדברי הרמב"ם שרק מחיצה שנעשית לצורך רשויות שבת או עשיית סוכה אסורה, אבל סתם מחיצות מותר. וז"ל 'ומחיצה הנעשית בשבת הרי זו מחיצה, ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת, והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל, אבל אם נתכוין אדם לזו המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה אסור לטלטל בה באותה שבת, וכן אם נעשית במזיד אף על פי שלא נתכוין זה לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה. מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו אלו העומדין שבשביל לעשותן מחיצה העמידן, ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו.' עכ"ל.
ובהלכות סוכה פרק ד הלכה טז 'ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחבירו דופן לה, והוא שיעשה אותו שלא לדעת זה שנעשה דופן, אבל אם עשהו לדעת אסור ביום טוב, ומותר בשאר ימי החג, וכן עושה בכלים דופן רביעית ביום טוב, אבל דופן שלישית לא יעשה אותה בכלים ביום טוב לפי שהוא מכשיר הסוכה ואין עושין אהל עראי ביום טוב'. עכ"ל.
כפי המבואר, לפי שיטת רש"י אין איסור בעשיית מחיצה אפילו אם היא מתירה רשויות, אבל ג' רוחות, בין שמתירות רשות בין שאינן מתירות רשות, אסור. ובשיטת הרמב"ם מבואר להדיא שאם אינן מתירות רשות אין איסור, אך לא מבואר האם בעינן דווקא ג' מחיצות המתירות, או אפילו מחיצה אחת המתירה אסורה. ואפשר שיש לדייק מלשונו, שכתב את לשון האיסור בהלכות שבת בדין 'מחיצה', שמשמע שעצם המחיצה היא האסורה, ואינו מוכרח. וממה שכתב בהלכות 'לא יעשה אותה בכלים לפי שהוא מכשיר הסוכה ואין עושין אהל ארעי ביום טוב' משמע שהכשר הסוכה נותן לזה שם אהל ארעי. ואם כן מבואר שדווקא באופן שאפשר להחשיבו אהל, נאסר. משא"כ מחיצה, שהיא לא אהל. אך אינו מוכרח, כיון שאפשר לדייק גם את לשון הגמרא שהשוו דין סוכה לדין אהל ארעי, ואעפ"כ יש אוסרים גם מחיצה המתרת שאינה תוחמת רשות, כדלהלן. ועי' הערה מו"מ אם יש לדייק ברמב"ם כדרך זו^[11]. ועכ"פ מדברי הרמב"ם אין לנו שלילה לעיקר דברי רש"י שהאיסור הוא יצירת רשות. וגדר מחיצה המתרת נצרך רק בשביל לתת חשיבות לרשות כמקום משמעותי.
כפי הנתבאר, מהגמרא בסוכה דף ט"ז לפי גירסת הספרים מבואר שאסור לסגור מבוי במחיצות כדי לטלטל בין המחיצות, אך אין מזה סתירה לעיקר שיטת רש"י שיסוד האיסור הוא תחימת רשות, וצריך לומר שיצירת מבוי בתוך מבוי ג"כ נחשבת כיצירת רשות. אבל מחיצה י' טפחים להתיר מפני הספרים וכיו"ב אין לה שם מחיצה, כיון שלא נוצרה שום יצירת 'אהל'.
ואכן המגן אברהם בסי' שט"ו סעי' א' מדייק מדברי הרמב"ם שסובר להתיר מחיצה בפני הספרים, פרק ד' מהלכות יום טוב הלכה ד ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי או עושה מחיצה בינו לבין הנר או מוציאו לבית אחר עכ"ל. וכפשט התלמוד בביצה כ"ב. והרי הדברים מבוארים, שלא מצאנו איסור אלא ביצירת רשות ולא במחיצה. וכ"כ הנשמת אדם, שהוא משמעות סתימת כל הפוסקים מלבד המרדכי. ועי' הערה^[12].
ובמהר"ח או"ז סי' קל"ב איתא כעין הנ"ל, אך בשיטת רש"י, וז"ל רש"י פרק כל הכלים (קכ"ה ב' וע"ש תד"ה הכל) דבעשיית מחיצה אפילו אם בא להתיר לטלטל אין בה משום תיקון אהל... וגבי דופן שלישי של סוכה דמשמע פרק מי שהוציאוהו דחשיב עשיית אהל בזה מודה רש"י. שהרי בה מתקן כל הסוכה להכשירה ויהא שם סוכה עליה. וכן בחצר כה"ג אם היו לה ג' מחיצות והרביעית פרוצה לר"ה אם היה מתקנה היה בה עשיית אהל. אבל כותל שבין ב' חצירות שאינו עשוי אלא לצניעותא אפילו אם עשאו להתיר לטלטל אין בה משום עשיית אהל. עכ"ל.
לפי המבואר לעיל, בדברי רש"י בעירובין מ"ד מדוייק שיסוד האיסור בג' דפנות מיוסד על שם אהל ולא על דין הכשר סוכה, ודלא כמהר"ח או"ז. והדבר לא משתנה בהמשך הגמרא, כמבואר בפרש"י וכנ"ל, ודברי המהר"ח או"ז צ"ע בשי' רש"י גופיה. אך הדברים יכולים להשתלב בשיטת הרמב"ם. ועכ"פ שיטה זו מחוורת, שמתיישבת קושיית הראשונים על רש"י מגירסת הספרים בסוכה ט"ז, שיש איסור בעשיית תחימת רשות לעצמה, אבל מחיצה שאינה עשיית אהל מותרת.
♦

העולה מהאמור

בדברי הרמב"ם מבואר שאסור לעשות רשות שבת על ידי מחיצה, ומאידך דייקו האחרונים להתיר מחיצה החולקת בינו ובין הספרים. ויש לבאר בדבריו, שסובר שאין איסור בעצם ההיתר שנוצר על ידי המחיצה, והאיסור הוא יצירת הרשות. אלא שרשות הלכתית היא רשות חשובה. ונאמרו עוד ביאורים באחרונים.
בדברי הרמב"ם נתחדש שמחיצה העשויה בשבת בשוגג אסור לטלטל בה, ואם נעשה בבלי דעת מותר לטלטל בה. ומשמע שהידיעה שהוא גודר רשות נותן לזה חשיבות של אהל. אבל אם עושה בבלי דעת אין לזה חשיבות של רשות. ולולי דבריו, עצם ההיתר הוא גופו של איסור, ושוגג ובלי דעת שוים, וכמש"כ הרשב"א להשוות ביניהם.
מהר"ח או"ז ביאר בדברי רש"י שאסור לעשות רשות בשבת, אבל כותל שבין שני חצירות כיון שעיקרו לצניעות אין בו איסור של עשיית רשות. אך בסידור כל דברי רש"י שלפנינו נראה לכאורה כמו שנתבאר לעיל.
♦
פרק ג' - שיטת רבנו תם ותוספות
מפורש בדברי התוספות שנחלקו עם רש"י אם מותר לחלוק מחיצה באמצע חצר להתיר טלטול. ולכאורה מוכרח שנחלקו התוספות על עיקר דברי רש"י, וס"ל שגם מחיצה החוצצת ויש בה הכשר, אסורה, והגם שאינה נותנת שם אהל כלל, אסורה. ומזה יש ללמוד לכאורה לאיסור מחיצה החולקת מפני הספרים וכיו"ב. אך באמת עדיין לא מוכרח הדבר, כיון שלעניין חלוקת החצר, הרי המחיצה גודרת רשות. משא"כ במחיצה החוצצת שלא שמענו לאיסור. ואם נאמר שבאמת מודים התוספות לעיקר סברת רש"י שהאיסור בחצר מיוסד על זה שהוא יוצר רשויות, מחיצה החולקת מפני הספרים תהיה מותרת,
יש להקשות על דברי התוספות שאסרו לעשות מחיצה בתוך חצר שאינה מעורבת להתיר טלטול, הרי בודאי היה לחצר גדר מג' רוחות, וא"כ למה נאסר לגדור באמצע החצר, הרי יש כאן התחלה של 'טפח' משאר הצדדים. וכבר הקשה כן ר"ת גופיה. וז"ל הרשב"א שבת קכ"ה ב' על כן פירש רבינו תם^[13] ז"ל דתוספת אהל עראי שייך בין למעלה בין מן הצד, והקשה הוא ז"ל גבי ההיא דמי שהוציאוהו אפילו דופן שלישית נמי לישתרי דליהוי שתי מחיצות כטפח דהנהו דכרי דבי רב הונא ושלישית כתוספת ולישתרי כרבנן דשרו תוספת אהל ארעי, ועל כן כתב הוא ז"ל דכל מחיצה שהיא באה להתיר כגון דופן שלישית בסוכה ואי נמי בדופן שבין שתי חצרות לרב יש בו משום עשיית אהל והרי הן כטפח ראשון של גג, עכ"ל^[14]. ומסיים שם הרשב"א שדופן ד' של סוכה לדברי ר"ת דינה כתוספת על אהל, שנחלקו בה ר"א ורבנן. וביראים כתוב הטעם של היתר דופן ד', משום שאין בו שום היתר. ולכאורה זו שיטה שונה, וכדלהלן^[15].
♦
העולה מהאמור: לדברי התוספות יצירת רשות של שבת או של סוכה בשבת נחשבת עשיית אהל ארעי, גם אם היצירה באה רק על ידי עשיית מחיצה. אך יש להסתפק במחיצה המתרת, שתפקידה רק לחלוק מקומות אבל אינה מעמידה רשות לעצמה. וכגון שרוצה לחצוץ לעשות צרכיו מול ספרים. להלן יתבאר משמעות דברים ששיטת התוספות אינה שווה עם האוסרים מחיצה החולקת מול ספרים.
השו"ע בסי' שט"ו סעי' א' כתב 'ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול'. משמעות לשונו שכל האיסור הוא רק מחיצה שיש בה יצירת רשות. אך בבית יוסף וברמ"א הביאו את דברי המהר"ם דלהלן, ואין הכרח לשלול זאת מסתימת השו"ע.
פרק ד' - שיטת מהר"ם
איתא במרדכי סו"פ כירה רמז שי"א: בחדר שהיה ישן בו מהר"ם היה בו ספרים [רמז שיא] ובכל לילה היה עושה מחיצה עשרה טפחים גובה בפני הספרים לפי שלפעמים היה משתין בלילה ובכל ע"ש היה עושה מחיצה מבעוד יום והיה כורך המחיצה לצד מעלה ומניחה על המוט ומשייר בה רוחב טפח ובליל שבת פושטה למטה לפי שבשבת אסור לעשות מחיצה כל מחיצה שאינה לצניעות בעלמא אסור לעשותה בשבת^[16] עכ"ל. בבית יוסף כתב שיסוד דברי המרדכי תלוי בדברי התו' שאסרו מחיצה המתרת. לפי המבואר, המהר"ם הוסיף נדבך על דברי התוספות, שאסר אפילו מחיצה שרק חוצצת, הגם שאינה יוצרת מקום כלל. ויש לתמוה למה יש למחיצה בעלמא שם 'אהל', הרי אינו מאהיל, והרי הגמרא למדה איסור זה מאיסור עשיית דופן של סוכה, שיש שם יצירת מקום, ואיך למדו זאת למחיצה בעלמא.
עוד יש להקשות מה שהקשו האחרונים (ביאוה"ל שט"ו) מה מועיל שהייתה המחיצה פרוסה טפח מלמעלה הרי קי"ל שמחיצה תלויה אינה מחיצה, וא"כ אין כאן התחלה של מחיצה. ואין זה דומה למה שהתירו לפרוס מחיצה בכילה וכיו"ב כשיש אהל טפח, כיון שבקירוי בכל אופן הוא נותן משמעות מה שמתחתיו, משא"כ במחיצה מהצד כל שם מחיצה חל רק על ידי הדין, והרי מחיצה תלויה אין לה שם מחיצה כלל, וממילא לא התחיל כלל שם מחיצה באהל טפח.
עוד יש להקשות שאם נאמר כדברי המהר"ם שהתחלה של טפח שאינה מכשירה מועילה כהתחלה של טפח כלפי גדר מתרת. מאיזה טעם אסור לעשות דופן שלישית של סוכה, הרי ב' הדפנות סמוכות לה, והן יכולות להיחשב כהתחלה של טפח, וכקושיית ר"ת הנ"ל^[17]. והרי מחיצה שיש בה פירצה עשרה אסור לגודרה בשבת. והאחרונים נתחבטו בזה מאוד^[18].
עוד נסתפקו האחרונים למעשה בדין תריס או דלת שכשסוגר את התריס נוצרה דופן המכשירה את הסוכה. שלפי דברי המרדכי שיש היתר של טפח, הוא הדין יהיה היתר של דלת על צירה. אך מאידך, אם נאמר שמחיצה המתרת היא עיקר פעולת ההכשר, לא תועיל דלת על צירה, כיון שזו גופא פעולת יצירת ההכשר. ומדברי הרמ"א בסי' תרכ"ו, שהתיר לפתוח ולסגור גגון של סוכה, אין ראיה, כיון ששם התקרה בנויה, ועושה את ה'מתרת' בלי ה'מחיצה'. ואין איסור להתיר סוכה, וכל האיסור הוא לבנות אהל, וחשיבות אהל במחיצות חלה רק על ידי הכשר. אבל באופן שעושה רק פעולת הכשר שרי.
אמנם לפי המבואר בדברי ר"ת כשחסר עיקר ההיתר, אין זה נחשב שיש התחלה אפילו של טפח, ומטעם זה אסור לסגור פירצה בשבת, ואילו לדעת המרדכי אפשר דשרי. ולפי זה, לכאורה גם דלת על צירה שמתירה סוכה גם תהיה אסורה.
אך אם נפרש את דברי ר"ת ושאר הראשונים שעיקר האיסור ביצירת רשות הוא יצירת המקום, ורשות הלכתית הוא מקום חשוב. הרי בדלת על צירה אין כאן יצירת מקום כלל, ולכן הדבר מותר. והיתר טפח הוא קולא שהקילו כשחל שם אהל, משא"כ דלת על צירה, יסודה שאין כאן שם בניין כלל.
אך עדיין יש נפק"מ לקולא בשיטת המהר"ם, כיון שלפי שיטת המהר"ם מועיל טפח גם במחיצה המתרת באותו דופן, ואם יש פירצה עשרה ומעמיד אדם למעט את הפירצה, לפי דעת המהר"ם לכאורה הדבר מותר, כיון שיש כאן התחלה של אותה דופן. אך לפי דעת ר"ת, כל שלא חל ההיתר אינו נחשב כלל התחלה. וכפי הנראה, הגם שהפוסקים העתיקו לדינא את דברי המהר"ם, אין זה אלא לחומרא ולא לקולא, כיון שפשטות הסוגיא שהאיסור הוא יצירת רשות. וכמו שדייק המג"א מפשטות הסוגיא בביצה והראשונים להתיר לעשות מחיצה. וראה כעי"ז בארחות שבת עמ' ש"כ בשם הגר"ש אויערבאך.
המגן אברהם הקשה על דברי המהר"ם שאסר מחיצה, מהסוגיא בביצה כ"ב שהתירו עשיית מחיצה בפני הנר, ונדחק לתרץ בזה. אך לפי התוספות וסיעתו אין צורך בזה, כיון שיש לומר שרק מחיצה היוצרת מקום נאסרה.
עדיין יש לברר האם יש קשר בין הקולא שהקל מהר"ם בטפח לבין החומרא שהחמיר בכל מחיצה. כלומר, שכיון שהחמיר בכל מחיצה הוצרך להקל בהתחלת טפח. ובדברי המהר"ם מבואר שהוכיח היתר טפח מהסוגיא של כרוך בודיא, שהותר להמשיך טפח בגג. וצ"ב מה הראיה, הרי בכרוך בודיא נוצר תועלת לאותו מקום באהל לאותו מקום, משא"כ כלפי פריסת טפח, שלא הועיל כלום כלפי החציצה. ועוד, מאי שנא דופן שלישית של סוכה, שהיא המשך של ב' דפנות, ואסור. ושמא לא עושים התחלת טפח מצד לצד, אך צ"ב מאי טעמא.
ונראה שהבין המהר"ם שיסוד היתר כרוך בודיא מיוסד על סברא של 'התחיל מבעוד יום', שיסוד ההיתר תלוי בגברא שכיון שהאדם התחיל פעולת הפריסה מבעו"י לא חוששים שהוא יבוא ויעשה אהל בתחילה. ולפי זה אין נפק"מ אם חל דבר על ידי הפעולה של הפריסה, סו"ס יש כאן היכר שלא יבוא לעשות בתחילה. אך בדופן שלישית של סוכה, שהאדם המשלים את הדופן אינו רואה את זה כהמשך של הדפנות הקיימות, אינו דומה להיתר של טפח. ואילו ר"ת ס"ל שיסוד היתר התחיל טפח הוא שיש כאן מקצת אהל, וכיון ששם אהל חל רק כשהתחיל ההיתר, הרי שאין כאן התחלה. עוד אפשר כמו שכתבנו לעיל, שנחלקו בגדר האיסור – האם הוא עצם עשיית המחיצה, והמתרת הוא תנאי כדי לתת לו חשיבות של אהל ארעי (מרדכי), ולכן התחלת טפח מועילה, כיון שעצם עשיית המחיצה התחילה, או שהמתרת הוא עיקר האיסור (ר"ת), וממילא לא התחיל מתרת כלל.
והנה בדברי הריטב"א מצאנו בזה סתירה. דבחידושיו בסוכה ט"ז כתב היתר טפח לגבי הסוגיא של מצאו סדינים פרוסים, ואילו כלפי דופן שלישית של סוכה בעירובין מ"ד הקשה למה לא מהני מדין טפח. ותי' שה'מתרת' חשוב כמו תחילה, וכמש"כ הרשב"א בשם ר"ת הנ"ל. ואפשר לומר שבסוכה ט"ז הסוגיא קאי לפי שיטת ר' יוסי שמחיצה תליה מתרת. ולכן סובר הריטב"א שלדעת ר' יוסי טפח מהני להיחשב התחלה, משא"כ לדידן. אמנם גם לר' יוסי, אין שם מחיצה לעשות רשות לעצמה עד י' טפחים. וצ"ל שמצאנו שם רשויות גם בפחות מי' טפחים, כגון מקום פטור בהיזמי והיגי וכיו"ב, (שבת ז.). וממילא סגי בטפח, כיון שטפח גם יכול לגדור מקומות, אלא שטפח באויר לא מעלה ולא מוריד, וצריך לדחוק שכיון שהתחיל מין המתיר סגי.
♦

העולה מהאמור

היתר המהר"ם בפרוס טפח מועיל במקום שאינו גודר רשות, אבל במקום שגודר רשות אין להקל באופן שלא התחיל היתר הטפח. אמנם כל זה דווקא בפרוס טפח, אבל במקום שיש דלת על צירה, שפתיחתה מכשירה את הסוכה, מסתבר להתיר.
לעניין סוכה שכדי להכשירה בג' דפנות כשרות, צריך לפתוח את דלת המרפסת, יש להסתפק אם מותר לעשות כן בשבת, ונתבארה סברא להקל בזה. [כיון שהאיסור אינו המתרת בפני עצמו, אלא יצירת המקום, וממילא מועילה סברא של דלת על צירה לומר שאין כאן התחדשות מקום.]^[19]
מותר לשבת לצד המתפלל כשיש מחיצה עשרה, אם יש ספסל ביניהם, שכשהמושב פתוח אין לו שם מחיצה, וכשהמושב פתוח נוצרת מחיצה. (כיון שיש ג' טפחים מהרצפה עד המושב, וכשהוא סגור יש פחות מג' טפחים.) נראה שמותר לסגור את המושב בשבת. וטעם הדבר הוא שלפי דעת רוב הראשונים לא שמענו איסור במחיצה בעלמא שאינה תוחמת רשות. וגם לדברי המהר"ם יש לומר שהספסל חשוב כמו פתיחת טפח. אלא שיש סברא לומר שלדעת מהר"ם צריך שיתחיל את הטפח דווקא לשם היכר, וכאן לא נעשה לשם היכר, מכל מקום, בצירוף שיטת שאר הפוסקים יש להקל.
במשנה ברורה שט"ו י' הביא שנחלקו האחרונים במחיצה המתרת שמתירה תשמיש בפני נר וספרים, באופן שהמחיצה גם מסתירה את הספרים, ולולי דין מחיצה ג"כ היה מותר לשמש, ומסיק שאפשר לסמוך על המתירים כיון שדעת כמה ראשונים להתיר מחיצה כה"ג, כמו שהביא המג"א. וכתב בשעה"צ סקי"ג שיש לעיין בטעם אותם ראשונים, ולא מסתבר שהם סוברים כסברת רש"י שמותרת מחיצה המתרת, שהרי הראשונים דחו את שיטת רש"י. ותי' שסוברים הראשונים שכיון שיכול לכפות כלי על הנר, לא נחשב מחיצה המתרת. ולפי המתבאר יש ליישב בפשיטות, שדעת רוב הראשונים שמחיצה המתרת נאסרה רק באופן שהוא עושה מקום חדש, או מגדירה רשות חדשה. משא"כ במקום שהמחיצה רק חולקת בין דברים.
♦
פרק ה' - סתירת דברי רש"י בדין וילון, ונפק"מ בהעמדת מחיצה קבועה בין חדרים
כתב הרמ"א סעי' א' מותר לתת וילון לפני הפתח אע"ג דקבוע. מקור הדין במימרא של רב בשם ר' חייא בעירובין ק"ב ובשבת קל"ח. ברש"י בשבת שאין אהל אלא העשוי לגג, וברש"י בעירובין כתב שהטעם משום שאינה קבועה אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא עכ"ל. ובתה"ד סי' ס"ח דייק מדבריו שאם הוא קבוע כפרוכת בהיכל יש לחוש שאסור. וצידד לזכות, שרק באופן שהוילון הוא הדלת אסר רש"י בקבוע, משא"כ בהיכל של ארון קודש שיש דלת נוספת. ובב"י דחה את דברי התה"ד, שכוונת רש"י שהוא לא קבוע בזה שהוא לא תקוע מכל צדדיו כקיר, אבל אם הוא תלוי כפרוכת אין זה נחשב קבוע,
בחזו"א תמה, שאם הוא קבוע על המוט הרי זה ממש כמו דלת, שאסור מצד בנין. ובדעת הב"י נראה שוילון אינו נראה כחלק מהבנין אלא כדבר חיצוני, ולכן לא שייך להחשיבו כדלת על צירו. וכמו"כ להניח שעון על זיז, וכל כיו"ב שאין שום שייכות של חיבור, מותר. ובלשון הרמב"ם בפרק כ"ב הלכה כ"ה משמע שאפילו בקרקע רק תקיעה אסורה, אך תמהו על דבריו. ועכ"פ באופן שאין שום חיבור והשחלה בתוך הדבר לא שייך איסור, אבל במסילות של חלון נראה שחשוב לכו"ע כמו דלת על צירה.^[20]
ויש לעמוד על סתירת הדברים ברש"י, שבשבת דף קל"ח לא הזקיק שום תנאי, ובכל אופן התיר מחמת שאין אהל אלא עשוי לגג. ולמה בעירובין הצריך עוד תנאי, שאינו קבוע. ולפי מה שנתבאר לעיל שיש אופנים שיש מחיצה אסורה לפי דברי רש"י, כגון באופן שיש ב' מחיצות ומשלים עליהן מחיצה שלישית. או בתוספת מחיצה רביעית לדעת רבי אליעזר, א"כ יש לומר שרש"י בעירובין הוסיף תוספת זו לומר שאפילו באופן האסור לעשות מחיצה, מכל מקום בוילון שרי. ומקור דבריו הוא מהמבואר בדבריו בשבת קכ"ה ב' ובסוכה כ"ח, שאפילו לר"א כל האיסור בפקק החלון הוא רק באופן שהדבר קבוע. אמנם בסוכה כ"ח ר"א לא הכריע להתיר, אך רש"י בשבת קכ"ה ב' סתם להתיר זאת.
אמנם כל זה לפי מה שנתבאר לעיל בביאור דברי רש"י, ועולה שלדינא גם וילון קבוע אינו אסור באופן שעושה רק מחיצה או תוספת על הבנין הקיים. ורק לר"א יש לדון כדין פקק החלון. ולפי שאר הראשונים, שלא נאסר אלא מחיצה המתרת, ג"כ פשיטא שאין לחוש בזה כלל.
והנה הרבה ראשונים חלקו על דברי רש"י, ונשארו בשאלה על דבריו, ולא העמידו בשיטת רש"י משנה סדורה, לבאר באיזה אופן אסר גם במחיצה. ונראה מדבריהם שהם הבינו ברש"י שבכל אופן של מחיצה מותר. ולפי זה, אם בדברי רש"י מבואר לאסור וילון קבוע, יש ללמוד שלשאר ראשונים ודאי אסור. ואכן התה"ד למד מכח דברי רש"י הללו איסור בוילון קבוע. ואילו הב"י העמיד את דברי רש"י בתפוס מכל צדדיו ואינו נע ונד. וכתב המשנה ברורה שט"ו סק"ו שאם תופס את הוילון בכל צדדיו הדבר אסור. וכתב בשעה"צ שבפמ"ג משמע שאסור מן התורה, אבל כל זה רק באופן שעשוי על כמה ימים, שאם לא כן הדבר מותר, ולא גרע מפקק החלון. ^[21]
♦

לתת ספריה לחצוץ בין חדרים

ומכח זה כתב בספר הליכות שבת, שאם יש ספריה ששמים אותה בפתח שבין ב' חדרים כדי לגדור אותם לשני חדרים, כמו שמצוי בבתי כנסיות וכיו"ב, שאם הדבר נעשה ליותר משבוע יש לזה חשיבות של קביעות והדבר אסור, שהרי מבואר להדיא בתה"ד שבוילון קבוע בפתח אסור. ואף לדברי הב"י יש לאסור, כיון שהספריה קבועה ואינה זזה. ובארחות שבת עמ' שי"ז 'אסור מן התורה להעמיד מחיצה שמטרתה לחלק בין שני מקומות, אם מטרתו לקיימה שם לקבע, והיינו שתשאר שם לכמה ימים וכן אסור מן התורה לסלק מחיצה העומדת לכמה ימים משום איסור סותר איסור תורה זה נאמר אף במחיצה שאינה בגדר מחיצה המתרת'.
וכל זה תימה גדולה, שהרי מבואר להדיא בדברי רש"י בסוכה כ"ח שפקק החלון שנחלקו בו ר"א ורבנן הוא דבר קבוע, ואעפ"כ נחלקו רבנן. וכמש"כ רש"י שם 'התם מבטל ליה - להאי פקק לגבי חלון, וחשיב ליה מכותל עצמו - הלכך הוי מוסיף, אבל סדין - אנן סהדי דלא מבטיל ליה לגבי סוכה, וסופו ליטלו'. ונראה מדברי רש"י שפקק החלון נעשה לביטול לקיר, ובודאי מדובר אפילו אם נעשה על כמה ימים, ולא נתבארה בשום מקום הגבלה בעניין פקק החלון. ובשו"ע סי' שי"ג התיר פקק החלון, ובביאור הלכה כתב שאם אינו עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות אסור, כמוסיף על אהל קבוע. אבל בכה"ג שעשוי על כמה ימים ואינו קבוע, וכגון שעשוי לימים מספר אפילו לשבוע שבועיים ויותר, לא שייך לאסור בכה"ג. ובארחות שבת הנ"ל הביאו בשם הגר"ש אויערבאך שמריהטת כל הראשונים שכתבו שאין אהל אלא בגג מבואר איפכא מהפמ"ג. [וראה מה שכתבו בארחות שבת עמ' ש"א הערה ג'כב.]
ולפי מה שנתבאר למעלה, דברי רש"י בוילון לא באו לאסור בכה"ג. אך לכאורה צדקו דבריהם, שלפי התה"ד והב"י יש מקום לחוש לאיסור, והוא נגד הנ"ל.^[22]
ונראה שיש לדחות זאת, שרק לגבי וילון שהוא יוצר את המחיצה על ידי פריסתו, הבינו התה"ד והב"י שיש כאן חשיבות של אהל באופן שנעשה לקבע, אבל בדבר שהמחיצה כבר בנויה ורק חוסם איתה מקום, לא שייך לאסור מצד נתינתו במקום מסוים. ולהלן בסעי' י"ג בעניין בגד שפורסין על גבי החבית, יש שכתבו חילוק זה, שאין לאסור מכסה של סיר כיון שאינו דרך פריסה. והגם שחילוק זה מחודש, אך כיון שעיקר האיסור הוא מחודש, ומקורו מדקדוק בדברי רש"י שלא נזכר בשאר ראשונים. ואף בדברי רש"י במקו"א גרס באופן אחר, בודאי שאפשר לקבל חילוק זה^[23]. ראה להלן בדין המיטה, שנחלקו האחרונים האם מיטה שבנויה ועומדת והזיז אותה למקום אחר, אם נחשב שהוא עשה את הדפנות.
אמנם מסתימת השער הציון משמע שהבין שדין וילון קבוע כדין פקק החלון, אבל היא הנותנת שבדבריו בביאור הלכה בריש סי' שי"ג אסר בפקק החלון רק באופן שמתפרק רק לעתים רחוקות. וזה בודאי לא שבוע שבועיים. ואדרבה אפשר שיש ללמוד להקל אפילו בפריסת וילון ולהדקו בצדדים לשבוע שבועיים.
יש להוסיף בכל זה, לפי המבואר בחלק א' שלדעת הרמב"ם לא שייך איסור דאו' של בונה בדבר שאינו מחובר ממש לבניין. ואפילו בדלתות הבית כתב שאם לא תקע אינו חייב, ואסור רק שמא יתקע. וממילא בכה"ג שאינו מחברו לבניין, ורק מניחו בודאי מותר.
♦

העולה מהאמור

א. מבואר בגמרא להתיר תליית פרוכת, כיון שהוא מחיצה ולא קירוי [רש"י] ואינו קבוע [רש"י עירובין].
ב. התה"ד דייק בדברי רש"י שמשמע שפרוכת קבועה אסור, וביאר שאם הפרוכת קבועה לזמן אסור ליתנה. וצידד התה"ד שנאסר רק במקום שהפרוכת משמשת כמו דלת, אבל פרוכת ארון קודש, שיש גם דלת וגם פרוכת, מותר. הב"י מבאר שרק במקום שתופס אותה מהצדדים אסר רש"י. ולפי זה, פריסת סדין ותפיסתו בצדדים אסור בעשוי לזמן. וצ"ב בטעם האיסור, הרי אינו טפל לבית, וכמו שנתבאר למעלה. ואפשר שכיון שנעשה בצורה של פריסה והידוק, אסור. וצ"ב טובא מאין יצא זאת.
ג. לפי זה יש מי שכתב לאסור להזיז ארון לצורך מחיצה לזמן של יותר משבוע. ויש לחלק ולומר שרק באהל שהוא פעולת פריסה יש יותר דמיון לאהל, ולכן נאסר בקבוע. וצ"ע. ונראה שיש להעמיד באופן זה את חומרת הב"י. אבל בדבר קבוע כארון שמזיזו למקום אחר אין לחוש בו.
ד. לולי דברי התה"ד יש לפרש שגם בקבוע הותר, אלא רש"י בעירובין הוסיף סברא נוספת להתיר גם לפי שיטת רבי אליעזר. וכמבואר בסוכה כ"ח שחומרתו של ר"א אינה נוהגת בדבר ארעי [עכ"פ ספק].
ה. כ"ז בוילונות של ארון קודש שפעמים שמחליפים אותם ואינם כחלק מצורת הארון קודש, אבל וילון של בית, שנעשה כחלק מקביעות הבית, יש לחשוש שדומה להכנסת דלת על צירה. ראה בסמוך.
♦
קיצור דיני אהל

חיבור לבית

אסור מן התורה לחבר דלת לבית אפילו שהדלת תלויה על ציריה ואינה מחוברת, כיון שחיבור קבוע לבנין נאסר משום בונה. אך דבר המונח על גבי הבית כשעון קיר, אפילו אם הוא מונח לזמן מרובה אין לו חשיבות של חיבור בנין. [ובעניין פרוכת ארון קודש הבית יוסף התיר והחזו"א פקפק, ובעניין וילון של בית אפשר שיודה הבית יוסף לאיסור.] אך דעת הרמב"ם שחיבור דלת שאינה תקועה פעמים שאסור רק מדרבנן. באופן שאינו ממש טפל לבנין, אך אסור מדרבנן שמא יתקע, ואף בדבר שאין בו תקיעה אסור^[24], משום מחזי כבנין^[25]. [אך למעשה נראה שא"א לצרף סברא זו בספיקות, כיון שיש מבוכה בהבנת דברי הרמב"ם באיזה דלת הוא דאו' ובאיזה דלת מדרבנן, ונתבאר בח"א פ"א.]
פריסת סכך בחצר שיעמוד באופן קבוע אסור מהתורה.
♦

אהל קבע וארעי

פריסת סכך במקום העשוי לזמן, אך מצד צורת המבנה אין מניעה להשאירו לזמן מרובה, כגון סוכה, אסור מן התורה לדעת הר"ח וסיעתו. יסוד האיסור אינו מצד בונה, כיון שאינו חיבור לבנין, אך נאסר מצד אהל, שהוא תולדת בונה. ונאסר בכל מקום שמאהיל טפח בצורה שאינה ארעית.
גגון של מרפסת סגורה שמוציאים אותו בסוכות לצורך הסוכה, אם נעשה על מסילות כחלון מותר לפותחו בשבת. אך אם הוא מסירו לגמרי ומחזירו, יש להסתפק אם אסור מן התורה לפרקו ולהחזירו, כיון שהוא קירוי גמור, או שמא כיון שהוא מתוקן לכך אינו אסור מן התורה. ונראה שיש לדון בו כאיסור תורה. ועל כן אין להתיר לסוגרו, אפילו אם חלק מהגגון לא הוסר^[26].
פריסת סדין במקום שהמבנה אינו מתאים לקבע, כגון פריסת סדין על נקליטי המטה, אסור מדרבנן. והתירו חכמים לעשות כן באופן שהתחיל לפרוס טפח מבעוד יום, או שיש חישוקים במרחק של פחות מג' טפחים זה מזה. אך במקום שאסור לסכך מדאו' לא מועילה התחלה של טפח, כדאי' בפמ"ג א"א סק"א.
באופן שהיה טפח מבעוד יום התירו להמשיכו באהל ארעי, וכנ"ל, כתבו הפוסקים שהכריכה של הבד אינה בכלל הטפח, שאינה עשויה להאהיל^[27]. נחלקו הפוסקים בדין כיסוי שעשוי בצורה של כיווץ הבגד, שנקרא בלשוננו 'אקורדיון'. ובערך לחם למהריק"ש הביא סברא להקל בזה (אך צרף שם סברא נוספת), והחת"ס או"ח ע"ג הביא את דבריו וחלק עליו ואסר, כיון דבעינן היכר שנעשה להאהיל. ועי' מ"ב שט"ו סקי"א.
פריסת סכך על מקום העשוי כמין צריף שאין בו אהל טפח. (כפי הדינים המבוארים לעניין סוכה העשויה כמין צריף בשו"ע תרל"א י', שעומד באלכסון מקצה הקירוי למעלה עד הקרקע ממש עי"ש.) אם הדבר קבוע ממש לעולם, כסוכות המצויות בגנים ציבוריים וכיו"ב, הרי זה אסור כדין בניין.
פריסת סכך על מקום העשוי כמין צריף וכנ"ל, אך באופן שאין דעתו להשאירו בקבע, מותרת מן התורה. ומדרבנן אין לעשותו אלא אם כן הוא מתוקן לסכך, ותלאו במקום מבעוד יום עם חוט ומשיחה, ובשבת מושכו להעמידו על מקומו.^[28]
קרש שסותם אתו את החלון, באופן שאין בו משום מוקצה, מותר לתתו בחלון, ואף שהוא נשאר לזמן ואין בזה איסור, כיון שאין דעתו להשאירו כטפל לבנין. אך אם הדבר נעשה כטפל לבניין, אסור מהתורה. ובביאור הלכה סי' שי"ג ד"ה ולא, שאם עומד להיפתח לעתים רחוקות אסור, וצ"ע, עי' הערה^[29].
כתבו הפוסקים שקרש שסותם אתו חלון שנמצא בתקרת הבית, אם המקום משמש כחלון או כפתח יציאה, הרי דינו כחלון מן הצד הנ"ל. עפ"ד המג"א, הו"ד במ"ב שי"ג א', וצ"ע אם יודו בזה הרמב"ם והר"ח, ומסתבר לקולא. אמנם באופן שיש ארובה שיש לה דפנות בפני עצמה, וכשמכסה אותו מכסה את כל התקרה של אותו מקום, יש להסתפק. מצד אחד יש כאן היתר של 'פתח', מצד שני חמור יותר, שהוא מכסה את כולו, ומצאנו שהחמירו במקום שמכסה את כולו. ובמג"א סק"ז חושש להחמיר.
♦

אהל ביד

דעת כמה ראשונים להתיר החזקת אהל ביד להגן כשאין לו דפנות^[30] [ולדעת החזו"א משמע שאף ביש דפנות^[31]], אך לדעת הר"ח וסיעתו נראה שהדבר אסור, כיון שהאהל עשוי להגן. לדעת הר"ח עשיית קירוי ארעי פעמים שאסורה מהתורה, ולכן החמירו חכמים גם על החזקת אהל ביד לשם אהל. וראה בסמוך בדין הכובע.
לפי הכרעת השו"ע [שו"ע ש"א מ'] כדעת הר"ח וסיעתו, אסור ללבוש כובע שמש שיש בו טפח בשבת משום אהל, אבל שאר כובעים, שהשוליים נעשים לנוי, המנהג להקל, אך באופן שיש גשם או שמש יזהר לא להורידם כלפי ראשו בכוונה להגן.^[32]
המנהג בשמחת תורה לעשות חופה מעל החתנים, ולדברי הר"ח יש לחוש ולאסור, אך יש ללמד זכות שהחופה נעשית לכבוד בעלמא ולא להגן^[33]. אך במקום שנעשה להגן מפני הגשם, כגון באופן שקוראים בתורה במקום פתוח ופורסים טלית להגן מפני הגשם, יש לחשוש בזה לשיטת הר"ח והרמב"ם, ופשטות דברי השו"ע כמותם. אך גם לדבריהם האיסור הוא מדברי סופרים.
לדעת הר"ח והרמב"ם לא מצאנו שהותרה עשיית אהל ארעי להגן באופן שמקדים את הסכך לדפנות, כיון שעושה להגן. אך לדעת רש"י מותר.
♦

נטיית פרוכת

הגם שנתבאר שמותר להחזיק אהל ביד שלא להגן, גם לדעת הר"ח, מכל מקום פרוכת שנועדה להגן מהצד, דעת הר"ח והרמב"ם שחכמים אסרו לנטותה באופן שייווצר אהל טפח. והשו"ע פסק כמותם לאסור.
וילון/פרוכת התלוי בחצר, אסור להטותו לפורסו כסכך על גבי עמודים. ולדעת הר"ח נראה שיש אופנים שחייב, ועי' הערה.^[34]
♦

גגון של עגלה ^[35]

יש שני אופנים של אהל ארעי - אוהל שיש בו קירוי טפח אך נעשה בצורה ארעית, ככילה וכגגון הנפתח ונסגר. ויש אהל ארעי שאין בו קירוי טפח, ולא נעשה בצורה ארעית, אך גם אינו חיבור לעולם.
באהל ארעי שיש בו קירוי טפח, אסור לפורסו מלכתחילה, אבל אם הוא פרוס מתחילה טפח מותר להמשיכו כולו. ובאהל ארעי שאין בו קירוי טפח, יש שהתירו לפורסו מלכתחילה, אך דעת הר"ח וסיעתו לאסור, וכן פסק השו"ע, אלא אם כן הוא מתוקן בחוט ומשיחה מבעוד יום. באהל שיש בו קירוי טפח לא מועיל חוט ומשיחה לדעה זו.
אסור להרכיב גגון של עגלה על העגלה, כיון שהרי הוא עושה אהל ארעי.
גגון המורכב מבעוד יום נחלקו הפוסקים בדינו. דעת החזון איש שכיון שעיקר איסור אהל מיוסד על איסור בונה, ממילא כיון שאין כאן יצירה חדשה כלל, מותר לפותחו. אך לדעת הר"ח וסיעתו, שאהל נאסר גם באופן שאינו 'בונה', אין ראיה להתיר, וכן דעת האור לציון. אך עדיין המקל יש לו על מה לסמוך, שיש לומר שלא גרע מדלת הגג, שמותר לפותחה ולסוגרה.^[36]
♦

כיסוי חביות סירים ועגלת אמבטיה

כפי המתבאר באופן שעושה תקרה לחלל, פעמים שעובר איסור דאורייתא, אך כל זה רק באופן שהוא צריך את החלל שבין התקרה לרצפה. אבל במקום שאין לו צורך לחלל שבין התקרה לרצפה, ועיקר מטרתו לכסות את הקרקע, והחלל נוצר ללא צורך, אין בזה איסור אהל. אך פעמים שהדבר אסור מדברי סופרים.
באופן שאין לו שימוש כלל בחלל שנוצר הדבר מותר, ולכן מותר לכסות סיר בשבת, הגם שנוצר חלל טפח בין המכסה לבין האוכל, כיון שאין תועלת באויר שבין האוכל לבין המכסה. אמנם יש אופנים שחלק מהפוסקים אסרו גם בכיסוי כזה. ויש שהתירו לגמרי בכל אופן. ונקטינן לדינא [לפ"ד הבא"ח] שאין צריך להחמיר בזה אלא בכלי גדול, ובכיסוי שלא ניכר בו שהוא מיוחד לכיסוי הכלי. ולכן מותר לכסות סיר של קוגל במכסה המיועד לו, אם נשאר חלל טפח, אבל לפרוס מגבת על הסיר אסור כשיש חלל טפח. ויש שנקטו שסיר של קוגל אינו נחשב סיר גדול. וכל זה רק באופן שהוא מכסה את כל הסיר, אבל אם הוא מכסה רק מקצת הסיר, לא חששו בזה משום מחזי כאהל.
עגלת תינוק הקרויה 'אמבטיה', שהיא כמין קערה עמוקה שהתינוק שוכב בתוכה, ויש בה כיסוי מובנה על חצי הקערה, להכניס בתוכה את רגלי התינוק, מותר לחברה לעגלה ולפרקה, כיון שאין לו שום צורך שייווצר חלל בין התינוק לכיסוי (ובשונה מכיסוי על ראש התינוק, שצריך שייווצר חלל לנשום). והרי זה כמו כיסוי סיר, שמותר, ואין לחשוש מהאיסור המבואר בכלי גדול מכמה טעמים א - הכיסוי הוא רק על חלק מה'אמבטיה' ב - ניכר שהכיסוי מיוחד לעגלה זו.
כל זה באופן שנותן את הכיסוי כשמיכה, ואין לו צורך באויר, אבל אם הוא מעוניין שהתינוק יהיה מוגן אבל יכנס אויר לתינוק, יש לחשוש בזה לאיסור אהל, ואין להסיר את הכיסוי לגמרי או לחברו מתחילה בשבת.
באופן האסור, יש שנתנו עצה לשים כר יחד עם התינוק, כדי שלא יהיה חלל טפח, ואח"כ להסיר את הכר. אמנם לדעת הרמב"ם לא מצאנו היתר של מחיצה העשויה מאליה במחיצה העשויה להגן, וצ"ע עי' הערה^[37], מכל מקום יש לצרף כאן שבנידו"ד ודאי אין חשש דאו', אפילו לדעת הרמב"ם כיון שעומד לפתיחה וסגירה.
♦

הכנסת קרש שעל גבי המיטה, הרכבת שלחן על חמורים וכיו"ב

מבואר בגמרא שאסור לערוך מדורה של עצים כעין בניין, וכן ביצים וכן קדירה וכן מיטה. ונחלקו רבותינו בפירוש איסור זה. לדעת הרמב"ם, הדבר נאסר באופן שנעשה ערימה כעין בניין, ואם מתחיל את הערימה מלמעלה למטה, מותר כיון שאינו עושה דרך בניין. ואין משום אהל רק באופן שעשוי להגן. וכפי שנתבאר, בדבר זה הרמב"ם מצמצם את גדרי אהל משאר הראשונים.
לדעת הראשונים הדבר נאסר במקום שנוצר כעין אהל, בכל מקום שיש לו תועלת בחלל שנוצר, הגם שאין לו שימוש בסיכוך. והקילו חכמים כשמתחיל מלמעלה למטה, כיון שבשעה שנתן את העליון, עדיין לא היו דפנות. וס"ל שלא החמירו בעשיית אהל שאינו צריך להאהיל ממש, אלא באופן שיש דפנות^[38]. ויש שכתבו שהטעם הוא משום שינוי.^[39]
בניית לגו: לדעת הרמב"ם נראה שאסור כעין עשיית מדורה. ולדעת הראשונים, הדבר נאסר רק באופן שנוצר כעין אהל טפח. ועל כן באופן שנוצר בלגו אהל טפח וכוונתו להכניס שם את חלקי המשחק, יש לאסור לכו"ע. לדעת הרמב"ם שיש כאן כעין בניין, ולדעת הראשונים משום אהל טפח.
פתיחת שלחן מתקפל מותרת מג' טעמים א - השולחן לא נעשה לאהל תחתיו, ב - אין לשלחן דפנות. ג - השלחן מתקפל ככסא טרסקל, ואינו מחדש כלום במבנה.
להכניס דיקט למיטה מותר כיון שאינו עוסק בהעמדת הדפנות. לדעת המ"ב, אם מביא את המיטה למקום מסוים אסור לשים את הדיקט, כיון שזה נחשב שהוא מעמיד את הדפנות, ובחזו"א מקל בזה^[40].
♦

דיני מחיצה

מותר לעשות מחיצת ארעי בשבת. אך במקום שהדבר תוחם רשות נאסר לעשות מחיצה. ונחלקו הראשונים בגדר האיסור. ונבאר בס"ד את הדינים לשיטות הראשונים:
אסור לעשות מחיצות בשבת, כדי להתיר טלטול בתוך רשות הרבים וכרמלית, וכן על מנת להגדיל את תחום שבת לכו"ע. אך שיטת רש"י היא שטעם האיסור אינו מחמת יצירת רשות הלכתית, אלא מחמת שיוצר שם מקום לעצמו, ועל כן הדבר אסור גם במקום שאין בו איסור טלטול.
באופן שעושה את המחיצות לצורך דברים אחרים, וממילא הותרה הרשות, לדעת רש"י הדבר אסור, כיון שעצם יצירת המקום נאסר, ולדעת שאר הראשונים מותר. באופן שעושה את המחיצה על ידי בני אדם שלא בידיעתם, מותר הדבר לכו"ע. לדעת הראשונים טעם ההיתר הוא כיון שלא כיונו לעשות רשות, ולדעת רש"י טעם ההיתר הוא כיון שהיא עשיית מחיצה שלא כדרך.
באופן שעושה דופן שלישית בסוכה מבואר בגמרא לאסור, לפי שיטת רש"י האיסור הוא מחמת שעל ידי ג' מחיצות הדבר נהפך למקום ולרשות, ולדעת שאר הראשונים הטעם הוא שג' מחיצות הוא שיעור הכשר סוכה.
מחיצה החולקת בין רשויות מותרת לדעת רש"י, כיון שלא נוצרה כאן רשות. והגם שנוצרה כאן תוספת על הבנין הקיים, הדבר מותר לדעת רבנן שתוספת על אהל ארעי מותרת. ואף לר"א אפשר שהדבר מותר, כיון שהמחיצה אינה טפלה לבנין, ולא דומה לפקק החלון. אך לדעת ר"ת וסיעתו, כיון שנוצרה כאן רשות הלכתית, הדבר אסור. ופשט התלמוד כפי גירסת הספרים כשיטת רבנו תם.
מחיצה שאינה חולקת רשויות אלא מפרידה בינה לבין הספרים לצורך תשמיש של גנאי או כנגד המתפלל וכיו"ב. לדעת רש"י מותרת, ולדעת המהר"ם אסורה, ובדעת שאר הראשונים מדייקים האחרונים שדעתם להתיר. ונתבאר הטעם שרק יצירת רשות נאסרה ולא הכשר על ידי מחיצה. להלכה למעשה, בבית יוסף וברמ"א הזכירו את דברי המהר"ם ובשו"ע לא הזכירו, ונקטו הפוסקים שלכתחילה ראוי לחשוש לדבריו, אך בצורך גדול אפשר להקל.
לדעת המחמירים במחיצה אף שאינה חולקת רשות, הותר להתחיל טפח מבעוד יום אע"פ שהטפח לא מועיל כלל להפריד. אך במחיצה היוצרת רשות אין לסמוך על זה, כיון שנקטינן לעיקר שכל עוד שלא חל ההכשר, אין זה נחשב שהמחיצה התחילה להפריד. אבל להמשיך דפנות סוכה קיימת, כגון שבחלק מהסוכה יש דפנות וסכך כשיעור סוכה כשרה, ובחלק מהסוכה חסרות דפנות והאדם ממשיך את הדפנות להכשיר לשבת שם, מותר, בדבר שאין בו משום בונה ותוקע ומוקצה.
ספסל שכשהוא פותח את המושב נוצר מחיצה עשרה (כגון שיש יותר מלבוד בין המושב לקרקע, ועל ידי שמרים את המושב נשאר פחות מג' טפחים), מותר לפתוח את המושב אפילו על מנת להתיר הפסקה בינו לבין הספרים וכיו"ב, וכפי שנתבאר שתוספת טפח מועיל למחיצה המתרת שאינה תוחמת רשויות, אף כשלא התחיל ההיתר. אבל אם תוחם רשות על ידי פתיחת המושב אסור (כגון ספסלים שנמצאים ברה"ר ועושה כן להתיר טלטול), ולא הקילו טפח שאינו מתיר אלא במחיצה המפרידה ולא במחיצה התוחמת ויוצרת רשות.
♦ ♦ ♦
הנאה ממשמשי ע"ז מחמת השימוש בסכין♦ חשבון שנות בכור וקדשים - מן הלידה, או 'להרצאה'?♦ בדין מים שבשכונת המת ובזמן התקופה, האם יש לחשוש לסכנה

הערות שוליים

↑ מבואר שם שר"א נסתפק בנתינת סדין מחמת הצל, ולא מבואר להדיא אם מדובר בתקרה או בכותל. ומבואר בגמרא שר"א נסתפק בזה, שאפשר שזה יותר קל מפקק החלון, כיון שאינו מבטלו לסדין להיות חלק מהסוכה. אבל במקום שהוא מבטל שיהיה חלק מהסוכה, בודאי אוסר ר"א. ולפי המבואר בעירובין הנ"ל שלר"א גם במחיצות יש איסור של תוספת, הרי שמוכרע שהספק הוא גם בתוספת סדין מהצד. ובשיטת רש"י יתבאר בס"ד לקמן. כשאמרו תוספת על אהל ארעי, פירושו תוספת שהיא ארעי, אבל היא יכולה להיות תוספת גם על אהל קבע, כמו פקק החלון שהקיר קבוע.
↑ לשון רש"י מסכת שבת דף קכה עמוד ב 'לפרוס מחצלת על ארבע מחיצות או על ארבע קונדסים להיות צל לאהל מן החמה, ודוקא גג, אבל מחיצה - לאו אהל הוא, ושרי לפורסה לצניעות, כדאמרינן עירובין (צד, א) בעובדא דשמואל, ופקק החלון דמתניתין - משום דבנין קבוע הוא ומיחזי כמוסיף על הבנין'. עכ"ל. מבואר להדיא שרש"י פירש את הפקק על הצד, וטורח ליישב למה נאסר. מוכח שגם מחיצה מהצד אסור. אמנם אכתי צ"ע טובא, שמשמע ברש"י שכל האיסור בפקק הוא רק מחמת מוסיף על הבנין, ולא מצד איסור מחיצה. והרי מבואר בעירובין שלדעת ר"א יש לאסור מוסיף על מחיצה, גם ללא שמחזי כבנין. ועי' בפני יהושע סוכה ט"ז ב' מה שביאר. ולהלן נסדר את הדברים בס"ד. לכאורה בלא"ה קשה על דברי רש"י, שהרי בגמרא להדיא השוו בין פקק החלון לבין מוסיף על אהל ארעי, אך פשטות דברי רש"י היא שכל מחלוקת ר"א ורבנן היא בתוספת על קירוי, כגון בשייר טפח, וזה דומה לפקק החלון שהוא בצד בבנין קבע, ושוה אהל בקירוי לחלון בבנין קבע. והמהרש"ל גרס ופקק החלון דמתניתין הוי בגג מלמעלה ולא מן הצד, וכפי מה שתו' הביאו בשמו. ודברינו הם כפי גי' הספרים, וכדעת הפנ"י שתו' כתבו כן רק לפי פירושם ברש"י.
↑ אמנם רש"י בדף קל"ז ב' פירש את פקק החלון בארובה. וצ"ל שכיון שהגמרא שם להו"א מדמה את פקק החלון לפריסת משמרת, וכפה"נ לכן רש"י ביאר את פקק כעניין המשמרת.
↑ הרמב"ם בהלכות שבת פ' ט"ז הלכה כ"ב כתב שמחיצה של רה"י שנעשית בין בשוגג בין במזיד בשבת אינה מתרת, אא"כ נעשית מאליה או שלא מדעת. וכתב המ"מ שהרמב"ם דימה מחיצה העשויה מאליה למחיצת אדם שלא מדעת, ולכן אסר בין בשוגג בין במזיד. וכתב המ"מ ש'הרשב"א כתב שכל שנעשית בשגגה אפילו נתכוין העושה לטלטל בה הרי זה מותר לטלטל בה. וכתב שאינו יודע עיקר לדברי רבינו. ומ"ש נ"ל'.וכוונת הדברים היא שהרשב"א למד מדברי הגמרא שאמרה שללא דעת המחיצה כשרה, שמוכח שכל שעשה את המחיצה בשוגג מהני מחיצה. אך הרמב"ם למד שיסוד היתר שלא מדעת הוא שכשנעשה שלא לדעת חסר בעיקר שם גידור, כיון שאין לזה חשיבות, וכשהוא מכוין לשם גידור חלה המחיצה מאליה. הרי מבואר שיש כאן מחלוקת בין הרשב"א לרמב"ם האם כוונת ההיתר היא הגורם של האיסור (רמב"ם) או המציאות של ההיתר הוא הגורם של האיסור (רשב"א). ושיטת רש"י היא שבבני אדם הגורם של האיסור הוא כוונת ההיתר, ואילו במחיצות גמורות עצם יצירת המקום הוא האיסור.
↑ וכמשמעות הגמרא בעירובין, שהוא מודה לאסור דופן ד'.
↑ סוכה כז: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי ואמרי לה בקיסריון, והגיע חמה לסוכה. אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט. הגיע חמה לחצי הסוכה, אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? - אמר לו: אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי נביאים. הגיע חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל יוחנן סדין ופירש עליה. הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא. לא מפני שהפליגו בדברים, אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם. - היכי עביד הכי? והאמר רבי אליעזר: אין יוצאין מסוכה לסוכה! - רגל אחר הואי, - והאמר רבי אליעזר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל! - שבת הואי. - ותיפשוט ליה מדידיה, דתנן: פקק החלון, רבי אליעזר אומר: בזמן שקשור ותלוי - פוקקין בו, ואם לאו - אין פוקקין בו. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך פוקקין! - התם הוא דמבטל, אבל הכא דלא מבטל - לא.
↑ כמשמעות הגמרא בסוכה, שר"א לא רצה לומר מה שלא שמע מרבותיו, לכאורה כוונתו היא שלא רצה להקל בלי מקור, שהרי אם היתה דעתו להחמיר, מסתמא היה רשאי לומר את דעתו. אך בלשון הגמרא משמע לכאורה להיפך, שהרי הקשתה הגמרא ונפשוט ליה מדידיה מפקק החלון, והיינו שיפשוט לו לאיסור, עי"ש.
↑ ולכאורה רש"י בעירובין נכתב יותר מאוחר, שטרח ליישב את גרסת הספרים, שלא יוקשה משיטתו.
↑ רש"י סוכה טז: ומאי מעשה, דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת שכחו בציפורי ולא הביאו ספר תורה בערב שבת, [שהיה דרכן להצניע ספר תורה בבתים מפני הנכרים, ואותו הבית שהניחו לתוכו] היה בבית אחד שבחצר בית הכנסת, ובתים הרבה היו פתוחין לחצר ולא עירבו, או שהיו חצרות הרבה פתוחות לאותו מבוי, ובית הכנסת פתוח לו, והיה ספר התורה בחצר שכנגד בית הכנסת, ולא נשתתפו במבוי, ואסור להוציא מן החצרות למבוי, ופרסו סדינין על גבי עמודים שהיו לרוחב המבוי, וחלקו את המבוי ולא היו פתוחים מן המחיצה ולפנים אלא בית הכנסת וחצר שכנגדו, והביאו ספר התורה, שהרי שאר החצרות נסתלקו, ואין איסור כאן.והלא הכל מודים כו' - לא גרסינן, דמחיצה בלא גג לאו אהל הוא, ומחיצה כזו מותר לעשות, כדאמרינן בפרק כל גגות (עירובין צד, א) אמר להם שמואל: נגידו לי גלימא.רש"י עירובין פו: לא הביאו ספר תורה - לבית הכנסת, ובחצר אחרת הוה, והיו מביאין אותו דרך חצר שאינה מעורבת, ופרסו סדינין על גבי עמודין להיות מחיצה מפסקת אצל מחיצות החצר, מבית שהיה ספר תורה מונח בו ועד בית הכנסת, וכעין מבוי קטן כדי הילוך בין סדינים למחיצות החצר, ולא היו בני החצר אוסרים שם - שלא היה פתח פתוח לו אלא אותו פתח לבדו, והנך סדינים מחיצה תלויה הואי.הכל מודים - ר' אלעזר ומחלוקתו שנחלקו בתוספת אהל עראי גבי פקק חלון, דאיכא למאן דאמר פוקקין בו, ואף על גב דמוסיף על אהל עראי הוא - מודים שאין עושין את כל האהל לכתחלה בשבת, בפרק כל הכלים (קכה, ב).
↑ עי' פנ"י סוכה ט"ז א' שלרש"י מחיצה המתרת אסורה, ובתנאי שיהיה דרך בנין. עי"ש, שפירש בדברי רש"י שמקל במחיצה המתרת רק באופן שיש תרתי לריעותא - גם אינו גג וגם אינו קבוע. לכאורה הדברים צ"ב, מהכ"ת לרש"י כל הני כללי. אמנם לפי דרכינו בפנים הדברים קרובים לזה. שבסוגיא בסוכה כ"ח מבואר שכשאינו בטל לשאר דפנות או לכותל, גם לר"א לא חשיב תוספת, וה"ה לרבנן, באופן שאינו בטל לכותל לא מהני מתרת. אך לפי דרכינו, אין זה גדר של תרתי לריעותא, אלא כל יצירת מקום אסורה לרש"י, וג' דפנות חשוב יצירת מקום, ומחיצה בעלמא לא חשובה אהל כלל. ור"א נחלק על רבנן לאסור תוספת רק באופן שהתוספת משתייכת לעיקר.במגיני שלמה שבת קכ"ה ב' ד"ה הכל כתב שרש"י מודה במחיצה באופן שהיא גורמת שהמקום ייחשב מקום, והוא הדין בסוכה, שכיון שהסוכה מוכרחת לדפנות, זה נחשב עשיית אהל, והוא הדין בבית, אם רק על ידי המחיצה יהיה לזה שם בית. וכלפי מה שאמרו בגמרא שם שאסור לעשות היקף בנ"א להתיר רשויות, צ"ל שכיון שע"י בנ"א נוצרת הרשות אסור, וכמו שנתבאר בדברינו שגם לרש"י יש הגדרה של יצירת מקום לעצמו. אך בק"נ פי"ז סי' ח' אות ק' הביא בשם המגיני שלמה שע"י הדפנות נחשב שהוא עושה גג, ותמוה מאוד מה יענה על איסור היקף בנ"א.באור זרוע סי' ע"ח מחבר בין דברי רש"י לדברי התו', אך משאיר את גירסת הגמרא בסוכה ט"ז הנ"ל. וזה קשה מרש"י בסוכה ט"ז שמחק גירסא זו. דברי המהר"ח או"ז בפירש"י הבאנו בפנים בשי' הרמב"ם, שיש איסור רק באופן שהוא יוצר רשות הלכתית, אבל מחיצה שעיקרה לצניעות (עירובין צ"ד), הגם שהיא מועילה בגדר ההלכתי, אין זה נחשב עשיית אהל. אבל בשיטת רש"י שלפנינו צ"ע לומר כן, וכפי שנתבאר שבדברי רש"י בעירובין מ"ד נראה שכל גדירת רשות אסורה, אפילו אם אין זה נצרך מבחינה הלכתית. בשני מקומות ברש"י א - בביאור הטעם שמחיצה ג' אסורה בסוכה כתב שהטעם הוא מצד שג' דפנות חשוב אהל, ולא הזכיר שחשוב סוכה. ב - כשביאר שאדם מותר שלא לדעת כתב הטעם מצד שאין דרך בנין באדם ולא כתב שהוא שוגג או מתעסק. ומשמע שמצד עצם ג' המחיצות יש איסור בניין, גם כשאין כוונתם למחיצה. וכל הפטור הוא רק מצד זה שאין דרך בניין בכך.
↑ כפי מה שנתבאר בפרק הקודם, שיטת הרמב"ם היא שעל ידי זה שאדם מכוין לשם היתר חל על המעשה חשיבות של מלאכה. אבל אם עושה היתר ללא כוונה, אין כאן מלאכה בשוגג. ומבואר שהיות המחיצה מתרת נותן חשיבות למקום. ואפשר לומר שדעת הרמב"ם כעיקר דברי רש"י, שיסוד האיסור במחיצות הוא מחמת סגירת המקום כאהל בג' רוחות, אלא שהוסיף הרמב"ם תנאי שהמחיצה תיעשה לשם הכשר. ולולי זה אין חשיבות אהל. לדברי החולקים על הרמב"ם, יצירת המתרת אסורה גם שלא לדעת, וכשעושה שלא לדעת, הרי זה כעין עשיית מלאכה בשוגג, כיון שה'מתרת' הוא עצמו של איסור. ודו"ק. לפי המבואר בפנים יש שני צדדים איך לבאר את איסור מחיצה המתרת - האם האיסור הוא עצם הדין שנוצר על ידי המחיצה. ולפי זה אפילו מחיצה המפרידה בין דברים אסורה. או שהאיסור הוא גדירת רשות, והחשיבות ההלכתית נותנת לרשות שם רשות. ולפי זה מחיצה המפרידה בין דברים אין לה שם רשות. יש לעיין אם אפשר לפשוט את החקירה מדרכו של הרמב"ם הנ"ל, שנראה שלדעת הרמב"ם המתרת הופך את זה ל'רשות', ולכן שלא מדעת אינו איסור. משא"כ לחולקים, המתרת הוא עצם פעולת האיסור, ולכן גם שוגג אסור. אך יש לדחות זאת, שגם לדברי החולקים אין חשיבות למתרת בלי כוונתו. וצ"ע.
↑ אמנם הנשמת אדם ח"ב מ"ד ב' כתב טעם אחר, שכיון שאפשר לחצוץ באופנים אחרים, אין כאן שם מחיצה המתרת. וצ"ב, שהרי המג"א כתב סברא אלימתא, שכיון שהוא משתמש בדין מחיצה הרי זו מחיצה המתרת, ומאי נפק"מ מאיזה טעם הוצרך להיתר.
↑ ראה לשון תוספות עירובין מד ע"א: ונראה לר"ת דמן הצד שייך עשיית אהל והיכא שהמחיצה מועלת להתיר חשוב עשיית אהל בתחלה כההיא דפירסו סדינין ולרב דאסר לטלטל בכל גגות שייך עשיית אהל לכתחילה ואעשיית מחיצות קפיד והוי כדופן ג' של סוכה דחשבינן ליה הכא אהל אבל לשמואל דשרי לטלטל לא חשיב אלא תוספת אהל כמו דופן רביעית של סוכה דחשיב ליה תוספת משום דבלאו הכי מישתרי עכ"ל. מלשונו לכאורה משמע כדעת מהר"ם שגם מחיצה החוצצת בפני ספרים נחשבת מחיצה המתרת. ובאופן שאינה מתרת זה נחשב כ'תוספת' על אהל ארעי. אבל אפשר לומר שאין זו כוונתו, ובמחיצה סתם פשיטא שמותר גם ללא דין תוספת.
↑ יש להעיר שמלשונו של הרשב"א משמע שר"ת חידש שגם במחיצה יש דין אהל, ובשיטת רש"י הבין שאין שום אהל במחיצה, והוצרך להגיע לסברא של 'מתרת' רק בשביל להסביר שלא תהיה התחלה של טפח. ולפי זה, לעשות ג' דפנות מתחילתן יודה ר"ת לאסור גם באינו מתרת. וזו לא שמענו. אך אפשר לומר שאחרי שר"ת חידש ששם אהל תלוי במתרת, חזר הדין שאין כלל איסור בג' מחיצות שאינן מתירות.
↑ לפי דברי היראים בדופן ד' אין מתרת, וממילא אין חשש איסור כלל. ולכאורה משמע שהוא סובר שכל שם אהל חל רק על ידי המתרת, ולא בעינן שיהיה בו שם אהל כללי. וכשיטת המהר"ם דלהלן שמתרת אסור אפילו במחיצה בלבד, וממילא חומרו קולו שדופן שאינה מתרת אינה אפילו תוספת. משא"כ לדברי ר"ת וסיעתו, שהאיסור הוא האהל ותחימת המקום, וה'מתרת' עושה רק אחשביה, ולכן באופן שיש אחשביה למקום יש לאסור אפילו דופן ד', לפי שיטת ר' אליעזר שתוספת אסורה.
↑ המשך דבריו: וראיה מפרק בתרא דעירובין [דף קב א] הנהו דיכרי דהוו בי רב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתו לקמיה דרבינא א"ל זיל כרוך בודי' ושייר בה טפח ולמחר פושטה דהוה ליה מוסיף על אהל עראי ושפיר דמי והני מילי במחיצה שאינה עשויה לצורך צניעות אבל מחיצה שעושה לצניעות בעלמא מותר כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת כדאמרינן פרק כל גגות [שם דף צד א] לשמואל דעביד לצניעותא בעלמא הוא דעבד גם מותר בשבת לעשות מחיצה להגן מפני החמה או מפני הצנה שלא תפול על האדם ועל האוכלים כדמשמע פרק כירה [לקמן דף מג ב] גבי מת המוטל בחמה דאסור לעשות מחיצה בשביל המת אבל בשביל חי מותר.
↑ לעיל הובאו דברי ר"ת שהקשה למה נאסר דופן ג' של סוכה הרי התחיל כבר ב' דפנות, ותירץ ר"ת שכיון שלא התחיל ההיתר של הכשר סוכה, אין זה נחשב שהתחיל אפילו טפח. ולפי זה מבואר להדיא נגד היתר טפח של המהר"ם, שהתיר טפח במקום שאינו מתיר כלל. וצ"ב איך המהר"ם יישב קושיית ר"ת. וצ"ל שהוא סובר שדנים כל דופן לעצמה, ובדופן ג' של סוכה לא התחיל עדיין את ההתחלה של אותו דופן. ולפי דבריו, אם יעשה דופן שלישית טפח, יהיה מותר לו להגדיל את הטפח לד' טפחים, כדי להכשיר את הסוכה (עי' סוכה ז' שו"ע תר"ל ב'). כמו כן, אם היה ג' דפנות, ובדופן האמצעית היה עומד מרובה על הפרוץ, מותר לאדם לעמוד להשלים את הדופן. שהרי יש כאן התחלה של טפח. ולא שמענו כזאת בישראל מסתימת הסוגיא.והרי לפנינו מחלוקת בהבנה בין ר"ת למהר"ם, בגדר הדין של תוספת על אהל ארעי במתרת. שיטת ר"ת היא שכל המהות של שם האהל היא המתרת, וכשאין מתרת לא מועילה התחלה של טפח. ולשיטת המרדכי, עצם המחיצה היא האיסור, רק יש תנאי של מתרת. ולכן כשעשה טפח יש כאן התחלה של המעשה. וכמו שיתבאר בפנים להלן.
↑ ובשש"כ פכ"ד הערה קל"ד הביאו ממרן הגרשז"א שנתחבט בזה טובא. ובתחילה סבר לומר שתיקון פירצה אסור מפני שהוא נותן שם הכשר חדש. משא"כ במחיצה של תשמיש, שאילו היה מספיק לו טפח היה מועיל לו. וחזר בו לפי הכרעת המ"ב להקל אפילו בטפח תלוי מלמעלה, ומוכח שטפח מציאותי מספיק. וא"כ הוא הדין בסוכה יש להקל. וכתב 'אך יותר נראה דשאני סוכה דהתוספת שמכשירה מחדשת שם של סוכה ולכן אסור להוסיף בין בסכך ובין בדפנות, וכן בצוה"פ נתחדש שם של פתח, משא"כ בסתם מחיצה המתרת העיקר הוא ההפרדה, ולכן גם בטפח סגי, ומועיל שפיר גם לענין הפרדה מס"ת' עכ"ד. (הגרשז"א, מכאן ואילך דברי השש"כ) ועיין גם לעיל הערה קכח, ועיין בספר עלי אור דף תו, דמחמת חשיבות המצוה הוי אוהל קבע, ולכן לא מהני טפח, ע"ש, וי"ל דגם ההוספה נחשבת לקבע ואסור להוסיף על אוהל קבע. עכ"ל.
↑ עי' בחשוקי חמד סוכה ח' ב' שכתב בנידון סוכה שהיה לה ג' דפנות ונעקרה דופן אמצעית, והיה בצד שכנגד דלת הזזה פתוחה, ואסר הגריש"א לסגור את דלת ההזזה, כיון שהוא מכשיר סוכה עי"ז. ולכאורה, לפי דבריו גם כאן יהיה אסור. ואפשר לדחות, ששם מבעו"י הדלת לא שימשה כלל למחיצה, והרי זה כמביא מחיצה ממקום אחר. משא"כ באופן שמלכתחילה זו דופן של הסוכה, והוא רק מסירה ומחזירה. ובשש"כ פכ"ד סל"ה ובארחות שבת עמ' שכ התיר סגירת דלת באופן שעושה היתר סוכה וכנ"ל.
↑ במחברים האחרונים העמידו שלדעת הב"י מותר לשים וילונות בבית בשבת ולחזו"א אסור. אך אינו מוכרע שהב"י התיר גם בסוג וילונות כשלנו, כיון שהב"י דיבר על פרוכת של ארון קודש, שכפי הנהוג מחליפים אותם לחגים או לעתים קצובות, ואין רואים את הפרוכת כחלק מהארון, וכל הנידון היה רק מדין 'מחיצה' ולא מדין חיבור לבניין. גם יתכן שהארון בזמנם היה תלוש ולא מחובר. (אפילו אם היה מ' סאה, אינו מוכרע להחשיבו כקרקע וכהשמטת השו"ע דין מ' סאה בריש סימן שי"ד.) אבל וילונות של הבתים, שהם קבועים בבניין ופעמים שמשאירים אותם ולא מסירים אותם כלל, ורק לצורך נקיון לזמן מרובה מאוד מחליפים אותם. אמנם, אם המנהג להחליפם או לשנותם לעתים קבועות (אפילו לזמן מרובה) מסתבר שאינו נחשב חלק מהבנין. והדבר תלוי ועומד מהו גדר השיעור להחשיב קבוע לבניין. וראה מה שיתבאר בסמוך בשיעור הזמן. ועכ"פ לענ"ד אין כאן מחלוקת למעשה בין החזו"א לב"י בדין הפרוכת. אלא שהחזו"א הבין את דין הפרוכת באופן שהוא בטל לבנין ולכן הקשה על הב"י, והב"י יתרץ שאין זו כוונתו. ולפי חששו של הפמ"ג שמחיצה אסורה אפילו בשמונה או תשעה ימים, יש כאן דוחק להעמיד את דברי הב"י דווקא בפרוכת שתלויה על ארון ולא פרוכת שתלויה בבית. אבל דברי הפמ"ג הם חידוש גדול, כמו שיתבאר להלן, ולפי פשטות הראשונים רק זמן מרובה מאוד נחשב קבע, וממילא אין ראיה מהב"י להקל בנתינת וילון ביתי.
↑ אמנם המ"ב בשער הציון סק"ב שציין לדברי הפמ"ג הביא דבריו רק כלפי גג ולא בצד. אך בשער הציון סק"ו ציין לדברי הפמ"ג.
↑ שם הוכיחו מפקק החלון כנ"ל שבשבוע שבועיים אינו בכלל אהל קבע, ודימו זאת לסוכה, ותמהו על הפמ"ג שהחמיר באהל לשמונה ותשעה ימים. לפי מה שנתבאר בח"א, לעניין סוכה יש חומר של דין אהל, שאסור כל שאינו ארעי בעצם, ואילו במקום שאינו 'אהל' אלא מחיצה, רק באופן שטפל ממש לבניין אסור.
↑ ונראה שגם הב"י, שדחה את דברי התרומת הדשן (שוילון לזמן מרובה אינו נחשב קבוע כיון שנע ונד ברוח) לא בא להכריע למעשה כדיוקו, אלא לשלול את חומרתו.
↑ פשטות סוגיית בניין בכלים, נראה שאסור לחבר כלים של פרקים משום שמא יתקע, ולפי זה בכלי שאין בו שייכות של תקיעה מותר לחבר, אך דעת הרמב"ם לאסור אף בדבר שאין בו תקיעה משום מחזי כבנין, וכמו שהרחיב המאמר מרדכי סי' שי"ג סק"ט. [ראה הערה הסמוכה.] ולפי זה אם נתפוס ח"ו קולי דמר וקולי דמר יהיה מותר לחבר דלת לבית בשבת באופן שאין בה תקיעה. אך למעשה דברי הרמב"ם עולים כהוגן עם שאר הראשונים לאסור, עכ"פ מדרבנן. והוא הדין הכנסת חלונות אלומיניום בתוך מסילתם. ועי' ט"ז שי"ג ה' שאפילו על ידי גוי אין להקל בזה. ולפי המבואר שלדעת הרמב"ם יש לצדד שהוא דרבנן יש להתיר לצורך מצוה ע"י גוי כדין שבות דשבות לצורך מצוה, אך יל"ע בזה משום שאין כן דעת רוה"פ. וגם בדעת הרמב"ם גופיה ישנה סתירה בדבריו, כמו שנתבאר בפ"א, ועי"ש מה שנתבאר ליישב. [ולפי מה שנתבאר שם יל"ע בדין חלונות דידן ולכאורה הוא כדלתות הבית. אך מאידך יש בהם חומר שאין בדלתות, כיון שדלתות הן כלי שיוצא ונכנס מהבית, ולכן נידון ככלי לעצמו לרמב"ם, אבל חלונות אלומיניום, שהם כל הזמן בתוך מסילתם כקיר לבית, אפשר שדנים אותם ממש כבית.] ועכ"פ הדברים לא מוכרעים, ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה. וממילא, כיון שלשאר הראשונים הדבר מוסכם לאיסור ובדעת הרמב"ם יש מבוכה, לא שבקינן פשיטותא דשאר רבוותא מחמת ספקנו ברמב"ם.וראיתי בחזו"ע ח"ה עמ' רפ"ו שנסתמך להקל ע"י גוי מדברי השו"ע שי"ד ז', שהתיר השו"ע שבירת הפותחת ע"י גוי כיון שיש בזה מחלוקת, והכי נמי גם כאן יש מחלוקת. אך צ"ב, ששם יש מתירים לגמרי על ידי ישראל, משא"כ בכה"ג שלכו"ע בישראל אסור. [אלא שהשו"ע שם מתיר גם ללא צורך מצוה, ואפשר שלצורך מצוה אפשר להקל אפילו אם לכו"ע אסור עכ"פ מדרבנן, אך מהשו"ע אין מקור לסברא זו.] ואפשר שהחזו"ע נסתמך על הבנתו בחזו"א דלהלן.עוד יש להעיר בדברי החזו"ע עמ' רפ"ה שהביא בשם החזו"א שנקט להתיר חיבור קבוע לבית ברפוי. והדבר תמוה מאוד מאוד, שהרי דעת החזו"א להדיא להיפוך, כמפורש להדיא בדבריו בכמה דוכתי (הן במקום שציין החזו"ע והן בשאר דוכתי, עי' סי' נ"ב סקי"ג ד"ה והיכא, סק"ד ד"ה מיהו). אלא שהחזו"א בסי' נ' אות י' ד"ה ר"מ דן להוכיח מדברי ב"ש שאסרו בנין בכלים ברפוי שגם לדידן יהיה אסור בקרקע עכ"פ מדרבנן. וכתב ע"ז החזו"א שאין מדברי ב"ש ראיה כלפי חיוב, אבל הדין אמת שהוא אסור מדאו'. ולפני זה בד"ה ובר"מ דן החזו"א ברפוי בכלים שנחלקו בו המהר"ם והטור, וכתב שהעיקר כדעת הטור להקל. ובחזו"ע לקח את תחילת דברי החזו"א כלפי בנין בקרקע (שאין ראיה מב"ש לגבי חיוב) עם מסקנתו לגבי כלים שמותר ברפוי. וכתב שדעת החזו"א להתיר חיבור רפוי בקרקע. והרי דעת החזו"א לפנינו שהוא איסור דאו'.]
↑ צ"ב בדברי הרמב"ם, שהזכיר בדלת שמא יתקע, ואילו בחיבור מנורה הזכיר משום מחזי כבונה. ולכאורה גם בדלת שייך מחזי כבונה. ונראה שמחזי כבונה נחשב שבות קלה ביחס לגזירה שמא יתקע. ולכן בדלת, ששייך שמא יתקע, הזכיר שמא יתקע, ובדבר שלא שייך שמא יתקע הזכיר מחזי כבונה. אבל אין הכי נמי, אם לא שייך גזירה של שמא יתקע יש לאסור מצד מחזי כבונה.
↑ בביאור הלכה סעי' ח' ד"ה שאין בגגו ביאר שכילה שיש בגגה טפח אינה אסורה מן התורה לדעת הר"ח, כיון שהיא מתוקנת לכך. בפנים ביארנו אופן נוסף שכילה צורתה מוכיח עליה שאינה עומדת לזמן מרובה, ולפי זה יש להסתפק באופן שהכיסוי מתוקן לסגירה ופתיחה, אך עצם הסגירה יכולה להישאר לזמן מרובה. אמנם לדינא נראה שיש לאסור זאת, כיון שהגם שהוא מתוקן שיהיה אפשר לשלפו, מכל מקום לולי מצוות סוכה אין סיבה לשולפו, ומי שלא מעוניין לעשות שם סוכה יכול להשאיר את הקירוי כמה שנים. גם לפי הראשונים החולקים על הר"ח אפשר שיש בזה איסור תורה של בונה, וכמו שכתב בשער הציון סק"ב.
↑ הב"י הביא את דברי הריטב"א בערובין ק"ב שהתו' דייקו בדברי רש"י, שהכריכה מועילה להיחשב כאהל טפח, והתו' דחו זאת, וכתב הריטב"א שגם בדברי רש"י אפשר לפרש כן.
↑ נחלקו הראשונים, לדעת רש"י חוט ומשיחה נועד שימשכו בהם את הטלית, ולדעת הרמב"ם הם נועדו לקשור את הטלית למקום. עי' ארחות שבת שי"ד הערה מ"ט, שהביא את ב' הפירושים לחומרא, ובשם החזו"א נ"ב ג' לסמוך על דברי הרמב"ם גם ללא חוטים למשוך בהם. וכמו כן סמך החזו"א למשוך את הטלית אף לקירוי טפח, וכדעת התו' בדף קל"ח תוד"ה כרך לתי' בתרא. וצ"ב, שדעת הרמב"ם להתיר בחוט ומשיחה רק טלית כפולה שאין בה אהל, ובזה התיר בחוט הקשור בו. ומהכ"ת לסמוך על דברי הרמב"ם בפירוש חוט ומשיחה, ולהקל יותר ממנו בעשוי טפח.[אלא שהחזו"א, כפי דרכו פירש בדברי הרי"ף שחומרת טפח שייכת רק בעשוי לקבע ולא בעשוי ארעי. ולפי זה הבינו שהחזו"א מקל בדעת הרמב"ם בחוט ומשיחה גם בטפח ארעי, עי' חזו"א נ"ב סק"ג ד"ה והאי. ועכ"פ לפי מה שנתבאר בפנים בדעת הרמב"ם בודאי שאי אפשר להקל בחוט ומשיחה באופן שמאהיל טפח, ובמאהיל טפח ארעי התירו רק כשפתוח מבעו"י טפח.]
↑ צ"ב מהו גדר עתים רחוקות. ורש"י בסוכה כ"ח. כתב שפקק החלון שהתירו רבנן מבטלו בחלון. וז"ל [לבאר שבסדין שדעתו ליטול אפשר דשרי גם לדעת ר"א שאוסר בפקק החלון] התם (בפקק החלון) מבטל ליה - להאי פקק לגבי חלון, וחשיב ליה מכותל עצמו - הלכך הוי מוסיף, אבל סדין - אנן סהדי דלא מבטיל ליה לגבי סוכה, וסופו ליטלו עכ"ל.
↑ עי' בפנים שכן מבואר בדברי הרשב"א דף קל"ח, שהסב את השמועה בדף מ"ג ב' שהחזיקו מחצלת לצל, מטעם שאין לו דפנות ולא מטעם שהוא מחזיקו בידו. משמע שאם יש לו דפנות אסור. אך בהמשך דברי הרשב"א נקט שאסור לתת מחצלת על גבי מיטה אפילו בלא דפנות. ובהכרח שהיתר הגמרא בדף מ"ג מיוסד על החזקה ביד, וממילא אפשר שיהיה היתר גם עם דפנות.
↑ ראה לשונו נ"ב ה-ו.
↑ האחרונים דנו במנהג ללבוש כובעים רחבי טפח, והט"ז כתב שלא נאסר אלא במקום שניכר שעושה כן לשם אהל. ולפי המתבאר בפנים, לדעת הרמב"ם לא מצאנו איסור בקירוי שאינו נעשה להגן, וא"כ יש לומר שגם כוונת הרמב"ם שאסור כובע רק במקום שעשוי לצל. אך לשון הרמב"ם בזה אינו מוכרע, עי"ש. ובלשון הר"ח אכן מבואר להדיא שמדובר באופן שמכוין לצל, וז"ל סייאנא פי' הכובע שעל ראש האדם שיש לו כנפים יוצאות כגון שפתים פשוטות גועות על הפנים מפני השמש אם מהדק אפי' יש בו טפח שרי ואי לא אסיר עכ"ל. מבואר בדבריו שנותנים אותו מפני השמש. ויל"ע בכובעים שלנו שעשויים לנוי, ועושה כן לשם צל, כגון שיורד גשם ומכוין את כובעו כלפי מצחו כדי להגן, אם יש איסור בזה. ולדעת הסוברים שאהל ביד מותר, הרי כיון שעיקר הכובע לא נאסר באופן זה, גם הטיית הראש מסתבר שלא נאסרה, אך לדעת רבוותא קמאי נראה שיש לחוש בזה.
↑ כעי"ז בנו"ב ת' ל' לגבי היתר המג"א סק"ח להעמיד חופה, ודימהו לטרסקל. ולדעת הנו"ב אין היתר טרסקל אלא באינו עשוי להאהיל. ותי' הנו"ב ששאני חופה שנעשית לכבוד. ובחזו"ע ח"ה עמ' רח"צ הביא סברא זו בשם הקצות השלחן סי' ק"ב.
↑ כפי המבואר, לדעת הר"ח והרמב"ם חששו בנוטה פרוכת שמא יאהיל טפח, ויסוד החשש הוא כיון ששייך בכה"ג אופן של חיוב. ובאופן שיש לו וילון בחצר (כגון פרזנט שתלוי בלולאותיו על חבל מצד לצד של המרפסת, כדי להציל מהיזק ראיה של השכנים), והוא משכיב אותו על מוטות שמעל המרפסת ויוצר בזה אהל, הרי שנוצר כאן קירוי אהל, והדבר יכול להישאר לימים הרבה. וא"כ לדעת הר"ח לכאורה הוא חיוב גמור. אך יש לומר שכיון שהפרוכת נועדה להיות וילון ולא להיעשות כמו קירוי, הרי שאפילו אם הוא עושה אותה כמו קירוי, הרי זה שינוי מהיעוד של הדבר, שאינו חייב, כמו לגבי כילה. אך יש לחלק בין זה לכילה, כיון שבכילה מצד עצם הצורה של הכילה אינו מתאים שהיא תישאר לזמן מרובה, משא"כ בפרוכת אין בזה סתירה.
↑ הערת העורך: ראה עוד מאמר בנושא בגיליון קיג.
↑ והמחמירים ס"ל שדלת הגג, כיון שהיא קבועה במקומה אין כאן יצירת מקום, משא"כ בדבר שאינו קבוע במקומו. אך כנגד יש להשיב על זה, שזה כנגד זה עשה האלוקים, וכשם שקביעות הגגון חלשה, כך יצירת האהל חלשה, ולאהל חלש מספיקה קביעות חלשה. ולכן לענ"ד מסתבר להתיר.
↑ בפנים הרחבנו שהראשונים העמידו היתר להאהיל מלמעלה למטה בדבר שעשוי לאויר תחתיו, ויש שלמדו מזה היתר גם במקום שעשוי להאהיל, וס"ל שאין חילוק בין עשוי להאהיל ולהגן לשאר מקום שצריך לאויר. ונתבאר שיסוד ההשוואה בין הדברים שייך לדעת הסוברים שיסוד אהל הוא בונה. ואין נפק"מ כל כך בין עשוי להאהיל לבין צריך לאויר תחתיו, כיון שבשניהם אין כאן אהל קבע. וס"ל שאין איסור אהל דרבנן במלמעלה למטה. אך לדעת הרמב"ם וסיעתו מוכח שאהל נאסר אפילו ביד, וממילא אין היתר של מלמעלה למטה. אמנם כל זה רק לגבי מלמעלה למטה, שכבר בעשיית הקירוי נוצר אהל, רק שאינו אהל גמור. משא"כ לגבי נידו"ד, שבשעת עשיית האהל לא נעשה שום קירוי, אפשר דלכו"ע שרי. אך עדיין אין מקור מהגמרא להתיר. משא"כ לדברי הראשונים, שהוכיחו דין זה של מלמעלה למטה מדברי הגמרא בביצה ל"ב, והרמב"ם מפרש כלפי בונה.
↑ אמנם הרשב"א לחד פירושא החמיר אף באופן שאין דפנות באופן שמשתמש באויר, ובביאור הלכה ד"ה מטות הביא שהגר"א הקשה על זה, שלפי זה מה יועיל לשנות את הסדר מלמעלה למטה, הרי גם הלמעלה אסור. ובחזו"א סק"ט הקשה על הוכחתו, שכוונת הרשב"א להחמיר רק באופן שמונח על גבי יתידות, ולא שמונח באויר, ולכן חשוב מלמטה למעלה. ומסיים ובלא"ה אין מובן קושיית הגר"א, הרי ע"כ אחיזת הדף של האהל ביד אין לו שם אהל. כדלעיל בסק"ב עכת"ד. אך החזו"א לשיטתו, כאמור.
↑ לדעת הרמב"ם, כל האיסור הוא הכנת הדפנות והתקרה, שהוא כעין בניין, ואילו לדעת הראשונים האיסור הוא בעשיית הקירוי, שיש בעשיית הקירוי דמיון לעשיית אהל, ולא נאסרה עשיית הקירוי אלא באופן שיש דפנות והוא עושה את הדפנות. הראשונים הוכיחו שאין איסור כשאינו עושה את הדפנות מהיתר החזרת קדירה על גבי הכירה. וכן הוא לדעת הרמב"ם, אלא שלרמב"ם גדר האיסור הוא העמדת האבנים והכירה, ואילו לדעת הראשונים האיסור הוא העמדת הכירה, והעמדת האבנים היא התנאי לאיסור.
↑ לפי הגדר הנ"ל בדעת הרמב"ם נראה כדברי החזו"א, כיון שהזזת המיטה אין בה כעין בניין, ורק לפי הראשונים שהכנת הדפנות היא תנאי, אפשר לומר שהתנאי מתקיים גם בהזזת המיטה. הגרא"ח עדס [בר"ד] בספרו השבת בתפארתה הקשה שלפי דברי המ"ב אם מביא סיר למקום אחר יהיה אסור לסוגרו, שכיון שהוא מביא את הסיר הרי שהוא מכין את הדפנות. אמנם יש לומר שבסיר אינו צריך כלל את החלל שנוצר בין האוכל לבין המכסה. משא"כ באבנים שתחת הקדירה, שהוא צריך את התפשטות האש בתוך החלל של הכירה כדי לשמור על חומה. וראה בארחות שבת עמ' ש"ט מהגרשז"א שאם יש בית אחיזה יש להקל שע"י כיסוי הכלי ניכר שאינו אהל כלל.