מקור הדין
איתא בברכות (נא ע"א): א"ר זירא א"ר אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה[1], טעון: הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ויש אומרים אף משגרו לאנשי ביתו. אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד, הדחה, שטיפה, חי ומלא... עיטוף, רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה.ופירש"י: כוס של ברכה: ברכת המזון. מעטף: בטליתו.
ובירושלמי (סו"פ ז') איתא: רבי בא בריה דר' חייא בר אבא אכל מהלך עומד ומברך. אכל עומד יושב ומברך. אכל יושב מיסב ומברך. אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת. מה טעמא בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו (ישעיהו ו ב). [יש לציין שבבבלי סו"פ כיצד מזמנין, מבואר להלכה אחרת מבירושלמי כאן, והבאתי את הירושלמי רק כדי לראות את הלימוד שלו בדין עיטוף].
ובפסיקתא רבתי (פיסקא ט) כתוב: א"ר אבא בשם רבי חייא ור' חייא בשם רבי יוחנן, עומד ואוכל יושב ומברך, יושב ואוכל מסיב ומברך, מסיב מתעטף ומברך, מהו מתעטף, שאם הייתה זרועו גלוי מכסה אותו ומברך, כדי שיהא עושה את המצוה באימה. עכ"ל.
♦
מחלוקת ראשונים בגדר העיטוף
הנה בברכות (נא ע"א) איתא: עיטוף, רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה.ובירושלמי (סופ"ז דברכות) כתוב: ...אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת. מה טעמא בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו (ישעיהו ו ב).
ובפסיקתא רבתי (פסיקתא ט) כתוב: מהו מתעטף שאם הייתה זרועו גלוי מכסה אותו ומברך, כדי שיהא עושה את המצוה באימה. עכ"ל.
הנה נחלקו הראשונים בביאור הענין של עיטוף, ובהגדרתו.
שיטה א - הרא"ש (סי' לה) כתב: כל הנך רגילין האידנא אף בפריסת סודר שלא יברך בגילוי הראש. ע"כ. ומשמע דהוא סובר שהכיפה שאנו שמים בראש נחשבת לעיטוף לענין זה. וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש: עטוף, שיכסה ראשו כשיברך. ע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם (נט"ז ח"ז). וכ"כ באגור (סי' רלט): ובפריסת סודר שלא יברך בגלוי הראש. עכ"ל.
שיטה ב - הבית יוסף (או"ח סי' קפ"ג) כתב: ועיטוף כתב רבינו ירוחם (נט"ז ח"ז) דהיינו שנותן סודר על ראשו שאסור לברך בגילוי הראש ע"כ. ולא נהירא לי דא"כ מאי רבותא דברכת המזון הא כל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר שפורסין על כובעיהם העומדים לפני הגדולים. עכ"ל. וקצת תמוה למה כתב כן מרבינו ירוחם ולא מרבו הרא"ש. ושו"ר שכן הקשה הב"ח. וכתב ע"ד דרכי משה (סק"ב): ודברי רבינו למטה כדברי רבינו ירוחם ומה שהקשה ב"י מאי רבותא דברכת המזון יש לומר דאפילו אותן שאינן מברכין לא ישבו בגילוי הראש הא בשאר ברכות כהאי גוונא שרי. עכ"ל. וע"ע בב"ח במש"כ על דבריו. וע"ע במאמר מרדכי (ס"ה).[2]
ובספר המכתם כתב: פריס סודרא ארישיה. פי' כדי לעמוד באימה וביראה ובענוה בשעת ברכה. עכ"ל. ונראה יותר דדעתו כהבית יוסף, אמנם אין זה מוכרח. וכן נראה דעת הריטב"א (הל' ברכות פ"ח ס"ג) שכתב: והוא להתעטף בראשו כמי שעומד בפני שכינה, עכ"ל.
שיטה ג - בירושלמי כתוב: מה טעמא בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו. זאת אומרת שהירושלמי למד דין עיטוף או הסמיכו לפסוק שמזכיר כיסוי של פנים ורגלים, שהוא כל הגוף, ונראה דכך הירושלמי הבין את ענין העיטוף שיהיה בכל הגוף.
ועיין ראבי"ה (סי' קל"ט) שהעתיק את הבבלי והירושלמי ביחד, ונראה דהוא סובר שהם לא חולקים, וגם הבבלי סובר שעיטוף זה כל הגוף, ועל רב אסי שפריס סודרא ארישא, אפ"ל שראבי"ה לא גרס המילה 'ארישא', או שהבין שזה מכסה את הראש ואגב הראש מתכסה שאר הגוף. וא"כ נראה שראבי"ה סבר שצריך עיטוף בכל הגוף כמבואר בירושלמי, וסבר שאין זו סתירה לבבלי.
ושוב הסתפקתי קצת בדעת ראבי"ה, משום שכתב בפסחים (תקי"ד), וז"ל: ואע"ג דאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבע, הדחה שטיפה חי מלא, כיון דרב אשי בתראה הוא קפיד אעטוף וגילוי הראש עבדינן כוותיה. ובירושלמי בסוף פרק שלשה שאכלו גרסינן מתעטף ומברך אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, מאי טעמא, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו. ע"ש. ומהא דכתב 'דרב אשי קפיד אעטוף וגילוי הראש', משמע קצת כדברי הרא"ש, שרב אשי הקפיד על עיטוף שהוא זהירות מגילוי הראש. ולפי"ז נצטרך ליישב את זה שהוא מביא את דברי הירושלמי כאילו שמסכימים לאותו ענין. וצ"ע.
שיטה ד - הרוקח (סי' שכט) כתב: בפסיקת' מתעטף ומברך שאם זרועו מגולה מכסה אותה ומברך שתהא עליו המצוה באימה. עכ"ל. ואולי צ"ל שרב פפא ורב אשי שכיסו את עצמם בבבלי היו בראש מגולה או בזרועות מגולים, וזה דוחק. ועוד אפשר לומר שהרוקח בא להוסיף דין על דברי הבבלי, ולא ברור מה דעתו בפירוש הבבלי, וכן נראה עיקר. אמנם שוב הסתפקתי בזה, משום שלכאורה הפסיקתא עצמה חולקת על הבבלי בביאור גדר העיטוף, וא"כ קצת דוחק לומר כהפירוש הנ"ל, ויש לעיין עוד בזה.
שיטה ה - ועוד יש לציין בזה לדברי התוספות בשבת (ע"ו ע"ב ד"ה כדי שימזגנו), בעירובין (כ"ט ע"ב ד"ה כדי שימזגנו), בפסחים (ק"ח ע"ב ד"ה שתאן חי), ובבבא בתרא (צ"ז ע"ב ד"ה עד שיתן), שכתבו שעשרת הדברים שנאמרו בכוס של ברכה נאמרו על הכוס עצמו, כגון 'חי' שהכוונה שיהיה הכוס שלם שאז נקרא חי. ולכן נראה דהם סוברים שיש דין לעטוף את הכוס של ברכה, כדי שיהיה יותר יפה, וכשאר מצוות, שנאמר זה קלי ואנוהו. ושוב מצאתי שהובאה שיטה זו גם בהגהות מיימוניות (פ"ז מהל' ברכות אות ק') בשם יש מפרשים, והוסיף שכן נראה לה"ר אלחנן. ע"ש.
ושיטה זו תמוהה במאד מאד, והרי הגמרא עצמה מספרת שהאמוראים קיימו דין עיטוף על ידי זה שהתעטפו או שפרסו סודר על ראשם, וזה מפורש דלא כדבריהם, וד' יאיר עיני.
ושו"מ בספר המנהיג (הל' סעודה) שכתב שחי הכוונה שהכוס שלם, והוסיף: ותדע שכן רוב עשרת הדברים בכוס הם. ע"כ. ואולי באמת עדיף לומר שלזה התכוונו התוספות, שרק רוב הדברים בכוס הם. וצ"ע.
שיטה ו – אולי אפשר לומר ששתי הדוגמאות שהבבלי הביא שמתעטף בטליתיה, ופריס סודריה הן דוקא. משום שטלית היא טלית של מצוה, וסודר הוא קדוש, כמו שכתוב במסכת כלה רבתי (פ"י) שאסור להיכנס עם סודר לבית הכסא כי הוא קדוש, מפני שסודר הוא נוטריקון: סוד ה' ליראיו. ולפי זה אולי צריך דוקא כיסוי של מצוה בכוס של ברכה.
ויוצא שבפשטות בבבלי כתוב שצריך לשים כיסוי מעל הכיסוי הרגיל, וזה החידוש בכוס של ברכה. וכן דעת המכתם, הריטב"א והבית יוסף.
ודעת הרא"ש, רבינו ירוחם והאגור שדעת הבבלי שצריך לשים כיסוי, כי אסור להוציא הזכרה בראש מגולה.
דעת ראבי"ה שצריך לכסות בכיסוי מיוחד כל הגוף, וכדברי הירושלמי, ואין זה סותר לבבלי. [כן הוא פשטות הירושלמי, ואינו מוכרח שראבי"ה סובר כן, עיין לעיל].
דעת הרוקח כמו שכתוב בפסיקתא, שאם זרועו מגולה צריך לכסותו. ואולי זה דין נוסף על מה שכתוב בבבלי, ואולי לא ידוע לנו פירושו של הרוקח בבבלי.
דעת התוספות בשם חכמי נרבונא, שעיטוף קאי על הכוס, ואולי הכוונה שיהיה כוס חשוב עם עיטוף, וצ"ע עוד בדעתם.
ואולי אפשר לומר שענין העיטוף הוא דוקא בעיטוף מצוה.
והנה כל זה הוא דין בכוס של ברכה, כלומר שכאשר יש זימון על הכוס, המזמן צריך לקיים דין עיטוף. ואין זה ענין כלל לברכת המזון ללא כוס, שלא מצינו שום דין כזה בסתם ברכת המזון[3].
וכעת נבוא לדברי האחרונים בסוגיא זו בס"ד.
הנה הב"ח (סק"ה) כתב: ולענין הלכה נראה כיון דהתוספות והרא"ש העידו שהיו נוהגים בזמניהם אף בפריסת סודר וכן כתבו רבינו וה"ר ירוחם לכן כל ירא שמים יהא נזהר בשעת ברכה להתעטף במלבוש העליון וגם להשים הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה ואפילו כשהוא מברך ביחיד יהא נוהג כך. עכ"ל. [וצע"ג דהא מכיון שפוסק כן בגלל הרא"ש והתוספות, הרי הם סוברים שמספיק בכיפה, ולא צריך כובע]. והוב"ד במג"א (סק"ה), ובמשנ"ב (סקי"א), והוסיף: ויש שנוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון דכל זה הוא בכלל עיטוף הנאמר בגמרא אצל כוס ברכה, וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן, אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס. עכ"ל. [ותמוה, דלא מצאנו דעה זו בראשונים, שללבוש חליפה בברכת המזון נחשב לעיטוף]. וכ"כ האליה רבה (סקט"ז): כתב של"ה דף פ"ב (שער האותיות, קדושה, ד"ה וראיתי) ראיתי מהמדקדקים נזהרים לשום בגד עליון בשעת ברכת המזון כמו בשעת התפלה, ומנהג טוב הוא ובפרט כשיש זימון ע"כ, וכן כתב הב"ח (סעיף ה). עוד כתב דישים גם הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה אפילו ביחיד. עכ"ל. וכ"כ עוד באליה זוטא (סק"ח), וז"ל: ראיתי ממדקדקים לשום בגד עליון כמו בשעת התפלה בפרט כשיש זימון כדי שלא יתגאה כשאכל ושבע ודשן (של"ה), וכן כתב הב"ח, והוסיף דישים גם הכובע על ראשו אפילו ביחיד. עכ"ל. וגם המחה"ש הביא את דברי השל"ה.
וע"ע בבאר היטב (סקי"א) שכתב: ירא שמים יהא נזהר בשעת בה"מ להתעטף במלבוש העליון וגם להניח הכובע בראשו ולא יברך במצנפת הקטנה ואף כשמברך ביחיד ינהוג כך, כדי שיהא מורא שמים עליו ויעורר הכוונה, האר"י ב"ח ושל"ה. אין עיטוף נוהג אלא בארץ ישראל משום כבוד השכינה עטרת זקנים בשם ספר יש שכר ע"ש. עכ"ל.
ובשולחן ערוך הגר"ז (ס"ו) כתב: עיטוף יש מי שהיה מתעטף בטליתו, ויש מי שהיה פורס סודרו על ראשו, ואנו אין לנו עיטוף. ומכל מקום כל ירא שמים לא יברך במצנפת, רק ישים הכובע על ראשו. ויש מדקדקין נוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון. ויש אומרים על פי הקבלה שאין עיטוף אלא בארץ ישראל מפני כבוד השכינה. עכ"ל.
והערוך השלחן (סק"ד) כתב: ועיטוף ר"פ מעטף ויתיב רב אשי פריס סודרא ארישיה, וכתבו דכל ירא שמים לא יברך בהמצנפת הדק שעל ראשו רק ישים הכובע על ראשו [מג"א סק"ה] וכן המנהג. אבל בזוהר שם מפורש כדי שלא יברך בגילוי ראש ע"ש. ויש נוהגים גם עיטוף בבגד העליון [שם] ולא ראינו ולא שמענו מנהג זה. עכ"ל.
וע"ע בהערות הגרי"ש אלישיב (ברכות נא א הע' 550) שכתב: ומגבעת על ראשו בלא מעיל, גרע טפי במקומותינו, ואין לזה טעם וזלזול הוא בכך. עכ"ל.
ולמעשה יוצא שהאחרונים שכותבים לשים כובע, הוא כדעת הבית יוסף. והכותבים לשים גם חליפה, לכאורה הוא לא כדעת הבית יוסף, וגם לא כשום אחת מהדעות האחרות. וחלק מהאחרונים כתבו במפורש טעמים אחרים, כגון כדי לעורר הכוונה, או כדי שלא יתגאה וכדומה. ולכן נראה דהם לא כתבו כן מדין עיטוף (אפי' שכתבו שהוא מדין עיטוף, כוונתם שהוא כעין דין עיטוף, ולא ממש), אלא מדין כבוד לברכה, והוא דין שחידשו מדעתם הרחבה, שבברכת המזון צריך או ראוי ללבוש כובע וחליפה כדי לכבד את הברכה. ואין זה ענין [כלל] לדין עיטוף. ולכן כתב הגרי"ש אלישיב שלא לשים כובע בלי חליפה, כי הוא כתב מדין כבוד ולא מדין עיטוף.
והנה בראשונים לא מצאנו כלל דין עיטוף בסתם ברכת המזון, אלא רק בכוס של ברכה, וכמו שמפורש בגמרא. ויש מהאחרונים שכתבו שיש לשים כובע וחליפה בברכת המזון גם כשאין כוס, וזו עוד ראיה שהם לא דיברו על דין עיטוף אלא על דין אחר, שהוא כבוד לברכה. וברור שמדינא דגמרא של 'עיטוף' גם הם מסכימים שאין דין כזה אלא בכוס של ברכה.
♦
מסקנת הדברים
כשיש זימון, ומברכים על כוס של ברכה, יש מצוה[4] למברך לקיים דין עיטוף. יש שתי שיטות עיקריות בגדר העיטוף:דעת הרא"ש – שצריך לכסות את הראש, ועם הכיפה שאנו שמים על הראש, מספיק.
דעת הבית יוסף – שצריך לשים כיסוי מעל הכיפה ששמים בראש.
כתבו האחרונים שיש לשים כובע, ויש שכתבו גם חליפה, בעת אמירת ברכת המזון דרך כבוד לברכה, וזה אינו ענין לדין עיטוף, אלא ענין נוסף ונפרד. וחלק מהמקובלים כתבו דהוא דוקא בארץ ישראל.
ומנהג העולם, גם אלה שמקפידים לשים כובע וחליפה הוא שלא להקפיד על דין עיטוף המבואר בגמרא. אלא שהם לובשים כובע וחליפה משום כבוד לברכה. וציי"מ וימ"ן.
♦ ♦ ♦