בדין ספקות בברכות והדרך להסתלק מן הספק

בהלכות ברכות מצאנו ספקות רבים אם יש לברך על מה שאוכל, או שאין לברך מטעם שהדבר בטל למאכל אחר. והלכה היא שבכל ספק, להקל, ואסור לברך^[1].
♦
א.
אם בא לאכול פת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה, וכפי שמצוי לאכול עוגה בסוף הסעודה. וכן אם אוכל עוגה זו בתוך הסעודה באופן שאינו טפל לעיקר הסעודה, כפי שמצוי בסעודות גדולות, שמגישים עוגות נאות העומדות ליהנות מהן ואינן מיועדות לעיקר הסעודה. איתא בשו"ע (סי' קס"ח ס"ח) שיש לברך עליהן ברכה ראשונה, ואין לברך עליהן ברכה אחרונה, כיון שברכת המזון פוטרתן.
וכתב הגדמ"ר, והביאו המ"ב, שאם הוא ספק פת הבאה בכיסנין אין לברך עליה בתוך הסעודה, שמא היא בגדר פת גמורה (כפי שנתבאר בשו"ע שם, שנחלקו הראשונים מהי פת הבאה בכיסנין, ועל פי זה כתב הדגמ"ר שהוא בגדר ספק, וכיון שהוא בגדר ספק, לעולם יש בו ספק ברכה, וספק ברכה להקל). אמנם, הטושו"ע והמ"א ושאר הפוסקים שהיו קודם הדגמ"ר, ס"ל שיש לברך על כל פת הבאה בכיסנין.
והמאמ"ר כתב שלא נחלקו הראשונים בגדר פת הבאה בכיסנין, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי, וכל אלו בגדר פת הבאה בכיסנין הן לכו"ע (והביאו הביאור הלכה שם ס"ז).
נמצא שכל מי שבא לאכול פת הבאה בכיסנין בסעודתו, אינו מברך מחמת שספק ברכות להקל, אך למ"ד שצריך לברך עליהם, וכן הוא פשטות השו"ע, נמצא אוכל הוא בלא ברכה כלל.
ויש להוסיף מדברי הביאור הלכה (סעיף ח'), שאם הוא פת הבאה בכיסנין כיון שהוא ממולא בפירות וכדו' (היינו עיסה רגילה, שהכניסו בין חלקי העיסה פירות ושאר דברים הניכרין אחר האפיה שבאים לטעם), יש לו לברך מזונות כשאוכלם בתוך הסעודה, כי עיקר הדין שדבר זה הוא וודאי בגדר פת הבאה בכיסנין. ויש לומר כן גם לעניין דבר שיצא מגדר פת לגמרי, וכגון אם בשלו את הקמח ששמו שם. בכל אלו וודאי אינו בגדר פת, ועל כן לכו"ע יש לו לברך מזונות כשאוכלו בתוך הסעודה. ושמעתי שיש מחכמי התורה שהורו לפטור על דבר שהוא גם נכסס וגם נילוש בשמן ושאר מיני תבלינים הבאים לטעם, וכגון מה שנקרא ביסלי, שהוא וודאי בגדר פת הבאה בכיסנין.
♦
ב.
בדין דברים שאינם באים מחמת הסעודה. מה שאנו רגילים לאכול אחר גמר עיקרה של סעודה דברי מתיקה שונים, בין אם פירות מתוקים או שאר דברים הרגילים להביא אחר גמר עיקר הסעודה. איתא בשו"ע (סימן קעז ס"ב) דברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה; ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון.
ובא לומר שצריכים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
והביאור הלכה שם הביא מחלוקת בדין דברים הבאים מחמת הסעודה, כגון בשר וכדו', שאוכלם לאחר שמשך ידיו מן הפת. כפי שמצוי בזמן הזה, שיש רבים שאוכלים את הפת בתחילת הסעודה עם דברים הבאים עם הפת, ובהמשך הסעודה אוכלים בשר ושאר דברים ללא פת כלל. פעמים שאין להם פת, שאכלו כל הפת שלהם, ופעמים שיש עדיין פת על שולחנם, אך הרגילות שלהם היא שלא לאכלו עם פת. והביאור הלכה הביא מחלוקת אם יברך על דברים אלו ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה, או שהם טפלים לפת שאכל מתחילה, אף שמשך ידיו מן הפת.
מכל מקום, אותם דברי מתיקה שרגילים להביא אחר שגומר את סעודתו, קודם ברכת המזון, דברים שאינם באים מחמת הסעודה, אם משך ידיו מן הפת, לכו"ע יש לברך עליהם ברכה ראשונה וגם ברכה אחרונה. ואנו נוהגים לברך ברכה ראשונה, ולא לברך עליהם ברכה אחרונה, ואנו סומכים על ברכת המזון. אף שבזמן הזה אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת קודם שאוכלים דברים הבאים אחר הסעודה קודם ברכת המזון. ונמצא שעיקר הדין שחייב לברך עליו ברכה אחרונה, ואנו נוהגים שלא לברך כעיקר הדין, מחמת שחוששים שמא נחשב הדבר שלא משך ידיו מן הפת. וצ"ע על מה סמכו במנהג זה.
♦
ג.
כאשר אדם בא לשתות מים או שאר משקין (שאינם יין) בסעודתו. איתא בשו"ע (סימן קעד ס"ז) אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם, דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה, ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו, אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה. ואפי' אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא, ופת פוטרתם. וי"א לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם. והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה, והמנהג כסברא הראשונה. ע"כ.
העולה מהדברים, שלדעת השו"ע לעולם ראוי להסתלק מן הספק, גם אם שתייתו נטפלת לפת. והרמ"א כתב שהמנהג שאין לברך עליהם. אמנם לא נתבארה כוונתו - האם אין בו ספק כלל, או דילמא המנהג שלא לברך מחמת הספק. ומכל מקום, כל זה אינו אלא באופן שהמשקים באים מחמת הסעודה, או שהיה צמא, ולא שתה כדי שלא יזיקו לו המים כאשר שותה קודם הסעודה, כמש"כ הרמ"א. אך אם לא שתה קודם הסעודה מחמת שהמתין לקידוש היום בשבת, או שהוא יושב וממתין לתחילת הסעודה כיון שאוכל הוא בסעודת אחרים, ואין דרך לשתות בבית אחרים קודם הסעודה כאשר בא לסעודה שהוזמן אליה שם, או שסבור הוא שיש לחשוש לברכה שאינה צריכה, ולכך ממתין הוא לסעודה. עיקר הדין הוא שיש לו לברך על אותם משקים.
אמנם המנהג שלא לברך עליהם, כי נחשב הדבר כספק, וספק ברכות להקל.
והנה, בין אם עיקר הדין לברך על משקים אלו כאשר בא לסעודה בעודו צמא למים, ובין אם נאמר שהוא ספק ואין בו גדר של עיקר הדין לברך, הרי למ"ד שצריך לברך עליהם, נמצא שותה בלא ברכה.
♦
ד.
השותה משקאות חריפים בסעודתו. האריכו בזה המ"א הט"ז ושאר האחרונים (שם). ועיקר הדעה שאם הוא משקה ששותים לצמאו, באופן שהוא צמא מחמת אכילתו ולא הגיע צמא לסעודה (כעין בירה שלנו), אין לברך עליו. ואם הוא משקה שאין שותים לצמאו (כגון וודקה שלנו ושאר הדומים לו), יש לברך עליו. וכן רבים נוהגים. אמנם יש שהסתפקו בזה, ויש שנהגו שלא לברך עליו כלל, מחמת הספק.
ויש שנהגו שבעלי שמחה סובבים בקהל, ומוזגים מעט משקאות אלו, והקהל מברכים אותם לשמחת כולם. ושתייה זו לא באה כלל מחמת הסעודה, שהרי מוזגים ושותים מעט ממשקאות אלו בין אלו שעוסקים בסעודתם, ובין אם הם ישבו שם באותה שעה לזמן קצר, ובדעתם לצאת תכף בלא לסעוד את ליבם. ושותים אותם לשמחה בעלמא. ובזה הדברים יותר נוטים לומר שחייב לברך מעיקר הדין.
אמנם בסעודת פורים, באופן ששותים משקאות אלו ושמחים הרבה, יש מקום לומר שהם באים מחמת הסעודה. כפי שמצאנו לעניין מרור, שי"א שאין מברך עליו בורא פרי האדמה, אף שלא בא מחמת הסעודה, כיון שהתורה קבעה אותו לחובה בתוך הסעודה, נחשב הדבר כבא מחמת הסעודה. (כ"כ תוס' ברכות מ"א ע"ב ד"ה אי הכי, רבינו יונה שם, וכ"כ הריטב"א בסדר הגדה של פסח הובא בסוף פירוש הריטב"א למסכת פסחים.) ועל פי זה יש לדון אם נאמר כך גם לגבי סעודת פורים.
♦
ה.
והנה, בכל אלו ועוד רבים כמותם, אנו נוהגים שלא לברך מחמת שספק ברכות להקל. ולא הבאנו אלא מעט דוגמאות מהמצוי בכל עת. ופעמים שעיקר הדין הוא שיש לברך, אלא שיש צד שאין לברך, וכיון שספק ברכות להקל, אין מברכים. ואם אפשר לפטור על ידי דבר שוודאי חייב לברך עליו, כגון על פת הבאה בכיסנין, יכול לפטור על דבר שברכתו שהכל, וודאי נכון הדבר. אלא שיש לדון באופן שאינו בידו לפטור על ידי דבר אחר, כגון אם יש ספק האם חייב ברכה אחרונה.
ולעניין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה אחר הסעודה קודם ברכת המזון, אפשר לאכלם אחר ברכת המזון, ובזה יוצא מן הספק. שהרי באופן זה וודאי יתחייב בברכה אחרונה. וגם אם אכל דברים אלו קודם ברכת המזון, יכול לשוב ולאכול אחר ברכת המזון דבר מה שיתחייב עליו בבורא נפשות, כדי להסתלק מספק חיוב ברכה על מה שאכל קודם ברכת המזון. וכן לגבי פת הבאה בכיסנין, יכול לאכול פחות מכזית לפני שנוטל ידיו לסעודתו. וכן כל שאר הספקות יכול לחייב עצמו בברכה קודם או אחר הסעודה כדי להסתלק מן הספק. ואם בא לאכול קודם הסעודה דבר שאם יאכלנו בתוך הסעודה לא יתחייב בברכה אחרונה על אותו דבר, כגון פת הבאה בכיסנין וכל מיני משקין, יש לו לאכול פחות מכזית, או לשתות פחות מרביעית, כמש"כ בשו"ע לעניין משקים קודם הסעודה, והשו"ע הביא שי"א שאין לשתות כזית פחות מרביעית, כיון שי"א שמתחייב בכך בברכה אחרונה. וגם מה שאנו נוהגים בשיעורי כזית של חצי ביצה גדולה וכדו', יש לדעת שמעיקר הדין אין לאכול כזית כמו זיתים שלנו בלא ברכה אחרונה, ואין כאן המקום להאריך בזה. אך אם בא לאכול דבר שמעיקר הדין חייב עליו בברכה אחרונה, כגון האוכל דברים הבאים שלא מחמת הסעודה אחר שמשך ידיו מן הפת, יוכל לאכול כזית קודם הסעודה ולברך בורא נפשות אחר ברכת המזון. אך אינו רשאי לעשות כן, אלא רק אם הוא יודע בנפשו שאין לחוש שישכח לברך בורא נפשות אחר ברכת המזון שלו.
אלא שיש לדון אם יש מקום לחשוש לברכה שאינה צריכה כאשר בא לברך באופן שהוא מחייב עצמו בברכה, והיה יכול למנוע עצמו מברכה זו, ובא לחייב עצמו לכתחילה כדי להסתלק מן הספק. כגון אם בא לשתות מעט משקין קודם הסעודה, או לאכול אחר ברכת המזון דברים שאינם באים מחמת הסעודה וכדו'.
♦
ו.
בדיני ברכה שאינה צריכה, אם בא לברך כדי להסתלק מן הספק, מצאנו שמצווה עליו לחייב עצמו בברכה כדי להסתלק מן הספק.
בעניין נטילת ידיים של שחרית. הביאור הלכה בסי' ד' סעיף א' ד"ה ועלייהו כתב שבספק חיוב ברכת על נטילת ידיים, יכול ללכלך את ידיו באופן המחייב נטילה, וליטול בברכה. וכך ראוי לעשות כדי להתחייב בברכה.
וכ"כ בסי' קנט סעיף י"ג לגבי נטילת ידיים לסעודה. וכ"כ בסי' תע"ה סעיף א' ד"ה יטול (לעניין ברכת על נטילת ידיים קודם אכילת מצה בליל הסדר, וכן נוהגים שמברכים באופן זה).
הפושט את טליתו כדי להיכנס למרחץ, יש להסתפק אם חייב לברך שנית כשחוזר ללובשה. וכתב השערי תשובה שבתחילת היום כאשר בא לברך, יכוון שהברכה תחול רק על אותה לבישה ראשונה, ולא תחול על מה שילבש אחר המרחץ. ואין בזה ברכה שאינה צריכה. והביאו הביאור הלכה סי' ח' סעיף יד ד"ה וי"א.
אמנם המ"ב שם סק"ח הביא מהפמ"ג שבספק אם חייב לברך על הציצית, לא יפשטנה כדי ללבשה שוב אחר היסח הדעת. והפמ"ג כתב אף שבעלמא מותר לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להסתלק מהספק, הכא שאני. וז"ל הפמ"ג: לא דמי דכאן לבוש הוא בטלית ואין לברך, נראה לי. עכ"ל. ונראה שכוונתו היא שכאשר האדם לובש את הטלית, אין לו לפשטה כדי ללבשה שנית רק בשביל להסתלק מן הספק.
סי' נ"ב פמ"ג משב"ז סק"א כתב שמותר לכוון שלא לצאת ידי חובת ברכת התורה באהבה רבה, אף שאסור להרבות בברכות, וז"ל: דווקא בחנם אין להרבות, הא כהאי גוונא דספק הוא שפיר דמי להתכוין שלא לצאת באהבה רבה, וכדאמרן^[2].
שו"ע או"ח סי' קע"ד סעיף ד כתב שאם ברך הגפן על יין של הבדלה, הוא פוטר יין ששותה בתוך סעודתו הסמוכה להבדלה. וי"א שאינו פוטר יין שבתוך המזון. הלכך, יכוון שלא להוציא יין שבתוך המזון. אע"ג שעיקר הדין שפוטר את היין, כדי להסתלק מן הספק יכוון שלא לפטרו.
ובסעיף ז' כתב מחלוקת לעניין השותה שאר משקין בסעודה אם יברך עליהם. הלכך הרוצה להסתלק מן הספק, ישתה מעט קודם הסעודה. ולא חשש לברכה שאינה צריכה.
♦
ז.
על פי זה, יש לומר שכל ספק ברכה שאנו אומרים ספק ברכה להקל, יש לו לאדם להשתדל לחייב עצמו בברכה, באופן שוודאי יהיה חייב. ואין לו לחשוש לברכה שאינה צריכה, כיון שבא לברך כדי להסתלק מן הספק. וה' יברך את עמו ישראל בשלום.
♦ ♦ ♦