הערת הרב עמנואל מולקנדוב
שלום וברכה ושנה טובה.
הרב יהושע בן מאיר האריך בענין קשירת הציצית, והעלה שאין לנהוג כמנהג התימנים שלא עושים ב' קשרים בתחלה, והדבר מעכב אף בדיעבד וכו'.
נא להפנותו לספרי תורת הקדמונים ח"ה סי' ד', ששם הארכתי שהמנהג הפשוט בעם ישראל מזמן הגאונים וכן חכמי המזרח ושאר הארצות היה לעשות את הקשרים מהחוט הכורך בלבד, כאשר שאר החוטים לא משתתפים בקשירה כלל.
אלא שבצרפת בתקופת ר"ת ור"י החלו כמה חכמים לשנות ולעשות את הקשירה עם כל החוטים, ד' עם ד', ועם הזמן התפשט קשר זה בפרובנס ובאיטליה ובאשכנז ובספרד, עד שבעקבות השו"ע והרמ"א התקבע מנהג זה כמנהג פשוט אצל כל ישראל.
אולם לפי מה שביררנו נראה, שהעושים את הקשרים רק בלבן ללא תכלת – עדיף להם לחזור למנהג המקורי של הגאונים ושאר הראשונים, משום שחכמי צרפת ששינו את המנהג לא ידעו שכך דעתם של הגאונים ושאר חכמי ישראל, ומסתבר שלא היו משנים את המנהג אם היו יודעים זאת. ועי"ש אריכות גדולה בענין.
וכך אנו נוהגים למעשה ומעשים אחרים [בעיקר בקשירת התכלת ששם עושים חוליות מעיקר הדין], לא לעשות ב' קשרים זה על זה אלא רק חוליות בלבד, והם הם הקשרים, וכפי שנהגו כל ישראל מקדמת דנא. וח"ו לומר שלא יוצאים בזה יד"ח, או שיש בזה איזה חשש ופקפוק קל שבקלים, דאדרבה כך קיבלו חכמי ישראל במסורת, וכך יש לעשות. והקשר ה'מחודש' שהוא ב' קשרים - אין לו בית אב ומסורת קדומה כלל, אלא סברא בעלמא של כמה ראשונים.
עמנואל מולקנדוב
♦
הערת הרב מרדכי עמאר
ראיתי את דברי הר' יהושע בן מאיר שליט"א בעניין קשר הציצית בשיטת הרמב"ם, ונראה לי שפירוש דבריו של רבינו הרמב"ם אחר לגמרי ממסקנת דבריו.
הנה בהלכות פרק א הלכה ז כתב "ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר. ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא. ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו. ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית" וכו'. והנה לפי דברי הבית יוסף שפסק שהקשר הוא ארבע עם ארבע כפול, אין למילים אלו שום מובן, מדוע שירחיק בין חוליא לחוליא? והרי יש את הקשר עצמו בין חוליא לחוליא, ואין לך הרחקה גדולה מזו. אלא וודאי שהרמב"ם סובר כדעת כמעט כל הראשונים שקשר אינו ארבע עם ארבע אלא או לולאה או כריכה, והרמב"ם סבר שקשר זה התחיבה של החוט מתחת לשלושת החוטים [לא בדיוק כמו התימנים אלא דומה, כי התימנים ליופי החוליא העבירו את החוט מתחת לשלשת הכריכות בצורה מורכבת, ואילו ברמב"ם בפשטות משמע שמעביר את החוט מעל החוליות והקשר הרבה יותר פשוט]. ולכן צריך הרחקה שאם לא ירחיק יראה הכל כחוליא אחת אלא מרחיק כדי שיראו את הלבן שבין חוליא לחוליא.
ובתשובות הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל תשובה קל"ח כתב במפורש כדברינו, וז"ל "אלא אנו סומכין על מה שאמר התלמוד והוא, שנכרוך שלש כריכותה ונעשה הכריכה השלישית קשירה ויהיה הכל לחוליא אחת ונרחיק קצת ונכרוך שלש בקשירה ונרחיק קצת ונכרוך כך, עד שנעשה שבע חוליותו כל חוליא שלש כריכות, ויהיה בין כל חוליא וחוליא מרחק קטן. ונתכוון שתהיינה השבע חוליות כולן בשליש העליון של הציצית". ולא הזכיר מאומה מקשר של ד עם ד, ושפתיו ברור מיללו "לעשות הכריכה הג' קשירה".
ויש עוד ראיה פרקטית לדברים, שאם צריך קשירה של ארבע עם ארבע על כל חוליא וחוליא אין שום סיכוי להכניס שבע חוליות באורך של כאצבע ושליש, שזה אורך הגדיל המינימלי, וברמב"ם בהלכה ו' כתוב במפורש שזה אפשרי. ועוד, שאם עושים שלשה עשר חוליות ועושים את הציצית שליש גדיל ושני שליש ענף כדינא דגמרא יוצאת ציצית באורך שוודאי לא נתכוון לזה אף אחד.
ובפשטות רואים מפה כמו הפירוש השני של הבית יוסף, שהרמב"ם סבר שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ומה שלא פירש זאת במפורש הוא מפני שהחוליא פירושה הוא ג' כריכות שקשירה של הכרך תופסת אותן, וכלשונו בתשובה "ג' בקשירה".
וודאי וודאי שגם רבינו אברהם בנו מודה לזה, שהרי גם הוא כתב שצריך להרחיק מעט בין חוליא לחוליא.
ומה שהקשה מסיום דבריו עיינתי בהם ופשוט וברור שפירוש דבריו הוא שצריך לחתוך את ראשי החוטים מלמעלה כדי שיהיו שווים, והמתרגם תירגם במקום לחתוך להפריד, ואין לדברים שום שייכות לסוגיא שלנו. [והסיבה שצריכים לעשות זאת רק בסוף הכריכות היא מכיוון שחוט של כרך אינו קבוע ולא ברור מה יהיה אורכו, ולכן אנחנו חותכים את כל החוטים ומשווים אותם רק לאחר שגמרנו לכרוך.]
והנה הרב הכותב הציג כאילו הבית יוסף פירש בדברי הרמב"ם כשיטת המרדכי והרא"ש, וז"ל "הב"י כתב בפירושו השני לדעת הרמב"ם שאף לרמב"ם צריך קשר כפול אחר כל חוליא וחוליא, וכתב שפירוש זה 'יותר נראה' " עכ"ל. אמנם רבינו בית יוסף לא דיבר בזה כלל. הב"י רק אמר שהפירוש היותר נראה הוא שצריך קשר אחר כל חוליא ולא מספיק רק אחר החוליא הראשונה, ולעניין של קשר כפול לא התייחס בדעת הרמב"ם כלל במפורש. [אמנם אולי אפשר לדייק ממה שלא חילק, אבל וודאי לא הוי פסק גמור בפירוש הרמב"ם.]
והנה בפשטות כל מה שלא ביאר כן הבית יוסף בדעת הרמב"ם כדברינו בפירוש זה רק מפני שלא ראה את קשר התימנים ולא הכירו, ואם היה רואהו היה מסכים עם זה בוודאי.
אמנם בכל אופן כל מה שכתב זה שכריכה כדעת שאר הראשונים לא יכולה להיחשב כקשירה ומהטעם הפשוט שאינו מתקיים כל כך. אמנם על לולאה כדברי הרמב"ם לא דיבר כלל, ולא דיברו ע"ז שאר הראשונים שפקפקו על הכריכה, שהם דיברו על כריכה מחמת שאינה מתקיימת כ"כ, אבל על הלולאה המתקיימת לא דברו כלל ואין שום סיבה להניח שלא יועיל מדין קשר. וכי יש הלממ"מ איזה קשר לעשות? צריך לעשות קשר חזק ומתקיים, וכמו שאין שום סיבה להניח שמי שקשר 3 עם 5 לא יצא יד"ח. וביותר, שקשרו של הרמב"ם הינו הרבה הרבה יותר חזק מהקשר של ד עם ד, ואינו נפרד לעולם.
העולה מן הדברים:
קשר התימנים הוא הוא קשר הרמב"ם (בשינוי מועט ליופי החוליא), וכפסק הרמב"ם כרבא שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא [כפירוש הבית יוסף השני, והדברים מפורשים בתשובתו לחכמי לוניל שקושר על כל חוליא וחוליא[1]]. ובפשטות יודו כו"ע, ורבותינו הבית יוסף והרמ"א בכללם, שקשר זה שהוא חזק ובריא לא פחות ואף יותר מקשר של ד עם ד הינו קשר כשר וישר, וודאי וודאי אחר שזה דעתו של רבינו הרמב"ם, כמו שהוכחנו, מלשונו ולא יהינו לפוסלו.
ולפי דברינו אין שום עניין בקשר העליון שנהגו בו התימנים, והוא מיותר לגמרי לכו"ע. אמנם אולי ראוי שלא לחדש קשר חדש שלא נהגו בו קהל מישראל, ולהשאיר את הקשר על מקומו אף שאין אנו יודעים לו טעם.
מרדכי עמאר
♦
תגובת הרב יהושע בן מאיר לרב מולקנדוב והרב עמאר
למערכת האוצר רוב שלום עד בלי ירח,
שלחתם לי תגובות למאמרי בעניין צורת הקשירה של הציצית.
הרב עמנואל מולקנדוב הפנה לספרו "תורת הקדמונים", בו, לטענתו א. בירר שהמנהג בישראל מזמן הגאונים היה לעשות הקשרים מחוט הכורך בלבד. ב. "משום שחכמי צרפת ששינו את המנהג לא ידעו שכך דעתם של הגאונים ושאר חכמי ישראל, ומסתבר שלא היו משנים את המנהג אם היו יודעים זאת".
הנני מודה לו על שהועיל בטובו לשלוח לי את ח"ה מספרו.
א. לגבי טענה א', שבירר שהמנהג בישראל היה לעשות הקשרים מחוט הכורך בלבד. בדקתי את המקורות השונים המופיעים בספר לגבי טענה זו. כיוון שהמקורות לא הובאו בתגובתו, התייחסותי כדוגמא לחלק מהם, אציין בהערה[2]. לאחר בקשת המחילה, הדברים לא מבוררים כלל. המחבר יוצא מנקודת הנחה שהמנהג הקדום היה לקשור רק בחוט הכורך. כתוצאה מכך, מי שלא כותב מפורש לקשור ד' חוטים עם ד' החוטים האחרים, ודאי מתכוון כשהוא כותב 'קושר', ל""מנהג"", כלומר לקשור עם החוט בו עושה את הכריכות – בלשוננו היום, השמש. כמו שכתב הרב מולקנדוב בעצמו (שם בספרו הנ"ל) על תשובת רב שרירא "ולא הזכיר קשירה אחרת של ד' חוטים זה בזה". אמנם לא הזכיר גם קשר ע"י השמש. אבל אם המנהג היה לקשור כמו שאנו עושים היום, הרי כאשר כותבים 'קושר', הכוונה כמנהגנו היום.
ב. אך עיקר התימה היא טענתו השנייה. בספרו כתב: "משום שחכמי צרפת ששינו את המנהג לא ידעו שכך דעתם של הגאונים ושאר חכמי ישראל, ומסתבר שלא היו משנים את המנהג אם היו יודעים זאת".
הנה הרא"ש [בהל' קטנות, הלכות ציצית סי' טו] והמרדכי [הלכות קטנות, הלכות ציצית, רמז תתקמ. כבר ציינתי במאמרי שההלכות קטנות אינן מהמרדכי עצמו, כפי שכבר כתב החיד"א בהוספות לשם גדולים. אלא לרבי שמואל שליצטט, בעמח"ס 'קיצור מרדכי'] הביאו את שיטת ר"י ור"ת לעשות הקשר ע"י החוט של הכריכות, השמש. ובמרדכי אף הביא שר"ת חזר בו מצורת קשר שעשה, והחליף לצורת קשר אחרת. מה חשבו "חכמי צרפת", או בלשון המקובלת בעם ישראל – רבותינו בעלי התוספות. מדוע ר"ת עשה קשר רק ע"י השמש? הוא לפתע החליט לשנות מהמנהג שהיה נהוג בתקופתו, זאת בלא הסבר הלכתי? מהמרדכי מוכח שבזמן ר"ת היה וויכוח בעניין הקשרים רק ע"י 'החוט של הכריכה'. ור"ת חזר בו מצורת הקשר שעשה, אבל המשיך לקשור, בצורה אחרת, רק ע"י השמש. הר"ר אלחנן היה עושה הכריכה ע"י חוט אחד, ואז כורך עוד קצת מחוט אחר, ועושה את הקשר משני החוטים שכרך בהם. ומסיים המרדכי: "ויש נוהגין לקשור בד' שמכאן וד' שמכאן, בענין שקושרין הראשון בטלית [=כלומר בקשירה הראשונה שליד הבגד, בו אין אפשרות לקשור בדרך אחרת, כיוון שעוד אין כריכות כלל – יב"מ, ע"פ מפרשי המרדכי] וכן עושה כל הקשרים, וכן נכון לעשות בעיני רבי". כל מי שלומד את דברי המרדכי, מבין שהמנהג היה שעושים הקשרים מ'חוט הכריכה', ושכן עשה ר"ת ור"י. והיו מנהגים רבים לאיך קושרים, כמש"כ מרן בב"י (בסימן יא): "וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים".
אנו מוצאים שכבר בימי ר"ת היו דיונים בין בעלי התוספות בצורת הקשירה. ודאי שהיה מנהג נפוץ לקשור רק עם השמש. וחלק מבעלי התוספות התנגדו לכך. כלומר בזמן שבעלי התוספות התווכחו בצורת הקשר, עדיין היה מנהג לקשור רק עם השמש, כמו שעשה ר"ת. לומר שהם לא ידעו שיש מנהגים כאלו, זה לא רק שלא 'מסתבר'. זה זלזול ברבותינו בעלי התוספות שמפיהם אנו חיים! ברור שידעו היטב, ואף ראו בעיניהם מנהג זה. מאה וחמישים שנה אח"כ, בזמן המרדכי והרא"ש, עוד זוכרים שהיה מנהג כזה. אם ישאל השואל, א"כ מדוע לא הזכירו הרא"ש והמרדכי מנהג זה? התשובה פשוטה, בעיניהם העובדה שר"ת ור"י עשו כן, מהווה ראיה לקשרים אלו הרבה יותר מכך ש'המנהג'. את חטאי אני מזכיר היום – גם בעיני מנהגם של ר"י ור"ת היא הוכחה גדולה יותר מאשר 'מנהג' סתם!
ג. מחבר הספר 'תורת קדמונים' בעצמו, מביא ראיה לכך שבספרד ופרובינציה נהגו לקשור עם השמש, מספר המנהיג. וז"ל של ספר המנהיג (הלכות ציצית עמוד תרמג): "ובעניין הקשר נחלקו חכמי ספרד ופרובינצ' עם רוב חכמי צרפת, שיש מקומות בצרפת שעושין בו קשר גמור לקשור הד' חוטין עם הד' האחרים, ויש לי ראייה לזה הקשר גמור שאדם חייב בשבת בראש פרק הזורק [צ"ו ע"ב] ממשכן שכן אורגי יריעות שנפסק להן חוט קושרי' זה עם זה, וכן ניהג רבי' אליהו מפריש ז"ל, וחולייא ג' כרכים בחוט הכרך הארוך מכולם, ומכניס לפנים מחולייא ויהדקנו [=כמנהג הספרדים, שבכל כריכה, או לפחות בסוף החוליה עושים לולאה. ובכל אופן, צריך לעשות גם קשר כפול מד' חוטים מכאן, וד' חוטים מכאן – יב"מ]. וחכמי פרובינצ' וספרד נהגו הקשר כאותה חולייא שאמרנו שעושין בצרפת, ומכניסין חוט הכרך לפנים משלשת הכרכים וזהו הקשר, וחולייא שצריך לקשור לפנים מהכרך השלישי לבד, ויש לי ראייה לזה המנהג קשר רצועות היד לתפילת היד ליוד שדי לרגיל ובקי בתפילי' ולקשרם, ותפילין בי בר חבו שכיחי כמונו היום. אב"ן". אף שלא ברור אם בעלי התוספות בצרפת ראו את ספר המנהיג [שהיה מתלמידי בעלי התוס' בספרד], הרי ברור שהרא"ש, שגלה לטולידו, הכיר היטב את ספר המנהיג [שהתחבר בטולידו כמאה שנה לפני הרא"ש], ואף מצטטו פעמים רבות. כאמור – ספר המנהיג מפורש מביא את המנהג בספרד, ואף בעל ספר 'תורת הקדמונים' מסתמך עליו בבירור המנהג שם. "מסתבר" שגם הרא"ש הבין מספר המנהיג שהיה מנהג כזה בספרד.
רבי מרדכי בן הלל הי"ד, בעמח"ס ספר המרדכי, נרצח בפרעות רינדפלייש, ולא היה בספרד. יש מהחוקרים שאומרים שהציטוטים שלו מספר המנהיג הם מתוך מקורות משניים של חכמי אשכנז שהביאו את ספר המנהיג, והוא עצמו לא ראה את הספר. אפשר, שגם לא ראה את ההלכה בעניין קשירת הציצית. אבל בדבריו עצמו רואים שידע שהיו מנהגים שקשרו רק עם השמש.
ד. אדרבא, מדבריו של בעל ספר 'תורת הקדמונים' יש ראיה עצומה שלהלכה קשר שאינו ד' חוטים עם ד' חוטים לא מהני בציצית, והרי הוא הולך בבגד של ד' כנפות בלי ציצית ומבטל מ"ע מהתורה בקו"ע! כפי שהראינו, רבותינו בעלי התוספות, בזמן ר"ת ור"י, ואף אחריהם, ידעו היטב שיש מנהגים במקומות רבים שקושרים רק עם 'החוט הכורך', השמש. ובכל אופן נלחמו מלחמתה של תורה לבטל מנהג זה! הרי שראו במנהג זה פסול ממש בציצית [כמו שכתבו, שאין זה קשר] ונלחמו להעמיד את קשירת הציצית אליבא דהלכה! לא זו בלבד, מודה בעל ספר 'תורת הקדמונים' שדעתם של בעלי התוספות בצרפת פשטה בכל קהילות ישראל [פרט לתימנים]. בכל קהילות אלו היו רבנים וגדולי תורה, ראשונים כמלאכים. בכל אופן אפשרו לבסוף לשנות את המנהג הנפוץ [לפחות לדעת בעל 'תורת הקדמונים']. מי הוא זה ואיפה הוא שיהין ע"פ 'מסתבר' שאינו מסתבר, לחלוק על פסקיהם?
ה. הטור מביא רבות את ספר המנהיג. ובכל אופן, בצורת הקשרים כלל לא מזכיר אותו, ולא את מנהג ופרובנס. כמדומה שמשתמע מכך שהטור ראה במנהג זה מנהג בטעות, וכלל לא ראה לנכון אפילו להזכירו. הרא"ש והטור ראו ומזכירים רבות את ספר אבן העזר של הראב"ן [אשר גם ממנו מביא בעמח"ס תורת קדמונים ראיה למנהג שהיה לדבריו], והיו אף מזרעו, ובכל אופן לא ראו לנכון להזכיר את המנהגים שהביא!
ו. מרן המחבר מביא פעמים רבות את ספר המנהיג. יתירה מזו, בהקדמה לבית יוסף הוא מונה את ספר המנהיג כאחד מספרי ההלכה שהוא מסתמך עליהם: "נמצא שמי שיהיה ספר זה לפניו יהיו סדורים לפניו דברי התלמוד עם פירוש רש"י והתוספות והר"ן ופסקי הרי"ף והרא"ש והמרדכי והרמב"ם והגהותיו ומגיד משנה ורבינו ירוחם וספר התרומה ושבלי הלקט והרוקח ושערי דורא וספר התשב"ץ וספר העיטור ונמקי יוסף וסמ"ג וסמ"ק וארחות חיים ותורת הבית והגהות אשירי וספר המנהיג והאגור וספר בעלי הנפש להראב"ד ותשובות הרא"ש והרשב"א והר"י בר ששת וה"ר שמעון בר צמח ומהר"י קולון ותרומת הדשן. כל דבריהם מבוארים היטיב. ובקצת מקומות מאמרי הזוהר". [ספר המנהיג הודפס לראשונה בקושטא בשנת ה' רע"ט, כשלוש שנים לפני שהרב יוסף קארו החל לכתוב את ספרו הבית יוסף]. הוא גם מביא (בסימן יא) את דברי המרדכי והרא"ש. ברור מכך שהוא ידע בבירור שהיו מקומות שנהגו לקשור רק ע"י השמש, ושגם בזמן ר"ת היה מנהג כזה, ואף ר"ת נהג כמותו! ומ"מ הוא מכריע להלכה באופן ברור, גם בשולחנו הטהור (שם סעיף יד) שצריך קשר כפול של ד' חוטים עם ד' חוטים. כך גם הרמ"א, שמביא את ספר המנהיג פעמים רבות גם בדרכי משה וגם בהגהותיו לשו"ע.
איך אפשר לומר ש'מסתבר' שמרן והרמ"א לא הבינו מדברי המרדכי וספר המנהיג שהיה מנהג אחר, ושכן עשה ר"ת!. ולמרות שספר המנהיג כותב מפורש שכן המנהג בספרד ופרובנס.
ז. יש להדגיש – לא רק שמרן ורבנו הרמ"א פוסקים שצריך קשר כפול של ד' חוטין עם ד' חוטין, הם פוסקים כך גם להקל! שניהם פוסקים (ובעקבותיהם כל מפרשי השו"ע, החל במג"א וכלה במ"ב, פרט ללבוש שהחמיר אף בלא קשר) שאם לפני שחתך ראשי החוטים לעשותם שמונה חוטים [כלומר שהחוטים היו מחוברים בעיגול], עשה חוליה, אבל טרם קשר אחריה, רשאי עדיין לחתוך ראשי החוטים ולא הוי תעשה ולא מן העשוי. זאת למרות שהביא [בב"י] לשונות של ראשונים שמשמע שצריך לפסוק את החוטין לפני שתלאן בבגד, ואף הביא שהמהר"י אבוהב [רבו של הרב יעקב בי רב, שהיה רבו של הב"י] כתב מפורש שרבינו ירוחם [תולדות אדם וחוה] והסמ"ג חולקים וסוברים שצריך לחתוך לפני שיתחוב את החוטים בבגד. וז"ל הב"י: "ובסמ"ג (שם) כתוב... ומה שכתב וטוב שיחתכם קודם שיתחבם כלל לאו לעיכובא אלא עצה טובה קמ"ל כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה: וכן יש לפרש מה שכתוב בספר אדם וחוה (ני"ט, ח"ג קסט:) וזה לשונו פשוט בפרק קמא דסוכה שצריך לחתוך ראשי החוטים בענין שיהא כל אחד לבדו קודם שיתחבם בכנף ואם חתכן אחר שתלאן בכנף פסול [עכ"ל] דמשום עצה טובה קאמר שצריך לחתכם קודם שיתחבם בכנף ומיהו אינו נפסל אלא אם כן קשרן ואח"כ חתכן". והנה הב"י נהג כמנהג הספרדים עד היום שכל כריכה עשו בלולאה [כמש"כ בעצמו שם]. ובכל אופן, למרות שיש לולאה, כתב להקל, ואף דחק את לשונות הראשונים לפרשם כך, עד שלא קשר קשר כפול! וכ"ה ברמ"א שם.
כלומר, הם הסיקו מכך שרבותינו בעלי התוספות דחו את שיטת ר"ת ואת המנהג, שאין למנהג זה שום קיום הלכתי, ואין צורך לחשוש לו אפילו להחמיר![3]
ח. אינני היסטוריון, ואיני יודע איך התפתחו מנהגים שונים בקשירת הציצית. שאלה דומה יש במשמעות 'תרועה' אם הוא שבר או תרועה, האם לא זכרו איך תקעו בשנה הקודמת? וכבר נאמרו על כך תירוצים רבים. כך גם בשאלת סדר הפרשיות בתפילין שנחלקו רש"י ור"ת. מדוע לא פתחו תפילין של דורות קודמים. וגם על כך נאמרו תירוצים [וכידוע שע"פ הקבלה שניהם קדושים]. אפשר לשער, שכאשר הפסיקו ללבוש בגד עליון שהוא מעין סדין בעל ארבע כנפות, עבר זמן עד שהחל להתפשט המנהג ללבוש טלית בתפילה בביהכנ"ס. [כנראה שהמנהג ללבוש טלית קטן כל היום, מאוחר יותר.] בתקופה זו נשתכחה צורת הקשר, ומקומות שונים נהגו קשרים שונים. גדולי ישראל, רבותינו בעלי התוספות ועוד רבים, נלחמו נגד המנהג הזה, שראו בו טעות נגד ההלכה, ועל כן פעלו לבטל אותו ולהחזיר עטרה ליושנה, כפי ההלכה. היו גם גדולים שאימצו מנהגים אלו, וראו בהם פתרון ראוי לקשירת הציצית. מי לנו גדול מר"ת! אבל כמו בכל דבר בתורה, רוב הראשונים חלקו על המנהג, וכדעתם הוכרעה ההלכה, וביטלו מנהג זה בכל תפוצות ישראל [כאמור, פרט לתימנים].
ראיה לכך הוא מדברי הראב"ן (הל' שבת סימן רמ"ג), שאחר שמביא את המנהג לעשות הקשרים מהחוט של הכריכות [כמו שבצדק הביא בעמח"ס 'תורת הקדמונים' ראיה שכך היה המנהג אצלם], כתב כדלהלן: "אבל אני ראיתי טלית שהובא מלומברדיא והיה מצויץ והיה עשוי שבעה חוליות וכל חוליא ג' פעמים כרוך החוט והפרש בין חוליא לחוליא כמלא רחב אצבע וקשר בראש החוליא וקשר בסופה והכל היה החוט הארוך השמיני והיו שבעה חוליות וששה אוירים בינתיים כדאמרי' בפרק התכלת [ל"ט א] הפוחת לא יפחות משבע חוליות והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד ז' רקיעים וו' אוירים שביניהן וכל הציצית היה עשוי כן חוליות ואוירים מראשו ועד סופו. ולפי עשייתן נראה לי שהן מפרשין עשה גדיל ופתיל יהא מתוכו שהוא האויר שבתוך החוליות". כלומר הציצית היה כולו גדיל, ולא היה ענף כלל, כי הם פירשו שהרווח שבין החוליות הוא הענף! ברור ששיטה זו דחויה לחלוטין מההלכה. כמדומה שגם מח"ס 'תורת הקדמונים' לא היה מכשיר ציצית כזו. ובכל אופן, היה מקום [או מקומות] שכך נהגו. כאמור, מנהגים אלו כנראה נבעו מחוסר המסורת בגלל ההפסקה בשימוש בציצית, עקב ההפסקה בעיטוף בבגדים שהיו בעלי ארבע כנפות, ועד שפשט המנהג ללבוש טלית בתפילה. רבותינו הראשונים, מוסרי מסורת התורה, טרחו לבטל מנהגים אלו, שלדעתם [או לפחות לדעתם הרוב הגדול שביניהם], הם נגד ההלכה. רבותינו אלו, שמפיהם אנו חיים, ראו שדין קשר שאינו קשר כפול של ד' חוטין על ד' חוטין שווה לחלוטין לציצית שכולו גדיל ואין בו ענף. על כן, למרות שידעו שיש מנהגים כאלו – עמדו וביטלום.
ט. יודגש – לכל הדעות גם קשר כפול של ד' חוטים עם ד' חוטים הוא כשר לציצית, בודאי אם יוסיפו קשר כזה בסוף הלולאות או קשרים אחרים. אם כן, מדוע שאדם ינהג בדרך שלדעת רבים מרבותינו הראשונים, לדעת מרן ורבנו הרמ"א, המג"א ט"ז והפוסקים האחרונים כולל המ"ב, הוא מבטל מ"ע של ציצית בקום ועשה [בלובשו בגד של ד' כנפות, כאשר כיוון שאין בו קשר כפול של ד' חוטין עם ד' חוטין, הרי לדעות אלו אינו מקיים מצוות ציצית], ולא יחוש לפחות לדעות אלו, ויעשה קשר כפול כזה בסוף הגדיל? וכל זאת על בסיס השערה מופרכת שרבותינו פסקו בלי שידעו שהיה מנהג אחר.
נראה שהנוהג כך, ובעיקר המורה לנהוג כך, מעבר לכך שלדעת ההלכה מבטל מ"ע של ציצית בקום ועשה, גם עובר על זלזול חמור ברבותינו הראשונים, במרן והרמ"א, בפוסקים, במוסרי תורה שבע"פ במשך הדורות. הליכה עם ציצית ללא קשר, היא הפגנה של זלזול וחוצפה כנגד רבותינו זצ"ל. מי שמורה לעשות כן, קרוב בדעתי ל'זקן ממרה', רח"ל.
י. זאת ועוד, האר"י הקדוש [שער הכוונות, בדרושי ציצית, דרוש ו'. והביאו ברכ"י אות ט] הנהיג ע"פ הנסתר לקשור ב' קשרים, כמנהג היום, בסמוך לבגד ואחרי כל חוליה וחוליה. כידוע, הרב חיים ויטאל (בהקדמה לספר שער ההקדמות וכן בתחילת ספר עץ החיים. וכן ציין בשער הגלגולים הקדמה כב. וכן בעוד גורי האר"י כגון בספר עמק המלך פרק ג) כתב שכל דבריו של האר"י הם מפי אליהו הנביא. [אמנם כידוע הרב משה זכות ומקובלי איטליה לא הסכימו שכל דבריו של האר"י הם מפי אליהו הנביא, ומחייבים. כך גם כתב הרב שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא,באגרתו המפורסמת להסביר את התנגדות הגר"א לחסידות, אגרות התניא דף צ"ז; ובאגרות בעל התניא ובני דורו, הוצאת הרב דוד צבי הילמן, סימן נו עמ' צה. ראה גם דבריו של הרב חיים מוולוזין בהקדמתו לספרו של הגר"א על ספרא דצניעותא, שהגר"א סבר שרבים השיבושים בכתבים המיוחסים לאר"י. וראה גם יביע אומר לגר"ע יוסף, ח"ב, או"ח סימן כה. אמנם בנושא זה של הקשרים, גם דעת הגר"א להלכה בביאורו לשו"ע שצריך קשר כפול של ד' חוטין עם ד' חוטין.] "ומסתבר" שאליהו הנביא זכר את המנהג בכל הדורות! ידועים הדברים המיוחסים לחתם סופר "כל מי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר, יש לחשוש שבנסתר אינו מאמין בנגלה".
יא. לאור הדברים שלמדתי מדברי בעל ספר 'תורת הקדמונים', נ"ל, שלדעת רבותינו גם מי שזה מנהג אבותיו, כמו התימנים, חייב לשנות את המנהג ולעשות קשר כפול. ולכל הפחות, בסוף הגדיל כמנהג אבותיו, שיעשה גם קשר כפול מד' חוטים עם ד' חוטים. בכל אופן ברור שיוצאי ספרד ואשכנז, אסור להם ללכת בטלית שאין בה קשר.
יב. הרב מרדכי עמאר שליט"א מבאר את שיטת הרמב"ם, שהקשר הוא ע"י החוט של הכריכות. כך גם הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א. הרב עמאר מעלה שתי אפשרויות בביאור דברי מרן בבית יוסף. אפשרות אחת – מרן באמת לא התכוון שהרמב"ם דורש קשר כפול של ד' חוטין עם ד' חוטין. הוא רק ביאר אם הרמב"ם פוסק שצריך קשר על כל כריכה וכריכה, או לא. קשה לבאר כך את דברי הב"י, שכלל לא ציין שהרמב"ם מדבר על קשר מסוג אחר. זאת ועוד, בהמשך ובשולחנו הטהור הוא פוסק שאם כרך חוליה [וחוליה אצל הספרדים היא עם לולאה בכל כריכה, שכ"כ הב"י בעצמו], ולא קשר קשר כפול, יכול עדיין לחתוך את ראשי החוטין. ובכך חלק גם על רבו של רבו, הר"י אבוהב, ודחק לפרש את לשונות הראשונים. ואם היה סובר שהרמב"ם סובר כך – ודאי היה מציין כך.
האפשרות השנייה היא שמרן בב"י באמת הבין ברמב"ם שיש קשר כפול. זה כי לא 'ראה' את הקשר של התימנים ולא הכיר אותו. על כן טעה בהבנת דברי הרמב"ם. השערה זו אינה נכונה עובדתית! רבי זכריה אלצ'אהרי, מגדולי חכמי ומשוררי תימן באותה תקופה, ביקר בצפת בשנת שכ"ז, היה בישיבתו של רבי יוסף קארו, ואף שהה שבת שלמה במחיצתו של רבי יוסף קארו ("ספר המוסר" הידוע גם בשם "מחברות רבי זכריה אלצ'הרי", במחברת הרביעית ובמחברת הכ"ד, פורסם מתוך כת"י ע"י פרופ' יהודה רצהבי, הוצאת מכון בן צבי). מכיוון שיוצאי תימן נוהגים ללכת עם ציציותיהם מעל בגדיהם, ודאי ראה מרן את ציציותיו של רבי זכריה, והכיר את קשירתם. [אמנם, בשנת שכ"ז כבר הודפס הספר בית יוסף, ומרן עסק בעיקר בהדפסת השולחן ערוך. אמנם יש מהחוקרים הסוברים שמרן המשיך להוסיף דברים ב'בדק הבית' גם בשנותיו האחרונות. בכל מקרה אין ספק שאת ספר כס"מ כתב מרן אחרי שנת שכ"ז, ואילו ראה צורך בכך, היה יכול לבאר שם את שיטת הרמב"ם].
יג. יתירה מזו, כידוע מרן בכס"מ ובאבקת רוכל מביא גרסאות ברמב"ם מתוך כת"י מתימן, וכן מנהגים של בני תימן. אגב, מומלץ למי שחושב שמרן המחבר 'לא הבין' ו'טעה' בהבנת הרמב"ם, לקרוא את שיר השבח של רבי זכריה אלצ'אהרי על מרן, שבו כותב בין היתר: "הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל הֶחָכָם רַבִּי יוֹסֵף קָארוּ אֲשֶׁר מִיְּשִׁיבָתוֹ חַכְמֵי צְפַת לֹא יָסוּרוּ, כִּי בְּלִבּוֹ הַתַּלְמוּד אָגוּר". אני כשלעצמי, כשמבין פירוש אחר ברמב"ם ממש"כ מרן, מנסה להעמיק ולהבין איפה אני טועה, ולא איפה מרן טעה.
יד. מעבר לכך, הרב בית יוסף ראה ואף ציטט את המרדכי, שמביא שר"ת ור"י הלכו עם קשרים רק עם חוט של הכריכות. וכתב "וכתוב שם [=במרדכי] עוד מיני קשרים אחרים". כמו כן הכיר את ספר המנהיג [כמבואר למעלה] ואת המנהגים החלוקים שהביא שם. ולמרות זאת פסק שכל הקשרים האלו אינם מספקים להכשיר ציצית. וכל עוד שלא קשר קשר כפול [אף אם עשה לולאות, כמנהגו וכמנהג הספרדים] אף להקל אינו ציצית [כי אין גדיל] וממילא עוד אין בו תעשה ולא מן העשוי. ואפילו לא העלה על דעתו לבאר את הרמב"ם באחד מסוגי הקשרים האחרים שהזכיר המרדכי. מרן גם ראה את תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל, המובא גם במגדל ועז, ואף מרן הביאו בכס"מ. וכאמור, למרות כל זאת, לא העלה שום אפשרות שהקשר ברמב"ם הוא רק עם השמש!
טו. להבדיל ממני, מרן בעל השולחן ערוך, כתב ספר מקיף, כסף משנה, על כל הרמב"ם. ההשגחה העליונה בחרה במרן שספרו, השולחן ערוך, יהיה לספר הלכה של כל ישראל, ואף בחלק גדול מקהילות תימן. על כן, ולא רק על כן, כתבתי במאמרי, שכיוון שמרן ביאר את הרמב"ם 'מי יבוא אחרי המלך החדרה'. רק כתבתי דרך לבאר את הבנת הרמב"ם לפי מנהג תימן.
טז. כמובן שערי תירוצים ופירושים לא ננעלו. ואפשר להעלות אפשרויות רבות בביאור הרמב"ם. אבל להלכה ולמעשה, אין לנו אלא דברי מרן בבית יוסף, כפי שפסק בשולחנו הטהור.
♦
תגובת הרב עמנואל מולקנדוב לרב בן מאיר
ייש"כ לרב יהושע בן מאיר שעבר על מאמרי והעיר את הערותיו. אולם לאחר העיון שוב בדבריו, ראיתי שדבריי נכונים, ואין בדבריו הערה או השגה על דבריי, ומסקנתי מתחזקת ביתר שאת, וכפי שאבאר בס"ד.
ראשית, אבאר יותר את הקו הכללי שכתבתי כאן [וכן בעוד מקומות] בענין ידיעת המנהגים בעבר ובהוה, והקשר לפסיקת ההלכה בזמננו [מה שקשור לאות ב' בתשובתו של הרב יהושע בן מאיר].
במשך הדורות, גם בזמן הראשונים, וק"ו בזמן האחרונים, לא היתה אפשרות טכנית לאף אחד לדעת מה המנהג 'בכל העולם היהודי' ברגע נתון. למשל בצרפת – ידעו מה נוהגים בצרפת וכן באשכנז. אבל לא בהכרח ידעו כולם מהו מנהג פרובנס וספרד ואיטליה, וכ"ש מהו מנהג מצרים ושאר ארצות המזרח, וכן מנהג בבל והגאונים ומנהג צפון אפריקה וכדומה. ויש כאלו שביקרו במקצת מהמקומות, כמו המנהיג, ולכן ידע בד"כ מנהג שלש ארצות, שהן פרובנס, אשכנז וספרד, ולכן הוא מעיר תדיר על שינוי המנהגים ביניהן, אבל לא ידע משאר המקומות. ויש שידעו על מנהג איטליה ואשכנז, אבל לא ידעו על שאר המקומות.
ומשום כך, כשראשונים מסויימים ראו שיש במקומם איזה מנהג והם תמהו עליו וחלקו עליו ושינו אותו – אנו תולים, וכך היא הסברא הישרה, שהם חשבו שהמנהג 'המקומי' שלהם לא מחייב ולא מקורי ויתכן והוא בטעות, ולכן חלקו ושינו אותו. משא"כ אילו היו יודעים שמנהג זה נוהג ונהג 'בכל העולם היהודי' – לא היו מעיזים לשנותו, שהרי לא יתכן שכל חכמי הדורות והעולם היהודי טעו ונהגו במשך מאות בשנים דבר שאינו נכון. ודומני שכל מבקש אמת יסכים להיגיון בריא זה. וכך אמר לי ידידי הרב אהרן גבאי בענין נוסחאות התפלה והשינויים שנעשו בהם במשך הדורות, שגם שם תקף המהלך הזה.
וממילא, כל מה שהאריך הרב יהושע להוכיח שגם הראשונים ששינו את המנהג – ידעו שהיה מנהג כזה ואעפ"כ שינוהו – אינו מן הענין, וגם אנכי ידעתי כן, אלא הנקודה היא שהם חשבו [וזה דבר ברור שכך הוא] שזהו מנהג מקומי אצלם ואולי בעוד איזה קהלה, או שזה בכלל 'מחלוקת מנהגים', שכאן נוהגים כך וכאן נוהגים כך, ולכן אין בזה מסורת ברורה, ואפשר לשנות מכח קושיות למנהג אחר. אבל כשאנו רואים היום את כל התמונה במילואה [דבר שלא היה במשך הדורות], אנו יודעים שזה לא היה מנהג מקומי אלא מנהג 'עולמי', ואינו סתם מנהג אלא אישרוהו חכמי הדורות וקיימוהו והעידו עליו ונהגו כן בפשיטות, ולכן אנו אומרים שאילו ידעו החכמים המשנים מידיעה זו – בודאי לא היו משנים מנהג זה, שמסתבר מאוד שכך נהגו בזמן חז"ל, ולכן הוא עבר במסורת פשוטה לכל עדות ישראל ללא שינוי.
ולכן, אין נ"מ במה שפוסק מסויים [כמו הטור או השו"ע], לא הביאו את ספר המנהיג למרות שבעלמא ראוהו, וכדומה, משום שיתכן באמת שלא היו חשים לדבריו מפני שזה מחלוקת מנהגים וארצות 'בודדות', וכיון שחכמי התוס' הכריעו כמו מנהג מסויים – יש לקבלו. אולם בהיוודע שכך מנהג כל העולם, שאת זה לא ידעו, וכן שמנהג צרפת שהעיד עליו המנהיג הוא מנהג מחודש, אבל המנהג הקדום גם בצרפת היה כמו בספרד ופברובנס - הדין משתנה, ועדיף לן לנהוג כמו שנהגו כל העולם לפני כ900 שנה ומעלה מאשר מנהג 'מחודש' שננהג מחוסר ידיעה במאות השנה האחרונים.
ועתה אעבור למה שהעיר באות א', שאין הכרח מדברי כמה ראשונים שכך נהגו;
♦

דעת רב שרירא גאון

הרב יהושע התרעם על זה שציינתי לדברי ספר האשכול שהעתיק את דברי רב שרירא גאון, ולא העתקים במילואם, עי"ש. אולם לא שת ליבו, שהוא העתיק ספר האשכול במקום אחר בכלל ממה שאני ציינתי, וממה שאלבק ציין. תשובת רב שרירא גאון המועתקת בספר האשכול, כפי שציינתי וכפי שציין אלבק מופיעה בעמ' 221 בספר האשכול. הרב יהושע ציין לתשובת גאון בספר האשכול בעמ' 205. תשובה זו היא כנראה לרב עמרם, וכפי שציין אלבק בהערות שם, ואין קשר בינה לבין תשובת רב שרירא שציינתי.
הראיה שכתבתי מדברי רב שרירא היא, שכשנשאל איך צורת 'הקשרים', השיב שהקשרים הם 'ג' כריכות קשורות' [במקור: ג' דוראת מעקודה], ובהעתקת ספר האשכול הנוסח הוא: שלשה סיבובים בקשר. ולשונות אלו מורות להדיא שהקשירה אינה דבר נפרד מהכריכות, וכפי שהוא לקושרים ד' עם ד', אלא הכריכות הם עצמן קשורות, ובפרט לנוסח שבספר האשכול, שיותר מבואר כך, אולם הנוסח המדויק לפי המקור הערבי הוא כפי שתרגם אסף, ג' כריכות קשורות, וגם זה משמעותו ברורה כפי שכתבתי, ואיני רואה בזה צד הבנה אחר כלל.
ומהתשובה שבספר האשכול עמ' 205, שהיא כאמור לרב עמרם, כתב הרב יהושע שמוכח שקשרו ד' עם ד', מדכתב שקושר קשר התחתון, וזה לא יתכן עם החוט הכורך, משום שעדיין אין כריכות וחוליא. אולם אין זה נכון כלל, דאפשר בקלות לעשות קשר לבדו, כמו קשירת הספרדים שמכניסים את החוט הארוך לפנים מהחוטים, וכפי שאני עושה, ובודאי שזו כונת הגאון הנ"ל. ועכ"פ ודאי שאין 'ראיה להיפך' מדבריו.
נמצא שמצאנו 'להדיא' בדברי רב שרירא גאון שהקשרים הם עם החוט הכורך בלבד.
♦

דעת רבינו חננאל

הרב יהושע בן מאיר מציע שאת הג' הקשרים הראשונים עושים בחוט הכורך, וכפי שמפורש בדבריו, אולם את שני הקשרים האחרונים שלא כתב להדיא שעושים בחוט הכורך – עושים ד' עם ד'. וזה כמובן דבר שאינו ראוי להיאמר כלל, לומר ששני הקשרים האחרונים הם שונים לחלוטין, ולא ביאר זאת. ופשוט שכונתו היא כפי שמפורש בשאר הראשונים שיש 5 קשרים בציצית, ג' בתחלה וב' בסוף, והקשרים הם אותם הקשרים, שכולם בחוט הכורך. והרוצה להוציא את הראשונים מפשוטם – אין אחריותינו עליו.
♦

חכמי צרפת ומנהגם

הזכרתי את סדר עשיית הציצית בספר האורה שמפורש שעושים הכל עם החוט הכורך. הרב יהושע בן מאיר העיר שאין זה 'לרש"י', שהרי בשאר ספרי דבי רש"י יש סדרים אחרים, עי"ש. וגם בזה לא הבין את דבריי. אני לא כתבתי שכך דעת 'רש"י', אלא שכך הוא 'בספר האורה'. ודאי שספר זה הוא מבית מדרשו של רש"י, אלא שיש בו הוספות מחכמים שונים. בשאר הסדרים אין שום ראיה להיפך מזה [ודלא כמו שכתב הרב יהושע], אלא שאין ראיה מדבריהם לאף צד. אולם מספר האורה יש ראיה ברורה שכך הוא סדר הקשירה הפשוט, וכדעת ר"ת ור"י.
♦

דעת הראב"ן

הרב יהושע רוצה להידחק גם בדבריו, שבתחלה עושים כעין שני קשרים מהחוט הכורך, אולם בסוף שכתב שעושים ג' קשרים – זה משהו אחר, שהוא ד' עם ד'. וגם בזה אלו דברי נביאות, שלא ניתנו להיאמר כלל, אלא אותם הקשרים שעושים בשנים הראשונים – עושים בג' האחרונים, ופשוט.
♦

בדעת הרמב"ם

איני יודע מה מקום להאריך בזה יותר, לאחר שמפורש בתשובת הרמב"ם שהקשירה היא מהחוט הכורך, ולא ד' עם ד', ופשוט.
♦

לגבי דעת האר"י

יש לידע, שהאר"י נותן טעם בסוד גם למנהגים מאוחרים, וא"א להוכיח מנתינתו טעם בסוד שהמנהג הוא קדום, וכמו שנתן טעם בסוד לאמירת ברוך הוא וברוך שמו, שודאי הוא מנהג מאוחר ואינו מחייב כלל. ואף אחד לא יאמר שזה ראיה מאליהו הנביא שכך נהגו בזמן חז"ל. וכן נותן טעם בסוד להסרת הסכין מהשולחן בבהמ"ז, למרות שידוע שזהו מנהג שחידושוהו הראשונים, ואינו מחייב, ואינו קדום. וכן בתפלה, פעמים נותן טעם בסוד לנוסחאות מאוחרות שלא היו בעם ישראל עד זמנו, כמו הנוסח בימים הנוראים 'שידענו ה' אלוהינו שהשלטון לפניך', שהנוסח בכל עם ישראל היה 'כמו' שידענו, ורק בדורו של האר"י בדפוס ונציה רפ"ד התחדש למחוק מלת 'כמו', והנוסח האמיתי הוא בודאי 'כמו' שידענו, וכפי שהאריך ידידי הרב אהרן גבאי במאמר [שעדיין לא נדפס], ואעפ"כ נתן האר"י טעם בסוד [מ"ב תיבות] לנוסח המשובש ללא המלה 'כמו'. ויש עוד רבים כאלו. כך שאין להביא כלל ראיה מנתינת טעם קבלי ע"י האר"י לקדמות מנהג או נוסח מסויים. ובודאי שיש טעם בסוד גם למה שנהגו כל עם ישראל מזמן חז"ל עד הזמן ששינו אותו הראשונים.
נמצא, שמסקנתי במאמר הנ"ל מקבלת משנה תוקף, שמנהג כל ישראל בעבר היה לעשות את כל הקשרים מהחוט הארוך, ולא עשו כלל ד' עם ד'. ורק בזמן חכמי אשכנז המאוחרים התחילו לנהוג כן. ובפשטות זהו מחוסר ידיעת 'כל המנהגים' הנ"ל, אלא רק 'חלק קטן' מהנוהגים כן. ולא יתכן להעלות על הדעת שחכם מחכמי ישראל או כמה חכמים יחלקו ויבטלו את דברי 'כל' קודמיהם במשך מאות בשנים [אילו ידעו שכך דעתם], וגם לא מצאנו באף מקום שידעו שכך מנהג כל ישראל לדורותיו ובטלוהו, וכל המקומות שביטלו מנהגים זה מחמת שלא ידעו שכך מנהג כל הדורות. ובכי הא עדיף להחזיר את המנהג המקורי למקומו. וח"ו לכתוב או להעלות על הדעת, שמי שעושה כמנהג זה לא יוצא ידי חובה משום שהשו"ע והאחרונים לא פסקו כן, הס כי לא להזכיר. ואין דברי השו"ע והאחרונים עדיפים מדברי הגאונים וכל חכמי ישראל לדורותיהם, ואדרבה הם תמיד נשענים עליהם, וכאן שבטלה משענת – אין לנו לנהוג כמותם אלא כמו המשענת שעליה הם בנו את דעתם ושיטתם בדרך כלל.
♦
תגובת הרב יהושע בן מאיר לרב מולקנדוב
השוואה בין דבריו של הרב עמנואל בספרו, לדבריו בתגובתו, מראה, כמדומני, שינוי בטענה לגבי היקף ההכרה של בעלי התוספות במנהג קשירת הציצית עם החוט הכורך. בתחילה היה נראה שלדעתו בעלי התוס' כלל לא ידעו שיש מנהג רווח כזה. עכשיו הם ידעו, אבל לא ידעו כמה הוא נפוץ[4].
ראשית – יש לפקפק בטענה זו. היו קשרים חזקים בין קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, באגן הים התיכון, בצרפת ובאשכנז. כתבי הרי"ף והר"ח התפרסמו בצרפת ואשכנז זמן קצר לאחר כתיבתם. תשובות ופסקי דין עברו ממרכז יהודי אחד לשני.
נציין מספר עובדות היסטוריות –
א. במשך קרוב ל 250 שנה [ד' אלפים תק"י-ד' אלפים תש"ע בערך] פעלה הרשת הראד'אנים, קבוצת סוחרים, רובם יהודים, ששלטו בנתיבי המסחר מאשכנז וצרפת, צפון אפריקה והמזרח התיכון, כולל עירק וארץ ישראל, מרכז אסיא ועד הודו. המאבק בין האמפריה המוסלמית מול המלכים הנוצרים באירופה, גרמה לצמצום יכולת התנועה והמסחר של נוצרים [בארצות האיסלאם], ושל מוסלמים [במלכויות הנוצריות]. היהודים, כגורם לא מעורב, פעלו יותר בחופשיות. רשת זו העבירה גם ספרים, תשובות, פסקי דין, מנהגים וכל דבר מקהילה אחת לקהילה אחרת. על כן הקשר בין הקהילות, מנהגים והלכות, היה רציף וחזק.
[בדרך אגב נציין שאנו עם אחד כי יש לנו א-ל אחד ותורה אחת. פסק דין של בי"ד רבני בקושטא, יאכפו אותו גם במגנצא, ובכל מקום יהודי. וכמובן שכך גם להיפך. דבר זה נתן יתרון עצום ליהודים, ששטרי החוב, ההתחייבויות ופסקי הדין בכל מקום, כובדו ע"י בתי הדין והקהילות היהודיות בכל מקום, כאשר החוק והפרשנות של החוזה היה אחיד – תורה"ק. כך התקיימנו כעם אחד. קודשא בריך וארייתא וישראל חד הם – ע"י קודשא בריך – ה' אחד, ואורייתא – תורתנו הקדושה – ע"י זה גם ישראל עם אחד הם].
ב. במשך קרוב לשמונה מאות שנה, בערך משנת ד' תעא עד ה' תרנ"ב, ספרד הייתה בשלטון מוסלמי. שלטון זה היה בקשר רציף עם כל האימפריה המוסלמית [למרות חלוקתה מדי פעם לזרמים שונים] מבגדד, דרך א"י, וכמובן צפון אפריקה. ברור שהקהילות היהודיות בספרד, ורבניהם, הכירו היטב את מנהגי היהודים בצפון אפריקה מצרים, עיראק וארץ ישראל. קהילות אלו היו גם בקשר עם הקהילות בצרפת ואשכנז, על כן קשה להעריך שרבנים בצרפת לא הכירו – או לפחות יכלו לברר בקלות [אם היו רואים בכך חשיבות] את המנהג בקהילות המזרח.
ג. בשנות ד' אלפים תתקע"א-ד הייתה העלייה של 300 מבעלי התוספות לא"י [ר"ת עצמו נפטר בתקל"ח, כמה עשרות שנים קודם לכן. הרא"ש חי כמאה שנים לאחר מכן] קצת קודם להם עלה הר"י מלוניל לא"י. רבנים אלו שנשארו בקשר מכתבים עם חבריהם, העבירו בוודאי את מנהגי א"י והמזרח לצרפת ואשכנז.
כבר הוכח, וגם הרב עמנואל מודה, שרבותינו בעלי התוס' ידעו את מנהג ספרד פרובינציה, אשכנז ואף איטליה[5]. סביר ביותר שידעו גם את המנהגים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. אבל לדעתי זה לא כ"כ היה חשוב להם[6]. הרבה יותר היה חשוב שר"ת ור"י נהגו מנהג כזה.
לדעתי ה'סברא הישרה' שרבותינו לא ידעו את המנהגים, ואם היו יודעים שזה מנהג נפוץ לא היו מבטלים אותו – מופרכת[7]. אבל גם אם הייתה נכונה, ולא רק 'סברא', ומוכחת, גם אז אין בכך כדי לחלוק על פסיקת ההלכה ע"י רבותינו בעלי התוס', המחבר והרמ"א, וכל גדולי האחרונים. אנו רואים שרבותינו בעלי התוספות חלקו על המנהג, אף שידעו היטב שהוא רווח לפחות בספרד, פרובינציה, אשכנז ועוד. יתירה מזו – אף שידעו שגם ר"ת ור"י נהגו כמותו. בעקבות פסיקתם התבטל מנהג זה בכל תפוצות ישראל [פרט לתימנים]. למרות שבכל הדרות היו בעירק ובא"י, במצרים ובצפון אפריקה, - בכל מקום שהיו קהילות ישראל היו גדולים בתורה ובהוראה, שידעו לפחות את מנהג מקומם ומקומות הסמוכים להם, והסכימו לבטל מנהג זה[8].
ברור הדבר שרבותינו בעלי התוספות, ואחריהם מרן המחבר ורבנו הרמ"א, ראו במנהג זה מנהג פסול, שהציצית שנקשרו כך אינם כשרים, ועל כן נלחמו בעוצמה לביטול מנהג זה!
זאת ועד, גם לדברי הרב עמנואל מדובר במנהגים שונים בדרך הקשירה בחוט הכורך. חלק מהמקורות מדברים על לולאה בעלמא, שלפי מה שהבנתי גם הרב עמנואל אינו חושב שזה קשר מספיק, ודורש קשר כעין הקשר של התימנים[9]. הרי גם המנהגים לא היו אחידים, וחלק מהם [כמו הטלית שראה הראב"ן שהביאו שהובא מלומברדיא] בודאי אינם כשרים.
הרב עמנואל כותב ש'קשר זה מתקיים עשרות שנים'. הנה במרדכי כתב: "ומיהו נראה לי דלא הוי קשר אחרי שקושר בו שאר החוטין ולעצמו היה מהני שהוא רק חוט של כרך אבל שאר החוטין אינם מתקיימים... וחזר בו ר"ת ועשה באותו חוט של כרך שני קשרים כי אין נראה קשר של קיימא בפחות מב' פעמים וכי תימא אכתי יכול להוריד הקשר למטה ולמתוח חוט של גדיל מ"מ כיון שמהדקו יפה קשר טוב". כלומר, בכל קשר העשוי רק מהחוט של הכריכות, יכולים למשוך את שאר החוטים מלמטה החוצה מהקשר. וכמו שפירש מחצה"ש (שי"ז, כ): "דעד כאן לא אמרינן סוף סעיף א' דאם עשה קשר בראש חוט אחד דהוי של קיימא, אלא בחוט אחד לבד, אבל כאן דתוחב בו שבעה חוטים האחרים ואפשר למשוך כל השבעה חוטין מתוך הקשר לחוץ, וגם חוט הכריכה הקשר שעשה ממנו לא יתקיים על ידי שמוציא השבעה חוטין כי היה מורווח כנזכר לעיל, לא מיקרי של קיימא". ועל כן התיר המג"א לעשות קשר כזה בשבת! אמנם אם לא מושכים את החוטים החוצה הוא מתקיים, אבל כיוון שאם ימשוך החוטים החוצה הוא לא יתקיים, מבחינת ההלכה לא מיקרי קשר של קיימא, ואפילו בשבת מותר לעשות קשר כזה[10]!
ומכאן, אע"פ שאינו משנה לדעתי, שהרי ככל שהמנהג היה יותר נפוץ, יותר ראיה מדברי בעלי התוספות שביטלו אותו שהוא לא נכון. מ"מ אשיב להערותיו של הרב עמנואל על השגותיי להבנת מקורותיו. זאת בעיקר, כי בזה יש שטעיתי, ועלי לתקן את עצמי:
א. דעת רב שרירא גאון – צודק לחלוטין הרב עמנואל שיש ראיה מתשובה זו. ואני טעיתי בעמ' בתשובות הגאונים אסף. אך עדיין בעמ' 205 יש תשובה, אפשר לרב עמרם. לענ"ד אם התכוון לעשות קשר בסמוך לכנף שלא כקשר כפול, היה לו לבאר את הדברים. וע"כ נראה לי שכוונתו לקשר כפול. אבל ודאי שאין לכך ראיה גמורה.
ב. דעת רבנו חננאל – לאחר עיון חוזר בדברי רבינו חננאל, אני מסכים שהרב עמנואל צודק בדעתו.
ג. חכמי צרפת - רק השאלה, אם זה לא מרש"י, ממי זה. האם זה מנהג צרפת, או תשובה ממקום אחר. לכן, כיוון שכתב 'מנהג צרפת', הבנתי שכוונתו לרש"י. ורק הערתי שלדעתי היה עליו לפרש שזה לא מרש"י. אבל לעצם העניין, כבר כתבתי שאם ר"ת ור"י עשו כך, סביר שגם רש"י עשה כך. וזה יותר ראיה מתשובה שאין אנו יודעים ממי היא.
ד. דעת הראב"ן - ובכל אופן, בקשר שליד הבגד הראב"ן כותב 'כעין קשרים', ובקשר שאחריו הוא כותב 'ג' קשרים'. כפי שכתבתי כבר העיר על כך באבן שלמה על הראב"ן. איך הקשרים שבסוף – איני יודע. אבל להגיד שזה אותם קשרים כמו ה'כעין קשרים', זה לא דברי נביאות, זה 'כמובן דבר שאינו ראוי להיאמר כלל'. פשוט שהרב"ן לא שינה לשונו מ'כעין קשרים' ל'קשרים', רק לתפארת המליצה.
ה. דעת הרמב"ם - גם הגאון הרב קאפח הביא תשובה זו. אין ספק שמלשונה משמע שעושים את הקשרים בחוט הכורך. אך הב"י הבין אחרת בדעת הרמב"ם. אמנם מרן לא הזכיר תשובה זו, אך בכס"מ הזכיר את תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל. אפשר שלא ראה תשובה זו, ואפשר שהסתפק באוטנטיות שלה [כמו שהרב קאפח טוען שהתשובה לחכמי לוניל מזוייפת], והכריע כמו התשובה לחכמי לוניל, ולגבי תשובה זו עשה כעצת הרמב"ם עצמו בתשובה זו "לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר גמרון מיניה". מה שאומר דרשני, שלמרות שמרן ידע על צורות קשירה אלו, הוא לא העלה על דעתו שזו כוונת הרמב"ם.
ו. דעת האר"י - הרב עמנואל לא הבין את דברי. לא התכוונתי שהאר"י מגלה לנו מה היה המנהג. הוא רק מגלה לנו מה נכון לעשותו, בימינו!!! ובעיקר שהגר"א פוסק כך גם ע"פ הנגלה.
איני חושב שיש טעם בהמשך הוויכוח בנושא. המחלוקת העקרונית ברורה – האם ע"פ 'השערות' ו'סברות' שכמדומה שהוכחתי שאינן נכונות, אך בוודאי הן רחוקות מוודאיות – האם מכוח סברות כאלו נחליט שמרן בעל הכס"מ והב"י והשו"ע לא הבין רמב"ם. שהאר"י נותן טעמים ע"פ הקבלה לנוסחאות משובשות ולמנהגים לא נכונים. או, שכדי לחלוק על דברי רבותינו הראשונים בעלי התוספות, כדי לשנות הלכה בשו"ע, ובעיקר כדי לדחות דברי האר"י הקדוש [בעיקר כאשר אינם סותרים את התלמוד או ההלכה הפסוקה, ואף הגר"א מסכים להם בהלכה] צריך ראיות הלכתיות ברורות ומוכחות. וגם אז, מחלוקת גדולה וספק גדול האם ניתן לחלוק על הלכה שפשטה בכל ישראל.
הקרא הנבון, בעיקר ת"ח הקוראים ביטאון חשוב זה, יחליטו בשאלה זו. אני כבר החלטתי, וקורא – 'מי לה' אלי'.
♦
תגובת הרב מרדכי עמאר לרב בן מאיר
דבר ראשון הרב בן מאיר מתייחס כאילו השו"ע פסק במפורש דלא כר"י, וכל זה בנוי על הנחה שהבית יוסף עשה את קשירותיו כמנהג הספרדים היום שעושים כל כריכה ללולאה. אמנם אין שום ראיה להנחה זו, וממילא אין שום פסק ברור בשו"ע בסוגייא זו.
כ"ש וכ"ש אחר שלא התייחס הבית יוסף בהלכה זו למי שעשה כקשר התימנים, שגם אם נניח כמו שכתב הרב בן מאיר בסימן יד שהבית יוסף ראה כבר את הקשר הזה כתוב במנהיג, לא פסק בשום מקום שהעושה כן לא יצא יד"ח, ובסוגייא של תעשה ולא מן העשוי לא דיבר על מי שכרך מתחת לשלשת החוליות, ששם זה קשר המתקיים בצורה ברורה. וממילא כל דבריו באותיות יג יד טו וטז אינם.
יב - הרב יהושע בן מאיר בתגובתו לא התייחס לעיקר דברי ראייתי החותכת מלשון הרמב"ם בהלכות ובתשובה, שכתב "ומרחיק מעט", ואם סבר הרמב"ם קשר כפול אין לזה פשר, וכן לא התייחס לפירכתי את ראייתו מלשון רבינו אברהם בנו.
בדעת הבית יוסף לא תירצתי שום תירוץ, זה שהבית יוסף לא התייחס לדעת הרמב"ם בעניין הקשרים זה עובדה, מה הוא חשב בדעתו זה עוד נושא, אבל יחס ישיר אין!!!
זה שהבית יוסף התייחס רק לקשר ששללו הראשונים שזה כריכה עם לולאה, ולא התייחס כלל לקשר של הרמב"ם שעושה לולאה עם שלושת הכריכות, זה גם עובדה!!!
זה שהקשר של התימנים וכפשטות לשונו של הרמב"ם הינו קשר המתקיים הרבה יותר מקשר כפול זה גם עובדה!!!
וממילא כל טענות הראשונים על הקשר של ר"י אינם רלוונטיות לקשר של הרמב"ם, וכמו שכתבתי אין שום סיבה להניח שיש איזה הללמ"מ על סוג הקשר, ואם הקשר הוא מתקיים בוודאי יהיה כשר לכו"ע.
והוספתי וכתבתי שאין ספק שאילו היה רואה מרן את הקשר הזה היה מבאר זאת בלשונו של הרמב"ם, ומה שלא זכינו לכך כי לא הכיר הב"י היכרות ברורה עם הקשר הזה [וקשר של איזה נוסע תימני לא אמור להוות בהכרח טריגר לבדיקת הסוגיא מחדש], ולא נחת לבדוק את כל סוגי הקשרים האם הם מתאימים ללשונו של הרמב"ם.
[הגע עצמך מי אמר שהרמב"ם לא סבר כר"י ור"ת? הב"י מביא לזה בדל ראייה? אלא הב"י לא ראה בדבריו של הרמב"ם דברים מפורשים ולכן התייחס אליו כמי שמבאר את הביאור הפשוט יותר.]
בכל אופן הבית יוסף התייחס לקשר המובא במרדכי, ולקשר הרמב"ם לא התייחס כלל, ואין שום סיבה להניח שהיה פוסלו, אחר שהוא קשר המתקיים לעילא ולעילא. ולא אמרו לנו לא המרדכי ולא הרא"ש ולא הבית יוסף שהיה בידם מסורת להלמ"מ לקשר כפול בדווקא אלא צריך קשר המתקיים.
ומצווה בחזר"ת שקשר זה הינו הקשר המתקיים ביותר שאינו צריך לא הידוק ולא תיקון ומחזיק בצורתו עשרות שנים!!!
♦
תגובת הרב יהושע בן מאיר לרב עמאר
א. מש"כ "הר' בן מאיר מתייחס כאילו השו"ע פסק במפורש דלא כר"י, וכל זה בנוי על הנחה שהבית יוסף עשה את קשירותיו כמנהג הספרדים היום שעושים כל כריכה ללולאה. אמנם אין שום ראיה להנחה זו, וממילא אין שום פסק ברור בשו"ע בסוגייא זו".
ב. במחילה מכבודו, הב"י מביא (בד"ה 'כתבו התוס') את הרא"ש והרדכי, ודוחה מפורש את "וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים', ודחה את הקשרים של ר"ת ור"י, וכן כל הקשרים האחרים שכתובים במרדכי, ופסק שרק קשר כפול של ד' חוטין על ד' חוטין. וכ"כ שוב בד"ה 'ומש"כ רבינו וקושר שתי פעמים'. וכך גם פסק בשו"ע. וכך גם כתב בספר 'תורת הקדמונים בח"ה עמ' נא "וכ"פ השו"ע כנזכר לעיל".
ומש"כ שאין ראיה 'להנחה' שהרב ב"י עשה כפי מנהג הספרדים עד היום, לכרוך בכל כריכה. האם 'מסתבר' שהספרדים לפתע שינו ממנהג השו"ע, ולא הוזכר דבר זה בשום אחד מהפוסקים? אבל אין צורך לסמוך על סברות. מפורש כתב הרב ב"י (בסימן יא, ד"ה 'והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב בשם העיטור', סעיף יד(א) בהוצאת מכון ירושלים): "והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב בשם העיטור (שער ראשון ח"ב)... וכל זה כפי מה שהיו נוהגים לקשור אחר כל חוליא מהשבע אבל מן התורה אינו אלא קשר העליון דהיינו קשר אחרון של צד הענף ובין כל חוליא אינו צריך קשר כי הכריכה השלישית היו מכניסין תוך הגדיל כמנהגינו היום בכל חוליות והיא עצמה היתה קושרת התכלת או הלבן אבל למנהג מרווח היו עושין קשר ממש בין כל חוליא וחוליא ועל פי אותו מנהג אנו עושין היום חמשה קשרים עכ"ל": ואף שסיים 'עכ"ל', אין זו העתקה לא מהעיטור ולא מהמהר"י בן חביב, כי בשניהם לא מופיע לשון זה. וכוונתו כנראה לתוכן, או למשפט האחרון שכתב. בכל אופן קיבל באופן פשוט שהרב ב"י הבין שכך 'מנהגינו היום'.
ב. ומש"כ שמרן הב"י למרות שראה מנהג זה כתוב במנהיג וכו', 'לא פסק בשום מקום שהעושה כן לא יצא יד"ח'. אמת, רק פסק שכל עוד שלא קשר ב' קשרים של ד' חוטין עם ד' חוטין לא הוי 'תעשה ולא מן העשוי'. ולא חילק כלל בין אם עשה לולאה או קשר או שום דבר אחר. הרי בכך הוא מניח מכשול בפני לומדי הב"י והשו"ע!!! חלילה חלילה לתלות כזאת במרן. פסקו פשוט וברור.
ג. לגבי לשון הרמב"ם 'ומרחיק מעט'. הרמב"ם כתב לשון זה גם בהלכות. והרב ב"י הביא את לשונו (בתחילת סעיף יד(א) הנ"ל). ומ"מ פירש ברמב"ם כאשר פירש. כנראה שהוא חשב ש'יש פשר' לדבר. איני חושב שאני צריך לפרט את ההסבר בדבריו. ושערי תירוצים לא ננעלו.
ד. איני מבין כלל את טענתו של הרב מרדכי עמאר שליט"א. אם לדעתו כל הקשרים שהוזכרו בראשונים ובמנהיג, שאותם דחה הרב ב"י – לא כשרים. ורק הקשר של הרמב"ם הוא הקשר הנכון, ואותו לא דחה הב"י. אם כך – מאיפה ראייתו שהמנהג היה כך בכל תפוצות ישראל, עד שחכמי דרום צרפת שינוי את המנהג? הרי המנהג היה מה שגם הרב עמאר מודה שהמחבר דחה ואינו נכון. ורק הרמב"ם כתב קשר נכון, אותו, לטענתו, לא דחה הב"י! שוב אין ראיה שהיה מנהג כזה!!! ועיקר טענתו של ספר 'תורת הקדמונים', שהיה מנהג כזה נפוץ, ורק 'חכמי דרום צרפת' והמחבר והרמ"א והפוסקים לא ידעו ממנהג זה. מה שטען שרבותינו לא ידעו הוכח שאינו נכון. ומה שטען שהיה מנהג כזה נפוץ, הודאת בע"ד שאינו כך, רק לטענתו זה המנהג של הרמב"ם. וזה וודאי לא הוכח!
אגב בלשן המנהיג: "וחכמי פרובינצ' וספרד נהגו הקשר כאותה חולייא שאמרנו שעושין בצרפת, ומכניסין חוט הכרך לפנים משלשת הכרכים וזהו הקשר", נראה שלא מדובר בלולאה, אלא בקשירת כל החוליה יחד.
ה. מספרים שחסיד אחד אמר לחברו – כשהרבי שלנו אומר דברי תורה, מאה אלף מלאכים יושבים על אוזן שמאל, ומאה אלף על אוזן ימין לשמוע את דברי תורתו. אמר לו החסיד השני – מאה אלף על כל אוזן! איפה יש שם מקום? ענה לו חברו – עובדה! להגיד שמרן לא התייחס לדעת הרמב"ם! וזו 'עובדה'! להלן לשון הב"י: "והרמב"ם כתב... ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא משום דדחינן ואמרינן דלמא דאיקטר. ופוסק כי ההיא דאמר רבא קשר העליון דאורייתא ומפרש דעליון היינו עליון ממש כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף ולפי זה צריך לומר שבסוף החוליות היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה כדי שיתקיים הגדיל ויותר נראה לומר שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא מפני שסמך על מה שכתב וכורך בו שתי כריכות וכו' וקושר ואלו השלש כריכות הם הנקראים חוליא דמשמע דשלש כריכות עם הקשר נקרא חוליא". לפי ההסבר הראשון מרן מפרש איך התקיימו שאר החוליות, ש'היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה כדי שיתקיים הגדיל'. אבל להסבר השני גם כאן היה עושה קשר. כמדומה שמרן התייחס באופן ברור לצורת הקשר. בכלל – טענה שמרן לא מתייחס כלל לשיטת הרמב"ם, יותר מתמוהה.
ו. לא המרדכי ולא הרא"ש ולא הבית יוסף כתבו שיש הללמ"מ. רש"י כתב כן! כיוון שלי לא נמסרה ההלמ"מ, איני יודע בדיוק מה היא. אבל מלשון רש"י נראה שזה מעבר לנלמד מהפסוק שצריך קשר שחייבים בו מצד כלאים. ועל כן, אפשר שגם צורת הקשר נמסרה בהלמ"מ, או שנאמר בהלכה שהוא הקשר כמו במשכן.
אני מודה בטענותיו של הרב מרדכי עמאר שליט"א שלא התייחסתי לכל טענותיו. לענ"ד גם אין צורך. הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. בפרשת שמיני התורה וחז"ל מלמדים אותנו דבר מדהים. משה רבינו ע"ה, השליח של הקב"ה לתת לנו את התורה, מנסה לעשות בנין אב, וקוצף על בני אהרון ששרפו את שעיר החטאת של ר"ח! רש"י מבאר [מדברי חז"ל] שבאמת קצף על אהרון. רק בדרך כבוד הפנה את טענתו לבני אהרון. אהרון מגיב ואומר לו שהבנין אב שלו לא נכון 'אם שמעת בקודשי שעה, אין לך להקל בקודשי דורות' [גמ' בזבחים קא, א]. "וישמע משה וייטב בעיניו".
איזה חידוש – משה רבינו ע"ה טעה!!! בדברי תורה. קשה להעלות על הדעת. ובכל אופן התורה כותבת לנו את זה. מדוע? למה לספר לשה"ר על משה רבינו ע"ה? אז פעם הוא טעה, מדוע צריכה התורה להקדיש חמישה פסוקים לספר בגנותו של משה? נ"ל ב' טעמים. האחד, ללמד אותנו שזו לא בושה אם ת"ח טועה. והרי משה רבינו ע"ה גם טעה. אבל בעיקר, הטעם השני – ללמד אותנו שכאשר טועים, רצוי, נכון, וחובה להודות בכך! רציתי לכתוב 'אפילו משה רבינו הודה שטעה'. אבל אולי צריך לכתוב שצריך להיות אדם גדול כמו משה רבינו, כדי להודות בטעות.
♦
תגובת הרב מרדכי עמאר לרב בן מאיר
א. הבית יוסף דוחה רק את קשרם של ר"י ור"ת. לשאר הקשרים הוא לא מתייחס, ורק כותב את לשון הרא"ש והמרדכי שהנכון בעיניהם זה קשר של ארבע על ארבע, הלשון הזאת זה ממש לא לשון של פסק ברור שפוסל את שאר הקשרים, אלא שזה היה נראה להם הקשר הכי מחוור [ומה שכתב בספר תורת הקדמונים אינו מענייני].
אחר המחילה, לשון הב"י הוא שאת הכריכה השלישית עושה כמנהג הספרדים היום ולא את כל הכריכות, כך שאדרבה זה ראיה כנגדך בקשר למנהג הספרדים. אמנם לעצם ראייתך לסוגיית הקשרים זה עדיין ראייה [אמנם כו"'ע יודו שאינה מוכרחת כלל, ובנויה על השערות שאינן מבוססות מספיק.]
ב. השו"ע כתב שאם עשה חוליא זה לא מספיק וצריך קשר, וממילא אין שום סיבה להניח שאם היה עושה קשר שמובא במנהיג לא צריך לחשוש לזה. אין לדבריך שום פשר, הבית יוסף כתב דברים פשוטים וברורים ולא נתן מקום לטעות לאף אחד.
ג. יחליט הקורא האם הדברים אינם מוכרחים ברמב"ם.
ד. כוונתי הייתה שהקשר של ד על ד הוא קשר מחודש, ושאר הראשונים נהגו בקשר עם החוט הכורך, חלקם נהגו בקשר חלש [ר"ת ור"י] וחלקם [הרמב"ם והקשר המובא במנהיג] זה הקשר הכי חזק שיכול להיות.
ה. כוונתי הייתה שזה לא הנושא בדבריו, הב"י דן שם האם הרמב"ם סובר שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא או לא, ובדרך אגב רואים מדבריו שהוא העמיד בדברי הרמב"ם שהקשר הוא ד' על ד', אבל כמו שכתבתי אין לו בדל של ראייה לדבר, וכל מה שהעמיד ככה את הרמב"ם זה מפני שבסתמא הוא העמיד את הרמב"ם בצורה הפשוטה.
מכאן ועד דבריך [אני מצטט] "הב"י כתב בפירושו השני לדעת הרמב"ם שאף לרמב"ם צריך קשר כפול אחר כל חוליא וחוליא, וכתב שפירוש זה 'יותר נראה' ", המרחק רב והדברים שגויים לחלוטין.
ו. אולי, בדברי הראשונים שנפסקו בב"י אין זכר לזה וכל הבעייה שלהם עם הקשר של ר"ת ור"י זה שהוא לא מתקיים מספיק, ולא הזכירו ברמז שהייתה להם מסורת יותר מוסמכת בעניין הקשר, "מאולי לפי רש"י יש הלכה גם בצורת הקשר" לא פוסקים הלכה בנחרצות כזאת.
בכל אופן לא התייחסת לטעות בקשר לדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם.
ואחזור שוב, שלדעתי לא להתייחס לדבריו של הרמב"ם בהלכות ובתשובה וכן לדברי בנו שכתבו ומרחיק מעט, זה פשע. הדברים מדברים בעד עצמם, ולדעתי פשוט וברור שרבינו משה התכוון לקשרם של התימנים, ולא יהיו דבריו המפורשים של רבינו משה פחותים מסתימתו של מרן הבית יוסף.
דברי הסיום של כבודו נפלאים ונכונים.
♦
תגובת הרב יהושע בן מאיר לרב עמאר
תגובה שניה לרב מרדכי עמאר שליט"א.
א. גם את הקשרים של ר"י ור"ת הב"י לא דוחה. הוא מביא את לשון המרדכי, שמדבר על קשרים שונים, והביא את דברי המרדכי בסוף שיעשה קשר כפול מד' חוטים עם ד', ושכן כתב הרא"ש, ושכן המנהג. לכאורה ההתייחסות של מרן ל'וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים' אינה שונה כלל מהתייחסותו לקשרים של ר"י ור"ת [רק עקב חשיבותם הביא אותם. ואפשר שרמז שאף שגדולים אלו נהגו כך, מ"מ אין לעשות כן].
מש"כ שהב"י רק כותב שאת הכריכה השלישית, כלומר את סוף החוליה, עושה כמנהג הספרדים – הצדק אתכם. אמנם לשונו של מרן "אבל מן התורה אינו אלא קשר העליון דהיינו קשר אחרון של צד הענף ובין כל חוליא אינו צריך קשר כי הכריכה השלישית היו מכניסין תוך הגדיל כמנהגינו היום בכל חוליות והיא עצמה היתה קושרת התכלת או הלבן" לא ברור. במה שונה 'מנהגנו היום', ממה שעשו קודם, הרי גם שם בכל החוליות עשו כך, ורק בסוף הגדיל עשו קשר, כי רק קשר עליון מהתורה. על כן חשבתי שכוונתו בכל הכריכות. אבל זו אמנם השערה, ואין לה הוכחה בדברי מרן.
אך, כפי שכתבתם, אין לכך שם השלכה על כך, שלמרות שלפחות בסוף כל חוליה עשו לולאה, פסק מרן ב"י ובשולחנו הטהור, שבכל אופן אם לא עושה קשר כפול לא הוי 'תעשה ולא מן העשוי', דהיינו עדיין אינו קשר, וממילא אינו חוליה. איני מבין למה סעיף שלם בשו"ע הוא השערה שאינה מבוססת מספיק. לדעתי היא הוכחה ותו לא מידי.
ב. אמנם כתב הש"ע בסעיף יג "וקשר". אלא שבסעיף יד ביאר איך קושרים. אם כוונתו בסעיף יג כל קשר, אפילו לא כמו שביאר מה זה קשר בסעיף יד, הרי היה מכשיל את הציבור, לחשוב רח"ל שמדובר דווקא בקשר כמו שפירט בסעיף יד [וראה גם מ"ב ס"ק ס"ד שהבין גם כך]. והיה עליו לבאר 'קשר כל שהוא'.
יתירה מזו, מרן לא הזכיר בשולחנו הטהור כלל סוגי קשרים אחרים. וכבר ראינו שהא נהג בלולאה, לפחות בסוף כל חוליה. והרי היה עליו לבאר 'אפילו בלולאה כמו שאנו נוהגים עכשיו'. ובעיקר, שקשרים אחרים כלל לא הזכיר, גם לא בב"י! ברור שכוונתו 'קשר' כמו שיבואר בסעיף הבא.
ג. הקורא רבי יוסף קארו מצפת, בעמח"ס ב"י, שו"ע וכס"מ החליט. עבורי – קורא זה מספיק.
ד. האם באמת אתם חושבים שהב"י הביא את הרמב"ם, והמשיך בצורת הקשרים, וכלל לא העיר שהרמב"ם חולק על צורה זו? לא ברור מהמשך לשונו שהבין גם ברמב"ם שזהו צורת הקשר? וגם בשו"ע התיר שאינו תעשה ולא מן העשוי, שכפי שכתבתי למעלה בפשוטו הכוונה עד שיהיה קשר כפול, ולא חש לדעת הרמב"ם?
אגב, נ"ל שהרב ב"י ידע גם את תשובת הרמב"ם שהביא הרב קאפח מתשובות הגאונים – אסף, אך כיוון שבהלכה (פ"א הל' ט מציצית, והביאו הב"י) כתב שאף כריכות בלא חוליות 'עושה', דחה תשובה זו. ובעיקר שהרמב"ם עצמו פסק (הל' שבת, פ"י הל' ה) שעניבה מותרת בשבת [כת"ק ודלא כרבי יהודה]. על כן ס"ל למרן שהקשר של הרמב"ם הוא ד' מכאן וד' מכאן, קשר כפול.
ה. לגבי שהקשר הוא 'הכי חזק שיכול להיות', כבר עניתי בתשובתי לתגובת הרב מח"ס 'תורת הקדמונים', ואצטט: הנה במרדכי כתב: "ומיהו נראה לי דלא הוי קשר אחרי שקושר בו שאר החוטין ולעצמו היה מהני שהוא רק חוט של כרך אבל שאר החוטין אינם מתקיימים... וחזר בו ר"ת ועשה באותו חוט של כרך שני קשרים כי אין נראה קשר של קיימא בפחות מב' פעמים וכי תימא אכתי יכול להוריד הקשר למטה ולמתוח חוט של גדיל מ"מ כיון שמהדקו יפה קשר טוב". כלומר, בכל קשר העשוי רק מהחוט של הכריכות, יכולים למשוך את שאר החוטים מלמטה החוצה מהקשר. וכמו שפירש מחצה"ש (שי"ז, כ): "דעד כאן לא אמרינן סוף סעיף א' דאם עשה קשר בראש חוט אחד דהוי של קיימא, אלא בחוט אחד לבד, אבל כאן דתוחב בו שבעה חוטים האחרים ואפשר למשוך כל השבעה חוטין מתוך הקשר לחוץ, וגם חוט הכריכה הקשר שעשה ממנו לא יתקיים על ידי שמוציא השבעה חוטין כי היה מורווח כנזכר לעיל, לא מיקרי של קיימא". ועל כן התיר המג"א לעשות קשר כזה בשבת! אמנם אם לא מושכים את החוטים החוצה הוא מתקיים, אבל כיוון שאם ימשוך החוטים החוצה הוא לא יתקיים, מבחינת ההלכה לא מיקרי קשר של קיימא, ואפילו בשבת מותר לעשות קשר כזה!
ו. לא התייחסתי לדברי הרב אברהם בן הרמב"ם, כי דבריו ברורים שהחוטים מתקצרים, ואין שום טעות במה שכתבתי בו. ומה שכתב הרמב"ם ואף בנו 'מרחיק מעט', כבר כתבתי שגם מרן בב"י ראה דברים אלו ברמב"ם, וזה לא הפריע לו לא להעלות אפילו בדעתו שיש ברמב"ם קשר אחר. כאמור, כפי הצעתכם, אני סומך על 'ההחלטה של הקורא' מרן הרב יוסף קארו זצ"ל.
ז. יש קושיה גדולה על דברי רש"י. למה הללמ"מ, הרי בגמרא זה נלמד מפסוקים. הבאתי שכבר דנו בשאלה זו, והתשובות שניתנו הן דוחק גדול. אדרבה ואדרבה – בפשטות נרמז בתורה בסמוכים להתיר כלאים בציצית, וממילא ברור שצריך קשר, כי 'התוכף תכיפה אחת אינה כלאים'. וההלמ"מ מסיני מבארת איזה קשר צריך. כמו בתפילין. התורה כתבה 'וקשרתם', וההלכה ביארה את צורת הקשר. אבל אני מסכים שאין זה הכרח. אפשר שההלמ"מ באה למטרה אחרת. אבל השערה זו יותר מסתברת מההשערות שהראשונים לא ידעו בכלל מהמנהגים ומצורות הקשרים. שמרן לא ידע שיש קשר תימני, שמרן לא הביא את דעת הרמב"ם, ועוד ועוד.
ח. לגבי דברי הסיום שלי, תודה על השבח. איני יודע בדיוק למה התכוונתם. אולם מידה יש בתורה שכל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אמנם במשנה נזיר פ"ז מ"ד, ובגמ' שם נז, א, נראה שתורה שבע"פ אין דנים את המדות שהתורה נדרשת בהם ['אין דנין ק"ו מהלכה'. וראה גם בספר כריתות ח"א בית ראשון, סעיף ט, בשם תשובת הגאונים; והשווה רש"י קלב, א ד"ה 'עקיבא עצם'; בכורות טז, סע"א וברש"ש שם; משך חכמה דברים יז, א; משפט כהן תשובה קמג עמ' שיד טור ב]. בכל אופן שוב תודה.[11]
♦ ♦ ♦