חורבן וגאולה

הרב יעקב שכטר
חורבן וגאולה
פרק א' - אבילות על ירושלים
הננו ניצבים כעת בפתחן של ימי "בין המצרים"^[1], ימים שנקבעו על ידי הקדמונים להתאבל בהם על חורבן הבית ועיר הקדש. יש בענין זה אצל רוב ההמון חוסר ידיעה בסיסי שיש מקום לבררו מעט.
♦
אבילות על ירושלים בדורות הקודמים
כבר דובר אצלינו בהזדמנויות אחרות שישנן מצוות שקיומן רפוי ביד הציבור, ומהגדולות שבהן היא מצות האבילות על ירושלים. להבדיל ממצוות רבות אחרות שעדיין לא אלמן ישראל מלקיימן על צד היותר טוב.
כל הסיפורים על גדולי ישראל ועל יהודים רגילים מדורות קודמים מלאים תיאורים על עוצמת האבילות שלהם. אחד הטעמים המובא בפוסקים מדוע יש לסלק את הסכין או לכסותו בשעת ברכת המזון, הוא שמא כשיאמר ובנה ירושלים, מרוב צער עלול לפגוע בעצמו עם הסכין [אומרים ששאלו את הרבי מקוצק הרי היום החשש הזה לא קיים, אולי אפשר לבטל מנהג זה, והשיב שראוי להמשיך בו כדי לזכור שפעם היו כאלו].
ניקח לדוגמה את הנודע ביהודה שנפטר לפני מאתיים ועשרים שנה בערך. לפי ספריו הצל"ח והנודע ביהודה, הוא מצטייר כגאון חריף ביותר, בקי בכל חלקי תורה יותר משאנו יודעים אשרי. רב ואב"ד של אחת הקהילות הגדולות והחשובות ביותר, מנהיג הדור. הוא לא מפורסם בגלל סיפורי פרישות וכדומה. והנה בסוף הנוב"י נדפסו דברים מתלמידו בעל 'תשובה מאהבה' (שמעיד שיצק מים על ידיו כעשר שנים) מתוך הספד שאמר על רבו. כדאי מאד לקרוא את הכל. ולענייננו מספר שם, שמי"ז בתמוז לא אכל דבר מן החי. מר"ח אב אכל רק לחם יבש שפזר עליו אפר, ונהג בכך עד זקנתו. לא עבר עליו חצות שלא היה מקונן על החורבן ועל גלות השכינה. עד סמוך לזקנה. מערב ת"ב עד מוצאי ת"ב לא פסיק פומיה מקינות ויללות ואנחות בבכי ודמעה, עד שכל ההולך ברחוב ליד ביהכנ"ס אחזתו פלצות. וכן על דרך זו אפשר למצוא תיאורים רבים מאד.
♦
שלושת החולשות של דורינו
ואנחנו כל כך קשה לנו עם הימים האלו. אי אפשר לשמוע מוזיקה. בת"ב בכלל היינו מעדיפים אם אפשר שמוטב לו שלא נברא משנברא. אנחנו לא "מתחברים".
וביארנו הטעם לזה מפני שיש בנו שלושה חסרונות עיקריים הגורמים כמעט לכל חולשותינו, וככל שיש במצוה מסויימת יותר נקודות מפגש עם החסרונות, כך המצוה יותר רפויה.
שלש אלה הם: א. השטחיות שלנו. אנשים היו פעם הרבה יותר עמוקים, הרבה יותר חושבים, היום, אולי כתוצאה מהלחץ שבו אנו חיים, צורת חיים רדופה ללא נינוחות, אולי מסיבות נוספות, הפכנו מאד שטחיים. ללא מאמץ מכוון להתבונן במשהו, אנו ניגשים אליו מאד ברדידות. אולי גם לעיתונות יש יד בזה. הכל אינטרסים פוליטיים, כמויות של שקרים, ואנשים קטנים שכותבים שם מייחסים את הראש הקטן שלהם גם לאנשים גדולים, וההמון הנבער ממש גדל ומתחנך על ברכי ה"מחנכים הדגולים" האלו.
ב. האנוכיות. אגואיזם בלעז. כלומר הטבע האנושי הוא לחשוב בעיקר רק על עצמו. גם בזה היו פעם אנשים הרבה יותר נושאים בעול עם הזולת. לא מדובר על עשיית חסדים כאלה ואחרים, בזה גם היום לא אלמן ישראל, מדובר על נתינת הלב לחוש את צרת חבירו או להשתתף מעומק הלב בשמחתו. ירדנו בזה פלאים, ולא כאן המקום להתעמק מדוע. היו הרבה יהודים שבכל תפילה היו מרבים בבקשות על כל עם ישראל. מי שומע היום על דברים כאלו?
ג. נהנתנות. כלומר נטיה טבעית לחפש הנאות. כמובן שפעם אנשים מרוממים לא נסחפו כל כך לזה. ייתכן שגם העוני והמחסור גרם לכך שאנשים לא התרגלו להנאות ולמותרות. פעם עני ידע שהוא עני והתנהג בהתאם. היום – בעידן כרטיס האשראי והמינוס בבנק והגמחי"ם - גם עני מרוד חייב להתנהל לדעתו ככל אלו שיש להם. היה נפוץ יהודים שמתענים הרבה וממעטים בכל מיני הנאות וכדומה, מה שכבר איננו רואים. מספיק לראות את זקני הדור שליט"א וזצ"ל שעוד זכינו להכירם, ובכללם גם יהודים פשוטים יחסית מדור קודם, כדי לראות אלו חיי פשטות הם חיים. היום איש רגיל בלא לעבוד על עצמו, הוא נמשך מאד לחיי הנאה באופנים שונים, וקשה לו מאד לוותר ולדחות כל הנאה שהיא.
♦
מצות האבילות סובלת מכל החולשות
הסוגיא הזו בודאי שווה עיון נמרץ בפני עצמו. אבל אנחנו נתמקד כאן רק במה שנוגע לעניננו. האבילות מתנגשת בעוצמה בכל החסרונות שלנו, ועל כן היא כל כך רפויה.
השטחיות לא מאפשרת בכלל להבין על מה ולמה להתאבל כל כך על בית שנחרב לפני כל כך הרבה שנים. צריך להשקיע מחשבה וללמוד את הענין כדי שבכלל נבין ונרגיש משהו בזה.
דבר שני. הצרה הפרטית של כל אחד לא מספיקה כדי לחוש את כל ענין האבילות. צריך להתבונן במבט הרבה יותר רחב על משמעות החורבן והגלות הארוכה לכל עם ישראל בכמה מיני תחומים. וכאן האנוכיות שלנו מכסה את עינינו מלראות זאת. מי חושב בכלל במושגים של עם ישראל.
ועוד בה שלישיה, אבילות סותרת לגמרי את הנטיה לחיי הנאה. ניהוגים של אבילות, ובעיקר מחשבות של אבילות, זה ההיפך הגמור מהנהנתנות. ולכן האבילות כל כך חלושה בידינו.
על שני החלקים האחרונים קשה לפעול בדיבור עם הציבור. זו בעיקר עבודה עצמית על נשיאה בעול ועל פרישות כל שהיא מתענוגים יתירים. אבל על הנושא הראשון של השטחיות שנובע יותר מחוסר ידיעה כתוצאה מחוסר התבוננות, אפשר להתחזק בצוותא על ידי הדיון וההתעמקות בנושא, ועל כך בס"ד יבואו דברינו בזה.
♦
שתי סיבות מדוע לצפות לישועה
חז"ל הפליגו הרבה בענין הציפיה לישועה. עד שאמרו שזו אחת השאלות הבודדות שאדם נשאל אחרי מאה ועשרים, ציפית לישועה.
חז"ל תיקנו בקשות רבות בנושא זה על כל ענפיו. בתפילת עמידה רגילה אחרי הבקשות על דעת תשובה ומחילה, מגיעה בקשה על גאולה וריבה ריבינו. אחרי רפואה ופרנסה, שוב פירטו חז"ל בכמה בקשות נפרדות, על קיבוץ גלויות, השבת השופטים, בנין ירושלים, צמח דוד, השבת העבודה. שש ברכות נפרדות ישירות על הישועה מששה היבטים שונים.
עוד אמרו חז"ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ומכלל הן אתה שומע לאו, שכל שאינו מתאבל עלול חלילה שלא לזכות ולראות.
מן הראוי להבחין שיש כאן שתי נקודות שונות. משל לאדם שכעס על בנו ונטל ממנו איזה דבר חשוב שנתן לו. אם האב לא רואה שהבן מעונין מאד לקבל בחזרה, לא מסתבר שהוא ירדוף אחריו לתת לו. אם הבן מבקש ומתחנן לקבל את שנלקח ממנו, יש סיכוי שבזמן המתאים האב ייעתר להחזיר.
משל שני, לאדם שהיתה לו צרה גדולה חלילה, חלק מחבריו השתתפו עמו כל הזמן בצרתו, וחלק אחר היו אדישים. לימים נושע ממצבו והוא חוגג את ישועתו. הוא קורא לאלו שהצטערו עמו. אבל את אלו שהיו אדישים לגורלו, הוא לא מזמין לשמוח עמו וליטול חלק במצבו החדש.
שני המשלים שונים זה מזה. בסיפור הראשון הרגש מכוון לעתיד, לציפיה לקבל את מה שאבד. בסיפור השני הרגש מכוון להווה. להשתתפות עם המצטער בצערו.
♦
זמן תפילה לחוד וזמן אבילות לחוד
כך בענין החורבן. חז"ל הפרידו בין שתי הנקודות האלו. לגבי הבקשה לעתיד שייבנה ביהמ"ק וכו', חז"ל הרי תיקנו כמה ברכות בכל שמו"ע כאמור. בכל תפילות המוספין, שהן במיוחד נגד הקרבן שחסר לנו, ונשלמה פרים שפתינו, שם יש מקום מיוחד לבקש שיחזרו הקרבנות, יש תוספת תפילה. במוסף של ש"ק, שאין להרבות בבקשות, הוסיפו תפילה קצרה יהי רצון שתעלינו וכו'. כשמגיע ר"ח, חז"ל הוסיפו עוד, מזבח חדש בציון תכין וכו' והביאנו לציון עירך וכו'. וביו"ט כל הברכה האמצעית מלאה בבקשות נוראות החל מומפני חטאינו גלינו, יהי רצון מלך רחמן שתשוב וכו' גלה כבוד מלכותך וכו' וקרב פזורינו וכו' והביאנו וכו'. ואחר פירוט הקרבנות עוד קטע מיוחד שאין בשבת ור"ח מלך רחמן וכו' שובה אלינו וכו' והראנו וכו' והשב כהנים וכו' ושם נעלה וכו'.
באמצע השנה חז"ל לא תיקנו אבילות. אין קינות בתפילות מלבד הציפיה והתפילה על כך. יש רק "ענין" שירא שמים ראוי לו לקונן על החורבן, ומקורו מרא"ש ריש מס' ברכות ונפסק בתחילת השו"ע. והמקובלים הרחיבו את הענין, אבל זו לא חובה מחז"ל.
ולעומת זה בתשעה באב, ובמידה מסויימת משבוע שחל בתוכה (ויותר מאוחר הנהיגו בכל בין המצרים, וביותר מר"ח) הענין הוא האבילות. ההשתתפות בהווה בצער החורבן.
♦
שלושת חלקי האבילות
האבילות כוללת שלשה חלקים שיש להתבונן היטב בכל אחד מהם. צער העיר, צער הבנים שהפסידו את בית המקדש וגלו, וצער האב שהגלה את בניו. בת"ב כמעט אין תפילות. כמעט הכל רק קינות וביטויי צער.
והנה אנחנו באמת לא דנים על התפילות של כל השנה. לזה מספיק להתפלל בכוונה ואז יש ענין של ציפיה לישועה במידה מסויימת. אנחנו הרי דנים בדוקא על מצות האבילות. וכאן המקום שצריך להתבונן על מה הצער הגדול, כדי שנוכל להיות לנו שייכות לענין זה כאמור, שללא התבוננות רחקנו מזה מאד. וכמו תמיד, כדי ללמוד נושא על בוריו, הכי טוב ללכת למקורות הראשונים של חז"ל ובעיקר בתפילות שתיקנו.
ננסה למסור ראשי פרקים לכל ג' החלקים האלו. העיר, עם ישראל והשכינה הקדושה. מלבד שאי אפשר לפורטם כי רבים הם, הרי אנחנו מדברים בשבת קדש^[2], ואסור להיכנס מדי להרגשות מצערות.
לענין האבילות על העיר. המושג עצמו צריך הבנה, מה שייך צער של עיר, הלוא איננה לכאורה דבר חי מרגיש, ולזה לא ניכנס כאן. אבל את חלקי הצער ניתן ללמוד מברכת נחם שתיקנו לאומרה במנחה של תשעה באב. משם יכולים לראות פירוט מסויים של הנקודות עליהן מתאבלים הקשורות לירושלים עצמה. להשתתף בצער העיר האבילה מבלי בניה החריבה ממעונותיה הבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב. וירשוה עובדי פסילים, הטילו את עם ישראל לחרב, הריגה בזדון של חסידי עליון. כל פרט מהנאמר כאן הוא עולם מלא שדורש חשיבה עמוקה.
כמו כן יש להתבונן על צער ישראל על האבידה שאבדנו. מי לנו גדול מירמיהו, כפי שמביא הרמ"א בספרו תורת העולה את הסיפור, שחכם גדול ראהו בוכה מאד ליד חורבות העיר והתפלא איך חכם כזה בוכה על עצים ואבנים, ואמר לו ירמיהו לאותו חכם שאל נא כל מה שלא ברור לך, הלה החל לשאול, ועל כל שאלה קיבל מיד תשובה ברורה. אחר שפשט לו הכל, אמר ירמיהו כל החכמה הזו מהאבנים האלו (יש עוררין על הסיפור אבל הרי הוא מובא ברמ"א).
וצריך להתבונן כמה מעלות טובות היו לנו כשהיה בית. לשם זה כדאי ללמוד טוב את קטעי תפילת מוסף של רגלים. ובקצרה, היה זה מקום לעבוד בו את ה', על ידי כהנים ולויים. היתה אפשרות לכפרת עוונות. היתה שם קירבת אלוקים נוראה, בפרט ברגלים, שנצטוינו ליראות בהם פני השכינה. יונה בן אמיתי זכה רק בגלל היותו מעולי רגלים. השמחה של סוכות נקראת 'שמחת בית השואבה' על שם ששואבין משם רוח הקדש. בית המקדש היה מקור כל שפע גשמי ורוחני. מיום שחרב ביהמ"ק ניטל טעם הפירות ועוד. כתוב בחז"ל שהגויים היו מונעים את החורבן בגופם אילו ידעו איזה צינור של שפע משמש בית המקדש לעולם.
החורבן הביא עמו את הגלות, הכוללת חילול כבוד ישראל שאין לו מלוכה ואין לו מקום משלו. וכוללת את הגלות בין העמים, על כל הירידה הנוראה חוץ מהצרות הגשמיות. ירידה רוחנית מקדושת א"י לטומאת ארץ העמים. התבוללות נוראה. הרי רוב עם ישראל הולך ונאבד מעימנו על ידי נישואי תערובת שזו תוצאה ישירה של הגלות. פרט זה לבדו, היה בו די לעורר על אבל נורא על החורבן והגלות.
הענין השלישי הוא השתתפות בצער השכינה. חז"ל (בתחילת מסכת ברכות) מספרים את העובדה דר' יוסי ששמע בת קול אוי לבנים ואוי לאב. זה אוי של אנחה. הקב"ה בצער על מצב בניו, ושכינה עצמה בגלות בחינת עמו אנכי בצרה.
חז"ל מספרים שנבוזראדן קשר את הגולים בקבוצות של מספר מסויים, וכששב ומנה מצא בכל קבוצה אחד יותר, ואמר לו ירמיהו שזה כביכול ה' יתברך שמכניס עצמו עם כל קבוצה. הלה נבהל מזה מאד ופתח את מוסרותיהם. וזו כוונת הפייטן^[3] 'להוריד בריחים נמנה בינימו', כלומר כדי להוריד מהם את הבריחים נספר ונמנה הקב"ה ביניהם.
ובפרט ששועלים הלכו בו. במקום המקדש ובסביבתו נמצאים כל מיני עבודה זרה שבעולם. איזה צער זה לשכינה, וצריך להשתתף עמה בצער. יש סיפור של הרב להמן על נסיך שנוצח בקרב וגורש ממדינתו. הוא התחפש ונכנס למדינתו על דעת לבקר ולברוח בחזרה. הוא ידע שאילו יגלוהו אחת דתו להמית. הוא נכנס לארמונו, וכשהגיע לחדר הילדים וראה את בן אויבו שוכב במיטת בנו שנהרג או גלה, לא יכול היה להתאפק בראותו זאת, וזעק או שלף חרבו, ונתפס והומת. למרות שידע כמה מסוכן לו להתגלות, לא יכול היה לעצור את צערו מול מצב שכזה. זה משל פורתא על צער השכינה הקדושה. כשהקב"ה מביט ורואה את המקום בו בניו אהוביו היו עולים לרגל, ושמחים ברוב קדושה, מקום עבודת יום הכיפורים וכן הלאה, ועכשיו לא די שבניו בגלות בצער נורא, אלא הישמעאלים והנוצרים וכל מיני מרעין בישין הם נהנים שם באותו המקום ממש.
כאמור אי אפשר להרחיב בש"ק, רק להזכיר את הנקודות שיש להתבונן בהם בימי החול, כהכנה לת"ב. וכמובן בת"ב באמירת הקינות אם מכוין היטב יוכל להרגיש את כל ההיבטים של החורבן. ואם נזכה להיות בבחינת המתאבל על ירושלים, נזכה בקרוב גם להיות זוכה ורואה בשמחתה.
♦
פרק ב' - ציפית לישועה?
אנו עומדים^[4] באמצע תשעת הימים, וכבר עוד מעט קט נכנסים לשבוע שחל בתוכו תשעה באב שבו חיובי האבילות הם כבר מדינא דגמרא. ישנה עבודה מיוחדת ששייכת אמנם לכל השנה, אבל ביתר שאת לתקופה זו. כדי להיכנס לנושא הבה נעיין בקטע גמרא קצר.
♦
סוגיית והיה אמונת עתיך
הגמרא במסכת שבת (דף לא עמ' א') אומרת: אמר ר"ל מאי דכתיב (בנביא ישעיהו, וזה נכלל בפסוקי ויתן לך) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת", אמונת זה סדר זרעים (ופי' תוס' בשם ירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע, ואילו רש"י פי' להיפך שהקב"ה מאמין באדם שמפריש מעשרותיו כהוגן). עתיך זה סדר מועד. חוסן זה סדר נשים (פירש רש"י ע"י נשים נולדים יורשים, והיינו חוסן כתרגום תיבת ירושה). ישועות זה סדר נזיקין (פירש"י מושיע שמזהיר לפרוש מהיזק ומלהתחייב ממון). חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות (רש"י קיצר וכתב רק שדעת עדיפה מחכמה), ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו (ופירש"י היראה אוצרת ומשמרת בזיכרון את כל הש"ס).
יסודות גדולים שנינו בסוגיא זו, ואין כאן המקום להיכנס לכולם. כל קטע כאן הוא סוגיא בפני עצמה. למשל, מענין לראות, איך המילה אמונה כוללת אמונה בהקב"ה כפירוש התוס', שהכוונה לחקלאי שנוטל זרעים טובים הראויים לאכילה וטומנם באדמה, שלכאורה הוא מעשה שטות לאבד בידיים אוכל הראוי לאכילה, ובעצם זה מבטא מעשה של אימון עמוק בהקב"ה שהבטיח שבדרך כלל זה יצמח ויכפיל את עצמו עשרות מונים. ומצד שני זה כולל אמונה באדם כפירוש רש"י. נתינת אימון של הקב"ה באדם שיפריש כראוי מה שעליו להפריש. אין על זה ממונים שיבדקו אחריו. זה כולל בעצם גם אימון של אדם בחבירו. עד א' נאמן באיסורים. כלומר, גם הב"ד ממשיכים לתת בו את האימון שנותן בו הקב"ה.
זה מזכיר את הפסוק "ואמונתך בלילות" שהפשט הוא אמונה שלנו בהקב"ה גם בזמנים קשים, והדרשנים התקשו בלשון ואמונתך, שהרי זו אמונתינו, ודרשו שזה כולל אמונה של הקב"ה בנו. גם כשאנחנו לא מאמינים כלל בעצמינו, הקב"ה ממשיך להאמין בנו. וראוי שנלמד מזה להאמין בעצמינו ובחבירינו. בכל אופן לא ניכנס כרגע לשלל היסודות הטמונים בסוגיא הקטנה הזו.
♦
הדו"ח לבי"ד של מעלה
ומיד אחר כך מובא שם, אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: א. נשאת ונתת באמונה. ב. קבעת עתים לתורה. ג. עסקת בפריה ורביה. ד. ציפית לישועה. ה. פלפלת בחכמה. ו. הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא, משל לאדם שאמר לעבדו אם לא עירבת קב חומטין בתבואה שהבאת, לא עשית כלום. והיינו סוג של קרקע המשמרת את התבואה, ובלעדיה תרקיב התבואה. כך היראה משמרת את כל שאר המעלות. ומסמיכים לשם עוד כמה מימרות בשבח היראה, יעויין שם.
הסוגיא הזו עוסקת בדין שדנים את האדם בבית דין של מעלה לאחר אריכות ימיו ושנותיו. ומונה כאן שש שאלות נוקבות שהן מהות הדין הגדול והמסכם של כל החיים. ועל כולנה היראת שמים.
לא בכדי נסמכה מימרה זו למימרה הקודמת, מכיון שגם היא בנויה על אותו הפסוק של והיה אמונת עתיך. אמונת – נשאת ונתת באמונה. עתיך – קבעת עתים לתורה, כלומר קבעת דבר קצוב שלא תימשך מדי בעסק המשא ומתן כמו שפירש"י. חוסן – עסקת בפ"ו, וכנ"ל דחוסן היינו יורשים. ישועות – ציפית לישועה, ופירש"י לישועות הנזכרות בדברי הנביאים. חכמת – פלפלת בחכמה. ודעת – הבנת דבר מתוך דבר.
הראשונים כבר הקשו שמימרה זו לכאורה סותרת את המימרה שתחילת דינו של אדם היא על דברי תורה, כלומר על ביטול תורה, וכאן הרי מבואר שמתחילים לדון על משא ומתן באמונה. ומקובל בשם הגר"א שפירש שכוונת כל שש השאלות, היא האם למדת את הששה סדרים שעוסקים בששה עניינים אלו. כמובן שאין זה הפשט הפשוט, אבל מ"מ רואים שאלו הם שש הנקודות המרכזיות בחיי האדם והם באמת קשורים איכשהו לששת הסדרים, שכל סדר מתייחד לאחת הנקודות החשובות שבחיים.
♦
אמונה, קביעות עתים, ופריה ורביה
אם ננסה להתבונן האם אכן גם להבנתינו אלו הם באמת ששת העניינים המרכזים בחיי האדם, נראה שמשהו תמוה כאן. את ההתחלה אנו מבינים מצויין. אמונה ואימון, אכן אי אפשר כלל להתחיל לצמוח במצב של חוסר אימון. בלי אימון בעצמו, בלי אימון בכוונות הטובות של אחרים, בלי אימון ביכולות וביושר של עצמו ושל אחרים, אדם משותק. וקל וחומר אם חלילה חסר לו ממש באמונה. וזו השאלה הראשונה, האם נשאת ונתת באמונה, האם כל עסקיך בחיים היו מתוך מצב של אמונה ואימון. בל נשכח שגם הפשט הפשוט, התביעה מאדם להיות ישר בכל עסקיו, עומדת במרכז החיים.
קבעת עתים לתורה. זה מובן מאד. ראשית כפשוטו בלי ללמוד תורה בקביעות אין לאדם שום אפשרות לקיים את המצוות ואין לו יכולת לרכוש השקפה נכונה על כלום בחיים ולא לעדן את מידותיו וכו'. אבל באמת זה כולל עוד יותר. קביעות עתים לכל דבר מסמלת שליטה בעצמו. אדם שאין לו זמנים קבועים, הוא אדם נסחף. הוא ייסחף גם בכל התחומים, היכן להיות, עם מי ובמה לעסוק. קביעות העיתים מסמלת שליטה בעצמו, פעילות לפי תוכנית מוגדרת. שליטת הרצון על היצרים וכדומה. מובן שזו באמת מהנקודות החשובות.
עסקת בפריה ורביה. זה עדיין מובן מאד. יכול אדם להיות מושלם לעצמו. אבל אם לא יקים דור המשך, כל יגיעו הוא כמעט לריק. כשהוא נושא אשה ומוליד בנים, הוא מנחיל להם את כל מה שהוא רוכש, ומעביר לדור הבא את כל יסודות התורה והאמונה שהוא קיבל ושרכש. זה רצונו של מקום שהשרשרת תימשך. דור לדור יביע אומר. ובמיוחד שבמובן היותר עמוק, פריה ורביה זה כולל העמדת תלמידים, לחדש חידושי תורה, להיות משפיע טובה מכל סוג שהוא על הזולת. הרחבת הגבולות והמשכיות זה מה שמכונה הקמת מורשת. זה ממש כל האדם.
♦
הגדרת המושג ציפייה לישועה
אחרי השאלה על ציפית לישועה שאליה נשוב בס"ד מיד, שואלים על חכמה ודעת. אנו אולי לא מבינים בדיוק מה זה. אלו כבר דרגות גבוהות. אבל מובן שהכוונה לשאול את האדם האם הסתפקת במועט וחיית רק חיים פשוטים, או השתדלת לחיות ברמה רוחנית גבוהה של חכמה ודעת. השתדלת לרכוש מבט מרומם ומושכל על כל החיים. אנו גם רואים שחכמה זה קדשים ודעת זה טהרות. אנו מבינים מכך שחכמה זה לחיות חיי קדושה וקירבת אלוקים. לראות אלקות בכל דבר. אנו מבינים שדעת זה לחיות חיי טהרה. זיכוך החומר ככל שניתן. משמע גם שאלו הם דרגות שיכולות להגיע רק אחרי הציפייה לישועה.
וכאן הבן שואל. איך משתרבב דבר לכאורה שולי כל כך כמו ציפית לישועה באמצע כל היסודות הללו. מה הופך את זה לכל כך מרכזי. אנו כבר מדברים על אדם מאמין. מאמין גם בישועה העתידה ובכל דברי הנביאים. עכשיו תובעים ממנו גם לצפות לישועה, כלומר לחיות את הנושא. להשתוקק בכל לבו לקיום הנבואות העתידיות. ניתן להבין שזה ענין גדול. אבל אנו היינו מסדרים המון דברים עוד לפני כן. איך זה זכה להיכנס לששת סעיפי הדו"ח המסכם של החיים. איך זה חבר לאמונה ואימון, לגבולות, למורשת, לחיי חכמה וקדושה, דעת וטהרה. זה מראה שאנו לא מבינים בכלל את העומק של ציפית לישועה. מדוע זה המפתח להתקדמות לחיי קדושה וטהרה. ננסה בס"ד להבין זאת.
ציפייה לישועה עניינה הוא הידיעה וההבנה שיש תכנית אלוקית לכל פעולה הכי קטנה. לכל אירוע המתרחש לכלל ולפרט. כל שלב בגלות הוא שלב הכרחי בתהליכי הגאולה. כל מה שקורה לכלל ישראל בגלות, זה לא שהוא תקוע בהמתנה לגאולה. כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. כל חלק של הגלות, זה חלק חשוב בתכנית האלוקית של הגאולה והישועה. אי אפשר לוותר עליו. כך גם כל מה שקורה לכל אדם פרטי, הכל מתוכנן מלמעלה והכל הכרחי שיקרה בדיוק כך בדוקא.
יש בתפילה ברכות שמתייחסות לגאולה השלימה, כמו קיבוץ גלויות, בנין ירושלים, צמח דוד, השבת העבודה. אבל ברכת "ראה בעניינו" היא על הגאולה שבתוך הגלות. הקב"ה גואל ישראל כל הזמן. כך מבואר ברש"י במס' מגילה. גם לפני הישועה הסופית, יש כל הזמן ישועות בדרך. וגם להם צריך לצפות. כלומר להבין שכל דבר הנראה קושי או בעיה, הוא למעשה משהו שפותר בעיות. מתקן תיקונים שונים.
מסופר על כמה גדולי עולם שהבטיחו שאחר פטירתם הם לא יתנו כביכול מנוח למעלה עד שיקרבו את הגאולה. ואחר כך באו בחלום לתלמידיהם ואמרו להם שלמעלה בעולם האמת רואים כמה הכל טוב, ולא שייך בכלל לבקש לקצר ולזרז. רק כאן שייך ורצוי להתפלל על קירוב הגאולה.
אילו היינו יכולים ללכת לרב גדול שיתן לנו תכנית עבודה מה לעשות כדי להשלים את האישיות שלנו, להביא את הנפש והנשמה שלנו שיגיעו לידי שלימות, הרי היינו נותנים בעד זה את כל אשר לנו. וזה לגמרי לא מציאותי בכח אנוש לתת תכנית כזו. אבל למעשה אנחנו מקבלים תכנית כזו חינם אין כסף, מהקב"ה שיודע עלינו הכל משרש הוייתנו ועד סוף כל הדורות, יש לו את כל הנתונים האפשריים, והוא מכין לנו בחיים תכנית מופלאה. התכנית היא מה שקורה לנו. בכל תחומי הבריאות והממון והחברה והמשפחה וכו' וכו'. רק ללא התבוננות עינינו סגורות מלראות שאנחנו בתוך תכנית מושלמת שכזו.
רבי שמעון שלום מאמשינוב אמר בדרך צחות שזה ענינה של שבת חזון, לחזות עוד קודם הגאולה. ותחזינה עינינו בשובך לציון. הקב"ה כביכול כל הזמן שב לציון. בכל רגע הוא שב עוד קצת לכיוון ציון. אנו מבקשים שיפתח את עינינו לחזות זאת. שעינינו תחזינה איך כל הזמן הוא שב לציון.
עד כאן הגדרנו מה זו ציפייה לישועה במובנה היותר רחב. לא רק אמונה ואפילו ציפייה שיום יבוא והכל יהיה בסדר. אלא התחושה העמוקה שכבר עכשיו הכל חלק מהדרך לישועה הסופית. הן לכלל והן לפרט. הן בענין הישועה הסופית והן בענין הישועות שבתוך הגלות. אבל עדיין עלינו להבין מדוע זה כל כך חשוב ויסודי.
♦
ציפייה לישועה – משמעות הגלות והגדרתה
כבר עמדנו על כך שציפיה לישועה היא הרבה מעבר לאמונה. גם האמונה הבסיסית בעצמה, לא שייך לשרוד בלעדיה. בפיו של החפץ חיים היה שגור, "בלי אמונה אין תשובות, עם אמונה אין כלל שאלות". אנו רואים אנשים ללא אמונה רח"ל איך הם מתפרקים לגמרי בבוא עליהם אסונות. ולהבדיל איזה חוסן יש ליהודים בעלי אמונה בעת צרה. אנו רואים מדי פעם מקרים כאלו. אסונות שיכולים להוציא אדם מדעתו, וכשחלילה זה קורה אצל אנשים בעלי אמונה חזקה, זה מפעים לשמוע איך הם חושבים, מדברים ומתנהגים.
אבל עדיין אין די בכך כדי להחזיק מעמד בגלות קשה שכזו. המצפה לישועה עולה דרגה. הוא לא רק מאמין שהכל מלמעלה. הוא מוסיף להאמין שהכל עם חשבון והכל מוביל לישועתו. זה נותן "משמעות" לכל הסבל. ללא זה הסבל הוא חסר משמעות ועל כן מעבר ליכולת לסבול אותו.
היה יהודי שנפטר לפני כמה שנים (קראו לו ו. פרנקל) שהיה בצעירותו במחנה השמדה נאצי. הוא שם לב שחלק שורדים וחלק מיד מתמוטטים. הוא עקב אחרי זה ביסודיות, וראה שזה לא תלוי בחוסן גופני ולא בתזונה או בסוג העבודה. לאחר תצפיות רבות הוא גילה שזה תלוי האם הם חיים עם משמעות לחייהם. אחרי השואה הוא סיים את המחקרים הללו וחיבר ספר שנקרא "האדם מחפש משמעות". ואחר כך עוד עשרות ספרים. הוא השפיע על כל הטיפול בבעיות נפש בכל העולם. אין היום כמעט מי שמטפל בענייני נפש ורגש בלא שבלול בזה חלק מהכלים שנלמדו בזכותו.
ננסה להמחיש זאת. אדם נאלץ לעבור ניתוח לצורך רפואי. הוא צריך לסבול כאבים עזים תקופה מסויימת ועוד תקופה לשכב במנוחה באפס מעשה וכדומה. זה מאד קשה אבל הוא מצליח. אם יציעו לו לעבור את אותו ניתוח ללא סיבה, לא יהיו לו כוחות לעמוד בזה. הוא באמת לא יהיה מסוגל בשום אופן לעבור את הכאבים וכו'. כשהוא עבר ניתוח לצורך הצלת בריאותו או תפקודו, היתה לזה משמעות וזה נתן לו כוחות.
אדם נושא משא כבד מאד, אבל הוא יודע לשם איזו מטרה הוא נושא זאת. איכשהו הוא מצליח. אם יביאו לו משא באותו משקל בדיוק ויגידו לו לסחוב בלא שהוא יידע מה הטעם לסחיבה הזו, הוא ממש לא יהא מסוגל פיזית לעמוד בזה. הוא יקרוס.
אדם שבדרך כלל הוא מפונק ומסודר מאד, שלא יעלה על דעתו שהוא יכול להסתדר בלי הצרכים שלו, יכול להמתין בשדה כמה ימים ללא תנאים מינימליים של מחיה, כשהוא ממתין למשהו מאד חשוב לו. פתאום הוא לא מפונק. המתבונן יראה שכמעט כל כאב או השפלה או מאמץ מכל סוג שהוא, ניתן לעמוד בו כשזה בעל משמעות.
הציפיה לישועה היא זאת שנותנת משמעות לגלות. אחרת כל הגלות הנוראה והארוכה הזו חסרת משמעות. ולא ניתן לעמוד בה ובכל מה שהיא כוללת.
בתקופה זו של האבילות על ירושלים יש את סגולת הזמן לרכוש את ההבנה הזו של ציפייה לישועה. הרי זה כל עניינה של האבילות על ירושלים. לשם מה לבכות על חלב שנשפך. כל הענין הוא כדי לזכור מה חסר. ולצפות לישועה. להבין שאנחנו בדרך שמובילה אל הגאולה.
בדרך דרוש ניתן לומר ביאור במה שקוראים בתורה בתקופה הזו, משה אומר לכלל ישראל 'ובדבר הזה אינכם מאמינים כי ה' הולך עמכם לנחותכם הדרך בעמוד אש וענן לתור לכם מקום לחנותכם' וכו'. הרי מדברים עם דור שמוקף בענני כבוד המיישרים להם את הדרך, הענן מסתלק מעל המשכן כשצריך לזוז ועוצר כשצריך לחנות, כל יום יורד להם מן, הבאר מתגלגלת איתם וכו'. מה שייך שלא מאמינים. אלא אומר להם משה בטח אתם מאמינים שהכל יד ה' והשגחתו, אבל אתם לא מספיק מאמינים שכל פרט בדרך עצמה ובחנייה, באור ובערפל, הכל זה חלק מתהליך מתקן ומרפא. אתם אולי חושבים שאתה פשוט תקועים במדבר ללא תכלית עד בוא הזמן.
ולא זו בלבד שהציפייה לגאולה נותנת משמעות לגלות. היא גם מגדירה את המצב. האם אנו במצב של חורבן או אנו במצב של תהליכי גאולה. זה באמת תלוי בכך האם אנו מצפים לישועה. כל עוד יש תקוה, זה מצב זמני, זה לא חורבן. זה כבר באמצע להיבנות. החורבן האמיתי הוא הייאוש מהתקוה. כשחלילה אפסה תקוה וציפייה לישועה, אז בעצם קורה החורבן. לכלל ולפרט.
ידוע המעשה עם גוי אחד שראה יהודים בוכים בתשעה באב. כשהסבירו לו שזה על בית שנחרב לפני אלפיים שנה, הוא אמר מיד שאם זה כך, הם עוד יחזרו לכל מה שהיה להם. עם שאיבד את הציפייה למה שהיה לו, הוא יתבולל בשכניו וישכח הכל. עם ישראל נשאר מחובר לעברו ומצפה לו, זה עם חי עם שרשים שישובו ויצמיחו אילן גדול ומפואר.
♦
ציפייה לישועה – המפתח לחיי חכמה ודעת
ומכיון שהציפייה לישועה היא הנותנת שלא נמצאים במשבר אלא בתהליכי תיקון. ומכיון שכך זה גם בנוגע לכל יחיד עם הישועה שהוא זקוק לה עוד בתוך הגולה, נוכל להבין מדוע חיי קדושה וטהרה באים אחרי ציפית לישועה. כשאדם חי עם משמעות של תיקון, הכל זה אלקות. השכינה שרויה בכל פרט בחיינו. זה הפתח לחיי חכמה של קדושה וקירבת אלוקים. עם משמעות כזו, הכל רוחני. אין חומר בכלל. לכן זה גם השער לחיי דעת וטהרה של זיכוך אחר זיכוך.
אלו דברים עמוקים שאולי לא ממש שייכים לנו, אבל אפשר כבר לראות שזה מה שמצפה בהמשך הדרך. כשמבינים שמאתו לא תצא הרעות, שהכל בעצם טוב, אולי כואב לפעמים אבל טוב מוחלט, כל כישלון לכאורה הופך לקרש קפיצה. [לבעלי תשובה יש מבחינה מסויימת יותר קרשי קפיצה מאשר לצדיקים גמורים. לכן הם יכולים לעמוד במקום שאחרים לא יכולים להגיע לשם].
העולם הוא נוה התלאות. באים לכאן כדי לעבור קשיים. רוב האנשים האיכותיים בעולם עברו בדרך כלל יותר מהממוצע. חז"ל המשילו זאת ליוצר שמקיש דוקא על הכלים החזקים. יש אנשים שמתרסקים לגמרי רח"ל בעבור עליהם גלי הקשיים והצרות. ולעומתם יש אנשים ואף משפחות שלימות שנבנים לאנשי מעלה ממש בדוקא כתוצאה מהקשיים. ההבדל נעוץ ביסוד הזה. אלו שלא השכילו לראות את המשמעות, נשברו. אלו שעברו הכל עם ההבנה ש"כל משבריך וגליך עלי עברו", שאם זה מאתו זה בהכרח טוב ובונה, אלו הפכו את הקשיים להיכי תימצי לעלייה בכל המובנים. לפעמים "בעיה" אחת בכוחה לבנות משפחה שלימה ואף יותר. כשהסביבה רואה איך מתמודדת משפחה איכותית, כל הסביבה נבנית מכך.
יהי רצון שנזכה בקרוב ממש לקיום הציפייה ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותחזינה עיננו, כפשוטו, בשובך לציון ברחמים רבים, וגאלנו גאולה שלימה במהרה. אמן.
♦ ♦ ♦