פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה

הרב חנוך בנך
כולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה
בחקירה האם שבעה נקיים הן לבדיקה או לטהרה
א.
סוגית הגמ' וקשייה
נדה דף לג ע"א: 'בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה' וכו'.
לפום פשטא נראה שהדברים הובאו כאן בגלל הדמיון לסוגיא לעיל, שם הקשה רבא על רמב"ח 'אם כן שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה והא מקצת היום ככולו' והוא מעין אותו עניין ואותם אמוראי גם הכא.
ועיקר הנחת היסוד הפשוטה של הסוגי', ללא שום דיון והבאת מקור, לא מובנת בעליל. מנ"ל כלל להשוות דין שכבת זרע דסותר בזיבה, דמפיק ליה לעיל בריש המפלת מקרא 'זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע', ומסברא מובן שיסתור, אף אי לא נימא דהוא משום צחצוחי זיבה כדאמר התם, דעכ"פ שכ"ז וזיבה הן מענין אחד. לעומת זאת, זיבה של אישה אינה אלא בשיתוף השם עם הזב הזכר, ואין לה עניין כלל עם שכ"ז. על כן, לא מובנת הנחת היסוד הפשוטה שאם 'רואה' היא יש סברא שתסתור בזיבה, וצע"ג.
ושם אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי נמי דסתרה כמה תסתור תסתור שבעה דיה כבועלה תסתור יום אחד (ויקרא טו-כח) וְאַחַר תִּטַהֵר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם וליטעמיך זב גופיה היכי סתר לְטָהֳרָתוֹ אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן הכא נמי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן.
ובתוס' שם (ד"ה לטהרתו) כתבו: 'ורבא סבר דלא משמע מלטהרתו שלא תהא טומאה מפסקת'. והדברים תמוהים לכאורה, דהא בספרא תניא על המקרא דלטהרתו האמור גבי זב: '"שבעת ימים" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "לטהרתו" - שתהיה טהרתו אחת. ולכאורה הוא ממש כדתניא לעניין הקרא דתטהר האמור גבי זבה, "שבעת ימים" - יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "ואחר תטהר" - אחר לכולם'. ואיך יחלוק רבא עם הספרא, ויקבל את דרשה השנייה ולא את הראשונה.
♦
ב.
מחלוקת הראב"ד עם רבינו יונה האם פולטת שכ"ז סותרת רק לטהרות או גם לבעלה כיסוד מפתח לסוגי'
ונראה שיסוד הדברים מבואר ברא"ש, שהביא את דעת הראב"ד בשו"ת דשכ"ז לא סתרה בזיבה אלא לגבי טהרות ולא לבעלה, והרא"ש נתפלא עליו דמה הסברא לחלק בכך.
והראב"ד רצה להוכיח שיטתו, מדאמר ר"ש דמעיקר דינא יכולה זבה לטבול ביום השביעי שלה ולשמש עם בעלה, ואי פולטת נאסרת על בעלה, הרי לא היה מציאות להתיר לה כן אלא אם כן תשכב ולא תתהפך כלל, וזה דבר שאי אפשר. ועל כרחך שהיא לא נאסרת על בעלה. והרא"ש דחה דבריו, דאחר שבעה פשיטא שאינה סותרת כלל, דעכ"פ כבר יצאה מימי ספורה וימי נקיותה, ולכן יש סתירה רק אם היא ראתה דם. ולהלן שם הביא הרא"ש את דברי רבינו יונה, שהוכיח כן גם מזבה קטנה ביום י"א, דלדעת ב"ש בשלהי מכילתין היא שומרת יום כנגד יום ומ"מ אי שמרה וטבלה למחר היא טהורה, אף אי ראתה לאח"מ, ומוכח שרק בזיבה היא נאסרת למפרע עי' שם.
ויש לבאר את פלוגתת הראב"ד והרא"ש, ואת יסוד דברי הרא"ש ורבינו יונה לחלק בין ראית זיבה אחר טהרת שביעי לפולטת ורואה דם נידות.
♦
ג.
בחקירה האם נקיים הן לבדיקה או לטהרה
והנראה, דיש לעיין בעיקר דין נקיים שבזבה וזב, האם תכליתם היא הבדיקה או הטהרה, דהיינו שיש לומר שכיון שיצאו אלו למעין מחלה המטמאת אותם, אין להם יכולת להיטהר בלי להוכיח כי אכן הם נרפאו מהמחלה, ולשם כך באן הימים הנקיים, או דילמא הנקיים עצמם הם (לכה"פ גם) סוג של היטהרות, יחד עם הטבילה.
והנה, אם אכן היו הנקיים רק בדיקה לנקיות, א"א היה ללמוד בשום אופן ששכ"ז תסתור בהן, ובודאי לא את הזבה, אולם, נראה דהא גופא למדנו מזב, שימים אלו של ספירת שבעה נקיים אינם רק בדיקה האם נרפא האיש או נרפאה האשה מזוב וזיבה, אלא הם בעצמם חלק מההיטהרות, שע"כ כל טומאה שבאה מהמקור הזה יכולה לסתור את ההיטהרות. וזה נכון לגבי זב לעניין קרי, שאף שי"ל שקרי אינו מכלל זיבה כל עיקר לעניין מחלתו, דלהפך הלא הוא יכול ללמד שנרפא מזיבתו. וכן הוא גם לעניין זבה בפולטת שכ"ז, שאין שייכות כלל בין זיבת דמה לראיית קרי, ועל כרחך הסתירה היא להיטהרות דנקיים (ואכן, יש קצת לעי' על דינא דמקור מקומו טמא, כגון שני טיפים של מרגליות הנתלות על המקור, למה לא יסתרו בזיבה, וצ"ע).
והנה, יש לעיין בפשטות דברי הרמב"ם בפ"ה מאבות הטומאות הלכות ט-י, דטומאת משכב אישה הוא כראיית קרי אצלה ואינו מטמא דין תורה כל שלא הוציא זרע, עי' שם לשונו. ולמה לא נדון על עצם טומאת משכבי האישה דהיא מטמאת מחמת רואה קרי שיסתר מחמתו שבעה נקיים שלה ובודאי מוכח בגמ', וביותר בראב"ד הנ"ל, שהמשכב עצמו אין לדון בו כסותר מחמת עצמו, דהא לא דנו בזה אלא מחמת פולטת.
ואולי י"ל, שהמשכב אינו כפולטת, משום שבפולטת טומאתה יוצאת לחוץ וחשיב יותר כטומאה המקלקלת את השם טהרה של הנקיים. וכנראה מפני שאין חסרון של נקיים והטהרות כל שהטומאה אינה נגלית ונראית לחוץ, דהלא האשה לא צריכה להיות טהורה מכל וכל, כגון מנגיעת שרץ וכדו', וע"כ כל שלא מתגלית איזו טומאה לחוץ, שבזה הוא חסרון לשם נקיות, לית ביה משום סתירה.
אולם, יותר י"ל כפשטיה, דלא בעי בשביל טומאת משכב שיכנס הזרע לתוך רחמה, דמנ"ל הא (וגם שלא מצינו שבאופן שרחמה סגור, כגון בהריון כמו שנחשב היום, כמדומני, שהיא לא תטמא טומאת משכב). ואם כן בזה, אף דחשיב כטומאת ראיה, לעניין נקיים דזבה אין בו נפק"מ, שכן רק מה שבא מתוך רחמה סותר את הנקיים, שהוא כסותר את ההיטהרות שלה בעניין שנוגע למקורה וכמבואר.
ונראה שזה היה הוויכוח בין הראב"ד והרא"ש, שהראב"ד סובר שלעניין בעלה ליכא בעניין של נקיים אלא בדיקה, ולכן אין הפליטה סותרת את זאת דהרי אין בה סתירה כל עיקר לעניין עצם בדיקת זיבתה, וזה הוכיח שאם יש עניין של הוכחה שאין היא נקייה לבעלה היה זה סותר גם לאחר מקצת היום דשבעה, כמו זיבה דסותרת לרבנן כל היום.
לעומת זאת, הרא"ש סובר שלאחר מקצת היום דשבעה סותר רק דם דזיבה, שהוא מכלל הבדיקה ומוכיח למפרע שלא התבררה רפואתה מזובה, אבל מה שנוגע לנקיים (כלשונו), והיינו עצם ההיטהרות, בזה די למקצת היום ככולו. ולאחר טהרתה לא יתכן שפליטה תסתור את הנקיים מחמת פולטת, וכן מחמת דם נידות, מפני שזה אינו סותר אלא את ההיטהרות, דבעי בה לשמירת הנקיים, או השומרת יום כנגד יום, וזו הלא הסתיימה כבר ע"י מקצת היום ככולו.
♦
ד.
ביאור סוגי' הגמ'
ויתכן שזה גם ההקשר הסוגי' לדלעיל מינה, שהמצע של רמב"ח לעיקר ההנחה שיכולה פולטת לסתור את הנקיים דזבה, הוא משום שלמד את דינא דמקצת היום ככולו ככותאי גם בתחילת ימי הזיבות. ולפי זה בהכרח שאין ימי הנקיים אלא לטהרתה בלבד, ואין הם בגדר בדיקה כל עיקר, דאל"כ כיצד יהני יום שפסקה בו להיות גם הראשון לנקיים, והרי יום זה הוא יום ראיה, וכיצד יהיה יום בדיקה? ולא דמי להא דיכולה לכו"ע להיטהר אחר שבעה, משום מקצת היום ככולו, דלעיקר הטהרה פשיטא שי"ל מקצת היום ככולו, אבל אכתי בעא בדיקה עד סוף היום, לדברי רבנן. אכן, אי אמרינן ככותאי, פשיטא דמוכח דימי נקיים הן להיטהרותה בלבד, וי"ל דפולטת תסתור.
ורבא אמר לו דאם תסתור הלא אין כאן רצופים, ולא דמיא לזב הסותר בראית קרי, דהתם דנאמר לְטָהֳרָתוֹ, הרי קאי ארישא דקרא דנאמר בו 'וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ', והיינו שסופר ממה שנטהר מזובו. ומשמעות הדבר איננה במובן של טוהר רוחני, אלא הכוונה לטוהר פיזי, דהיינו ממה שנרפא מזובו. ואם כן מה שנדרש בספרא, דבעי רצופים, אינו רק שלא יראה זוב כשיגלה שבדיקתו נכשלה, אבל סתירה של קרי אין בה חסרון, וכלשון התוס' שלא ילפי' מהאי קרא שלא תהיה טומאה מפסקת.
משא"כ בהאי דאמור גבי זבה 'וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר', תִּטְהָר קאי על עיקר טהרתה בטבילה לאחר שבעה, ובזה דילפ' דבעי רצופין, יש לשמוע שלא יפסיק טומאה כלל, ואי תסתור אף יום אחד לא הוי רצופין.
כן נראה לבאר סוגי' הגמ'.
♦ ♦ ♦