הרב אפרים כחלון
מחבר שו"ת אך טוב לישראל
השכרת ספר תורה
שאלה
נסתפקתי אודות בתי כנסת שיש בהם ספרי תורה רבים, וגבאי בית הכנסת רוצים להשכיר חלק מספרי התורה בתשלום שיכנס לקופת בית הכנסת, למימון הוצאותיו השונות, אי שרי? וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
א. ראיה מהמשנה בביכורים לאסור
נפסק בשו"ע (יו"ד סימן רע סעיף א) דאסור למכור ס"ת חוץ מלג' דברים לשאת אשה ולמוד תורה ולפדיון שבויים[1], ולא הותר למכור ס"ת לבנות בית מדרש או בית כנסת, וה"ה לשלם הוצאות בית הכנסת מכספי מכירת ס"ת.
ויש לדון היכא שלא מוכר ס"ת, אלא רק משכירו, אי שרי. והנה, טעמא דהאי איסורא הוא משום זילותא דס"ת, וא"כ מה לי במכירה ומה לי בשכירות, ובכל גוונא יהיה אסור.
והנה, איתא במשנה בביכורים (פ"ג משנה יב) נכסי כהן הם כס"ת. ופירש הר' עובדיה מברטנורא דמותר לקנות בהם ס"ת ואע"ג דתנא בהמה טמאה איצטריך למיתני ס"ת דלא תימא כל הני נהי דלא חזו לאכילה חזו לשכר שיבא לידי אכילה, אבל ס"ת דלא חזי לשכר שיבא לידי אכילה, לפי שאין מוכרין ס"ת אימא לא קמ"ל. ע"כ. וכתב רבי חיים סופר זצ"ל, אב"ד מונקטאש, בספרו קול סופר על המשניות (שם אות תט), דמדברי הרב ברטנורא איכא ראיה לאסור מה שנהגו העולם להשכיר ס"ת על כפר או למניין, ונותנים בעבור זה לפעמים כ' זהובים לשנה, דאי שרי להשכירו א"כ חזי לשכר שמביא לידי אכילה, אלא פשיטא דשכירות ליומא ממכר הוא ואסור חוץ מללמוד תורה ולישא אשה. עכ"ד. וכ"כ ראיה זו רבי נפתלי סופר בספרו בית אפרים (בסוף חלק הדרושים בחלק החקירות דף ג ע"ד). אולם, הרא"ש בפירושו על המשנה דחה פירוש זה במשנה ע"ש דבריו. ולפירושו אין ראיה. וגם לפירוש הר"ב אין ראיה דאסור להשכיר, דאי שרי להשכירו א"כ חזי לשכר שמביא לידי אכילה, דיש לדחות ולומר דכיון דאמרו חז"ל דמי שמוכר ס"ת לא רואה סימן ברכה לעולם מהכסף, חוששים אנשים אף להשכיר, ולהכי אמרינן דבסתמא ס"ת לא חזי לשכר.
♦
ב. ראיה מגמ' ב"מ להתיר
ודמות ראיה עלתה לפני מהאי דאיתא בב"מ (דף כט ע"ב) אמר מר השואל ס"ת מחבירו ה"ז לא ישאילנו לאחר. ואמרינן עליה בגמרא כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. ע"כ. ומשמע דגם על השכרת ס"ת קאי האי דין דאין השוכר רשאי להשכיר, ואי איסורא איכא מפני מה לא העירו על כך בגמרא שם. וכ"נ מדברי הרמב"ם (הלכות שכירות פ"א ה"ד) שכתב וז"ל, אין השוכר רשאי להשכיר אפילו השכירו ס"ת לא ישכירנו לאחר. ע"כ. ואי איסורא איכא הול"ל כן. ועוד, דאטו ברשיעי עסקינן שמשכירים ס"ת אע"פ שאסור?
וקושטא דמילתא דא"ז ראיה, דהא אין איסור להשכיר כשרוצה להשתמש במעות לדברים המותרים, וכגון לשאת אשה וללמוד תורה, דאפילו למכור ס"ת שרי בכה"ג. וא"כ אפשר להעמיד ולומר דהתם איירי באדם המשכיר את הס"ת ומשתמש במעות לדברים המותרים. ודחוק. שו"ר דכ"כ בספר בית אפרים לרבי נפתלי סופר בסוף חלק הדרושים (בחלק הלכה דף ג ע"ב ד"ה ועיין ביו"ד), שכתב להביא ראיה זו ודחאה כדברינו.
♦
ג. ראיה לאסור מגמ' ב"ב
וראיתי להרב תורת מרדכי בתשובה (או"ח סימן מו) שהביא ראיה לאסור מהגמרא בב"ב (דף קנא ע"א), דמספקינן אי ס"ת בכלל נכסיו או לא. ואמרינן, דלמא כיון דאסור למוכרו לא הוה נכסיו וכתב ע"ז, דאי הוה שרי להשכיר, אמאי לא נחשב כנכסיו הא סו"ס יכול להרויח מזה, ועל כרחך דדינו כמכירה שמותר להשכיר רק בדברים המותרים. ושוב דחה דבריו, דהרי"ף (דף ע ע"ב מדפי הרי"ף) והרא"ש (פ"ט סימן כט) לא גרסו בגמרא 'או דלמא כיון דלא מזדבן דאסור לזבוני לאו נכסי'. וכן מבואר ברשב"ם דהספק בגמרא הוא, דבתפילין אמרו בגמרא דנכלל בכלל נכסיו כיון דהוה מלבוש, אך הספק גבי ס"ת כיון דלא הווה מלבוש אלא מצוה לא הוה בכלל נכסיו. עכ"ד. וע"ע במג"א (או"ח סימן קנג ס"ק כב) ובמ"ש לבאר את דבריו במחצית השקל (שם ד"ה מותר למוכרו).
ועוד יד הדוחה נטויה לומר, דלעולם מותר להשכיר ס"ת, אך כיון דהמוכר חושש כיון שלא רואה סימן ברכה, לכך לא מצוי להשכיר ולא נחשב בכלל נכסיו. ויש ליישב. גם בספר יסודי ישורון להגאון רבי גדליה פלדר מקנדה (ח"ב עמוד קסב) הביא דו"ד בזה ושיש פוסקים שהחשיבוהו ס"ת כנכסיו ויש פוסקים שלא. וע"ע בשו"ת שואל ונשאל (ח"ד חחו"מ סימן א אות יא) מ"ש בזה. ומ"מ, גם הרב תורת מרדכי גופיה העלה להתיר להשכיר את הס"ת.
♦
ד. שכירות ממכר ליומיה
ועלה במחשבה לפני דד"ז תלוי בנידון אי שכירות ליומא ממכר הווה (ב"מ דף נו ע"ב). ואי שכירות ליומא ממכר הווה כמכר, וכמו שנאסר למכור כן יאסר להשכיר, אך אי נימא דשכירות ליומא לאו ממכר הוא, יהא שרי להשכיר הס"ת, דמכירה נאסרה ושכירות אינה מכירה.
והנה, בדין זה האריכו הפוסקים למעניתם, והשתברו קולמסים רבים על זה ואמרתי אקום ואשנה פרק זה בעזרת השם:
ומצאנו בדין זה פלוגתא דרבוותא קדמאי ובתראי, ובים של שלמה מסכת בבא קמא (פרק י סימן כד) הביא שהרא"ש בתשובה (כלל א סימן ב) כתב, דאף בשכירות שייך בו דינא דבר מיצרא, דשכירות ליומיה ממכר [א.ה. וע"ע בט"ז (בחו"מ סימן שיח סעיף א) שכן כתב גם הרא"ש בכתובות (פי"ב סי' ה), דשכירות ליומא ממכר הוא. ע"ש]. וכתב היש"ש שאין ראייתו ראיה כלל. דלא אמרינן שכירות ליומה ממכר בפרק הזהב (ב"מ דף נו ע"ב) אלא לענין אונאה, אבל לא לשאר דברים. וכן כתב התו' לשם (ד"ה והאי) ודברי התוספות הביא הגאון מהרא"י בתרומת הדשן לפסק הלכה (סימן שיח). וכמו שכתבתי פ' שור שנגח את הפרה סימן ל"ג. דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא לענין הנאת תשמיש. אבל לא שהגוף קנוי לו. ועוד הלא מצאתי בתשובת הרא"ש במקום אחר (כלל צז סימן ג) שכתב ממש להיפך, גבי מרי בתי לא מעכב למרי ארעא (ב"מ דף קח ע"ב). ואביאו אי"ה בפ' המקבל. ולכן ראוי לדחות דברי הרא"ש נגד רוב המחברים. שהרי הוא סותר בעצמו. ע"כ. וע"ע בשו"ת מהרש"ל (סימן מג). וכדברי התוספות בב"מ כ"כ התוס' בע"ז (דף טו ע"א ד"ה והשתא). וכן האריך הש"ך בחו"מ (סימן שלד סק"ב), ומסיק דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק גבי אונאה ולא בשאר מילי. וע"ע במ"ש הש"ך (חו"מ סימן קעה ס"ק סא). וכ"כ הב"ש בדעת הרמ"א (אבה"ע סימן כח ס"ק מט) דס"ל כהתוספות, דשכירות לאו ממכר הוא. וכ"כ המחצית השקל בדעת הרמ"א (או"ח סימן תרלז ס"ק ז ד"ה ומיהו), וכתב דהגהות אשרי (בסוכה פ"ב סימן טז) חולק, ע"ש במג"א.
ומנגד, נראה שדעת המג"א (או"ח סימן שצא ס"ק ב) דשכירות ליומא ממכר הוא לכל מיליה. וע"ע שם במחצה"ש. וכ"ד הרב מחנה אפרים (הל' שכירות סי' ה ד"ה אבל) כתב, דשכירות ליומא ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהוא שכורה אצלו. וכן דעת המשנה ברורה (סימן שפב ס"ק כט). ע"ש דבריו. ומידי פלוגתא לא יצאנו.
♦
ה. דעת מרן השו"ע אי שכירות ממכר ליומיה
ועתה יש לנו לברר מהי דעת מרן השו"ע בזה.
והנה, בבית יוסף (חו"מ סימן שיג סעיף ג) הביא את מ"ש הרמב"ם (בפ"ו מהלכות שכירות ה"ה) וז"ל, הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר וכו'. במה דברים אמורים בשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמה של אחרים, הזבל של בעל החצר, שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים. והקשה הב"י הא שכירות ליומא ממכר הוא, וא"כ כיצד המשכיר זוכה בזבל? ולא תירץ מידי. ואפילו הכי פסק כדברי הרמב"ם בשו"ע. ע"ש. והט"ז (חו"מ סימן שיג סעיף ג) כתב ליישב, ונ"ל דס"ל להרמב"ם כהתוס' בב"מ (דף נ"ו ע"ב ד"ה והאי) דכתבו דשכירות לא קניא, אלא דלענין אונאה יש קרא יתירה דשכירות ממכר הוא, משו"ה גם כאן לא קניא שכירות רק לענין הגוף שיהא נקנה, אבל לא לשום דבר אחר עמו, ועל כן לא קשה מידי ממה שכתבו הרמב"ם (פ"ז משכירות ה"א) והטור (ריש סימן שטו) דשכירות ממכר הוא, דשם קאי על עיקר קנין עצמו. ע"כ. הרי שלדעת הט"ז גם דעת הרמב"ם כהתוס'[2].
ומיהו מקושית הב"י משמע דהב"י גופיה ס"ל דשכירות ליומא ממכר הוא. וממה שפסק בשו"ע כותיה דהרמב"ם אפשר דחזר בו מתמיהתו בב"י. וי"ל. וע"ע בלחם משנה (בהלכות שכירות פרק ז הלכה א) מ"ש לבאר בדעת הרמב"ם. שו"ר בתשובת עבודת הגרשוני (סימן קכא) הו"ד בפתחי תשובה (חו"מ סימן קלח ס"ק א) שכתב דרבו הדעות דס"ל דלא אמרינן ממכר הוא אלא לענין אונאה ולא לענין אחר, וכן סתם השו"ע בחו"מ (סימן שיג סעיף ג). עכ"ד. הרי דנקיט בדעת מרן השו"ע גופיה דדעתו דלא אמרינן כן אלא לענין אונאה. וכן נראה ממה שנפסק להלכה במחלוקת במשנה בע"ז (דף כ ע"ב), אי משכירין בתים לגויים בא"י כרבי יוסי דשרי, ועל כרחך משום דשכירות אינו כמכר. וכ"פ הרמב"ם (בהלכות עבודה זרה פרק י הלכה ג), ומרן השולחן ערוך (יו"ד סימן קנא סעיף ח). וע"ש בט"ז (סק"ו). ודו"ק. שו"ר לרבי ניסים אלגאזי בחיבורו לחם סתרים על מסכת ע"ז (שם) שכתב, דמרבי יוסי איכא למיפשט דשכירות לאו מכירה היא, ודו"ק, וששתי. וע"ע בחישוקי חמד עמ"ס ע"ז (שם ד"ה משכירין להם בתים). וי"ל ע"ד.
אולם, הסמ"ע בכמה מקומות כתב שדעת מרן השו"ע דשכירות ליומא ממכר הוא לכל מיליה ומהם: חו"מ סימן רכז ס"ק נז, רלה ס"ק כד, רס ס"ק יג, רסח ס"ק ט, שיב ס"ק א, ועוד. ע"ש. וכבר עמדו ע"ד השו"ע שלכאורה סתר משנתו וע"ע בשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סימן צד), מ"ש לבאר בזה בדעת מרן השו"ע ואכמ"ל.
ולמסקנא דדינא אי שכרות הוה קניין ליומא או לא, כתב בשו"ת ושב הכהן (סימן מז), הו"ד בפתחי תשובה (חו"מ סימן ריא ס"ק א), דדעת רוב הפוסקים דשכירות ליומא ממכר הוא לכל דבר. ע"כ. אולם, כתב הרב ברוך טעם בסוגיא דהמפקיד חמץ (ד"ה והנה) דרוב השיטות דשכירות ליומא אינו ממכר. ואף לפי המסקנא דלאו ממכר מ"מ יש להשוכר ג"כ בו קניין, דהא דאמרינן לאו ממכר אינו רק לאפוקי שלא נחשוב שהוא לשעתו של השוכר לבד. עכ"ד. ואכתי מידי פלוגתא לא יצאנו, ואפילו בדעת מרן השו"ע, ומי יכול להכריע בין הראמים. צא ולמד מ"ש בזה בשו"ת מהרש"ם (חלק ז סימן רה) בדין אי שכירות ליומא ממכר הוא: מה לנו להאריך בדבר שנחלקו הראשונים ולא הכריעו. וע"ע במ"ש הרב חיד"א במחזיק ברכה (או"ח סימן רמו ס"ק א), ובשד"ח (כרך ה מערכת השין כלל פב עמוד 321), ובשו"ת יבי"א (ח"ט חחו"מ סימן יא אות ב).
♦
ו. שוכר ומשכיר מי נחשב הבעלים
וקושטא דמילתא דגם אי אמרינן דשכירות מכירה ליומא וקניא, היינו רק לענין שישתמש בו כל ימי שכירותו, אבל גוף הדבר אינו קנוי כלל. וכ"כ בנימוקי יוסף בבא מציעא (דף לב ע"א), ומוסיף דמשום הכי אסרינן להשכיר בית דירה לגוי (עיין בע"ז דף כא ע"א) דכיון דגוף הבית של ישראל הוא שפיר קרינא ביה "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). ע"כ. וכ"נ דעת הרשב"א בב"מ (דף נו ע"ב ד"ה הא דבעי), שכתב וז"ל: וא"ת היכי אמרינן הכא דשכירות ליומא ממכר הוא, והא בע"ז (דף טו ע"א) אסיקנא, דשכירות לא קניא? י"ל דביתו וקנין כספו לא מקרי, אבל מ"מ קנויה היא לו להשתמש בה כל ימי שכירותה. ע"כ. הרי שלא נחשב לשלו אלא לעניין שימושים[3]. וכ"כ הריטב"א בע"ז (דף טו ע"א) דהא דאמרינן הכא דשכירות לא קניא, אף על גב דבב"מ (דף נו ע"ב) אמרינן שכירות ליומא ממכר הוא, התם מילתא בעלמא קא אמרינן, לומר שהיא קנויה לשוכר כל ימי שכירותו, כאילו היא שלו. ע"כ. הרי לנו דלכו"ע גם למ"ד דשכירות ליומא ממכר הווה לא נחשב שקונה את גוף הדבר אלא לעניין שימושים לחודיה. וכן כתב לבאר בספר דרך המלך רפפורט על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ב) דהא דפליגי אי שאלה או שכירות ליומא ממכר היא וקניא או לא קניא הענין הוא, דמ"ד לא קניא סובר דבשאלה או שכירות לא חשיב שיש לו קנין בהכלי לתשמיש, רק שהתשמיש בלבד הוא שקונה, ומשום הכי אמרינן דלא קניא דהיינו דלא חשיב שיש לו קנין בעצם הדבר להתשמיש רק בהתשמיש לבד, ומאן דסבר קניא סובר, דחשוב שיש לו קנין בהכלי לתשמיש. עכ"ד. ושנה דבריו גם כן בהלכות אישות (פרק ה הלכה יח). ע"ש.
ולפי דברי הנמ"י הנ"ל כתב הרב לחם משנה (בהלכות שכירות פרק ז הלכה א), והו"ד בביאור הגר"א (חו"מ סימן שטו סק"ג), לתרץ את קושית הב"י על הרמב"ם שהקשה (סי' שיג ס"ג) כיצד פסק שהמשכיר זוכה בזבל הא שכירות ליומא ממכר הוא? ויש לומר דעל אף דשכירות קניין ליומיה, לא נחשב שגוף החצר של השוכר ולהכי לא זוכה בגללים, אלא הם של המשכיר, דגוף החצר אכתי נשארה בידי המשכיר. וכ"כ לדינא בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סימן קכח) דבאמת אנן קי"ל דשכירות ליומא ממכר הוא רק לענין תשמיש לבד וכמ"ש הנמוק"י והריב"ש[4] (עיין סימן שנה). ע"כ. [וגם על מה שציינו לדברי המהרי"ט סימן ל דסובר דשכירות ליומא ממכר הווה, כתב הרב שואל ומשיב (שם ד"ה שלום), הגיעני שו"ת מוהרי"ט ובדקתי בו ובסימן ל כתב, שכירות ליומא ממכר הוא דשוויא בעלי התקנה, הרי לא כתב דממכר הוא, רק דבעלי התקנה שויא כמכירה עיין שם. ע"כ. ודון מיניה לשאר רבוותא]. וכ"ד הרב צמח צדק מליובאוויטש (חו"מ סימן מה), והביא דכדברי הנמ"י כ"כ בשט''מ שם, וז''ל והא דאמרי' פ''ק דע''ז כו' ככתוב בתוס' היינו לענין דאינו קרוי ביתו של שוכר וקנין כספו אבל מ''מ קניא להשתמש בה כל ימי השכירות עכ''ל. ודרך זו יש לכוון בתוספות. והעיקר דשכירות ליומא ממכר הוה לענין שימושים, והשיג על דברי הש"ך דס"ל שלא נאמר ד"ז אלא לגבי הונאה. וכתב שאין ראיה מדברי התרומת הדשן דס"ל דשכירות ליומא ממכר, וגם הראיה מתשובת המהרש"ל (סימן מג) כתב לדחות. ע"ש. ועיין במה שפלפל בזה בקובץ הערות להגר"א וסרמן זצ"ל (סימן נג אות ה). ואכמ"ל. ובעיקר הקושיא ע"ד הרמב"ם בדין שפסק דהזבל שבחצר שייך למשכיר עיין בשו"ת דברי חיים מצאנז (חו"מ ח"א סימן לד ד"ה ויש לתרץ דהנה חצר), מ"ש לבאר בזה. ודו"ק.
♦
ז. ס"ת אם הוא בכלל נכסיו
ומעתה, יש לומר בנ"ד דלא מבעיא למ"ד דשכירות ליומא לאו ממכר הווה דשרי להשכיר את הס"ת, אלא גם למ"ד דשכירות ליומא ממכר הווה, כיון שאין זה נחשב כשלו לגמרי והווה כשלו רק לזכות השימוש בלבד [וכ"כ להדיא בספר התרומה (סימן קלט ד"ה אין) כתבו, אף דשכירות כמכר מ"מ אינו קרויה בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר. ע"כ], אין לאסור להשכיר את הס"ת. וכן אין השוכר נחשב כמוחזק, וכמ"ש המהר"ם פדואה בתשובותיו (סימן לט) וז"ל, הרבה פעמים הזכיר מעלתך ששכירות ליומא ממכר הוא, ומה ענינו לכאן, ומי לא יודע שבפרק הזהב איתא כך לענין אונאה וכו', ונקוט כלל זה בידך שכירות מכר הוא ליומא מה שהוא ודאי שלו, אבל לא שיהיה בעל קרקע לענין ספק שיהא מוחזק. ע"כ[5]. ועיין להגאון מליסא בספר מקור חיים (סימן תמ ס"ק ה) שכתב, שאף דשכירות ליומא ממכר הוא, היינו דהוי כקנין פירות בעלמא, אבל לא אלים להפקיע קנין הגוף של המשכיר. ע"ש.
וא"כ אכתי מישך שייך עדין המשכיר - בס"ת, ולא יצא מרשותו לגמרי. וכל כהאי גונא לא אסרו חז"ל אלא אם הוא מסתלק לגמרי מהבעלות ומוכר, ומראה שלא חפץ במצוה זו. והגם שבהגהות אשר"י פרק קמא דע"ז (סוף סי' כב) כתב, דנכרי שהשכיר בהמה לישראל מצווה על שביתתה, דשכירות קניא לחומרא, וכ"כ הגהות מרדכי סוף פרק קמא דעירובין (דף לט ע"ד), א"ז אלא לחומרא במידי דאורייתא אך אין החפץ יוצא לגמרי מרשות המשכיר. וע"ע במה שכתב האליה רבה (סימן רמו אות יב), ובמ"ש הרב שד"ח כרך ה (מערכת השי"ן כלל ק אות יב).
שו"ר שכ"כ בשו"ת חינא דחיי לרבי ישראל אברהם קליגר זצ"ל (חאו"ח סימן מו) דלאחר שתלה דין זה במחלוקת אי שכירות קנין ליומיה או לא כתב, דאף דלא נחלק בין שכירות למכר מ"מ לא חשיב מכירה רק לענין פירות ולא לענין הגוף, דהגוף נשאר אצלו ואך שהוא משכיר להשתמש בה ובודאי שרי. עכ"ד. ומכאן תשובה מוצאת למ"ש בשו"ת דבר אליהו לרמן (סימן צו) דאסר להשכיר ס"ת משום דשכירות קנין ליומיה ושכ"ד הרמב"ם. דזה אינו, דמלבד מ"ש לעיל דגם בדעת הרמב"ם לא ברירא מילתא, הלא גם אי שכירות קניין ליומיה לא הווה שלו לגמרי וכאמור.
[אמנם, מ"ש הרב חינא דחיי ראיה להתיר מהאי דאיתא בגמרא בכתובות (דף נ ע"א) על הכתוב "הון ועושר ביתו וצדקתו עומדת לעד" (תהילים קיב, ג), זה הכותב תנ"ך ומשאילם לאחרים ושאלה נמי מתנה ליומיה היא ומ"מ אמרינן דמותר לו להשאיל וכן יהא מותר לו להשכיר. עכ"ד. ואחר המחי"ר דיד הדוחה נטויה לומר דדוקא שאילה שרי, כיון שאין סוחר בזה ומשאיל לצורך מצוה, אך כשעושה מזה כסף וסוחר אסור. ולקמן אבאר עיקר סברא זו בעזר ה'].
♦
ח. כיום שיד הגויים תקיפה מה דין השוכר ובדין שכירות לעולם
אולם, יש לפקפק בכל זה מכמה טעמי תריצי. חדא, ע"פ מה שמבואר ברא"ש בע"ז (פ"א סוס"י כב) דנהי דלדידן שכירות לא קניא, כיון שיד הגויים תקיפה עלינו ובדיניהם שכירות ליומא ממכר, שוב הוא ממכר גם לדידן. ע"ש. ועל פי זה כתב בספר נחל אשכול (סוף הל' מזוזה אות ח) דלדברי הרא"ש, השוכר בית בזמן הזה תיכף ומיד כשבא לדור בו יעשה מזוזה ויברך עליה. ע"ש. וא"כ, כיום שייפו את כח השוכר ומחשבינן ליה כמכר בזמן שכירותו לגמרי, אפשר שלכו"ע שכירות כמכר ויהיה אסור להשכיר הס"ת. ועיין בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן עח אות ו), מ"ש בדין זה.
ועוד יש להעיר בזה ע"פ מה שהעלה הט"ז (חו"מ סימן קמב) דגם להסוברים דשכירות ליומא לאו ממכר הוא מ"מ אם השכירות היא לעולם לכו"ע ממכר הוא. ובשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן רצא) ביאר הטעם לפי מ"ש המל"מ (פ"ד ממלוה ה"ד) דגם למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף, מ"מ קנין פירות עולמית לכ"ע כקניין הגוף דמי. וכ"ה בשו"ת פני יהושע להמגיני שלמה (ח"ב סי' צט), דכל הפוסקים מודים בזה. עכ"ד. ולפי זה נפיק דלכל הפחות לא ישכירו את ספר התורה לעולם, דבזה נחשב כמוכרו, ולא הותר אלא לג' דברים. ועי' בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן עח אות ב).
עוד יש לדחות, שגם לדעת התוס' דשכירות ליומיה לאו ממכר הוא, יהיה אסור להשכיר לס"ת, דהא כבר הב"ח (חו"מ סימן שיג), דשכירות קניא מדרבנן אף לדעת התוס'. ושנה דבריו בשו"ת הב"ח הישנות (סי' יח). ע"ש. וכתב ע"ז בש"ך (שם ס"ק א) ולא ידעתי מנ"ל. ובספר דברי ירמיהו על הרמב"ם (הלכות סת"ם פרק ה הלכה י) הביא מקור לדברי הב"ח. ע"ש. ובקצות החושן (סימן שיא סוסק"א) כתב, דאף על גב דדעת כמה פוסקים דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא באונאה (תוס' שם ד"ה והאי ועיין ש"ך סימן שיג סק"א), אבל עכ"פ קניא ליה לשכירות. וזה ברור. ע"כ. ואפשר לפרש דס"ל כהב"ח, דמ"מ קניין דרבנן נמי איכא. וי"ל. וע"ע באמרי בינה (דיני שבת סימן ג ד"ה ולפ"ז). ומעתה בנ"ד גם אי נימא דשכירות ליומא לאו מכר הוא, מ"מ כיון שיש בו קניין לכל הפחות מדרבנן, נחשב כמכר, ולכוליה עלמא יהיה אסור.
סוף דבר, דהצדדים נוטים לכאן ולכאן, והוה ספק באיסור דרבנן ובמחלוקת הפוסקים דאזלינן לקולא.
♦
ט. דין השכרת והשאלת ס"ת של יחיד
אולם, מצאתי שלגבי השכרת ספר תורה של יחיד הביא בבית יוסף (אורח חיים סימן קנג) שכתב הארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות כד) בשם בעל ההשלמה (מהדו' חפוטא מגילה עמ' קלו) וזה לשונו יחיד שעשה ס"ת לעצמו או קנאו מותר למכרו ולעשות מדמיו כל מה שירצה. ואם עשאו לקרות ברבים דינו כשל רבים ואפילו עשאו לעצמו, לאוגורי ולמשכוני אסור ולאושולי מותר אפילו משל רבים ליחיד והוא הדין לספרים של יחיד שמותר למכרן ולעשות מדמיהן כל מה שירצה. עכ"ל.
והגאון יעב"ץ במור וקציעה (סימן קנג) תמה ע"ד וכתב וז"ל, יחיד שעשה ס"ת כו' ואפילו עשאו לעצמו לאוגורי ולמשכוני אסור. עכ"ל. נפלאתי מאד על לשון זה, שאם אמרו כן אצל בית הכנסת שאסור להשכירה ולהורידה מקדושתה, דבמאי תפקע קדושתה. אבל גבי ס"ת מאי אכפת לן בהכי, אטו משו"ה פקעה קדושה ממנה, ואם מותר למכרו כל שכן להשכירו. עכ"ל. ומסיק דאין נראה להחמיר בס"ת מלהשכירה ולהשכינה, משום דהיינו מכירה, כדאמרינן שכירות ביומיה ממכר הוא, ומשכנתא דשכונה גביה, ודמי נמי קצת למכירה, ואי במכירה מותר, כ"ש לשכירות ומשכון, והוא ק"ו שאין עליו תשובה. ונראה דמי שאסר להשכיר ולמשכן לס"ת של יחיד כשעשאו לקרות ברבים, לפי שסובר דגם מכירה אסורה. ומילתא דפשיטא טובא דלדברי המתיר במכירה כל שכן דשרי בהנך גווני. ונראה דלית דחש לה. עכת"ד.
♦
י. השכרה חמורה ממכירה
וראיתי בשו"ת גורן דוד (חאו"ח סימן י) דאזיל כל בתר איפכא, וכתב דממה שמצאנו (או"ח סימן קנג) בטור שהביא הב"י לדברי האורחות חיים הנ"ל דבס"ת של יחיד שעשה לעצמו למוכרו מותר ולמשכנו ולהשכירו אסור. הרי שמצאנו ששכירות חמורה יותר ממכירה. וטעמא דמילתא דהנה קיי"ל דשכירות לא קניא] עיין בע"ז (דף טו ע"א) ובמג"א (סימן רמו סק"ח), מ"מ לאותו הזמן שהוא נשכר אין הבעלים הראשונים יכולים להקדישו. וכן מבואר בתוספות בכתובות (דף נט ע"ב ד"ה שדה). ע"ש. וא"כ תינח מכר דאזלה המצוה הראשונה מבעלים הראשונים ונכנסה לבעלים שניים ונעשתה מצות קניין ס"ת באחר, ובכל מקום שהוא הס"ת בקדושתו, אבל באגורי ומשכוני שאין לשוכר או למשכיר קנין שלם נתבטלה המצוה, ולכן מותר למוכרו ואסור למשכנו. א"נ יש לומר טעם נוסף בזה, דבשלמא מכירה גמורה לא נעשית אלא פעם אחת ואין בזה בזיון כל כך, משא"כ משכון ושכירות שבכל יום יוכל לעשות כך ונראה כקונה ס"ת לסחור בו. ולכן אין בידי להתיר להשכיר ס"ת של יחיד וכ"ש של רבים. וביחוד שנראה שגם הרמ"א (או"ח סימן קנג סעיף יא) שכתב שמותר רק להשאיל ס"ת אפילו משל רבים לשל יחיד ולא כתב דמותר לאגורי. עכ"ד. וכדבריו ממש כתב בשו"ת תורת מרדכי לרבי מרדכי רבינוביץ זצ"ל (חאו"ח סימן מו אות א). ע"ש.
ויש להעיר ע"ד, דבמה שביאר את הטעם דשכירות חמורה ממכר, דבשכירות שאין לשוכר קנין שלם נתבטלה המצוה, דאמאי נתבטלה המצוה? הא כבר כתב הגאון מליסא בספר מקור חיים (סימן תמ ס"ק ה), דאף דשכירות ליומא ממכר הוא, היינו דהוי כקנין פירות בעלמא, אבל לא אלים להפקיע קנין הגוף של המשכיר. והבאנו את דבריו לעיל הבט ימין וראה. וא"כ הווה כשותפים, ולמשכיר, כיון שלא פקע קנין הגוף שלו מהס"ת, לא התבטלה מצותו בכך, ואדרבא אין בזה שום ביזוי. וכ"ד הגאון יעב"ץ, דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה האי סברא ששכירות תהיה יותר חמורה ממכירה, וכתב דלית דחש להא לאסור השכרת ס"ת של יחיד.
וגם על סברתו השניה של הרב גורן דוד, שכתב דשכירות הוי זילותא טפי כיון שבכל יום יכול לעשות כן. אחר המחי"ר יש לדחות, דגם במכר אם קונה ס"ת ומיד מוכרו נמי נראה שקנה כדי לסחור בו ולא פלגינן ביה. וגם מכירה אפשר למכור לזמן, וכן להשכיר אפשר לעולם, וא"כ שייך במכירה כמה פעמים, ובשכירות פעם אחת. והגם דאפשר לדחות ולומר דאזלינן בתר רובא ורובא דאינשי מוכרים פעם אחת ומשכירים כמה פעמים, מ"מ אי נימא דשכירות לאו כמכר – נמצא ששכירות כשאלה, ומה שנותן לו מעות לא מעלה ולא מוריד. וי"ל.
גם מה שהביא ראיה מדברי הרמ"א, שכתב שמותר רק להשאיל ס"ת אפילו משל רבים לשל יחיד ולא כתב דמותר לאגורי, ומשמע דלאגורי אסור, יד הדוחה נטויה לומר, דהטעם שכתב הרמ"א דמותר להשאיל ס"ת אפילו משל רבים ליחיד, להשמיענו דדוקא השאלה מרבים ליחיד שרי, אך להשכיר מרבים ליחיד אסור, דמוריד מקדושתו ועושה כן בשביל הרוחת המעות ולא לשם מצוה. ולעולם להשכיר לרבים שרי, דאין בזה הורדה מהקדושה [והגם שלעיל הזכרנו דאי שכירות לאו כמכר נמצא ששכירות כשאלה ומה שנותן לו המעות לא מעלה ולא מוריד, נראה שכשניכרת ההורדה בקדושה, וכגון שמשכיר ס"ת של רבים ליחיד, יהיה אסור דרואים שמוריד מקדושת הספר בשביל ממון. ודו"ק].
ובטעם הדבר דבשאילה מרבים ליחיד שרי ולא חיישינן להורדה בקדושה, דכיון שעושה כן לצורך מצוה ולא לצורך מסחר אין בזה זילותא. והגם שלדעת הנתיבות (סימן עב ס"ק יז) הווה מצוה רק ברגע שהשאיל אך אחר כך אין לו מצוה, וא"כ יוצא שרגע לאחר שהשאיל איכא זילותא, שהוריד מקדשות הספר מרבים ליחיד וליכא מצוה, הא כבר עמד ע"ד הגאון רבי נתן נטע לאנדא בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סימן יב) בתשובה להגאון בעל הבית אפרים וכתב, שהשאילה מתחדשת בכל עת, וממילא יש לו מצוה בכל עת. ע"ש. מה גם דסו"ס כיון דלמצוה מתכוון באותו הרגע אין לחוש למה שיהיה אחר כך, וכבר אמרו חז"ל בפסחים (דף סד ע"ב) דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ואין מעבירין על המצות, והיינו בין מצוה גדולה ובין מצוה קטנה. ומה לי מצוה רבתא או מצוה זוטא. וביחוד שפעמים והיחיד יקרא בזה יותר מהרבים וכגון בבתי כנסיות שיש עשרות ס"ת. ונמצא שכל מה שמוריד מקדושת הס"ת הוא רק מעניין ברוב עם הדרת מלך, וכמו שמצאנו שדין זריזין מקדימין למצות עדיף על דין דברוב עם, כדמוכח בגמרא בראש השנה (דף לב ע"ב), וכמבואר בשו"ת יביע אומר (ח"ב חיו"ד סימן יח אות א). ע"ש. וא"כ כלפי מה שנזדמנה לו מצוה עכשיו ליתן את הס"ת ליחיד שילמד ויקרא בו, הווה כדין זריזין המקדימין למצות ואין מעבירין על המצות. ודו"ק[6]. ומעתה אין לנו הכרח בדברי הרמ"א שאסר להשכיר ס"ת, וכאמור.
♦
יא. הפוסקים המתירים השכרת ס"ת
וראיתי ללהקת פוסקים שהעלו להתיר בזה, ומהם בספר החיים להגר"ח פלאג'י (סימן ו אות ח) שכתב בפשיטות להתיר להשכיר ס"ת, ואדרבא כתב שיש בזה מצוה. ולא זכר ש'ר שם כלל מאיסור מכירת ס"ת אם יש בזה כשמשכיר. ומשמע דפשיט"ל דאיסורא ליכא. וכ"נ מדברי רבי אברהם אדאדי בספרו השומר אמת (סימן ב אות לה). ע"ש. ועיין במשנ"ב או"ח (סימן קנג סעיף יא ס"ק עד) מ"ש משם העולת תמיד (ס"ק לב). וכ"כ להדיא בשו"ת אבני צדק לרבי יקותיאל יהודה טיטלבויים אב"ד סיגוט (ח"ב חיו"ד סימן קיח) בתשובה ששלח לגאון בעל הבית אפרים שהסתפק בזה, דמותר להשכיר את הס"ת דשכירות לא קניא ודמיו חולין, ופוק חזי מאי עמא דבר הלא המנהג בכל ערי ישראל שבכל שנה משכירין הגבאין דבית הכנסת ובית המדרש ס"ת לקרות בהן בבתים מיוחדים. והמשכירין עושין בהן צורכיהן לשכירות החזן או השמש וכדומה. וכן יחידים משכירין ספריהן לכפרים הצריכים לזה, ואין פוצה פה ומצפצץ. וגם כיון שכבר נהגו בכך הו"ל כאילו התנו מתחילה, וכאלו קנו אדעתא דהכי להשכירו. והמעות חולין לכל צורכו כיון שעודנו הס"ת בשויו וקדושתו אינו חל על המעות שום קדושה דאינו אלא הנאה בעלמא, ואין בזה הנאה וס"ת אינו אוסר בהנאה שיהיה תופס את דמיו. וכן המנהג. עכ"ד [ושם העיר עוד על מ"ש הרב בית אפרים ראיה מדברי הר"ב מהמשנה בביכורים ודחה דבריו]. ופסק כדבריו בשו"ת חיי נפש להגאון רבי ישראל אריה זלמנוביץ אב"ד עכו (ח"ו חיו"ד סימן קסא). וכן דעת הגאון רבי נתן נטע לאנדא בשו"ת כנף רננה (חאו"ח סימן יב) בתשובה להגאון בעל הבית אפרים שכתב, דהמנהג להשכיר ס"ת ויש להם על מי לסמוך, דהמג"א מתיר בדליכא הורדה בקדושה (עיין במג"א סימן קנג ס"ק כז), ובאמת גם לדעת הב"ח (או"ח סימן קנג אות ט) שמחמיר, יש דרך היתר בשכירות כיון שהספרים מתקלקלים ודמי הפחת מותר לקחת כמבואר בשו"ע (חו"מ סימן רצב סעיף כ), וממילא יכולים לקצוב דמי השכירות שלא יצטרכו לשום דמי הקלקול. ע"כ. וכן כתבו להתיר בשו"ת חינא דחיי (חאו"ח סימן מו), ובשו"ת תורת מרדכי (חאו"ח סימן מו), והביא שגם הגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים בקובץ כנסת הגדולה (ח"ב עמוד לב) לימד זכות עליהם, דכיון שמשכירים לאלו שאין להם ס"ת לקרוא הווה כמוכר ס"ת לצורך לימוד תורה [וכמו שכתב בשו"ת שואל ונשאל (ח"ד חחו"מ סימן א אות יא) להוכיח, שלא רק בשביל לימוד התורה שלו מותר לו למכור ס"ת שלו, אלא גם בשביל לימוד תורה של אחרים]. וכ"כ בספר בתוך הגולה לר' אליעזר מישל אב"ד טורקא (דף מג ע"ב), דהמנהג פשוט להקל ואין לגבב חומרות חדשות בזה. וכן נקט בפשיטות להתיר רבי אברהם משכיל לאיתן זצ"ל בספרו נחל איתן על הרמב"ם (הלכות תפילין פ"י ה"ב). והגאון האדר"ת, הו"ד באוצר כתבי האדר"ת (הוצאת מכון אהבת שלום הר מוריה אזני ירושלים עמוד קצג סימן יג), מצדד היתרים שונים בזה [ובספר הזכרון יד שלמה (סימן ב עמוד ל) הביאו גם כן לתשובת הגאון האדר"ת זצ"ל שציין שכתב תשובה ארוכה להמליץ בעד הנוהגים היתר להשכיר ס"ת]. וכ"ש שאם משכיר לצורך הגהת ס"ת ותיקונו דשרי, וכמ"ש בדעת תורה להגאון מהרש"ם (או"ח סימן קנג סעיף י).
♦
מסקנה
קנצי למילין אשים, שמותר להשכיר ספר תורה לבתי כנסת אחרים כדי שיקראו בו, ואדרבא זה עדיפא ממה שישאר הס"ת ככלי אין חפץ בו, חס ושלום. ובשכר המעות ישתמשו לכל צורכי הבית הכנסת וציי"מ וימ"ן אמן. והנלע"ד כתבתי.
♦ ♦ ♦