הרב פנחס שפירא
אב"ד 'שערי שלום' ומחבר שו"ת 'בריתי שלום'
פסק דין בבוררות שבין שוכר למשכיר בענין נחיל פשפשים שהתנחל בבית
פסק דין בבוררות שבין שוכר למשכיר בענין נחיל פשפשים שהתנחל בבית בזמן שהשוכר כבר היה דר בתוכו, אם הוצאות הריסוס מוטלות על המשכיר, כולל בירורים בשאלה מי נחשב המוחזק (לגבי ספיקא דדינא) לאחר שהשוכר כבר הפקיד המחאות אצל המשכיר ע"ח התשלום. ומה דינו של השוכר כאשר מתברר שהנחיל הגיע באשמתו, האם מחוייב לרסס.
♦
תשובה – המשכיר אינו צריך לשלם על הריסוס
יעויין ברמ"א חו"מ סימן שיד סעיף א שפסק דאם אירע נזק בבית בתוך ימי השכירות, והשכירות היתה על בית מסויים, אין חייב המשכיר לתקנו, ואמנם יש חולקים וסוברים שכן חייב המשכיר לתקנו, וכדלקמן, אך בנדו"ד שהוא מוחזק כיון שקיבל צ'קים פתוחים (שדינם הוא כמו כסף מזומן - יעויין היטב בערוך השלחן בחו"מ בסימן נ ס"ק ג ובסימן סו ס"ק ה), ממילא וודאי שיכול המשכיר לאמר "קים לי" כדברי הרמ"א, שפוסק כדעת הריטב"א (בב"מ קג ע"א) והנמוק"י (שם בדף נט ע"א מדפי הרי"ף).
ועוד, שאף אם היו ההמחאות עשויות כדין שטר ולא כדין ממרנ"י (שהוא ככסף מזומן) - מ"מ כיון שהשכירות היא וודאית ואילו טענת השוכר שנויה במחלוקת הפוסקים, ממילא דומה הדבר למה שמבואר ברמ"א בחו"מ סימן סה סעיף כג, דהיכא שהלווה בא בטענת ספק מחילה על השט"ח אזי יד בעל השטר (היינו המלוה) על העליונה. ולמרות שבחידושי הגרע"א שם מחלק בין ספק במציאות לבין ספק בדין, ומוכיח זאת מפסק השו"ע באה"ע סימן קו סעיף א, אך יעויין בב"ש (שם באה"ע) שהשלטי גבורים חולק בזה על השו"ע באה"ע שם ושיש הגורסים כמותו בדברי הרי"ף, וכן משמע קצת גם מדברי תשובת הרשב"א (בח"ו סימן ה) שהביא הגרע"א בחו"מ שם. וממילא בנדו"ד שנראה שדעת הריטב"א והנמוק"י היא הדעה העיקרית להלכה, מכיון שהיא דעת רוב הראשונים, היינו ריטב"א ונמוק"י כנגד הרא"ש. וגם מרן המחבר (בחו"מ סימן שיב סעיף יז) הביא את דברי הרא"ש רק כ"יש מי שאומר", אחרי שהביא את דברי הרמב"ם בסתם ש"אם מעצמו נפל, אם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו, אלא מחשב על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות", ונראה מדבריו שהוא למד בסתימת דברי הרמב"ם שסובר ג"כ כשיטת הריטב"א והנמוקי יוסף. והלא כל הדין של טענת "קים לי" כמיעוט פוסקים מול רוב הפוסקים הוא דין מחודש השנוי במחלוקת הקדמונים, כדיעויין באורך בקונטרס תקפו כהן מבעל הש"ך, לכן נראה שבהצטרף הסברא של "שכירות וודאי וטענת התיקון היא ספק" וכנ"ל - אין השוכר יכול לאמר "קים לי" כדעת הרא"ש.
ובמה שכתבתי שהשכירות היא וודאית וטענת השוכר מוטלת בספק - אל תקשה עלי דלכאורה זה נסתר מדברי המשנה למלך בהלכות טוען ונטען (פרק טו הלכה יא) לגבי ספק בהתקיימות התנאי, שאם ישנם שתי כתות עדים שאחת אומרת שהקונה קיים את התנאי שהתנה המוכר על המקח והשניה אומרת שלא קיים, שהקונה נחשב למוחזק ולא המוכר, ולכאורה ה"ה לנדו"ד, שישנו ספק אם יש כאן דין של מקח טעות, שהשוכר ייחשב למוחזק. אך האמת שזה אינו, ראשית, המשנה למלך מוכיח את דבריו מדברי תשובת הרשב"א (בח"ב סימן רמו), וא"כ י"ל שהרשב"א לשיטתו במקום אחר, שכתב החזון איש (בחלק אה"ע סימן נ ס"ק ו) בדעתו שהוא סובר שתנאי אינו דבר נפרד מהמקח, ולא כדברי תשובת הרא"ש (בכלל לה סימן ט), הסובר שתנאי הוא דבר נפרד מהמקח, ויעו"ע בקונטרס הספיקות כלל ז ס"ק י ודו"ק. ומלבד כל זה, הלא הרשב"א מדבר לגבי תנאי, ולא לגבי מקח טעות, ולגבי מקח טעות מצינו בפירוש שדעת כמעט כל הראשונים (יעויין בספר מורשת משה על בבא מציעא בסימן ס) שזו "זכות תביעה" לביטול המקח, ולא שהמקח בטל מאליו [ונפקא מינה שאין צריך קנין חדש כדי לקיים את המקח]. וממילא לדברי הראבי"ה (סימן אלף לב), הסובר ש"אדעתא דהכי" הוא מדין מקח טעות ולא מדין תנאי [ויעויין עוד באורך בספרי שו"ת בריתי שלום ח"ה סימן יח אות ז ואות י], הרי שבנדו"ד שהספק הוא אם יש לשוכר טענת "אדעתא דהכי" לבטל את המקח, שכאמור לדברי הראבי"ה הוא מדין "מקח טעות", אשר הוא אינו חלק אינטגרלי מקיום המקח מעיקרו (לדעת כמעט כל הראשונים הנ"ל, וכאמור), י"ל שגם לדעת הרשב"א אין השוכר נחשב למוחזק.
ומה שנקטתי בפשיטות שהשכירות היא וודאית - היינו למרות שגם אם המשכיר אינו חייב לתקן אכתי ישנה מחלוקת ראשונים אם השוכר יכול לבטל את השכירות מכאן ולהבא באם אין המשכיר מתקן, אך מ"מ כיון שהמשכיר יכול לאמר "קים לי" כדעת רש"י (כדיעויין בחו"מ סי' שיב בביאור הגר"א ס"ק לט ובנתיבות המשפט ס"ק יג, ודלא כערוך השלחן שם בס"ק לו) שאין השוכר יכול לבטל את השכירות מכאן ולהבא בכה"ג, ממילא "קם דינא" והשכירות היא וודאית, ואכמ"ל. וממילא גם אם היה אלו שטרות רגילים ולא ממרנ"י נלענ"ד שיד המשכיר היתה על העליונה, אא"כ גם המשכיר וגם השוכר היו ספרדים (שהרי מרן המחבר, בסימן שיב סעיף יז, פסק שלא כדעת רש"י). וכ"ש בנדו"ד שמדובר בממרנ"י, שגם אם שניהם היו ספרדים מ"מ ברור שיד המשכיר על העליונה מן הטעם הראשון שכתבתי.
בכבוד רב, פנחס שפירא
נ.ב. פשוט וברור שמאידך גם אין על השוכר חובה לרסס, ואף אם ידעינן בבירור שהוא (או מישהו אחר מבני ביתו) היה זה שנדבקו אליו פשפשים ומכך נתפשטו בבית, מ"מ כל שלא ידעינן שהיה זה בפשיעה פטור אף בדי"ש, דהא מבואר בגמ' בב"ק (קיד ע"א) שהמוקים ארי על נכסי חבירו הוי גרמא, ובגרמא קי"ל שבשוגג פטור אף מדי"ש.
♦ ♦ ♦