ר"מ בישיבת 'תום ודעת'
בעניין דרשת טעמא דקרא
כתוב בתורה לגבי מצוות המלך (דברים יז, יז): "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו". ושנינו במשנה בסנהדרין בפרק שני (כא.): "לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה, רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את ליבו, ר' שמעון אומר אפי' אחת מסירה את ליבו הרי זה לא ישאנה אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים דאפי' כאביגיל". ואמרי' בגמ': "בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא, מה טעם לא ירבה לו נשים, משום דלא יסור לבבו. ור' שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א''כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור, לא יסור למה לי, אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה, אלא מה אני מקיים לא ירבה, דאפילו כאביגיל".
♦
הסיבה שלא דורשים טעמא דקרא
הנה, נחלקו הראשונים האם ר' יהודה ור"ש הם רק מסבירים את דעת ת"ק, או שהם חולקים עליו ות"ק הוא דעה שלישית:
דעת בעלי התוס' היא כצד הראשון, שר"י ור"ש רק מסבירים את ת"ק (כן כתבו בעירובין מח. ד"ה ר' יהודה; פסחים פג. בד"ה ר"ש; שם קטז: בד"ה וחותם; מו"ק כד. בד"ה וחכמים. וכן הוא בתוס' רא"ש אצלנו) וכן משמע מרש"י בקידושין (סח: בד"ה "דדריש טעמא דקרא")[1].
אך היד רמ"ה סובר כצד השני, שת"ק הוא דעה שלישית, וכך כתב: "והכי פירושא דמתני', לא ירבה לו נשים, בין מוחזקות בכשרות כאביגיל בין שאינן מוחזקות, אלא שמונה עשרה... ר' יהודה אומר מרבה הוא לו, יותר משמונה עשרה, ובלבד שיהיו מוחזקות בכשרות כדי שלא יהו מסירות את ליבו, שלא אסרה תורה להרבות אלא בנשים שאינן מוחזקות בכשרות ולא ברשעות שלפי רובן יסירו את ליבו. ר' שמעון אומר אפי' אחת ומסירה את ליבו, כלומר שאינה מוחזקת בכשרות ויש לחוש שמא תסיר את ליבו, הרי זה לא ישאנה, דהא כתיב 'לא יסור לבבו' לא יעשה דבר שגורם להסיר את ליבו. א"כ מה ת"ל לא ירבה לו נשים, אפי' כאביגיל, דכי כתיב לא ירבה לו לאו מטעמא דלא יסור את ליבו כתיב, אלא גזה"כ היא, א"כ הכי קאמר רחמנא אפי' כשרות דס"ד דאין מסירות את ליבו לא ירבה שאם הרבה סופן להסיר את ליבו". וכן נראה בדעת הר"ן[2] ובדעת הרמב"ם[3].
יוצא א"כ שלפי בעלי התוס' אם הטעם כתוב במפורש בפסוק אז לכו"ע דורשים טעמא דקרא. לעומת זאת, לפי הרמ"ה, הרמב"ם והר"ן – ישנה דעה שאפי' כשהטעם כתוב במפורש בפסוק אנחנו לא נדרוש אותו. וצריך להבין מדוע שלא נדרוש את הטעם במקרה שהוא כתוב במפורש בפסוק. ונראה להסביר בדעתם שמה שלא דורשים טעמא דקרא אין זה משום שאנחנו לא יודעים אותו, אלא שמכיוון שהתורה כתבה את הדין בסתם ולא חילקה – גם אנחנו לא נחלק. כך נראה מדברי הריטב"א ביומא (מב: בד"ה "ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא"): "דאילו רבנן, אע"ג דדרשי טעמא דקרא בכל דוכתא, מכל מקום כל היכא דכתב רחמנא שום דין מוחלט לא מיבטלי מיניה מידי משום טעמא דקרא, אלא סבירא להו דלא פליג רחמנא"[4]. אמנם, נראה שבעלי התוס' חולקים על זה, וסוברים שמה שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא הוא רק מפני שהטעם אינו מספיק ברור לנוה). ולכן במקום שהוא ברור לנו אז באמת נדרוש טעמא דקרא, ומשום כך כשהטעם כתוב במפורש בפסוק אז כן דורשים אותו.
♦[5]
במקרה שהטעם פשוט
מובא בגמרא בב"מ (צ.) לגבי איסור "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד): "בעו מיניה מרב ששת: היתה אוכלת ומתרזת [שאכילת התבואה הייתה מזיקה למעיה] מהו, משום דמעלי לה הוא והא לא מעלי לה או דלמא דחזיא ומצטערא והא חזיא ומצטערא [כלומר, האם מה שהתורה אסרה לחסום את הבהמה מלאכול זה משום שטוב לבהמה לאכול את התבואה – וא"כ כאן שזה לא טוב לה אז יהיה מותר; או שמא מה שאסרה התורה לחסום את הבהמה זה משום שכאשר הבהמה רואה את האוכל ולא יכולה לאכול היא מצטערת – וא"כ גם כאן אפי' שהאוכל מזיק לה, סוף סוף הרי היא מצטערת ויהיה אסור לחסום אותה]. אמר להו רב ששת: תניתוה 'רבי שמעון בן יוחי אומר מביא כרשינים ותולה לה שהכרשינים יפות לה מן הכל' [מדובר בברייתא שם במקרה שמעיקר הדין אין איסור לחסום את הבהמה, כגון במקרה שדשה תבואה של תרומה ומעשר, אך מפני מראית העין חכמים חייבו לתת לה בסל תבואה מאותו המין שהיא דשה ע"מ שתוכל לאכול, ור"ש שם אומר שאין צריך דווקא מאותו המין מפני שכל הבעיה לתת לה ממין אחר היא משום שיש מינים פחות טובים לאכילה מאשר מה שהיא דשה, אך גם מותר לתת לה כרשינים כי זה האוכל שהכי טוב לבהמה] שמע מינה משום דמעלי לה הוא, שמע מינה".
וצריך להבין איך הגמרא כאן פוסקת דין עפ"י טעמא דקרא. התוס' רא"ש מתרץ שכאן גם חכמים ידרשו טעמא דקרא מפני שהטעם פשוט, שהאיסור הוא לטובת הבהמה, ובמקרה שזה טוב לבהמה, ודאי שיהיה מותר. ונראה שזהו רק לשיטתם שאמרנו לעיל, שכל מה שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא הוא רק משום שהטעם לא מספיק ברור לנו, ולכן כאן שהטעם ברור אז אנחנו כן דורשים אותו; אבל לשיטת הרמ"ה, הרמב"ם, הריטב"א והר"ן אי אפשר לומר כן, שהרי מה שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא זה לא מפני שהוא לא ברור לנו אלא משום שהתורה לא חילקה, וא"כ אפי' כשהטעם ברור לנו אין סיבה שנדרוש אותו [שהרי אפי' במקרה שהטעם כתוב מפורש בפס', שברור לנו הטעם, חכמים לא דורשים טעמא דקרא].
והיה נראה לומר בדעתם שאכן הגמ' כאן היא רק אליבא דר' שמעון שדורש טעמא דקרא, שהרי הגמ' כאן פושטת מדברי ר' שמעון (ולא ס"ל כתוס' כאן, שכתבו "ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי", והתוס' אכן אזלו לשיטתם). ובאמת נראה שר' ששת פוסק כר' שמעון, שהרי מובא בקידושין (כ:): "בעא מיניה רב חיננא מר' ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין... א"ל ממדרשו של ר' שמעון נשמע שלוה וגואל וגואל לחצאין...", והגמרא שם הקשתה על ר' ששת מברייתא שמפורש שם להיפך ותירצה: "לא קשיא, הא ר' שמעון הא רבנן". ורש"י שם פירש שר' שמעון לשיטתו שדורש טעמא דקרא, א"כ יוצא שר' ששת סובר כר' שמעון[6]. אך זה דוחק גדול, שא"כ צריך לומר לשיטתם או שהלכה כר' שמעון[7], או שהגמרא הזאת לא נפסקה להלכה. ובדעת הרמב"ם ודאי אי אפשר לומר כן, שהרי מצד אחד הוא פסק דלא כר' שמעון (בפיה"מ למשנה בסנהדרין) ומצד שני פסק את הגמ' בבבא מציעא הנ"ל (שכירות יג, ג).
♦
הגדרת דין עפ"י טעמא דקרא
ואולי אפשר לומר כמש"כ הראבי"ה (בתשובה תתקצ"א): "פעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (כתובות יח.) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע... אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיוון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל, אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים (ב"מ קטו.)". כלומר במקום שפשט הפסוק לא סותר אנחנו כן דורשים טעמא דקרא. כמובן שלשיטת התוס' אי אפשר לומר כן, שהרי מה שאנחנו לא דורשים טעמא דקרא זה משום שהוא לא ברור לנו ואין זה משנה אם פשט הפסוק סותר את זה או לא (ואכן התוס' בכתובות שם לגבי שבועת מודה במקצת מסבירים אחרת מהראבי"ה); אך לשיטת הריטב"א וסייעתו זה מובן, שהרי אנחנו יודעים כאן טעמא דקרא ומה שאיננו דורשים אותו זה רק מפני שהתורה לא חילקה ומשמע בכל עניין, אך במקום שלא משמע בכל עניין אין שום בעיה לפרש את הפסוק ולהגדיר את הדין עפ"י הטעם. ונראה שלזה כיוון בשו"ת משיב דבר[8] (סימן עד) שכתב: "שהא ודאי אי אפשר לומר דהתורה אסרה לחסום אפי' היכא שהאכילה מזיק לה, דרכיה דרכי נועם כתיב, וא"כ בע"כ צריך למעט"[9].י)
♦ ♦ ♦[10]
הערות שוליים
- ↑ . משום שהוא מזכיר שם רק את דעת חכמים ואת דעת ר' שמעון, ולא את דעת ר' יהודה.
- ↑ . כך נראה מדבריו בפירושו לרי"ף על קידושין סח:, אמנם בחידושיו בסנהדרין הוא מביא את שתי הדעות.
- ↑ . הרמב"ם אומר בפירושו למשנה שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון, משמע שלדעתו הלכה כת"ק, א"כ ס"ל דיש ג' דעות.
- ↑ . וכבר מצינו שאומרים 'לא פלוג' בדאורייתא (ראה ריטב"א גיטין פג: ור"ה ג., רשב"א ב"ב כט., וכן ביש"ש ב"ק פ"א ס"ס מז, מהרש"ם בדעת תורה הל' שחיטה סי' טו אות יז, נחל"ד ב"מ ד., וראה עוד בשד"ח כללים מערכת הלמ"ד סוף כלל צג). והנה כתב הגר"י ענגיל בספרו 'לקח טוב' (כלל ח אות יג): "אין שום סברא והבנה ללא פלוג זה זולת היותו מטעם סייג וגזירה". אמנם, נראה להטעים הדבר עפמש"כ הנצי"ב בהקדמתו לפירושו על השאילתות (קדמת העמק השלישי, אות א): "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו... סכלות לבטל גוף אזהרה (במקרה שלא שייך טעמה) אחר שכבר יצא מפיו ית"ש אותה האזהרה ונבנתה התורה על זה החוק והמבטל את החוק מהרס את הבניין של התורה בכללו; כמו בניין האדם, שכל אבר יש לו סגולה וטעם לאיזה תכלית הוא נברא, מכל מקום אפי' בטל אותו תכלית מאיזה סיבה אי אפשר להסיר אותו האיבר ממקומו דבזה ישחית הגוף וצורתו אחר שכבר נעשה בניין האדם בזה הצורה; כך הוא בניין התורה שעל זה נבנה העולם וחוקות שמיים וארץ... ומעתה אפי' בהסיר תכלית איזו אזהרה מן הנמנע לבטלה, וכן כל משפטי התורה שיש להם טעם, הפרטים חוקים... אלא עיקר הדין נקבע משום אותו טעם ואחר אשר כבר גזרה תורה בדרך כלל נעשו הפרטים חוקים, ואין להתחכם ולבטל בסור הטעם." ובמילים אחרות: אנחנו מקיימים את כל התורה מצד עצמה ולא בגלל הטעמים, ולכן גם כשאין טעם אנחנו מקיימים, אלא שהטעמים רק עוזרים לנו לדעת את הדין ואת גדריו. וביתר חידוד: הטעמים הם לא הסיבות של דיני התורה, שהרי כל דיני התורה הם בעצם מצד עצמו ולא בגלל שום סיבה אחרת, כל טעמי התורה זה רק דברים שיוצאים ממילא מזה שאנחנו מקיימים את הדינים (כמו טעם של אוכל, שזה דבר שמרגישים מזה שאוכלים אך אין הוא הסיבה שבגללה אוכלים), ולכן כל מה שהם יכולים לעשות זה ללמד אותנו מה הדין בתור סימן אבל וודאי שלא בתור סיבה [הערת הרב רועי הכהן זק: וכך כתב מרן הראי"ה קוק במאמר טללי אורות].
- ↑ . המשנה בגיטין (מח:) אומרת שהניזקין גובין דמי ניזקן בעידית מפני תיקון העולם, והסבירה הגמ' (מט:) שאף שסוברת המשנה שזה מדאורייתא מ"מ כתבה שזה מפני תיקון העולם משום שהיא לפי ר' שמעון דדריש טעמא דקרא? וכתבו שם תוס' (בד"ה ור"ש היא): "לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא", כלומר שכאשר לא מוציאים נפק"מ מהטעם גם חכמים יודו לר"ש [ומה שהגמרא אמרה "ר' שמעון היא" נראה להסביר כמש"כ החזו"א (סנהדרין סימן כד אות יד בד"ה "ואפשר") "קים להו בגמ' דרבנן לא רגילי להזכיר טעמא בעסקם בהלכה"]. ולפי"ז נראה לחדד יותר, שגם לרבנן אנחנו יודעים את טעמא דקרא, אך מה שאנו לא דורשים זה משום שאולי יש עוד טעם. לכן כתבתי למעלה שטעמייהו דרבנן הוא משום שאין הטעם מספיק ברור ולא כתבתי שפשוט אין אנו יודעים אותו [והריטב"א בכלל לא צריך להגיע לזה כי לשיטתו גם רבנן דורשים טעמא דקרא (כמו שכתב מפורש) אלא שסוברים שלא פליג רחמנא]. וכן בברכות לג: תנן "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך...משתקין אותו", ופרש"י "האומר –בתפילתו", ודייק התוי"ט: "דווקא בתפלה, שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו, משא"כ דרך דרש או פשט". הרי דס"ל דאפשר שיודעים את הטעם אלא שאין הוא מוחלט ויש עוד טעמים, ונראה דאזיל לשיטתו דס"ל כתוס'. אך הרמב"ם בפיה"מ כתב "משתקים אותו מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקב"ה על העוף ואין הדבר כך, שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל, אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם". ואזיל בזה לשיטתו דס"ל שאנחנו כן יודעים טעמא דקרא אלא שלא פלוג, ולכן הוצרך כאן לפרש שאין כאן טעם כלל אלא גזירה היא. [הערת הרב רועי הכהן זק: ובדעת הרמב"ם נשתברו בזה קולמוסין, שהרי במו"נ כתב שזו מחלוקת בחז"ל אם יש טעמים למצוות או לא והמשנה הזו כמ"ד שאין טעמים ואנן ס"ל כמ"ד השני! ויעויין בפרקים הראשונים של ספר תפארת ישראל למרנא המהר"ל].ועפי"ז אפשר להסביר מדוע הגמ' פעמים רבות כן דורשת טעמא דקרא, וכמש"כ הנודע ביהודה (אהע"ז קמא תשובה פ אות ח): "זה לא שייך בפלוגתא דר' שמעון ורבנן בטעמא דקרא כלל, שאם תמצא לומר שגם זה מקרי טעמא דקרא, אם כן בכל מקום דפריך בש"ס מה לדבר פלוני שכן כך וכך, תאמר שזה תלוי בפלוגתא דר' שמעון ורבנן, הא ודאי ליתא", שמפני שאנחנו יודעים לפחות טעם אחד עכ"פ אפשר עפ"י זה לדחות ק"ו או לימוד מבניין אב. ולריטב"א זה עוד יותר מובן, שהרי סובר שלכו"ע ידעינן טעמא דקרא אלא שלרבנן לא דרשינן.
- ↑ . וכן נראה גם ממה שאמר ר' ששת בסנהדרין נה: שגם בהמה הנרבעת לגוי נהרגת (כמו שכתוב בתורה לגבי בהמה הנרבעת לישראל), משום שהטעם שהתורה אמרה שבהמה הנרבעת לישראל נהרגת הוא משום תקלה, וזה שייך גם בגוי. ועיין בספר פאר הלכה (לרב פרץ אויערבך זצ"ל, מגאוני גליציא שלפני כ300 שנה) שכתב שהרמב"ם (מלכים ט, ו) באמת פסק שאינה נהרגת, נגד פשיטת ר' ששת, משום שלא דורשים טעמא דקרא.
- ↑ . וכמש"כ בשדי חמד (כללים, מערכת ט' סוף כלל טו, בד"ה "וזאת להודיע"): "ראיתי בכמה ספרים שתופסים לעיקר דקיימא לן כר' שמעון דדריש טעמא דקרא ולא אסתעייא מילתא לרשום מי ומי הסוברים כן, אבל ברור אצלי שראיתי כן, ולכן אין לתמוה על איזה מחבר אם יסבור הכי".
- ↑ . לר' יעקב חיים פליישמאן, תלמידו של בעל שו"ת 'יהודה יעלה', אב"ד במדינת הגר.
- ↑ . כעי"ז כתב הרב אשר וייס שליט"א (במנחת אשר פסחים סימן מט) ובזה הסביר גמרא בנדרים עג:. אך יעויין בתוס' בנידה (מו: בד"ה כדרב) שמפרשים שם את הגמ' הזאת דלא כמנחת אשר הנ"ל. ולפי מה שנתבאר כאן מובן, שהרי באמת הסבר זה נכון רק אליבא דהריטב"א וסייעתו אך תוס' חולקים עליהם בזה.
- ↑ . ועפ"י דברינו יובנו דברי הריטב"א בקידושין (נו: בד"ה גמ' ערלה מנ"ל), שכתב שאי אפשר לומר ששור בן פקועה הנסקל יהיה מותר באכילה (גם בלי הלימוד שאפילו "אם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה"), משום "דהא וודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור, לאו משום קנסא דשור, אלא משום קנסא דבעלים נמי, הלכך ע"כ אסירה באכילה לעולם ואפילו בבן פקועה, דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים, אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה, ואפילו בבן פקועה שאינו טעון שחיטה". שבפשטות, דבריו מאוד תמוהים, היכי דרשי' טעמא דקרא, אך עפ"י דברינו יובן היטב, שדורשים כאן רק בשביל להגיד מה הפשט בפסוק ולא בשביל להוציא או לחסר דין מהטעם [יש להעיר, שהריטב"א כתב זאת בשם רבו של רבו, שכידוע זהו הרמב"ן, רבו של הרא"ה, והרמב"ן הרי כתב בפירושו לתורה (בראשית ט, ה) "ואך דמכם לנפשותכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו" - תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו' ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד:)". וכבר הקשה כן בהערות של מה"ק. ואין לתרץ שהרמב"ן עצמו הסתפק בדבר שם, חדא משום שנראה שמה שהסתפק זה אם זו כוונת הפסוק "מיד כל חיה" אך לא אם זו טעם דין סקילת השור. ועוד, אפילו לא יהא אלא ספק מ"מ רואים שזה לא פשוט לן טעמא דקרא. ונראה שלכן דקדק וכתב הריטב"א "משום קנסא דבעלים נמי", שאמנם זה לא הטעם היחיד, ויש גם טעם של עונש לבעלים, אך מספיק שגם זה אחד מהטעמים כדי לומר פשט בפסוק]. ובאמת התו"ר שם תירץ אחרת מהריטב"א, ונראה דאזלו לשיטתייהו.