לימוד מנזיר לכוחה של הקבלה - הרב יחיאל אומן
הערה בעקבות מאמרו הנפלא של הרב איתי יצחק שנקר בגיליון הקודם, בעניין קבלת הנזירות (הבנה נפלאה שעלתה מכח המאמר):
הנה ידוע לגבי תענית, שמי שנמנע מאכילה ושתיה אינו עולה לו לתענית, אא"כ הוא מחייב א"ע בקבלה מקודם, שאז נעשתה 'קבלת תענית' עם כל מעלותיה (כמבו' בתענית יב. "כל תענית שלא קבל עליו מבעוד יום לא שמיה תענית ואי יתיב דמי למפוחא דמלי זיקא", ועי' תוס' בנזיר לד.).
ובאמת מכל מהות הנזיר מוכח כן, כפי שנתבאר היטב במאמר, דהלא יש הרבה שאינם אוכלים ענבים ואינם שותים יין, אבל אינם נעשים משום כך נזיר, ואילו זה שהוציא מפיו לשון נזירות, ברגע אחד נתעלה ונתקדש, עד לדרגה קרובה לכה"ג, שנאמר בו "נזר אלקיו על ראשו", וכן שאינו מיטמא אף לז' קרובים[1] (ועי' ברמב"ן שזו התביעה על הנזיר[2] "שהוא חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שאמר 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לה', והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם").
והביאור בזה אפשר לומר בכמה אופנים, באופן א' י"ל שאדם הרוצה לרכוש מעלה רוחנית, כל עוד שאינו מחייב את עצמו בקבלה מקודם, אינו נחשב כ"כ לחלק מעצמותו (ואמנם בודאי שהמעלות שבתורה ומצוותיה, הם עומדים ומחוייבים על האדם, אבל כשרוצה להתקדש בתוספת מעלות, נצרך להכניס עצמו בחיוב). וכ"כ הלבוש (תקס"ב א'): "שאם לא יקבל עליו ויתענה לא חשיב ליה לתענית, כי אקראי בעלמא הוא ולא למצוה יחשב לו".
אופן נוסף, ע"פ מש"כ הלבוש שם בטעם החיוב בקבלת תענית, "כי התענית דומה לקרבן שמקריב חלבו ודמו, וכמו שבקרבן צריך להקדישו קודם שיקריבנו, ואפילו מתעסק בשחיטה פסול דכתיב (ויקרא יט, ה) לרצונכם תזבחהו, כך המתענה ואינו מקבלו קודם לכן דומה למתעסק בקדשים, ופיגול הוא ולא ירצה לו". ומבואר בזה הטעם שהוא בכל עניינים הדומים לקרבן, שמפריש מעצמו לגבוה, שבשביל ליקרות ע"ז שם קדושה צריך לקרות שם מקודם לכן. וה"ה כשמפריש ומקדיש עצמו לגבוה.
ועי' במג"א ר"ס קצ"ב בשם הזוהר שצריך לומר הב לן ונברך, "כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה", וראיתי מובא בשם הלשם דלכך אומרים נקדש קודם הקדושה, וברכו קודם ברכות ק"ש וקודם ברכה"ת, וכן ענין סעודת שבת וי"ט שצריך הכנה והזמנה מבעו"י, לומר שהם לסעודת שבת וי"ט, והכל מטעם זה, דכל מידי דקדושה בעי הזמנה, שבכך מוריד וממשיך הקדושה.
ואופן שלישי, עפ"י המהרי"ט שהביא הרב שנקר במאמר הנ"ל, שהנזיר אינו אוסר ע"ע החפצא דשתיית יין ושאר האיסורים, אלא הוא מתפיס עצמו במעלה זו הנקראת 'נזירות', והתורה קבעה שמי שבמעלה זו אין ראוי לו שתיית יין וגילוח השער וטומאה.
והביאור בזה, דבאמת גם בתוך עם ישראל יש דרגות שונות של חיובים, וכמו שכתב בחוה"ל (שער עבודת ה' פ"ו) ששבט לוי נתחייבו בעבודה יתירה על שאר העם, ובתוכם משפחות הכהונה נצטוו בעבודה יתירה, ואם לא יקיימום יפלו גם מדרגת שאר העם ע"ש. וא"כ כאן מצינו אופן שאדם יכול לחייב את עצמו לעלות לדרגה אחרת, ונתנה לו התורה תורה בפ"ע לדרגה בה נמצא (ע"ש בחוה"ל שכן ראוי למי שייחדו ה' בטובה משאר בנ"א, שזה מחייב אותו בעבודה יתירה על שאר בנ"א).
ובזה בטלה טענת קרח וההולכים אחריו "רב לכם... ומדוע תתנשאו", מדוע ניתנו המעלות רק לשבט לוי, אבל פרשת נזיר טופחת על פניהם, ומראה להם הנה כל אחד יכול להיות לוי, ולא רק לוי אלא אף כהן גדול, ואם תהיה קבלתו לשם שמים (כאותו נזיר מהדרום), יזכה לשלימות מעלה זו.
ועי' ברמב"ם (נדרים י"ג כ"ג): "מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות".
ועי' בהשגות הרמב"ן לספהמ"צ (מ"ע ז'): "כי הכתוב הזה ובו תדבק מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו ית'... שתדביק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים חפצו. ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר".
ואמנם בודאי שאין ראוי לידור כאשר עשוי לבוא לידי מכשול, אמנם ישנם אופנים רבים שאפשר לידור באופן שאין בו חשש[3], ונפרט מקצתם:
א. שידור לזמן קצר, כמש"כ בראשית חכמה (שער הקדושה פי"ד אות כ"א) שראוי למשכיל שלא ידור דברים שצריך להתירם, אלא ידור רק ליום אחד או לחצי יום, וכמו שמצינו בגמ' בתענית יב. בר' יוחנן שהיה אומר אהא בתענית עד שאבוא לביתי (ועוד תועלת בזה, שיוכל לאמוד את כוחו בכל עת האם יש באפשרותו להוסיף עוד יום על קבלתו).
ב. לתלות בקנס ממון, כ"כ ביוסף אומץ (דיני נדרים עמ' 352) שראוי שגם בתוך הזמן יתלה נדריו בקנס ממון (שלא יאמר 'לא אעשה כך וכך', אלא יאמר 'אם אעשה כך וכך אתחייב סך כו"כ לצדקה), שיוכל לתקן המכשול בממונו (ויש להעיר, דגם בזה יש חשש מצד 'בל תאחר', מכיון שהוא מחייב עצמו מיד כשיעבור על נדרו, והאידנא לעולם קרוי קיימי עניים, ולכן יאמר בנוסח 'אם אעשה כו"כ אתחייב להתחייב סך לצדקה', וכדו').
ג. לתלות בזכרון הנדר, כן כתב בספר מקור חיים (לבעל החוו"י, או"ח תרי"ט) שכך מנהגו שבכל מה שנודר אור שהוא נודר ומקבל לעשות או לא לעשות כו"כ, הוא רק אם יזכור נדרו וקבלתו זו, וע"י שאומר כן שוב אינו יכול לבוא לידי חטא.
♦