הרב עידוא אלבה
שיעורי התורה לפי הקליר
ר"א הקליר מכונה בסתמא 'הקליר' או הפייטן, המהרח"ו בשער הכוונות (דף ן' סוף ע"ג) מלמדנו על היחס להקליר ולפיוטיו: "דע לך, כי מורי ז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסידרו האחרונים, כגון רבי שלמה בן גבירול וכיוצא, לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה... אבל היה אומר התפלות והבקשות ופזמונים שתיקנו הראשונים, כמו תפלת רבי עקיבא ע"ה, ותפלת רבי אלעזר בן ערך ע"ה, ותפלת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה, וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן רבי אלעזר הקליר, הלא המה במחזור האשכנזים, לפי שכל אלו הראשונים תיקנו דבריהם על פי חכמת האמת, והיו יודעים מה שתקנו. ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם, לפי שהם היו תנאים, והיו יודעים מה היו מתקנים, וכל דבריהם היו מיוסדים על פי האמת".
מבואר שמשוה דבריו לדברי תנאים, וכתב שכל דבריו נכונים גם על פי חכמת האמת.
אכן החוקרים[1] בימינו הוכיחו שר"א הקליר אינו תנא, אלא חכם שחי בארץ ישראל בדור שלפני הכיבוש הערבי הראשון. ואפשר שאין כוונת האר"י לומר שגם הוא היה בזמן של תנאים, אלא שעכ"פ הוא חשוב כמו תנאים, ולכן בתחילה כשכתב על דברי הקליר עצמו כתב "כל אלו הראשונים", ולא כל אלו התנאים, ומה שכתב בהמשך "שהם היו תנאים", הוא משום דקאי על עצם נוסח תקנות התפילות שרוב מתקניהם היו תנאים[2].
כשמעיינים בפיוטיו של הקליר רואים שנהירים לפניו היטב המקרא, הנביאים והכתובים, דרשות חז"ל, ובמיוחד דברי הירושלמי ומדרשי ארץ ישראל. אך לא ברור אם ידע כל מה שכתוב בבבלי. עכ"פ יש לדבריו חשיבות מכרעת להלכה במיוחד כאשר מדובר במושגי יסוד שלא מסתבר שבהם יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.
בגליונות האוצר הקודמים (מאמר של הרב סטפנסקי בגליון יט, ומאמרים שלי בגליונות כא-כג) ציינתי שמהיוצר של ר"א הקליר לפרשת שקלים יש ללמוד יסוד עצום, שכתב שמידת סאה של לח גדולה בשליש מסאת יבש, ולא כפי שמקובל בגאונים ובראשונים להשוות את סאת הלח ליבש. והנה בדור הקודם היה מקובל לפסוק כשיעוריו של הגר"ח נאה שייסד את שיעוריו בעיקר על מה שעולה מהרמב"ם שרביעית היא 27 דרהם, ורביעית היא ביצה ומחצה, לכן ביצה היא 18 דרהם, ולפי הנחתו שהדרהם של הרמב"ם הוא כמשקל הדרהם הטורקי - 3.2 גרם, יוצא שביצה היא 57.6 סמ"ק, ורביעית 86 סמ"ק, וכיון שיש לנו בגמרא בפסחים גם מידת הרביעית באצבעות האגודל למד משם גם על מידות האורך, והגיע לאגודל של 2 ס"מ ואמה של 48 ס"מ, והראה הוא ואחרים שהדברים קרובים למציאות בהרבה יותר מאשר שיטת החזו"א גם במידות האורך ומידות הלח. אך בדורנו הסיקו כמה רבנים וחוקרים שהדרהם של הרמב"ם היה יותר קטן, ושיעורה של ביצה הוא כפי שנראה מדברי הגאונים והמציאות הקדומה 48 – 50 סמ"ק[3], וממילא כפועל יוצא למידת הביצה שינו והקטינו גם את כל מידות הלח ומידות האורך של הגר"ח נאה. אלא שכאן נתקלו ביתר שאת בבעיה של חידת השיעורים, שכן מידות הלח ומידות האורך היוצאות מדבריהם הם קטנים משיעורי הגר"ח נאה, ולכאורה אינם תואמים למה שנראה מדברי חז"ל ומהמציאות בהרבה דברים. גם שיטת הגר"ח נאה נראית קטנה מדאי במידות האורך (במיוחד באצבע ובטפח), וכל שכן במידות שלהם[4]. ולענ"ד כל זה מביא אותנו לכך שצריך לקבל את דברי הקליר שלדבריו אכן מידות הלח ומידות האורך גדולות בשליש, וכך יתאימו כל הדברים למציאות. ויש עוד הרבה להוסיף בזה בראיות שונות, ובע"ה עוד חזון למועד.
במאמר זה אנסה להראות שגם דברים נוספים הכתובים באותו פיוט של ר"א הקליר נכונים ומוסברים, וכדי להקל על העיון ברצף אחזור גם על מקצת מדברי על ענין זה שסאת הלח גדולה מסאת היבש, והמעיין יראה שאין בית המדרש בלא חידוש גם בפרט זה.
♦
א.
מידות נפח
בענין מידות הנפח כתב ר"א הקליר:
זה הים הגדול בשליש יושב, במאה ושישים ושש ועוד מתחשב[5]... וים הזבול מאה וחמישים מקואות, ומדת המקוה כשני חומרים ביבש, ושעור כל חומר כשני לתכים, וכל לתך יכיל חמש איפות, וכל איפה עושה עשרה עמרים, וכל עומר שבעה רבע וכלה, והכלה אחד ממאה ועוד בסאה. וסאת יבש חסרה שליש בלח, וסאת הלח אחד משלשה בבת, וכל בת מחזקת ששה בהין, וההין כולו שנים עשר לוג, ועוד הלוג מתחלק לארבעת רבעים, ורבע מוכן לרבוע כוס ישועות, ובכוס סובב אצבעים על אצבעים, וכל גובה חסר שתות מאצבעים.
יסוד דבריו בחילוק בין סאת לח ליבש הוא המשנה (כלים טו, א. אהלות ח א-ג): "ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש". ופשטות המשנה היא ממש כדברי הקליר שהשמיענו בזה שסאת הלח גדולה בשליש מסאת יבש. וכן מוכח ממה שמצינו שבכמה מקומות סאה היא ו' קבין, אך מצינו בתוספתא במסכת כלים (יא, ב): "סאה מחזקת ט' קבין", ומשמע בפשטות שהיא סאת הלח. אמנם מהבבלי בעירובין יד ע"ב אפשר להבין דפירשו כוונת המשנה שבאותו כלי שמכיל ארבעים סאה של לח דרך להכניס יבש בשיעור של שישים סאה על ידי גדישה. אך לא יתכן לומר שגם הקליר מדבר על יבש גדוש, וכוונתו במילים 'סאת יבש חסרה שליש בלח' שאם נחסיר מסאת היבש הגדוש שליש נגיע לסאת הלח, כי הוא לא הזכיר את ענין הגדישה, וגם כפי שהקדמנו אין דרכו לומר חידוש שהתבאר רק בבבלי, וגם מידות העומר שמוזכרות כהמשך לזה נאמרו בלי גדישה.
גם אין לומר שכוונת הקליר להבדל של שליש בין סאת לח בעלמא לסאת קמח, שקמח שוקל שליש פחות מהמים, וממילא צריך להוסיף שליש מנפח הכלי כשיש בו קמח אם רוצים להשוותו למשקל המים, כי הקליר מביא בהקשר זה את מידות הים של שלמה, ובודאי כוונתו למה שכתוב בברייתות (ספרי נשא מב, ברייתא דמלאכת המשכן פי"ב), ובירושלמי (עירובין א, ה) בחילוק בין ספר מלכים שבו כתבו שהים הזה היה 2000 בת, לדברי הימים שם נאמר שהים מכיל 3000, ותירצו הא בלח הא ביבש. חילוק זה אינו קשור כלל למשקל הקמח, כי לא מדובר בפסוקים אלו על משקל ועל קמח.
במאמרים שבגליונות הקודמים כתב הרב סטפנסקי, ואני בעקבותיו, שיש הכרח לבאר גם את הבבלי באופן שונה ממה שהבינו הראשונים, ולכן יש להתאימו לפשט הבריתות והירושלמי. מעבר להוכחות מחמת קושיות בעצם הסוגיות, מעיקרא לא מסתבר לומר שבמושג יסוד כזה תהיה מחלוקת. לא מדובר רק בשיעור עצמו שבו יכולה להיות שינוי, אלא בעצם ההגדרה מהי סאה. מדברי הקליר ברור שבארץ ישראל היה ידוע מאז ומעולם שסאת הלח גדולה בשליש מסאת היבש, וממילא מובן שגם חכמי בבל שחיברו את הש"ס והיו בקשר הדוק עם חכמי ארץ ישראל ידעו זאת.
המידה שכתב הקליר לרביעית, אצבעיים על אצבעיים ברום 1.83 אצבע, לקוחה מהירושלמי (שבת ח, א. פסחים י, א) וכפי שציינו התוספות בפסחים קט ע"א. התוספות העירו על זה מדברי רב חסדא בפסחים קט ע"א, האומר על פי שיעור מקוה 3 אמות מעוקבות שכוס של רביעית הוא אצבעיים על אצבעיים ברום 2.7 אצבע, וזה שיעור גדול יותר בשליש, וכתבו שי"ל שהירושלמי ובעקבותיו הקליר לוקחים בחשבון שבכוס של הקידוש יש את תוספת הסובב המעוגל המקיפה את אותה מידה ריבועית שהזכירו, וכיון שהעיגול עודף שליש על המרובע, אתי שפיר שמידת הירושלמי העוסקת בריבוע קטנה בשליש. פירוש זה מתאים ללשון הקליר שמדבר על כוס 'הסובב לריבוע' של כוס ישועות. אך לכאורה אכתי קשה שהמידות של הירושלמי יתאימו למידות של הבבלי רק אם מדובר ממש בעיגול שסובב ריבוע, בעוד שבמציאות לא עושים כוס כשהיא ממש עגולה. לכן נראה לענ"ד שהכוונה היא לכוס צרה מלמטה ורחבה מלמעלה, וכפי שרואים בציורים קדומים של המצרים שזה היה הכוס הנהוג, וכן הוא בציור הרמב"ם לגביע שבמנורה, וגם אופן זה של היקף לריבוע הוא בגדר 'סובב'. השערה זו מתאימה למציאות שכשאדם מכין בידו מקום לאחיזת כוס על ידי קימור האצבעות באופן טבעי ללא תנועה המאמצת, המקום יתאים לאחיזה כוס מתרחבת כזו, כי באמצע היד נוצר שקע לבסיס הכוס, וסביבו האצבעות מתרחבות מעבר להיקף השקע. לפי זה יובן שהקליר מדבר על מידות ריבוע המוכנס לכוס העשויה בשיפוע סטנדרטי שהיה נהוג אצלם, ולכן מידת הכוס של הירושלמי קטנה כמעט בשליש מרב חסדא.
והנה הקליר כותב שסאת הלח היא כ"ד לוג, וסאת היבש ו' קבין - כ"ד רבעי קב, וזה דבר מוסכם על כולם כמבואר בירושלמי תרומות פ"ה ובמשנה במנחות עז. והנה לפי הגמרא בעירובין פג ע"ב בקב יש 24 ביצים ולכן סאת יבש היא 144 ביצים, ולכן כתבו הראשונים שארבעים סאה הם 5760 ביצים, אך לפי הקליר ארבעים סאה דלח גדולים מזה בשליש, ולכן שיעור המקוה לפי דרכו הוא 8640 ביצים, ואם ביצה היא 48 סמ"ק האגודל צ"ל 2.15 ס"מ כדי שיתאים שיעור המקוה לג' אמות מעוקבות, והוא כפי שנראה גם במציאות ימינו שזהו ככל הנראה שיעור האגודל הממוצע, כפי שכתבו אלו שמדדו את השיעור של אצבע אגודל רגילה בקליבר.
גם ממצאים עתיקים מימיו של הקליר מורים על מידות אלו כי מצאו בארץ ישראל ליד הישוב שלומי מוט מדידה עתיק מברונזה (מתוארך על פי כתובת שהיתה על פסיפס ומטבעות שהיו לידו לשנים 611-617 למנינם). אורכו 2.59 מטר. יש מקור ספרותי משנת 392 למנינם שמתאר מוט מדידה מסוג זה המכיל חמש אמות, ולפי זה נראה שהאמה שבה השתמשו בארץ ישראל באותו זמן היתה 51.8 ס"מ[6]. אפשר שהמדווחים לא דייקו ב0.4 ס"מ והוא בדיוק תואם לאמה של 57.2, ועכ"פ יש רגלים לדבר לומר שקנה זה הוא על פי מידת האמה היהודית (למרות שהוא נמצא בחוות מנזר) כי אצל הרומאים או עמים אחרים לא היתה מידה התואמת לגודל זה. שיעור אמה כזה מתאים לסאה הגדולה בשליש יותר מסאת היבש (סאת היבש 6.91 ליטר - 144 ביצים של 48 סמ"ק, וסאת הלח 10.36 ליטר). ולכן נראה שההשואה בין סאת היבש לסאת הלח התחילה רק בדורות שאחרי הקליר.
מכל מקום המסורת על שיעור מידות הלח הועברה גם לגאונים ולראשונים, שכן רב האי גאון (בפירושו למסכת כלים) ורש"י (עירובין ל ע"א) אומרים שלוג הוא ליטרא, וליטרא לפי הירושלמי והבבלי שמובאים לקמן בפ"ב היא כמשקל מנה, וכך היה אצל היונים שהיה גם להם ליטרא ומנה ומשקלם 430 גרם[7]. מידה הלוג הזו מתאימה לסאת הלח הגדולה בשליש מסאת היבש, שלפי זה רביעית לוג היא 108 סמ"ק, כפי שיוצא מההנחה שרביעית היא פי 2 ורבע מביצה של 48 סמ"ק. וגם במידות האורך נראה שכך מדדו כל הדורות כי במציאות האגודל והטפח הבינונים מתאימים למידה זו.
לענ"ד בעלמא אין להביא ראיה מממצא בודד. ראיתי שרבים מביאים ראיה ממה שמצאו כלי למדידת לח שכתוב עליו "בת למלך פרס" ותכולתו 22 ליטר, וזה תואם ל3 סאים של יבש. אך מצינו גם כלים רבים שכתבו עליהם הין אצל המצרים ונפחו אצלם חצי ליטר (אנצקילופדיה העברית ערך מדות), וברור לכל שהוא אינו במידה של ההין שבתורה שהוא י"ב לוג. לכן יתכן שלפעמים השתמשו יהודים או גויים שהושפעו מהעמים במידות שאינן תואמות למידות התורה וקראו להן בשמות שכתוב בתורה, או שהתורה השתמשה בשמות שלהם. אך מקנה המידה שנמצא בשלומי יש ראיה טובה משום שמידת האמה של העמים האחרים שהיו באיזור באותה תקופה שונה, ואינו דומה לממצאים של הבת וההין. אך יחד עם זאת כמו רוב ממצאי הארכאולוגיה אין זו הוכחה מוחלטת.
עוד כתב הקליר: "וכל עומר שבע ורבע וכלה, והכלה אחד ממאה ועוד בסאה".
שיעור עומר הוא שיעור חלה, לכן דבריו שכל עומר הוא שבע ורבע וכלה מקבילים לדברי הגמרא בעירובין (שם) ששיעור חלה הוא שבעה רבעי קב 'ועוד'. העוד הזה הוא וכלה. רש"י שם מראה שלפי החשבון יוצא שה'ועוד' הוא ביצה וחומש. וזה מקביל למה שכתב הקליר שהכלה הוא אחד ממאה בסאה ועוד, כי 1/120 של סאה הוא ביצה וחומש.
בירושלמי ביצה סוף פ"ג איתא "כלה של תבלין", ובירושלמי פאה (ח, ד) מצינו "עוכלא של תבלין", לכן מסתבר ש'כלה' של ר"א הקליר היא מידת עוכלא, והיינו ביצה וחומש, והוא כפי הגירסה של ר"ח בגמרא בבא בתרא פט ע"ב שזהו השיעור של מידת עוכלא.
♦
ב.
מידות משקל
במידות המשקל כתב הקליר:
כן נתן משקל ופלס לכל, מתחיל מככר ועד פרוטה הקטנה, ככר הגדול כגודל שני מנה, והמנה עולה עד ששים שקל, והשקל מתחשב בעשרים וחמש סלע, הסלע - חציו בקע, ורביע - זוז, והזוז מתחלק לפלג, וחומשו מעה, נמצא הזוז חמש מעות כסף, והמעה שני פונדינות, באסר דת, והאסר עולה עד שמונה פרוטות, נמצא הבקע כארבע מאות פרוטות.
נראה שבמילה "שקל" כוונתו כאן למה שקוראים בדרך כלל מנה, והוא כדברי הגמרא בבכורות נ ע"א המובאת גם בירושלמי (קידושין א, ג) ובבראשית רבה (פרשה נח) ש'שקלים' של הנביאים הוא ליטרין, והליטרא היא מנה - מאה דינר[8]. הקליר מתבסס בכל הפיוט הזה על דברי הנביאים, ולכן מובן שלאחר שכבר השתמש בשם שקל למה שבדרך כלל קרוי מנה, כינה בשם מנה את יחידת המשקל הגדולה ממנה, ולכן 'מנה' אצלו הוא מה שנקרא בדרך כלל ככר, וככר זה כידוע הוא חציו של ככר קודש, ולפי האמור יתבארו דבריו:
ככר הגדול (של קודש) כגודל שני מנה (כשני ככר של חול), והמנה (ככר של חול) עולה עד שישים שקל (שקל זה הוא הקרוי בדרך כלל מנה – מאה זוז). והשקל (שהוא מה שנקרא בדר"כ מנה) מתחשב בעשרים וחמש סלע (הוא שקל של התורה), הסלע חציו בקע (בקע לגולגלת והוא מחצית השקל), ורביע (מהסלע) זוז (כפי שמוסכם על הכל שיש ארבע זוז בסלע).
ומה שכתב 'והזוז מתחלק לפלג' פירושו שהוא מתחלק לחצי והיינו לשני איסתרא, כפי שמשמע מהגמרא בסוכה כב ע"ב שאיסתרא הוא יחידת המטבע הבאה לאחר הזוז[9] (איסתרא היא גם שווי של סלע מדינה כפי שמשמע מהגמרא בבא בתרא[10]). וכתב עוד על הזוז 'וחומשו מעה, נמצא הזוז חמש מעות כסף, והמעה שני פונדינות, באסר דת'. מה שכתב שהזוז הוא חמש מעות, הוא כפי שכתוב בתורה (שמות ל , יג) "עשרים גרה השקל", ומתרגמינן "עשרים מעין" כי גרא היא מעה, וכיון ששקל הוא ארבע זוז יוצא שכל זוז הוא חמש מעות. וכן מעה שני פונדיונים הוא דבר מוסכם (כפי שעולה מהמשנה בבא מציעא ד, ה), ובמילים ב'איסר דת' נראה כוונתו שבאיסר נעשה את המשך החשבון ונחלק את הפונדיון לשנים, דהיינו ששני איסרים הוא פונדיון, וגם דבר זה מבואר במשנה הנ"ל.
והנה לפי זה יוצא סך החשבון של הפרוטות ביחס למטבעות הגדולות מהן כך:
8 פרוטות באיסר. 16 פרוטות בפונדיון, 32 פרוטות במעה, 160 פרוטות בזוז, ואם כן יש 320 פרוטות בבקע שהוא שני זוז, וצ"ע איך סיים שבקע הוא כ400 פרוטות. ונראה שלכן נקט 'כ', שמה שסיים שנמצא שהוא כארבע מאות כוונתו שאמנם הוא רק 320, אך לאחר הייסוף כל השיעור הזה הוא כבר מתקרב לשיעור 400 פרוטות, כי בגמרא בבבא בתרא צ ע"א למדו מהפסוקים ביחזקאל שלאחר בית ראשון עשו ייסוף וקבעו את הזוז עשרים וארבע מעות ולא עשרים מעות, לכן לאחר הייסוף יש 192 פרוטות בזוז, ו384 פרוטות בבקע, והוא קרוב ל400 (וכך יוצא לפי חשבון התוספתא בבא בתרא סוף פ"ה והגמרא קידושין יב, פרוטה 1/8 איסר, 1/16 פונדיון. 1/32 מעה. 1/192 דינר. 1/384 בקע. וכמובא ברמב"ם הל' שקלים פ"א ה"ג ועוד מקומות). ואפשר שנקט 400 כדי להזכיר את ה400 שקלים שנתן אברהם אבינו.
ועכ"פ מבואר להדיא שכל מידות המשקל שלו הם מטבעות, ולא הזכיר משקלי ליטרא ואונקיה, כי אלו לא הוזכרו בתורה. ואף שהזכיר מידות פונדיון ואיסר ופרוטה הוא משום שהם חלק ממשקלי המטבעות, ולמעשה המטבעות שימשו למשקל בכל דבר. ונראה שהשימוש במטבע למשקל נבע מכך שבתקופת המקרא לא היה כלל מטבע כסף. החוקרים (יובל הררי. קיצור תולדות האנושות עמ' 185) סוברים שהמטבע הראשון בעולם נטבע בממלכת לידיה בתקופת ראשית המלוכה של ישראל (640 לפני ספירת הנוצרים). ככל הנראה בזמן המקרא כדי להשתמש בכסף לא הטביעו צורה של מטבע, אלא השתמשו במשקל שנקרא שקל שהוא היה נסכא של כסף כמטבע לתשלום, וחציו היה הבקע, ומזה בא ההרגל אח"כ כשייצרו מטבעות להשתמש במשקל של מטבע לכל דבר. מה שקבעו את הכסף כדבר שעל פי משקלו קונים בעלמא דברים אחרים, זה גופא מה שנקרא בלשון הגמרא (בבא מציעא מד ע"ב) שהכסף החריף הוא נחשב למטבע - טיבעא, והזהב שקונים בו הוא הפירא. מה שנאמר בתורה "וצרת הכסף" לא נאמר דוקא על כסף של צורה, אלא שחז"ל (ברכות מז ע"ב) דרשוהו על חיוב דוקא בצורה, וככל הנראה הבינו שהמקרא מרמז על מה שיצטרכו לעשות כאשר יקבעו צורה לכסף. המשקל המדויק של אותו כסף שצריכים לתת למחצית השקל זהו המטבע של אש שהראה ה' למשה, וגם מה שמובא במדרשים על אברהם אבינו ויעקב אבינו שהיה להם מטבע נקטו חז"ל לשון מטבע כי בימי חכמים הנהיגו שימוש במטבע עם צורת מטבע, אך דבר זה עוד לא היה קיים בזמן האבות.
והנה החוקרים[11] לא מצאו עד עתה מטבעות בארץ ישראל מימי בית ראשון, אך נמצאו משקלי אבנים המכונים: בקע, פים ונסף (השמות האלו חרוטים על האבן), וכן נמצאו משקלים ללא כתובת מזהה שעל פי יחסיהם לבקע מכנים אותם החוקרים שקל וגרה. משקלי שקל וגרה נמצאו גם בכפולותיהם, כלומר יש משקל של 2 שקל ושל 8 שקל, וכהאי גוונא בגרה. המשקלים של האבנים הם: 11.4 גרם לשקל, 6 גרם לבקע, 0.54 לגרה. ובמשקלים שלא הוזכרו בתורה, 'פים' משקלו 7.8 גרם, ו'נסף' - 9.6 גרם.
לכאורה יש כאן קושי של ההתאמה בין המשקלים למה שידוע לנו מהתורה ששקל הוא שני בקע, ושקל הוא עשרים גרה, כי עשרים משקלי גרה הם 10.8, ולפי זה השקל היה צ"ל 10.8, ולא 11.4. גם שני משקלי בקע הם 12 גרם, ולא 11.4. ובכלל צריך להבין איך להתאים משקלים אלו למסורת הגאונים שנפסקה להלכה שלפיה השקל למעשה הוא 17 גרם[12], ואם כן לפני הייסוף הוא היה 14.2, וזה אינו תואם למשקלים שנמצאו.
ועוד מצינו מטבעות רבות שהוטבעו על ידי יהודים בסוף ימי בית שני שמשקלם היה 14.2 וכתוב עליהם 'שקל ישראל', והוא המטבע שעל פיו עיצבו את השקל של ימינו והנזכר ברמב"ן בסוף פירושו לתורה. מדובר במטבע שיוצר לאחר הייסוף וכבר כתב הרמב"ן שלכאורה מזה ראיה שלא כדברי הגאונים שלשיטתם משקלו היה צ"ל 17 גרם?[13]
ונראה ליישב שמשקלי האבנים שמצאו מימי בית ראשון הם משקלים שנעשו בתקופה שהתחילו לעשות מטבעות כפי שאמרו החוקרים שתחילת עידן המטבעות הוא מקביל לתחילת תקופת המלוכה בישראל, אם כי השימוש במטבעות באותה תקופה עוד לא היה כ"כ נפוץ, ולכן לא מצאו עדיין שרידים של המטבעות מאותה תקופה בא"י אף שכבר התחילו בה להשתמש במטבעות. כאשר החלו להשתמש במטבעות קבעו שמי שירצה לתת מטבעות יוכל להפחית את משקל המטבע שנותנים כמחצית השקל בגלל שהתחשבו בשווי ההטבעה, ולכן המשקלים שעשו כנגד המטבעות פחתו, ובמשקלים אלו השתמשו לכל דבר כפי שכותב הקליר את שמות המטבעות כמשקל. לפי זה מובן השוני בייחס שבין המטבעות של גרה ושל בקע לשקל. במשקל הכסף שבמטבעות עשו הפחתה בגלל שווי ההטבעה, אך לא היה דין בכמה בדיוק להפחית, לכן ביחס של גרה למטבע שקל הפחיתו יותר מאשר ביחס למטבע של מחצית השקל בגלל חשיבות מחצית השקל[14]. ובסוף ימי בית שני עשו את משקל השקל בדיוק כמשקל שקל- סלע כסף שהיה צריך לתת בבית ראשון מי שלא השתמש במטבע – 14.2 גרם, ואולי הוא כדי להזכיר את קישורם לתורה ולחזק את הגאוה הלאומית, וגם כדי שיזכרו לדורות את משקל השקל של התורה, ולמרות שהיה ייסוף יכלו לתת אותו כמחצית השקל בגלל התווספות השווי הנובעת מההטבעה.
יתכן ש'פים' הוא המשקל ששקלו בפועל כשרצו לתת לבית המקדש מחצית השקל לפני שהתחילו לייצר מטבעות. לפי מסורת הגאונים משקלו מקביל למשקל כסף של מחצית השקל לפני הייסוף (7.1 גרם) בתוספת המשקל הכי קטן - מעה (0.54) שהוסיפו אולי בגלל שלפעמים הכסף לא היה טהור, ופים פירושו בנוטריקון פי משקל- מקביל למשקל המקורי שצריך לתת מי שנותן מחצית השקל במשקל. אולי פים זה הוא המוזכר בשמואל (א פרק יג, כא) "והיתה הפצירה פים למחרשות ולאתים", כלומר בגלל חשש הפלישתים שהיהודים יתקנו כלי ברזל נתנו להם פצירה רק לשם תיקון הפים, כלומר לשם התקנת המשקלות המדויקים שהיו הכי זקוקים להם, דהיינו כדי לשקול את מחצית השקל בנסכא, שבאותו זמן לא היה מטבע, וכן שימשה הפצירה לעשיית מחרשות ולאתים. 'נסף' הוא משקל שהיה ידוע מראש שיש בו תוספת יותר גדולה לנסכא של מחצית השקל, ולכן נרמז בשמו ההוספה כדי שלא יטעו בו.
♦
ג.
מידות האורך
במידות האורך מזכיר הקליר מידת דרך יום, פרסה, מיל, ריס וקנה כפי שנראה להלן. כדי להבין את דבריו אלו יש להקדים מה שכתב בפיוט לסוכות על גודל המיל, ולהבנת הדברים שם יש להקדים מה שנאמר ביחזקאל פרק מה:
(א) וּבְהַפִּילְכֶם אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהוָה קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אֹרֶךְ וְרֹחַב עֲשָׂרָה אָלֶף קֹדֶשׁ הוּא בְכָל גְּבוּלָהּ סָבִיב.
(ב) הְיֶה מִזֶּה אֶל הַקֹּדֶשׁ חֲמֵשׁ מֵאוֹת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת מְרֻבָּע סָבִיב וַחֲמִשִּׁים אַמָּה מִגְרָשׁ לוֹ סָבִיב.
(ג) וּמִן הַמִּדָּה הַזֹּאת תָּמוֹד אֹרֶךְ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וְרֹחַב עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּבוֹ יִהְיֶה הַמִּקְדָּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.
(ד) קֹדֶשׁ מִן הָאָרֶץ הוּא לַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי הַמִּקְדָּשׁ יִהְיֶה הַקְּרֵבִים לְשָׁרֵת אֶת יְהוָה וְהָיָה לָהֶם מָקוֹם לְבָתִּים וּמִקְדָּשׁ לַמִּקְדָּשׁ.
וביחזקאל פרק מח:
(ח) וְעַל גְּבוּל יְהוּדָה מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה תִּהְיֶה הַתְּרוּמָה אֲ‍שֶׁר תָּרִימוּ חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף רֹחַב וְאֹרֶךְ כְּאַחַד הַחֲלָקִים מִפְּאַת קָדִימָה עַד פְּאַת יָמָּה וְהָיָה הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹכוֹ.
מבואר שלעתיד לבא יהיה סביב ירושלים חלק הנקרא "תרומה" והוא ריבוע של "חמישה ועשרים אלף", המחולק לשלשה חלקים, כהנים, לויים ואחוזת העיר. בתוך חלק הכהנים יהיה חלק מקודש יותר "חמש מאות על חמש מאות". מפרק מח, ח משמע שגם חלקי השבטים נמדדים במידת חמישה ועשרים אלף. שם היחידה שעל פיה מדדו לא מפורש בפסוקים אלו, אך גבולות "הקודש" כבר התפרשו לפני כן (יחזקאל מ, ה. מב טו-כ), ושם מבואר שמדובר בחמש מאות על חמש מאות קנים שכל קנה הוא שש אמות באמה וטפח, ומשמע מפסוק ג שגם כל מידות הארץ נאמרו על פי קנים כאלו. וכ"כ המפרשים.
בספרי (פרשת האזינו פיסקא שטו) שהביא רש"י ביומא סז ע"א, איתא: "מה תלמוד לומר אשר אחד, ראובן אחד, יהודה אחד, שעתידים ישראל ליטול אורך מן המזרח למערב, על רוחב עשרים וחמשת אלפים קנים, שיעורם שבעים וחמשה מיל", וביאורו שהמילים ראובן אחד, יהודה אחד, מלמדות שכל שבט יקבל רצועה שנמדדת ב25 אלף קנים שהם 150 אלף אמות, והספרי אומר שהם 75 מיל. לפי זה יוצא שמיל הוא 2000 אמה, וכל מיל הוא 333.3 קנים.
רש"י ביומא (שם) ציין שכן כתב רבי אלעזר הקליר בפיוט לסוכות, שכתב: "ברחב שבעים וחמשה מיל חריצותיה". מבואר שהמיל שעליו דברו בספרי ברוחב הארץ הוא של אלפים אמה.
מכאן עולה שמיל של הקליר הוא אלפים אמה והקנה שבו נמדדו הגבולות ביחזקאל הוא שש אמות. ולפי מה שכתבנו שמידות האצבע לפי הקליר היא 2.15, ואמה שלו היא 51.7 ס"מ יוצא שאלפים אמה הם 1034 מטר.
אך לכאורה ביוצר לפרשת שקלים כתב הקליר מידות אחרות: "דרך יום הוא בעשר פרסה, וארבע מיל היא כל פרסה, ומידת המיל שבעה ומחצה ריס, ובשלשים קנים הוא קצב הריס. ושיעור הקנה שש אמות וזרת. וכל אמה מודדת שליש בזרת. והזרת מותחת עד שנים בסיט, וארבע אצבעות הוא הטפח והסיט".
מה שכתב שדרך יום בעשר פרסאות כתוב במכילתא דרשב"י ודרבי ישמעאל בפרשת בשלח, ובספרי זוטא פי"א, ובגמרא בבלי פסחים צג ע"ב. ומה שפרסה הוא ארבע מיל ידוע בחז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, אבל אצל הרומאים היא מידה אחרת), ומה שכתב ששבעה וחצי ריס הוא מיל הוא מפורש במשנה ביומא פ"ה לגבי מרחק בית המקדש מעזאזל.
אך יש כאן קושי במידה הקנה. אם מיל אלפים אמה, וכל מיל 7.5 ריס, צ"ל שהריס הוא 266.6 אמה או בעיגול 270 אמה (שתי האפשרויות נרמזו במילה ריס או רוס כפי שכתבו התוספות בבא מציעא לג ע"א), ולפי מה שכתב שריס הוא 30 קנים יוצא שכל קנה הוא 9 אמה. אך הקליר כתב שהקנה שש אמות וזרת, וסתם זרת בחז"ל ובכל העמים היא חצי אמה (כמובא בתוספתא[15]), ולפי מידה זו 30 קנים אינם 266.6 אמה אלא 195 אמות?
ואם נאמר שכאן כוונתו למיל הרומאי שהיה גדול יותר[16], הקושי כמובן יגדל.
ולמעשה גם לא ברור מנין לקח ר"א הקליר את מידת הקנה שהיא שש אמות וזרת, ואיך כתב בהמשך שאמה מודדת שליש בזרת, הלא לפי התוספתא היא חצי אמה, ולא שליש אמה, וכן היה ידוע בכל התרבויות הקדומות שהיה מקובל בהם מידת זרת, שהוא מקצה אגודל עד קצה הזרת, ובמציאות אין ספק שזה חצי אמה והוא יותר משני טפחים?
אם נאמר שקנה שש אמות וזרת פירושו שש אמות ושליש אמה, יצא שבכל ריס יש 190 אמה, ובמיל יש 1425 אמה (שאלכסונו הוא כמעט 2000 אמה)[17], אך גם לפי זה ישארו כל הקשיים מנין לקח קנה של שש אמות ושליש, ומנין לו מיל כזה קטן, וכן תצא סתירה בין דבריו כאן לפיוט בסוכות שלפיו מיל הוא 2000 אמה.
לכן נראה לענ"ד כמי שפירש הרב בניש (בספר מידות ושיעורי תורה עמ' קט) שדברי הקליר מיוסדים על מה שנאמר ביחזקאל (מא, ח): "מוּסְדוֹת הַצְּלָעוֹת מְלוֹ הַקָּנֶה שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה". וכתב הרד"ק בשם יש מפרשים ש'מלא הקנה' הוא מידה אחרת מקנה רגיל, דהיינו שש אמות שהן עד האציל - בית השחי, ולפי הקליר היינו אמה ומחצה[18]. ואם כן 'שש אמות וזרת' פירושו שש פעמים אמה וזרת, או הכוונה לשש אמות ועוד חצי של שש האמות, ועכ"פ לפי זה הקנה של הקליר הוא 'מלא הקנה', דהיינו תשע אמות, וממילא עולה ומובנת המידה של 30 קנים ל270 אמה, והיא בדיוק מידת הריס – גימ' 270.
אמנם בענין הזרת נראה להדיא שהקליר מדבר על שני מיני זרתות, בתחילה כוונתו לזרת של חצי אמה שהיא הזרת הרגילה במידות זרת של התורה, אך בהמשך אמר "וכל אמה מודדת שליש בזרת והזרת מותחת עד שנים בסיט, וארבע אצבעות הוא הטפח והסיט", השוה כאן סיט לטפח, ואם כן זרת זו היא שני טפחים, שהם שליש של אמה רגילה. על כרחך שבסיפא אין כוונתו למידת זרת שהזכיר לפני כן אלא למידת זרת אחרת, והיינו שיש זרת שנועדה למדידה ביושר, ויש זרת שנועדה למדידת עיגול, והיינו שאם נמתח ונפשוט את הזרת מכף היד, ונצמיד את האגודל לכף היד לכל אורכו, הוא יהיה מכופף וכך ניצור מכף היד כעין עיגול של מי שבא לתפוס דבר בידו. וכף היד תראה כחצי עיגול שקוטרו שני טפחים, ואף שמרחק האגודל מהזרת כשהם פשוטים הנקרא בעלמא זרת הוא חצי אמה כלומר חצי ממרחק האצבע משורש כף היד, כשרוצם לעשות כעין עיגול מצמידים את האגודל בצורה מכופפת לאצבע הסמוכה לו ומרחיקים את שאר האצבעות אחת מהשניה ואפשר לראות את כף היד כעיגול, וכשמודדים ממקום הבליטה המרוחקת של האגודל אל הזרת שאותה מרחיקים מהגוף הוא כ17.5 ס"מ - שני טפחים שהם שליש אמה. וזה כוונתו 'וכל אמה מודדת שליש בזרת', כלומר שהזרת המותחת שכנגד עיגול כף היד היא שליש אמה, ושלש כפות ידיים כאלו הם בגודל אמה.
ונראה שזרת של שליש אמה לקוחה גם היא מהפסוקים על בריאת העולם שהוא עגול[19], וכפי מה שכתב בהמשך הפיוט לפרשת שקלים: "ושמי רום תכן זרתו מלא, וכל הררי קדם באצבעו שקלו, וגבעות עולם תמך בהוד אגודלו, גי וכל עפרה בצרדה הכילו… נמצאת כל מדת יצירת עולמו כמלא פסת יד. מדת עולם כמזרת ועד אגודל… מדת עולם נמדדת בשליש אמה… נמצאת דת כמדתה רחבה וארוכה, אלפים וארבע מאות בעולם מאריכה".
דבריו מתפרשים לפי האמור בישעיהו (מ, יב): "מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ". מוזכר כאן בתחילה "זרת", ואחר כך "בשליש" שמשמעותה בפשטות שליש אמה. ונראה לפי הקליר שכל כף היד נקראת עיגול של זרת או שליש אמה. וידוע שקדמונינו כבר ידעו שהעולם עגול וי"ל שהעולם המתעגל נוצר על ידי כף יד הנראית באצבעות מתעגלות, וכשנחשיב את כף היד כעיגול, קוטרו הוא שליש אמה, והזרת היא קוטר כל העיגול, לכן אמר "זרת מלא", כלומר הזרת אינה רק אצבע הזרת אלא המידה של רוחב כל היד מבליטת עצם האגודל לסוף הזרת שהוא רוחבו של עיגול – שליש אמה.
והנה מידת התורה כביכול לפי אמות של הקב"ה נאמרה בזכריה (ה, ב): וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה:
עשרים על עשר אמות (והיינו כמדתה רוחבה ואורכה, כלומר בכפל הרחב על האורך) הם מאתים אמה רבועים, ואם נחלקם לריבועים של שליש על שליש אמה נמצא בכל אמה תשע ריבועים, ואם כן ב200 אמות רבועים יש 1800 ריבועים של שליש על שליש אמה. והיות ומידת העולם היא שליש אמה עגולה, ומרובע יתר על העיגול רביע (סוכה ח ע"א), הרי שהתורה היא פי 2400 מהמידה של העולם, וזוהי כוונת הקליר "נמצאת דת אלפים וארבע מאות בעולם מאריכה"[20].
לפי זה מובן שנקט בתחילת הפיוט את הזרת כמידה של כף היד העגולה שקוטרה שני טפחים, משום שהזרת המוזכרת בישעיהו היא שליש אמה, ולפני כן נקט בזרת הרגילה שהיא חצי אמה שהיא הזרת כשמודדים במצוות של התורה, וכל דבריו מיושבים, ויש מקום לקשרם גם לגבולות ארץ ישראל, למידות תחום שבת מדאורייתא, ולחג מתן תורה כמבואר בהערה[21].
♦ ♦ ♦