הערה על מאמרו של הרב ישראל חיון "גדרי הנאת מעיו, הנאת גרונו ומה שבשיניו בהלכה" (עמוד ס"ט)

במה שכתב הרב ישראל חיון בגליון קיח (עמ' עה) לדון במי שנשתייר ממאכלו בין שיניו ובירך ברכה אחרונה, האם יכול לבולעם.
הנה לכאו' יש ליישב זאת עפ"ד המג"א (סי' קצ ס"ק ג) (סי' קצ ס"ק ג) שאם בירך הגפן על כוס ברהמ"ז, והיה בדעתו לשתות עוד, וטעה ובירך ברכה אחרונה על הגפן, אין צריך לברך שוב הגפן, כיון שהיה בדעתו מתחלה לשתות עוד. ועפ"ד כתב מרן הגרע"י זיע"א בספריו הבהירים יחו"ד ח"ו (סוף סי' יא), וחזו"ע ברכות (עמ' קעז-קעח)[1], וכ"כ מו"ר הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (הל' ברכות סי' קעח סי"א), שמי שיושב ולומד, ומדי פעם בפעם מגישים לפניו תה וקפה ושאר מיני שתיה, וכן עוגות ופירות ושאר מגדנות, וחושש שמא יעבור שיעור עיכול בינתיים, או שירא פן ישכח לברך ברכה אחרונה, יברך ברכה אחרונה על אכילתו עתה. ואח"כ כשבא לאכול שוב לא יחזור לברך ברכה ראשונה, כיון שהיה בדעתו לאכול עוד מהם. ורק אם יאכל עוד כשיעור, יברך ברכה אחרונה. ועי' במה שהארכתי בזה בקובץ משנת יוסף גליון יא (סי' קיא).
ולפי"ז שיירי מאכל שבין שיניו נמי לא גרעו מאילו היו מחוץ לפיו, ודעתו עליהם.
אלא שלכאו' יש להקשות, דהא גם אחר ברהמ"ז אוכלים שיירי מאכל, ובזה הלא מבואר להדיא דהוי סילוק אף בדעת רצוי'ה להמשיך ולאכול [ודלא כהזכור ליצחק (סי' נב)] וכמ"ש באול"צ (ח"ב עמ' קח ד"ה אולם), אלא ע"כ דהוא כעין אנסהו לאכול שאין חייב לברך [ולפי"ז המרגיש בשיירי הסעודה שבפיו אין לו לבולעם בלא ברכה, ואין כן מנהג העולם. וצ"ע].
שוב עלה בדעתי ליישב את מנהג העולם בזה עפמש"כ מרן בכסף משנה (פ"ג מברכות הל' יב) ליישב את קו' התוס' (סוכה כו:) אמאי בברכה ראשונה חייבים על אכילת כל שהוא, ולא רק מכשיעור. וכתב דברכה ראשונה חייב על כל שהוא, דשמא ימשך ויאכל כשיעור, ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן. ולפי"ז בנ"ד, דאין חשש זה שיימשך, דכל החשש הוא כשבדעתו לאכול מעט ומחמת האכילה המועטת נפתח תאוותו לאכילה מרובה, אבל כאן, שאינה אכילה כלל, והיא רק כפינוי שיירי המאכל שבפיו, שפיר דמי. וביותר, דבסתם אכילה מועטת יש לפניו מאכל הרבה, ורק דאינו חפץ בכך כעת, אך כשמתחיל באכילה נמשך, משא"כ כאן, שפעמים רבות כבר אין לפניו דבר מאכל, ורק המאכל שבפיו מצוי אצלו. ובפרט שהוא סיים את אכילתו ולא שייך שימשך עכשיו באכילה. (וביישוב קו' התוס' הנ"ל עיין עוד למו"ר הראש"ל שליט"א בילקו"י ברכות ריש סימן קסח. ובעין יצחק ח"ב עמ' תקצח). אלא דלכאו' י"ל בזה לא פלוג, ושמא לא תקנו בכה"ג ברכה.
ובאור לציון ח"ב (פמ"ו הל' מח) כתב ששיירי מאכל שבפיו הוי כטעה ובירך לפני גמר אכילה (וע"ע לנכדו בספר ברכת ציון ברכות סי' קצט), וכן הביא בספר וזאת הברכה (עמ' 190-191) משם החזו"א דהוי כטעה, וכ"מ מהא"א (בוטשאטש, סי' רו ע"ד המ"א סק"ד). ולפי"ז היכא שבשעת ברהמ"ז יודע שיש בפיו שיירי מאכל, צריך ברכה. והוא חידוש.
ועוד כתב באול"צ "ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר".
שו"ר בשו"ת גם אני אודך תשובות הרב מיכל פרנקל (סי' ד), שכתב שלא מצינו בדברי הפוס' סמך לפטור שיירי מאכל שבפיו מברכה, לא מחמת שהם מאוסים ולא מחמת שאינם עיקר אכילה. ולכן העלה שאם בא לבולעם צריך לברך. ושוב כתב (סי' ה) שהוא תלוי במח' ראשונים האם מברכים על ד' כוסות או רק על כוס ראשון ושלישי (המובא בטוש"ע סי' תעד). ושלכן יש להחמיר לא לבולעם, אלא לפולטם. ע"ש. וכעי"ז ראיתי בספר כשחר אורך (עמ' קלז) שהשיב הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאולי יותר טוב לא לבלוע. אולם מדלא השמיענו אף פוסק דין זה שהוא מצוי טובא, ש"מ שא"צ לברך, דאל"כ לא הוו שתקי מיניה רבנן. וכבר ביארנו מכמה טעמי מנהג העולם לבולעם בלא ברכה.
ועיין עוד במש"כ בזה בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' מא-מב). וברבבות אפרים (ח"ב סי' פ אות לו). ובשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' צה). ובשו"ת מחקרי ארץ (שעיו, ח"ח סי' סג). ובשו"ת בצל הטוב ח"ב (סי' עא). ובספר ואנחנו נברך (סלומונס, סי' א). ובספר ברכה נאמנה (סי' קפד סוף הע' כ). ובספר הליכות חיים (אבידר, עמ' שמח והלאה). ובקובץ רב ברכות גליון יב (עמ' נז והלאה) הרחיב בזה. ע"ש.
בברכת התורה
יהודה בן-דוד
♦

הערה על מאמרו של הרב חיים שלום הלוי סגל "בעניין מועד ט"ו באב, ובדין אמירה לגוי לצורך עונג שבת דרבים" (עמוד קס"ו)

בס"ד
לכבוד ירחון האוצר שלו' וישע רב.
ראיתי מש"כ הרב חיים שלום הלוי סגל שליט"א (חודש אלול פ"ו 118) שאין להקל אמירה לגוי לצורך רבים.
ובאמת להלכה יש מקום להקל, בפרט הכא, גם מצד עונג שבת וכן מצד שהוא צורך רבים (וחשיב צורך אצל הרבה בני אדם לשתות קר, בפרט בימי הקיץ החמים). ועי' כבר בכמה ראשונים (שו"ת מהר"ח או"ז סי' פג) שצידדו להקל אפילו ע"י יהודי כל כה"ג, אפילו לצורך יחיד ע"ש. גם בשו"ת צי"א (ח"ו סי' לד או' יא) הביא לזה סימוכין מדברי הלבוש (שיח סעיף טז). וע"ע בספר תורת הקדמונים ח"ד סי' מג. ותו לא מידי.
בברכה
ש. פנחסי
רמת שלמה ירושלים
♦

הערות על מאמר הרב מאיר אלמשעלי "בדין דוחקא דסכינא האם הוא גם במזלג וכפית" (עמוד רי"ח)

ראיתי מש"כ כב' בירחון האוצר בענין כפית ומזלג אם שייך בהו דוחקא דסכינא, וכב' האריך שם במו"מ ובסו"ד כתב שנחלקו בזה אחרוני זמנינו.
אציין שלפני כמה חודשים כתבתי בירחון האוצר [גיליון קיד, אייר תשפ"ו עמ' קצב] בענין דוחקא דסכינא, והעליתי שהעיקר כדברי רוב ככל הפוסקים שדוחקא דסכינא אוסר רק כאשר יש שמנונית על הסכין, שאז היא נדבקת על הדבר החריף, והחריפות שואבת אותו פנימה אל תוכו [וגם מחליא לשבח]. משא"כ בשאר פירות שאינם חריפים, שאז השמנונית נדבקת על פניהם, וסגי בכדי קליפה. והבאתי שכ"ד ג' עמודי הוראה ועוד הרבה פוסקים, וכ"כ מרן בכסף משנה בדעת הרמב"ם וכן עיקר. וע"ש מש"כ בדעת השו"ע.
נמצא לפ"ז שכל שהסכין נקיה אין שום חשש, ולא גרע מבישול, דאמרינן נ"ט בר נ"ט וכדעת הפר"ח. וא"כ ה"ה נמי לגבי כף ומזלג נקיים שנעץ אותם בדבר חריף, שאין לחוש למידי. ורק אם הייתה בהם שמנונית של בשר ונעץ אותם בדבר חריף, או שהיה עליהם רוטב בשרי וערבב בהם דבר חריף יש לחשוש לאסור, כי לא הדוחקא מבליעה אלא החריפות היא זו ששואבת את הטעם פנימה, והדוחקא רק מדביקה את השמנונית על פניו. אשר על כן נלע"ד פשוט שיש לאסור בכה"ג. אך בסכו"ם נקיים ללא שמנונית הדבר ברור שיש להקל אף לכתחילה, וכמש"כ שם מילתא בטעמא. ובסוף דברי צירפתי גם את מש"כ באוצר [גליון לח] שכלי נירוסטה אינם בולעים, כיעו"ש.
בכבוד רב
בנימין יצחק-הלוי
♦
לכבוד הרה"ג ר' בנימין יצחק-הלוי שליט"א.
ראשית יש"כ על עיונך בדברי. ומחילה על עיכוב התגובה.
אכן עיינתי בדבריך שבגיליון קיד, שנכתבו בטוטו"ד אחר בירור דברי רבותינו הראשונים, שבלשונם משמע דרק כשיש שמנונית בסכין אסור.
אמנם יש לצין על דבריך כמה נקודות.
א. מדברי הראשונים שכתבו דדבר חריף הרי הוא דומה לרותח, וכמבואר ברמב"ן במלחמות פסחים ט. "דכל מילתא דאית ליה חורפא דמי קצת לחמין". וברא"ש שם בפ"ב סי' ט' "וכן פירש בערוך ערך בית שאור כיון דחריף הוא הוי כרותח ובלע". והובא לשון הערוך גם ברוקח בפסחים סי' רנ"ז. א"כ משמע קצת דהרי זה צריך להיות כרותח שעצם החום גורם לבלוע ולהפליט. וי"ל[2].
ב. מה שר"ל בדברי רש"י דהכל פירוש אחד. יש להדגיש דזה תמוה לפרש ברש"י נגד הבנת הראשונים (הסמ"ג, ריבב"ן, סה"ת, הגהות שערי דורא) שהבאת בתחילת דבריך שהביאו את רש"י כב' פירושים.
ומה שרש"י בשאר מקומות פירש רק משום שמנונית, י"ל דזה לאו דוקא, אלא דפירש לפי המציאות, שבדרך כלל מצויה שמנונית, כמבואר בראשונים[3].
ג. עיקר מה שרוצה לשנות פסקי השו"ע ע"פ לשנות הראשונים, צריך בכ"מ להתבונן לגופו של ענין, דפעמים רבות גם ראשונים שהיו לפני הב"י, הב"י לא הביאם בדוקא, כיון שהוא חולק עליהם. ויש לשקול כל ענין לגופו[4].
ד. ובמה שנתקשתה בסו"ד ליישב מה שבשו"ע פסק דגם ללא שמנונית אסור, וכתב דהשו"ע רק סיכם את השיטות. במחכ"ת דבר זה תמוה, דודאי השו"ע פסק הלכה בספרו, וכמו שנקטו כל האחרונים[5], ועינינו רואות איך שברוב הפעמים השו"ע לא מביא את כל השיטות שהביא בב"י, אלא רק את מה שפוסק כמותם או חושש להם (כפי שכתבתי במקו"א דבסתם וי"א, דלענ"ד ודאי הוא חשש לכתחילה לי"א).
ויש להאריך בכ"ז, והדברים ארוכים, וכבר האריכו רבים, ואכה"מ.
ולכן פשוט לענ"ד דהשו"ע חזר בו מההבנה שביאר בכס"מ בדעת הרי"ף והרמב"ם, והראיה לזה, דלא הזכיר בב"י את דעת הרי"ף והרמב"ם[6].
ועוד, דהרי אנו פוסקים כשו"ע מכוח מנהג שנוהגים כשו"ע, א"כ הרי העיקר כפסקיו בשו"ע.
לכן העיקר כמש"פ השו"ע ורוב הפוסקים האחרונים דאסור גם אם אין שמנונית. וממילא גם בכפית ומזלג, לפוסקים דדינו כסכין, זה גם בנקי.
ה. בענין בליעות בחלק מהכלים בזמננו. שדנו בזה רבים לכאן ולכאן, ולמעשה כל גדולי ההוראה מחמירים בזה. יש לציין דיתכן מאוד שהיום חוש הטעם מאוד לקוי לטעימות עדינות של בליעות, כיון שאנו מאוד רגילים לטעמים חזקים של חמוץ או מתוק לרוב, וכן בבישולים הרבה טיבול וחריף וכדו', א"כ אין זה אומר שאין בליעות מצד מה שאנו לא טועמים[7]. וזוכרני שראיתי פעם באיזה קובץ שחכ"א עשה בדיקה בבליעות בכלי עץ פשוטים שודאי לא נשתנו, ונתן לכמה אנשים לטעום ולא טעמו כלום[8]. וד"ז תלוי אם דין בליעות זה סימן שיש חלק מהאיסור בפנים, או דהבליעות כשיש טעם שטועם זו סיבת האיסור. והאריכו בזה האחרונים.
והרבה דברים בכ"ז תלויים בגישה הלכתית.
כל"ט
מאיר אלמשעלי
♦

הערה על מאמרו של הרב עמיחי כנרתי "הערה בענין תשלום נזקין - השלמת החפץ עצמו" (עמוד רנ"ד)

לכבוד מערכת האוצר השלו' והברכה. ראיתי את הערתו הנפלאה של הרב עמיחי כנרתי שליט"א לגבי תשלומי נזיקין, שעורר שם שמצד המוסר ראוי על המזיק, פרט לתשלום הנזק עצמו, גם לקחת אחריות על אירוע הנזק בכללותו.
הנה בזמן האחרון נתקלתי במקרה מעניין, אשר לכאורה דבריו של הרב כנרתי שליט"א נוגעים אליו מאוד. ומכיוון שאינני יודע היאך הדין בכהאי גוונא, הנני להציג כאן את פרטי המעשה בפני הלומדים: א' מקרובי משפחתי הוא טכנאי מחשבים שעוסק גם בקנייה ומכירה של מחשבים. באחת הפעמים הוא מכר מחשב בשווי של כמה אלפי שקלים ליהודי מסוים, ששילם באמצעות אשראי.
כעבור זמן מה, כאשר הקונה הביט בעובר ושב שלו, מסיבה כזו או אחרת הוא לא זיהה את אותה עסקה של קניית המחשב ועל כן הורה לחברת האשראי לבטל אותה. העסקה אכן בוטלה, ואותו בן משפחה שלי נקנס בכמה מאות שקלים על כך. כאשר הוא ראה זאת, הוא פנה מיד אל הקונה ודרש לדעת מדוע הוא עשה זאת. הקונה הבין את הטעות שעשה והבטיח להחזיר את הכסף במזומן. אולם, כאשר בן משפחתי סיפר לו שנקנס בשל כך בכמה מאות שקלים נוספים ודרש ממנו לשלם גם אותם, אותו אדם השיב כי הוא פטור, משום שאין זה אלא גרמא.
ויש לדון האם אכן צודקים דבריו והוא פטור מלשלם, או שמא אין זו אלא טענת סרק.
ביקרא דאורייתא מרובה
אברהם דוד ברנד
ירושלים
♦

תגובת המחבר

יישר כח לרב אברהם דוד ברנד שליט"א על ההערה החשובה.
לכא' במקרה שהעלה צריך לדון האם הוא "גרמא" בניזקין, ואם כן אזי מצד הדין פטור, וראוי לצאת ידי שמים ולשלם.
מה שכתבתי לדון בירחון הקודם הוא בנוגע לטיפול המזיק בתיקון הנזק, ולא רק בתשלום עליו (ואציין בזה גם למה שכתב הגרח"א חדש שליט"א בספר אהל תורה ב"מ ה, א, במחלוקת הרמב"ם והראב"ד).
אבל עכ"פ ודאי שטוב לנו שנתעורר לפני יום הדין גם לנידונים דומים, כמו שכתב הרב ברנד שליט"א.
♦ ♦ ♦