כנגד זה ר' דורון אדלר הציג 21 משקלי דרהם גדולים מימי הרמב"ם שאסף. משקלי דרהם אלו, יש ביניהם טווח שינוי משמעותי בין 2.83 גרם ל3.1 גרם, אף עכ"פ הממוצע הוא 2.98 גרם. וכן הציג 21 משקלים גדולים של אוקיות ורוטלים שאפשר לדעת מהם את משקל הדרהם, לפי דברי רבי אברהם בן הרמב"ם שאוקית מצרים היא 12 דרהם, והדרהם הכי כבד העולה מהם הוא 3.04 גרם, והממוצע שלהם 2.91 גרם, כנראה תוצאה של שחיקה במשקלי העופרת. ומזה עולה שגם במסחר שקלו במשקל כמו של הכסף, שכן מסתבר שמשקלים גדולים נועדו לסחורה, או גם לסחורה, ונמצא שהממוצע העולה מכל סוגי המשקלים בזמן הפטימים והאיובים הוא כ3 גרם לדרהם. ועוד כתב שמאחר שהרמב"ם לא ציין הבדל בין דרהם למסחר לדרהם של כסף, מובן שבאמת לא היה הבדל ביניהם בימי הרמב"ם. גם נראה כן מסברה, שאם היה הבדל כזה היה צריך לכתוב על המשקלים את מהותם, כדי להבדיל בין המשקלים. על כן צריכים לנקוט שדרהם של הרמב"ם גם למשקל הרביעית הוא 2.98 גרם[2].
א.
השאלות של הרב שטרנליכט
הרב שטרנליכט תמה, איך יתכן שהרמב"ם מתכוון לדרהמים האלו שאנו מוצאים במוזיאונים 16 או 21 משקלות גדולים, שהרי יש ביניהם שינוי משמעותי בין 2.83 גרם ל3.1 גרם. מהרמב"ם נראה שברור לו השיעור במדוייק, ואי אפשר לומר לאנשים שיחשבו את השיעור לפי דרהם שאינו מדוייק. ועוד, אם בשוק היו מצויים משקלות שונים בטווח שינוי גדול, מדוע לא הזהיר הרמב"ם על טעות במשקלים המצויים בשוק. ועוד קשה, שאם השימוש היה באותם משקולות, לא יכלו לקיים חיי מסחר תקינים. לכן הפליג ורצה לומר שהמשקלות האלו כלל לא היו המשקלות שבהם הם השתמשו.ועוד תמה, שלכל השיטות קשה, שהרמב"ם כתב בהרבה מקומות שמעה של חז"ל היא 16 גרעיני שעורה, כמקובל מהגאונים והרי"ף[3], וא"כ קשה על מה שכתב הרמב"ם במסכת שביעית א, ד: "ככר של ששים מנה, ושיעורו ממשקלותינו ששים ושנים רוטל ושבע אוקיות ושני שלישים בקירוב מן הרוטלים שיש בכל רוטל שש עשרה אוקיה, וכל אוקיה שש עשרה דרהם, וכל דרהם שלשים וששה גרגרי שעורים".
וכתב הרב שטרנליכט שאין ספק שכוונתו לרוטל הספרדי, שמקובל במחקר שהוא היה 460.696 גרם, ומחולק לשש עשרה אוקיה, שמתחלקת לשש עשרה דרהם, וכל דרהם 36 גראן, שהוא 0.04998 גרם (כשיטת הגר"ח נאה). נמצא לפי זה שמעה, שהיא 16 גרגרי שעורים, היא 0.79968 גרם, וזוז 4.798 גרם, ומנה 479.808 גרם, וכיכר 28788.48 גרם. בעוד שלפי החישוב שנוקט הרמב"ם בשאר מקומות, לפי המשקל שהוא אומר על הדרהם המצרי, יוצא שגרעין שעורה הוא 0.0465 גרם (אם דרהם שהוא 64 שעורים הוא 2.98 גרם, כפי שר' דורון אדלר נוקט), או 0.0488 גרם (כפי שנוקט הרב שטרנליכט). הרי לפי זה הרמב"ם כותב שני משקלים שונים למעה ולזוז ולכל משקלות חז"ל, וקושי זה הוא בין לשיטת ר' דורון אדלר ובין לפי שיטת הרב שטרנליכט שמחלק בין משקל לסחורה לשמקל לכסף, שכן גם אם נאמר שמשקלים אלו הם משקלות למסחר, אין התאמה?
♦
ב.
ביאור השינויים ברמב"ם
לענ"ד ההסבר לשינויים ברמב"ם הוא פשוט. כאשר הרמב"ם כתב את פירושו למסכת שביעית, הוא היה בספרד, ולפי המסורת שמעה היא 16 גרעיני שעורים הוא חשב שהמעה תואמת ל16 גראן ספרדי, שנקבע שם לחשבו במשקל 0.05 גרם. והוא סבר שזה המשקל שעליו נאמרה המסורת על משקל הזוז והמעה, שכן הבין שאלו השעורים השמנות שלפיהן נקבע המשקל בכל מקום[4], אך אחר כך, כשהגיע למסכת בכורות, הוא עמד על כך שהמשקל בא"י ובבבל הוא קטן יותר. כשכתב את פירושו למסכת עדויות[5], הוא שקל לפי דרהם מצרי כדי להודיע לציבור מהו שיעור רבייעת וחלה, והחישוב נעשה בהתאם לשיעור רביעית שיצא לו לפי מדידה באצבעות. הוא לא בדק עדיין כמה שעורות יש בדרהם המצרי, אלא אמר את המשקלים לפי הדרהם המצרי, אך כשהגיע למסכת בכורות, ורצה לומר את המשקל בדרהם המצרי לפדיון הבן בהתאם למסורת שזוז הוא 96 שערות, בדק ומצא שהדרהם המצרי, שאמור להיות 2/3 של הזוז-דינר, הוא 61 שעורות, ומזה באמת יוצא משקל שונה ממה שכתב בשביעית, וכתב את מה שמצא מבלי לתקן מה שכתב במסכת שביעית. אלא שאחר כך בדק שוב, ומצא שהמשקל המדוייק של הדרהם במצרים הוא 64 שעורות, וזה המשקל שנקט בו להלכה ביד החזקה בהלכות ביכורים. יתכן גם שהוא לא בדק זאת בפועל אלא שכך אמרו לו, ויתכן שהוא סבר שזה המשקל הנכון, כיון שבזמנו דרהם במצרים היה 2/3 דינר מתקאל[6]. ואף שלפי זה התברר לו שמה שכתב בבכורות אינו מדויק, הוא לא דקדק לתקן את דבריו במסכת בכורות, כפי שלא תיקן את דבריו במסכת שביעית.המציאות שאנו רואים היא שיש הבדלים בפועל בין משקלות הדרהמים, וטענת הרב שטרנליכט שלא יתכן שאלו משקולות שהשתמשו בהן, כי איך סחרו באופן כזה, לענ"ד אינה שאלה. ואני כותב בזה את דבריי על פי תשובה שכתב לי ר' דורון אדלר, שבמשקולות גדולות ששימשו למסחר אף אחד לא התעניין בדיוק של גרמים בודדים. סחורות רבות בכלל נמדדו אז לפי נפח, עם גודש, שזה הרבה פחות מדוייק מסטיה של כמה אחוזים במשקולת. לא היו אז מכונות ייצור ולא משקלים אלקטרוניים, ותהליך הייצור והכיול של משקולות כלל מאזניים ועבודה עם חומרים רותחים במאות מעלות, ועל כן פשוט שאין לצפות מהמשקולות יהיו מדוייקות לרמה של מאיות הגרם[7].
גם לא מצופה ממשקולות ששכבו מאות שנים באדמה, במיוחד אם הן עשויות מתכת, לשמור על משקל מדוייק ברמת עשירית הגרם. מתכת זה חומר שמגיב עם הסביבה, וקורוזיה ומשקעים יכולים לגרום לעליה או ירידה במשקל המשקולת. ומכל מקום, המשקל שאליו מכוונים כל המשקלים לדרהם מתברר במדוייק לגבי משקולות הזכוכית, אף שגם בהן יש משקעים או שברים, ההבדלים מתקזזים כאשר מודדים כמות של אלף משקולות[8]. כמובן שבסופו של דבר דברים כאלו לעולם לא יהיו ניתנים להוכחה מוחלטת, אבל לא הגיוני להמציא תקן של משקל שאין לו כל סימן וזכר.
זה לגבי השאלה איך אפשר להוציא תקן משקל מדוייק מתוך ממצא של משקולות שאינן זהות במשקלן. אבל לומר שזה שהן לא זהות במשקלן מראה שהן מזוייפות?! להיפך, אם זה לא היה כך, אז הן היו בוודאות מזוייפות. עכ"ד ר' דורון אדלר[9].
ומה שתמה הרב שטרנליכט מדוע הרמב"ם אינו מזהיר ממשקלי הדרהם השונים, היא למעשה הקושיה הגדולה על שיטתו, כפי שהקשה עליו ר' דורון אדלר - אם יש דרהם למטבעות שונה מדרהם משקל, איך הרמב"ם לא מזהיר ומודיע על ההבדל הזה, והרי ודאי יכלו לטעות בזה[10], ובפרט, לפי מה שנראה שבתקופתו לא היו רושמים על המשקלות ששימשו לכסף שהם לכסף, וזה גופא שלא היהו רושמים מוכיח שלא היה להם חילוק בזה[11].
על כן יש הכרח לומר שבזמן הרמב"ם לא היה משקל שונה למסחר ומשקל שונה למטבעות, ולכן על זה לא הוצרך להזהיר. ומה שלא הזהיר על משקלים שונים ברמת הדיוק שמצויים בשוק, בזה י"ל שסמך על המובן מאליו, שהוא מדבר לפי משקל דרהם הרשמי של הממשלה, ומי שיחשב לפי הדרהם המצוי בשוק ייקח בחשבון סטיה. דבר זה גם מבהיר איך השתמשו בשוק במשקולות שונות, שזה היה ידוע לאנשים שיש משקולות שונים, וכמו שאמרו חז"ל שיש מעות טובות ומעות רעות, וכששקלו דברים לקחו בחשבון את האפשרות של השינוי.
מפרשי הרמב"ם עמדו על כך שלפעמים דעתו של הרמב"ם להלכה שונה ממה שכתב בפירוש המשנה. ואף שבדרך כלל כששינה את דעתו הספיק לתקן, אם לא במהדורה השניה אז בשלישית או הרביעית, פעמים רבות הוא לא תיקן. ואפרט כמה דוגמאות:
א. במאמר של ד"ר עלי טל אור והרב יוסף יחיאל אלבום (תחומין כו עמ' 496, ובהוספות במאמר 'התיקון שלא הושלם' ב'מקור ראשון') הראו שלגבי מה נחלקו רבי וראב"ש אם המנורה היא ממזרח למערב או מצפון לדרום, הרמב"ם שינה את דעתו פעמיים. בתחילה הוא סבר שמחלוקת זו לגבי המנורה היא מחלוקת במציאות, ופסק שקני המנורה עמדו ממערב למזרח, כדעת רבי. כך עולה מפירוש המשניות מנחות יא, ו שנשאר ללא שינוי במהדורה בתרא, וכ"כ בפירושו למסכת תמיד (ג, ט) מהדורה קמא. ופירט שם את סדר הטבת הנרות בסימון של אותיות א- ז, וסימן ו, ז על שתי הנרות שמטיב בסוף כשמצאם דלוקים, שהם הנרות הקרובים לנכנס מהמזרח.
לאחר זמן, שינה הרמב"ם את דעתו ונקט שקני המנורה עמדו מצפון לדרום, כדעת ראב"ש, ולכן במסכת תמיד תיקן וכתב במהדורה בתרא שסדר הנרות הוא מצפון לדרום, אך הוא לא תיקן את כל דבריו. כשהוא בא לפרט אלו נרות הוא מיטיב כשמצא את הנרות דולקים, נשארו אצלו אותיות ו', ז', שתי אותיות שמציינות נרות הקרובים לנכנס ממהדורה קמא, בעוד שלפי ראב"ש היה צריך לציין את הנרות באותיות א, ב, שהם הנרות הקרובים למי שעומד מהצפון. וכך יצא שם משפט שאין לו מובן.
ובהלכה (בית הבחירה ג, הלכה ח, יב) נראה שיש לו שיטה שונה לגמרי, שכן נקט כרבי שכלי המקדש היו מכוונים ממזרח למערב, אך סבר שגם לרבי המנורה שונה, שהיא עם קניה עמדה מצפון לדרום, ונר מערבי הוא במרכז, ובכל זאת נחשבה כמסודרת ממזרח למערב, כי נר האמצעי פונה למערב.
ב. בפיהמ"ש כלאים, ו, א כתב בדין מסויים להרחיק שלוש אמות, ובהלכה כתב חמש אמות, ולא תיקן זאת בפירוש המשנה.
ג. בהקדמה למנחות נראה מהרמב"ם שכל חוב שרוצים לתקן חייבים עליו קרבן עולה ויורד. אך להלכה לא פסק כך, ולא תקנו, כפי שהעיר הרב קאפח שם בהערה 21.
ד. בקובץ מעליות, כ (תשנ"ט) בעמודים 95-88 דן הרב כרמיאל כהן על מה שהרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חלה (ד, יא) כתב שלהלכה אין להביא ביכורים מיין ושמן, בניגוד לדבריו בהלכה ולמהדורה בתרא של מסכות תרומות יא, ב, וכתב "תופעה טבעית זו שבנוסח מהדורה בתרא נותרו נוסחים ממהדורה קמא ושכח רבנו הגדול ולא מחקם העיר עליה ר"י קאפח במקומות רבים", וציין בהערות 20-18 לעשרות מקומות כאלו. ובהם מקומות שתקן במשנה במקום אחד ולא במקום אחר, והם עדיות א, ט. עדויות ד, ז בהקשר לגיטין ח, ד. עדויות ו, ב. וכן קטעים שלא תוקנו בבא בתרא ב, א. ערכין ב, ג. וכן עוד מקומות שציין הרב קאפח בהערותיו: ברכות ז, א. שביעית ב,ב. פסחים ג, ד. נדרים ד, ו. נדרים ז, ד. בבא קמא ט, יג. בבא מציעא ג, יב. בבא מציעא ה, י. בבא מציעא ט, ב. בבא מציעא ט, ג. בבא בתרא, ב, ד. סנהדרין ג, ח. סנהדרין ז, ד. סנהדרין יא, ב. עדיות א, יד. עדויות ו, ב. עדויות ו, ג. זבחים ב, א. בכורות, ד ב. מדות, ב, ה. מדות ד, ב.
מאחר שזה דבר מצוי, יותר מסתבר שגם בנידון שלנו הרמב"ם שינה את דעתו על מספר השעורים בדרהם, ולא השגיח לתקן, וזה בעיני בהרבה יותר סביר מלהמציא משקל דרהם שאין לו כלל יסוד בממצאים[12].
♦
ג.
נפח רביעית למעשה
מכל זה אנו מסיקים שרביעית של הרמב"ם היתה 78 סמ"קיג. אך כפי שכתבתי בגליון קטז, מדברי הרמב"ם על אצבע, טפח שוחק, סיט, מספר השעורות[13]שיש באצבע, ובמיוחד מתשובת הרמב"ם סי' קנא, שבה הוא משוה זרת טבעית לעשר אצבעות, משמע שאצבע אצל הרמב"ם היתה בערך 2.15 ס"מ, שכן זרת טבעית היא בערך 21.5 ס"מ. לכן צ"ל שנעשתה טעות נוספת ביצירת כלי הרביעית שכתב הרמב"ם. בגליון קטז הסברתי את שורש הטעות שהיתה בהבחנת הסימון בסרגל שעשה, שהתחלף לו מסימון של אצבע לסימון של 7/10 אצבע, כך שבפועל הוא עשה כלי מרובע 1.7 אצבעות בגובה 2.7 אצבעות[14]. שם ביארתי לפי אצבע 2.16 ס"מ אך הוא יותר מדוייק אם האצבע לשיטתו היא בדיוק כשיטתי 2.155 ס"מ, שהרי כלי מרובע 1.7 בגובה 2.7 הוא 7.803 אצבעות מעוקבות, ונכפיל זאת באצבע שהיא 2.155* 2.155*2.155 = 781.1.או נחשב באופן מפורט, 1.7 אצבעות היינו 3.6635 ס"מ (2.155*1.7), והגובה 5.8185 (2.155*2.7) נמצא שהוא מדד 3.6635 ס"מ על 3.6635 ס"מ בגובה 5.8185 ס"מ והכלי הכיל בדיוק 78 סמ"ק.
לכן מה שיש ללמוד מכל זה הוא רק שלרמב"ם היה נראה סביר ש78 סמ"ק מקבילים לביצה וחצי, וזה מוכיח שהיה נראה לו סביר שביצה בינונית היא 52.1 סמ"ק. אך בסופו של דבר, עיקר מדידת הרמב"ם לא היתה לפי ביצה בינונית, ומסתבר שלמעשה גם אצלו בפועל ביצה היא 2-3 סמ"ק קטנה יותר, כמו אצל רוב החכמים ששיערו ביצה בין 45 ל50 סמ"ק.
♦
לסיכום:
א. אין להמציא דרהם שלא קיים רק מפני שיש סתירה בפירוש המשנה לרמב"ם בבכורות למה שכתב בהלכה על משקל הדרהם. הסתירה נובעת כנראה ממה שבבכורות הוא שקל דרהם קל יותר, שהמשקלות במצרים לא היו תמיד מדוייקים. ואילו כשכתב את ההלכה נקט לפי הדרהם במשקל מדוייק. ולא תקן את דבריו בפיהמ"ש, כפי שרואים במקומות לא מעטים שלא הספיק לתקנם בפירוש המשנה.
ב. נראה שהרמב"ם לא בדק בפועל מהי ביצה בינונית, אך לרמב"ם היה נראה סביר שגודל ביצה בינונית הוא 52 סמ"ק.
ג. מהשוואת דברי הרמב"ם עולה שרביעית היא בערך 26.25 דרהם, ולפי דרהם 2.98 יוצא שרביעית עולה שהרביעית של הרמב"ם היתה 78 סמ"ק. בעוד שלפי דרהם שנוקט בו הרב שטרנליכט עולה שרביעית לפי הרמב"ם 84 סמ"ק.
אך בתשובת הרמב"ם סי' קנא הוא משוה זרת טבעית לעשר אצבעות, משמע שאצבע אצל הרמב"ם היתה בערך 2.15 ס"מ, שכן זרת טבעית היא בערך 21.5 ס"מ, וזה מביא לנפח רביעית 108 סמ"ק.
נמצא שבין אם נאמר שהדרהם למסחר אצלו הוא 2.98 גרם, ובין אם נאמר שהדרהם אצלו 3.12 גרם, קשה שנפח רביעית שהרמב"ם אומר אותו בדרהם, שונה מנפח הרביעית שהיה אמור לצאת לרמב"ם לפי האצבעות.
ד. על כן נראה שהרמב"ם לא חישב נכון את מספר האצבעות שיש בכלי שיצר, וכנראה זה נובע מחילוף הבחנה בסימון בסרגל שעשה, שהתחלף לו מסימון של אצבע לסימון של 7/10 אצבע, כך שבפועל הוא עשה כלי מרובע 1.7 אצבעות בגובה 2.7 אצבעות[15].
♦
מהרב שלמה שטרנליכט:
ואחרי כל המשא ומתן שלנו, כולנו אחים אנחנו ובנים למקום, ואני מאחל לכם לקראת השנה החדשה - שתהיה לכם כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומבורכת וכט"ס, ושיהיה שלום על ישראל אמן.
♦ ♦ ♦
♦ סקירת ספרים חדשים: דברי חמודות, לשוב אל השובך, מנחת יהודה, על האדם, שלמת אליהו, תורת שי♦