מצאנו ארבע פעמים בתלמוד הבבלי את הביטוי "לכי תיכול עלה כורא דמלחא". בכולן, רב נחמן אמר את הדברים לתלמידו [פעמיים לרבא, ופעמיים לרב דימי (בר יוסף[1]). בכולם, התלמיד שאל על הסתירה בשתי הלכות שר"נ אמר: "ומאי שנא?". ר"נ לפני שענה לעניין, הוא הקדים וביקש ממנו "לכי תיכול עלה כורא דמלחא". אח"כ הוא ענה לתלמיד את התשובה העניינית. מה טיבו של ביטוי זה? נעיין בסוגיות, נעמוד על תמיהות העולות מהן, ומתוך כך נעמיק בהבנת הביטוי.
♦
הצגת הסוגיות
נאמר בגמרא (שבת ד ע"א):
כדבעא מיניה רבא מרב נחמן: היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, מהו להחזירה לאותה חצר? אמר ליה: מותר. לחצר אחרת מהו? אמר ליה: אסור. ומאי שנא? לכי תיכול עלה כורא דמילחא; התם - לא איתעבידא מחשבתו, הכא - איתעבידא מחשבתו.
עוד נאמר (עירובין לו ע"א):
בעא מיניה רבא מרב נחמן: ככר זו היום חול ולמחר קדש, ואמר: עירבו לי בזה, מהו? אמר ליה: עירובו עירוב. היום קדש ולמחר חול, ואמר: עירבו לי בזה, מהו? אמר ליה: אין עירובו עירוב. מאי שנא? אמר ליה: לכי תיכול עליה כורא דמלחא. היום חול ולמחר קדש - מספיקא לא נחתא ליה קדושה. היום קדש ולמחר חול - מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה.
וכן (חולין יב ע"א):
בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן: האומר לשלוחו צא ושחוט, והלך ומצא שחוט, מהו? אמר לו: חזקתו שחוט; האומר לשלוחו צא ותרום, והלך ומצא תרום, מאי? אמר ליה: אין חזקתו תרום. מה נפשך? אי חזקה שליח עושה שליחותו, אפילו תרומה נמי ואי אין חזקה שליח עושה שליחותו, אפילו שחיטה נמי לא!
אמר ליה: לכי תיכול עלה כורא דמלחא, לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו, ושחיטה - אי נמי דילמא אינש אחרינא שמע ואזל שחט, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, תרומה - דילמא אינש אחרינא שמע ואזל תרם, הוה ליה תורם שלא מדע.
ועוד (חולין קיב ע"א):
בעא מיניה רב דימי[2] מרב נחמן: מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא? אמר ליה: אסור. דחלא מאי? אמר ליה: שרי.
ומאי שנא? לכי תיכול עלה כורא[3] דמלחא! מאי טעמא - האי איתיה איסורא בעיניה, והאי ליתיה איסורא בעיניה.
לסיכום: רב נחמן חוזר על האמירה הזו ארבע פעמים בש"ס כאשר יש סתירה בדבריו, והתלמיד שואל אותו מה ההבדל. הוא מקדים בתשובה שלו במטבע הייחודי הנ"ל ואחר כך הוא עונה עניינית.
♦
השאלות
יש לשון ייחודית לאמוראים מסוימים, כגון "לייט עליה אביי"[4], שהיא לשון ייחודית רק אצל אביי.[5] וניתן להבין זאת עניינית, שכן אביי רצה להבהיר את הפסק שלו באופן נחרץ, ולכן הוא קילל את מי שנוהג כשיטה האחרת. אף כאן זו לשון ייחודית של רב נחמן, ובחלק מאוד מסוים של הסוגייה: התלמיד שאל את ר"נ על מקרה א', ר"נ ענה לו, אח"כ שאל על מקרה ב', ור"נ ענה לו. אח"כ התלמיד שאל מה הסיבה להבדל ביניהם? ר"נ ענה לו עניינית, אבל הוא הקדים לתשובה העניינית "לכי תיכול עלה כורא דמילחא".א. לא ברורה כוונתו בהקדמה זו, ומדוע רב נחמן בחר דווקא בביטוי הזה, אשר הכוונה איננה ברורה, בניגוד לביטוי "שאין לו מוח בקדקדו"[6] [אף שם הוא ביטוי ייחודי לרבי בש"ס, וביחס ללוי בלבד).
ב. ראשית דבר, יש לברר מה הייתה כוונת רב נחמן?
רש"י[7] פירש כך: "בבדיחותא אהדר ליה: כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר, לישנא אחרינא: לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו".
כלומר, רב נחמן השיב בהומור: לפירוש ראשון, מדובר במדידת[8] כמות של מלח גדולה,[9] ולפירוש שני מדובר כפשט הלשון, באכילה ממש. לפירוש הראשון, ההסבר הוא מצד שימוש ת"ח.[10] דוגמא לדבר היא כמו שאמר רב חסדא לתלמידו וחתנו, רמי בר חמא, כתנאי לתשובתו לשאלה של רמי בר חמא: "לכי תשמש לי", כלומר, תיקח בחשבון שיגעתי בצורה הרבה, ותזכור שאני הרב ואתה התלמיד.[11]
את הקשר ללשון תיכול למדידה, הסביר בחברותא[12] ע"פ הפסוק: "מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל[13] בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם:"[14], ותרגום וימדו בעומר (שמות טז, יח) – וכלו.[15]
ללשון השני, קשה להניח שהדבר כפשוטו, שכן למדוד כמות כה כבדה, אפשרי ולא סביר, אבל לאכול מלח בכמות כה כבדה, האם זה אפשרי?
ג. השאלה המרכזית היא מצד הכבוד. חיוב הכבוד הוא הן מצד התלמיד לרב[16], ואף מצד חיוב הרב כלפי התלמיד.[17] לאור זאת, נשאלת השאלה מדוע רב נחמן זלזל לכאורה בעקביות בתלמידיו?
בשאלה על מקומות בתלמוד שרב זלזל בתלמידיו או בת"ח או בתלמיד לרבו עסק בשו"ת חוות יאיר[18], ונציג חלק מדבריו:
א. למרות שהתלמוד מכנה את ת"ח שבבל "חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה",[19] אין הכוונה כפשוטו, במובן הגופני אחד לשני, שהרי במריבה אי אפשר לשמוע כלל את שפת רעהו, ואי אפשר לפתח דיון אמיתי. בוודאי שחייבת להיות ביקורת בונה אף מהרב לתלמיד, והדוגמה המובהקת היא מרבי יוחנן וריש לקיש.
ב. יש לנהוג כבוד כנ"ל, ונתמודד עם שני קשיים מהתלמוד שנראים הפוכים - האחד ממ"ש רבי ללוי "כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו",[20] דברים כה קשים נאמרו לתלמידו!
בעל חוות יאיר משיב ע"פ העיקרון שמותר לרב להוכיח לתלמידו בדברים קשים כדי לזרזם שיעיינו וישגיחו וישמרו מן הטעות והשגיאה [ונפסק כך ברמב"ם ובשו"ע, ויתכן שהמקור הוא מכאן).
שאלה נוספת היא מהלשון של תלמיד לרבו. רב ששת[21] כלפי רב בתגובה על דברי רב, רבו:[22] "אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא". לכאורה יש כאן זלזול ברב.
תשובת החוות יאיר, שהדברים נאמרו בשל מעלתו של רב "אינו לגנאי רק שבח גדול ומופלג שלפי מעלתו ומדרגתו של רב א"א לומר עליו שטעה בטעות כזה אם לא שאמרו כד ניים ושכיב".
מעתה לענייננו, איך רב נחמן הגיב לתלמידיו או בהטרחה דמיונית של מדידת כמות מלח ענקית, או באכילת כמות מלח דמיונית, כאשר יש בכך פגיעה בתלמידו?
♦
התשובות
דרך אחת היא להסביר ע"פ החוות יאיר הנ"ל, שרב נחמן רצה לעודד אותם להמשיך לעיין עוד, והעביר מסר שלא עיינתם מספיק. לפי הפירוש של מדידה ותשמשו אותי, וכביאורו של ר' שמעון שקופ, הכוונה היא לשמוע בכובד ראש מה הרב אומר, שכן הוא יגע בתורה יותר מכם, ותהיו פתוחים לשמוע את דבר ה'.
עתה נשאר לברר את עניין "כור מלח", מה הכוונה?
הרא"ם הורביץ[23] מבאר שרב נחמן רצה לעודד את רבא שימצא מעצמו את הטעם לחילוק, שכן רב נחמן האמין ביכולתו של רבא לעיין בעצמו ולמצא את הטעם. ואמר לו - תגביר את העיון שלך, תהיה ממולח יותר וחריף יותר. "ותאכל מלח" הכוונה היא שתוכל לייצר בעצמך את הטעם.
על דרך זו ניתן לפרש גם את פירוש המדידה - תעסקו במליחות, תהיו ממולחים יותר, תלמדו בעיון יותר, ואז תדעו מעצמכם, ובינתיים בלית ברירה, תקבלו ממני. ברור, אם כן, מדוע ר"נ השתמש דווקא במלח.[24]
נשאלת השאלה, מדוע ר"נ נקט "כור"?
ונראה לומר שאכן לרב נחמן הייתה גישה שהמפתח לגדלות בתורת אמת הוא העיון, ויכול להיות גם לתת משל לפלפלים שיותר מתאים, אבל כאשר היה את האירוע בסוגיית חולין קיב, שרב דימי שאל אותו על כד של מלח, ר"נ העביר את המסר שהוא רצה במטבע שהוא התאים לשאלה: כד מלח – כור מלח, האותיות ר' ו-ד דומות מאוד, ה-ד מוסיפה על ה-ר קו בימין למעלה. וכמובן שאין הכוונה כאן בפועל, אלא לעודד את הפלפול ואת התלמיד הממולח. ומכאן, שזו הפעם הראשונה בחולין קיב שרב נחמן השתמש בביטוי, הוא המשיך את השימוש במטבע לכל מקרה דומה כאשר התלמיד שאל את הדין במקרה א', ר"נ ענה. התלמיד שאל את הדין במקרה ב', ר"נ ענה. התלמיד שאל מה ההבדל, ור"נ ענה בהקדמה "לכי...". מסתבר שהרוע הראשון היה בחולין קיב, ואח"כ הם למדו את הסוגיות האחרות.[25]
♦ ♦ ♦