א.
בהוריות יא: שאל רבי מה אני בשעיר, לפי מש"כ בפני אברהם במדור הערות סי' כ"ה ד"ה ברש"י שכשאין נשיאי שבטים אזי בי"ד הגדול נחשב לנשיאי השבטים, וכ"ה בדרשות הר"ן דרוש י"א, לפי"ז יל"פ ששאלת רבי היתה אם הסמכות שלו כיום שאין מלך ישראל, שלכן י"ל שנשיא הסנהדרין "שיש לו ממשלה לצוות" בשררת התורה (סה"מ מל"ת שט"ז ורמב"ן פר' משפטים[1]), יש לו גם ממשלה לצוות בשררת מלכות, ולכן הוא לבדו כמלך, (וכ"כ בלחם יהודה)[2], ויש לו סמכות לתקן תקנות כמלך, וסמכות זו מספיקה לחיוב שעיר. ועל כך השיב ר' חייא שכיון שהריש גלותא יש לו רשות לרדות את ישראל בכל מקום, בבבל ובא"י, ולדון עליהם בין רצו בין לא רצו (ריב"ש סי' רעא), הרי אין לרבי גדר שאין מעליו אלא ד' אלוקיו.
♦
ב.
וללישנא בתרא שם השיב רב לרבי "התם שבט הכא מחוקק," ובפשטות קאי על מ"ש לעיל "הרי צרתך בבבל," והקשו הרי מלכי יהודה וישראל כל אחד מביא שעיר, ועל כך אמר רב "התם שבט הכא מחוקק," ר"ל שלחיוב מתורת מחוקק שיכול גם לתקן תקנות מלכות, צריך שלא תהיה מלכות חשובה ממנו אפילו במקום אחר. וכשישנה מלכות גדולה יותר הוי מלכות מעליו. ולכן כשיש ריש גלותא בבבל שעליו נאמר "לא יסור שבט מיהודה," הרי ניתנה לו סמכות מה"ת גם לתקן תקנות מלכות וגם לכוף אותם בשבט, בבבל עכ"פ, א"כ לגבי תקנות מלכות אין רבי במעלת מלכות כריש גלותא.
אמנם כשהוא "מחוקק" ואין במקום אחר "שבט," סגי בכך לחיוב שעיר, אע"פ שאין המחוקק יכול לרדות את העם במקלות כריש גלותא, והנשיא הרי אין גדולתו אלא בקיום פקודתו (פיה"מ), מ"מ סגי בכך שבי"ד מלקין ועונשין ע"י שופטים ושוטרים את תקנות בי"ד הגדול והנשיא.
♦
ג.
הרמב"ן בפר' משפטים פירש שכיון שרבי הוא נשיא הבי"ד הגדול והוא במעלה העליונה בשררת התורה, לכן אולי גם הוא בכלל אשר נשיא יחטא.[3] אבל צ"ב א"כ מ"ש ר' חייא לרבי "הרי צרתך בבבל," כי הוא כפוף לריש גלותא, וצ"ב הרי בסמכותו כראש בי"ד הגדול אינו כפוף אליו. וצ"ל שמפרש בדעת ר' חייא ורב שס"ל שרק כשאין מלך כלל בישראל יש לנשיא הבי"ד חיוב שעיר בתור נשיא התורה, אבל כשיש מלך כריש גלותא אפילו אם הוא מולך רק על בבל ס"ל לרב שאין שני סוגי נשיאים בישראל, אלא העיקר הוא המלך ממש כריש גלותא, ולר' חייא רק כשהנשיא סנהדרין כפוף לריש גלותא לא מהני היותו נשיא התורה להתחייב בשעיר כי אין במקום אחד שני נשיאים, אלא העיקר הוא ריש גלותא.
♦
ד.
כתב הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (חקור דין ח"ב פי"ט) שמימי הורדוס ובניו שחטפו המלוכה התקינו בי"ד שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות להושיב הבן על כסא אביו. והיינו דקבעי רבי מה אני בשעיר. עכ"ד. (עיין כתובות קב ע"ב ובתוס' הרא"ש לסנהדרין יט ע"א כתב שמ"ש לגבי ימי בית שני שמלכי בית דוד דנין, היינו נשיאים וראשי גלויות שהם מזרע דוד). וצ"ב איך בטלו את ההלכה שהגדול בחכמה הוא המתמנה לנשיא (הל' סנהדרין פ"א ה"ג).
♦
ה.
אמנם מצינו שמלבד מעלת רוב חכמה אזלינן בתר מנין השנים כמו"ש בב"ב ק"כ ע"א ובפירוש הראב"ד לעדויות פ"א מ"ג ובכס"מ הל' סנהדרין הנ"ל, אמנם שם מעלת השנים היא ג"כ מעלת חכמה כמו"ש בב"ב קכד ע"ב, אבל מעלת יחוס אבות אינה קשורה לריבוי חכמה.
♦
ו.
עוד מצינו בהוריות יג ע"ב שאזלינן בתר זכות אבות של ר' נתן בנו של הריש גלותא, ויתכן שגם שם הוא מכלל התקנה לתת למעלת בן מלך כשר, מעלה במינוי בבי"ד להיות אב"ד כדי שתהיה לו סמכות של מלכות. וכך יל"פ מ"ש רב סימון בירושלמי הוריות פ"ג ה"ה שאם ביקשו למנות זקנים מעדיפים למנות תחילה חכם מארץ יהודה משום דכתיב "יהודה יעלה," ויל"פ שמיירי בזמן שתיקנו לתת גם כתר מלכות לבי"ד, וצ"ע[4].
♦
ז.
מצינו עוד בהלכות סנהדרין פ"ב ה"ב: "ומצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולווים שנאמר ובאת אל הכהנים הלויים, ואם לא מצא, אפילו כולם ישראלים הרי"ז כשר." משמע שיש להעדיף כהנים ולויים אע"פ שאינם יותר חכמים מהשאר. וצ"ל דמיירי בשווים שאין אחד יותר גדול מהשני.
♦
ח.
ויתכן שמשום הסייעתא דשמיא שיש לכהנים וללויים להגיע להוראה, שהרי אפילו צורבא מרבנן משבט לוי זוכה להורות אליבא דהלכתא (יומא כו ע"א) ובח"ס עה"ת עה"כ והאיש וגו' כתב כתב: כיון שהכהנים חסידים הם, רוח ד' בקרבם ותורתם משתמרת ומכוונים ההלכה אל האמת. וכדבריו י"ל לגבי הלויים שעובדים עבודתם במקדש.
ובהעמק דבר פר' תצוה (כז, ב) ובדברים (לג, א) נקט שהכתוב: ולהורות את בני ישראל הוא גם ברכה, א"כ היא ברכה לכל הכהנים.
ומצינו שזכות האדם מועילה לגילוי עומק הדין במכות ז. מי שנגמר דינו בבי"ד שבחו"ל וברח לא"י סותרין את דינו מפני זכותא דא"י, ופרש"י שאולי תועיל לו למצוא לו פתח של זכות.
ועי' העמק דבר תצוה (כז, כ) דגדולת משה ואהרן בתורה לא היתה באופן אחד כו,' ובפ' שופטים (יז, יב) כתב דתרי אופני הוראה המה כו.' ע"י סברא בעלמא לדמות מילתא למילתא, ובזה היה הכהן העומד לשרת בכה"ג מוכשר יותר מכל ישראל וכו'[5].
ובביאור הגר"א לשה"ש (ג, ב) כתב שבארון נסתר התורה, וכל הקרוב קרוב יותר מקבל יותר שפע התורה, א"כ הכהנים והלויים שעובדים בעזרה ובהר הבית, יש להם ס"ד לזכות ליותר שפע תורה, ולכן הם קודמים לחכמים שהם שוים להם בחכמתם. ובכוזרי מאמר שני אות כה כתב ששורש החכמה מופקד בארון וכו' ושם עשרת הדברים ותולדותיהם והיא התורה, מצידו וכו,' ומשם תצאנה השתי החכמות: חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים. ובארתי במק"א שי"ל שאור תורה שע"י הארון נמשך ממקומו בקודש הקדשים גם לאחר שגלה הארון.
ויש לדייק בכתובים שבפרשת פקודי פ"מ שלגבי העדות והארון כתוב ויבא את הארון אל המשכן וגו' ואילו משם והלאה כתיב ויתן את השולחן באוהל מועד וגו', וכן בשאר כלים דבפנים. ויל"פ שלאחר שנתן את הארון במקומו נעשה כל המשכן ראוי לדיברות, "אשר אועד לך שמה", דהיינו הדיברות. ובספרי סו"פ נשא "מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באוהל מועד והקול יורד משמי שמיים למבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים". ומאז שהביא משה את הארון למקומו ושם את פרוכת המסך לעשות המקום מחיצה בפנ"ע, היה ראוי המשכן לדיברות ונקרא "אוהל מועד". וכ"ש לדעת התו"כ שהיה משה נכנס לקודה"ק לדיברות, מכ"ש שמאז שהיו הארון והכרובים במקומם היה מקום קודה"ק ראוי לדיברות שם. וכל המשכן נקרא אוה"מ בגלל התוועדות הדיברות שהיו בתוכו. ובנין ההיכל כשלעצמו, שבתוכו קודה"ק, הוא תנאי למעלת וקדושת קודה"ק, שכבוד קודה"ק הוא בהיותו בתוך ההיכל שלפניו ומקיפו במחיצתו. וברש"י במדבר (לט טו) עה"כ: וביום הקים את המשכן כיסה הענן את המשכן לאהל העדות וגו', ופרש"י המשכן העשוי להיות אוהל ללוחות העדות, והיינו שהמשכן גם בלא הכלים שבתוכו הוא לצורך הלוחות שיהיה מעליהם אוהל. ופשטות הכתוב היא שגם הקרשים הם חלק מהאוהל, (מצינו לעניין אוהל בשבת שי"א שרק אם יש מחיצות יש איסור בניית אוהל קבע) ובודאי שכל המשכן האוהל והקרשים הם לכבוד הארון והלוחות ולכן י"ל שבנין המשכן כולו הוא תנאי למעלת וקדושת קדה"ק כנ"ל.
ולכן מיד שהיה קודה"ק ראוי לדיברות נקרא כל ההיכל אוהל מועד. (ומאי דכתיב בפסוק כ"ב לגבי השולחן והמנורה "על ירך המשכן" הוא לציין מקומם הממשי בתוך מחיצות המשכן, אבל מאז שהביא משה את הארון למשכן היתה נמשכת קדושה של מעלה להקרא אוה"מ, משום ששם היה מקום הדיברות כנ"ל).
ועכ"פ נמצא שהארון כשלעצמו עם הלוחות גם קודם משיחתו וקודם שנתן מש"ר את כלי הפנים, היה מקום ויסוד הדיברות למש"ר, ואח"כ נשפע משם שפע התורה לישראל וכל הקרוב קרוב יותר מקבל יותר כמוש"כ הגר"א.
♦
ט.
ולפמש"כ בפני אברהם ח"א בסי' כ"ז (הערה 31 אות א' בד"ה משכ"ל ובסי' ל"ט הערה 55 אות ח') דמושב סנהדרין הוא מכלל כלי המקדש, והיינו שמלבד שמצוות סנהדרין שתיקבע במקדש, יש גם מצוות שתהא קבועה שם סנהדרין, והטעם בכך כנ"ל, שמגמת המשכן היא גם להאיר את אור התורה באמת, וכדכתיב ונועדתי שם לבני ישראל וכתב בהעמק דבר תצוה (כז ב) שאור התורה הוא תכלית המשכן, ועיין הרחב דבר תרומה (כה כב), וראשונים לזכות בכך הם היושבים במקום שכינה, כי המקום הנבחר מסייע הרבה להוציא אור ההלכה לאמת (העמק דבר פר' שופטים) - ובביאור הגר"א לשה"ש (ג, ב) הנ"ל כתב שבארון נסתר התורה וכל הקרוב קרוב יותר מקבל יותר שפע התורה, לכן מצוות בי"ד הגדול להיות במקום הנבחר ולהיות קרובים ביותר לקודה"ק ולקבל יותר משפע התורה, ובכך תתקיים מגמת המקדש. וגם לאחר שגלה הארון נמשכת קדושה ממקומו כנ"ל שם. ובשהש"ר (ד א ו) סנהדרין הם תכשיט של ביהמ"ק.
ובמק"א כתבתי על דברי האבן עזרא (שמות לג, יד) עה"כ: "ויאמר פני ילכו, והניחותי לך" ופירש: וכאשר התחנן משה אל ד' אמר לו שהשכינה תהיה על האוהל, שהוא אהל משה וכו.' ובארתי שהבטחה זו לא התבטלה, ועל כך נאמר שם לעיל (לג, ו) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וגו,' ואח"כ דיבר מאהל מועד, ומכל מקום גם אחרי הקמת אוהל מועד ששרתה שכינה על כל ישראל נמשכת ההבטחה הראשונה למשה גם באוהלו, שהיתה שכינה עמו. ויתכן שהבטחה זו נמשכת גם ליושבי לשכת הגזית לפי דרגתם וכו' עיי"ש.
ונמצא שמצות סנהדרין אצל המזבח היא גם משום היותם מכלי המקדש, כי מגמת המשכן והמקדש היא גם להאיר את אור התורה וכדכתיב ונועדתי שמה לבנ"י וכמוש"כ בהעמק דבר הנ"ל.
ובמגילה כט ע"א: ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ור"א אמר זה בית רבינו שבבבל. נראה מכך שביהמ"ק הוא גם מקום דוגמת בית המדרש וביתו של רב, מקומות שבהם שונים ומבררים את דיני התורה, והיינו בבי"ד הגדול שהוא חלק ממגמת המקדש כנ"ל.
ועיקר הדבר שמגמת המשכן היא גם להאיר את אור התורה, מבואר ברמב"ן בתחילת פרשת תרומה שלאחר מ"ת שנאמר שם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והנה הם קדושים ראויים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם, ולכן ציוה תחילה על דברי המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל כו' וסוד המשכן, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בהסתר כו'. ובבא משה היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני, עכ"ד. והיינו שהמשכן מגמתו היא להמשיך את מעמד הר סיני בהשכנת השכינה ובהמשך הדיבור שהיה עם מש"ר, ואח"כ בירור וביאור התורה ע"י הבי"ד הגדול.
לכן נכלל במצות מקדש שיקבעו שם בי"ד הגדול, שהם עיקר תושבע"פ, והמקום הנבחר המסייע הרבה להוציא אור ההלכה אל האמת כמוש"כ בהעמק דבר הנ"ל, ובכך מתקיימת מגמת המקדש כנ"ל.
♦
י.
לפי"ז י"ל עוד, שבירור הלכה של בי"ד הוא ג"כ עבודת מקדש כמו"ש בספ"ז קורח "משמרת אוה"מ זו משנה, לכל עבודת האוהל, זה התלמוד." והיינו שלימוד ובירור דיני אוה"מ ע"י הלויים הוא מכלל מצות שמירה של הלויים שהוא עבודה, אולם גם הלימוד והדיבור של כל התורה ע"י בי"ד הגדול שהם קובעים את ההלכה, הוא מכלל עבודות המקדש. (ועיין הרחב דבר לדברים א ג שבירור הלכה נקרא עבודת ישראל עמו), והמצוה היא שיעסקו בכך כהנים לויים וישראלים.
ובכך מקיימים את מגמת המשכן והמקדש, כי המשכן מגמתו היא גם להמשיך את הדיברות ממעמד הר סיני בהשכנת השכינה ובהמשך הדיברות שהיו עם מש"ר וישראל, ובכלל המשך הדיברות הוא בירור הדיברות, שהם כוללים את כל התורה כמו"ש במגילה יט: עה"כ ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ד' עמכם וגו', ובירור הדיברות עם מש"ר אח"כ באוה"מ ובירורם ע"י הבי"ד היושבים סמוך לאוה"מ ולארון כל אלו הם המשך הדיברות בסיני. ועל כך כתב הרמב"ן בריש פרשת תרומה: וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. ובבוא משה למשכן היה אליו הדיבור אשר נדבר לו בהר סיני. וא"כ לדורות המגמה היא גם לבירור דברות ד' בסיני ובאוה"מ. ובכך מוסיפים עבודה במקדש.
ויל"פ שעל כך כתב הרמב"ן בפר' שופטים (יז, יא) לגבי לא תסור "כי רוח ד' על משרתי קדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות כו,"' וכל בי"ד הגדול אפילו של ישראלים הם בכלל משרתי ה' חסידיו ומשרתי קדשו. ועי' פני אברהם ח"א בהערה 40א אות א.
וכשם שהעבודה בקרבנות מועילה לאור תורה כמ"ש בתצוה (כט, מב-מג) "עולת תמיד וגו' פתח אוה"מ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם. ונועדתי שמה לבני ישראל וגו."' ועיין העמק דבר שם מא, כך גם עבודת עסק התורה ע"י ביה"ד הגדול מוסיפה אור תורה. וא"כ הכהנים והלויים שבבי"ד הגדול, שמלבד עבודת עסק התורה שם הם עוסקים בעבודת הקרבנות ושמירת המקדש והם קרובים יותר לקודה"ק ולמקום הארון, יש להם ס"ד נוספת לזכות ליותר שפע תורה וכמשכ"ל באות ח'.
♦
יא.
ועי' בר"מ הל' ע"ז פ"א ה"ג: ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ד' ולשמור מצות אברהם, וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישכח הלימוד. נראה שיש כאן ברכה לשבט לוי להיות ראויים ללמד דרך ד' ולשמור מצות ד,' וציווי לישראל שימנו מהלויים בכל דור להיות מורי התורה, גם קודם שהתמנו בית דין הגדול, מפני שיש בהם תמיד הראוי לכך ויש לו ברכת סייעתא דשמיא לאוקמי גירסא, שלא תשתכח ממנו (רש"י מגילה ד"ו ע"ב) ולידע על בוריה (שיטה למס' מגילה), ובמדבר הובדלו כל שבט לוי להורות דרכי ד' הישרים
ומשפטיו הצדיקים לרבים (שמו"י פי"ג ה"ב), וגם בהבדלה זו יש ברכה לסייעתא דשמיא להגיע להוראה. וכך מבואר בספורנו עה"כ יורו משפטיך ליעקב: ומאחר שהוא שבט כשר, תן להם חן ושכל טוב שיורו משפטיך ליעקב כאמרם (מו"ק יז ע"א) אם הרב דומה למלאך ד' צ' יבקשו תורה מפיהו. וברכת סייעתא דשמיא זו יש לה עדיפות על אחרים השווים להם בחכמה.
♦
יב.
ולפי"ז המצוה היא לאחר שמת מש"ר, אבל בימי מש"ר לא היה צורך בס"ד זו, שודאי מש"ר יש בו מעלת הס"ד שיש בכהנים ובלויים כאחד.
אמנם י"ל שיש גזה"כ שיהיו כהנים העובדים במקדש, אבל הגזה"כ היא רק לגבי בי"ד שלאחר מש"ר. וא"ש שהקשה במשך חכמה בהעלותך איך היו כהנים בית דין הגדול בימי מש"ר שהיו קרובים.
ונראה שכ"ז לאחר שמת מש"ר אבל בימי מש"ר ודאי שמש"ר היה ככהן לגבי עבודה של בי"ד הגדול. ובודאי שבכך הוא עובד עבודת המשכן יותר מכל כהן.
♦
יג.
מצינו לגבי נשיא הסנהדרין שחייבים לעמוד מלא עיניו, והלכה זו נלמדת מהכתוב במשה רבינו "וקמו כל העדה ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" (שמות לג, ח) כמבואר בקידושין לג ע"ב ובמהרש"א. וכתבתי בפני אברהם ח"ב בענין אין ישיבה לפני סיני (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג), שיסוד הלכה זו הוא משום שנשיא הסנהדרין הוא עומד תחת מש"ר כמש"כ הר"מ בהל' סנהדרין פ"א ה"ג, והכבוד המיוחד למש"ר ונשיא הבי"ד הוא מפני הכלל "אין ישיבה לפני סיני". והיינו שמש"ר בהיותו המופלא שבבי"ד היה בכך ממשיך את מעמד הר סיני ע"י בירור וביאור התורה ולכן אין ישיבה לפני מש"ר כשהוא הולך, והו"ה בכל מופלא של בי"ד, שהוא עיקר הבי"ד, כמוש"כ הר"מ בפיה"מ לעדויות לגבי הדין שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה כו', אזלינן בתר המופלא של כל בי"ד, ולכן המופלא הוא הנקרא 'סיני' וחייבים לעמוד בפניו, כי הוא הממשיך את מעמד הר סיני.
ויש לבאר עוד לפי"ד אאמו"ר זצ"ל שאור התורה שבכל דור מתגלה ע"י גדול הדור, וגם המחלוקות נכללות באור התורה שבכל דור, כי אלו ואלו דברי א' חיים, והתורה נדרשת מ"ט פנים טהור כו'. וא"כ המופלא הוא שורש התורה ובירור התורה נעשה על ידי השפעתו ולכן הוא הנקרא 'סיני'.
♦
יד.
ובירושלמי שם: "יהודה בר חייא הוה יליף סליק ושאל בשלמיה דרבי ינאי חמוי מערב שבת לערב שבת והוה יציב [רבי ינאי. פנ"מ] על אתר תלי, בגין מיחמוניה ומיקם לן מן קמוי. אמרין ליה תלמידיו: לא כן אילפן רבי לזקן ד' אמות? אמר לון: אין ישיבה לפני סיני". במה זכה ר' יהודה ברבי חייא להגיע למדריגה זו שיחשב כסיני? אמנם בכתובות ס"ב ע"ב, ששם מובא עיקר מעשה זה, אמרו: כי הוה אתי הוה קא חזיה קמיה עמוד דנורא", וכעי"ז במו"ק כה. לגבי אחיו חזקיה. אבל גם מדרגה זו לא נתבארה, במה זכו להגיע לכך?
ובארתי בפני אברהם שם שמעלתם זו של רבי חייא ובניו שעלו מבבל ויסדוה, ועשו שלא תשכח תורה מישראל – שעל ידי כך זכו למדרגת עמודא דנורא, שהיא מורה על היותם מאירי דרך לדור ועל היותם מופת לדור בהתעלותם מעל חומריותם, בהרבצת תורה במסירות נפש – מעלה זו היא גם הנותנת להם את המדרגה שר' ינאי הגדיר בשם "סיני", תואר המבטא את היותם מעין חזרה על מעמד הר סיני, מאחר שאלמלא מסירות נפשם בהרבצת תורה ומסירתה נשתכחה תורה מישראל. ולכן נהג ר' ינאי לעמוד בפני ר' יהודה ב"ר חייא משעה שראהו, וכפי שמצינו בנשיא הבי"ד.
♦
טו.
נשוב לדין מנוי מופלא כשבבי"ד. בכס"מ הל' ממרים פ"ב ה"ב ד"ה היה גדול כתב שריב"ז היה שווה בחכמת התורה לשאר תלמידי הלל ומ"מ מינו אותו, משמע שמצרפים מעלות אחרות. עי' ברכות כז ע"ב. ועי' בכס"מ בהקדמה למ"ת סוד"ה ומגדולי החכמים לגבי אחיה השילוני.
♦
טז.
ויתכן שבנתינת כתר מלכות לבי"ד כשאין מלכות כשירה בישראל יש כבוד כל ישראל, דומיא דמש"כ תוס' בע"ז יג ע"א שעוקרין על המלכים אע"פ שיש בכך צער בע"ח, משום דכבוד המלך הוי כבוד כל ישראל ואתי כבוד הרבים ודחי לצער בעלי חיים. ובתוס' ב"מ לב ע"ב ד"ה מדברי השוו כבוד נשיא הסנהדרין לכבוד מלך (עי' פני אברהם ח"א במדור הערות סי' א), וא"כ הו"ה כשמינו נשיא מביתו של הלל מפני תקנת חכמים יש מקום לומר שכבוד כל ישראל שבנתינת כתר מלכות לנשיאי בי"ד דוחה את החיוב למנות את החכם שבכולם. אולם צ"ע אם ניתן לומר כן, שהרי כאן אי"ז רק ענין של איסור והיתר ומצוה, אלא נתינת סמכות למי שמעיקר הדין אין נכון למנותו. ובהל' כה"מ פ"ה ה"א וה"ב כתב שכה"ג צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים וכו' בחכמה כו,' ואין אחד מכל אלו מעכב אלא כל זה למצוה אבל אם נתרבה מכל מקום נתרבה. ולגבי בי"ד הגדול לא מצינו מפורש אם התנאי שיהיה הגדול בחכמה מעכב. ויתכן שבאמת מי שמינו אותו לנשיא רק משום התקנה, אין בו הדין של לא תענה על רב, עי' רש"י סנהדרין לו ע"א.
♦
טו.
כיו"ב מצינו בהערות הגרי"ל דיסקין זצ"ל למס' הוריות (בספר באר רואי) שנקט שכשיש ספק מי הוא הסיני הראוי להיות המופלא, וממנים את הסיני שהוא גם עוקר הרים, אין דין פר הע"ד אלא אם יסכימו שניהם, (כדעת המהלב"ח בביאור דברי הרמב"ם, שצריך שהמופלא יהיה עימם בהוראה, שר"ל שיהיה בין המסכימים להוראה), דבלא"ה הוי ספק, ולא מהני המינוי כשלעצמו של סיני אחד להיות ודאי מופלא. ולפי"ד נראה שגם כשמינו את החכם מביתו של הלל בגלל תקנת חכמים, אע"פ שיש חכם יותר ממנו, לא סגי בכך שהמופלא יסכים, אלא צריך שגם היותר חכם מבי"ד הגדול יסכים.
♦
טז.
בהערות הגריל"ד בפיה"מ שם העיר אמאי הסתפקו לגבי מתון ומסיק וחריף ומקשה, איזה מהם קודם, הרי קימל"ן דסיני עדיף מעוקרי הרים. אמנם כבר כתב בשפ"א, שיש עוקר הרים כל כך שיודע יותר מהסיני מחמת חריפותו. והבאתי שם מהרא"ש שבת פ"ב סי' כ"ג שבמקום שנחלקו רבה ורב יוסף בסברות דנפשייהו הלכה כרבה, דהוא עוקר הרים. ויל"ע לגבי מינוי מופלא בסנהדרין אם אזלינן בתר האופן שידונו בהלכות שמפי השמועה, שאז סיני עדיף, או בתר האופן שידונו אליבא דנפשייהו, שאז עוקר הרים עדיף. (הר"מ לא הביא את כל הספיקות שבסוף מס' הוריות. ויתכן שס"ל שהגמ' שם עצה טובה קמל"ן, ולהלכה הדבר טעון פסק של בי"ד הגדול בכל דור).
♦ ♦ ♦