♦
גידול בהמה דקה בימינו
המשנה במסכת בבא קמא (עט, א) אומרת כי אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. וביאר רש"י דזה מפני מצוות יישוב ארץ ישראל, שמבעיר את השדות (מקלקלת השדות והורסת את יישוב הארץ). ועיין ברש"י סנהדרין (כה, ב ד"ה 'בארץ ישראל' - "בארץ ישראל - חמירי טפי משום ישוב ארץ ישראל"). ואזכיר כי הגמרא במסכת סוכה (כט, א) מבארת שהמאורות לוקים בגלל חטאם של מגדלי בהמה דקה, וביאר שם רש"י (ד"ה 'מגדלי'): "מגדלי בהמה דקה מחריבין את הארץ, שאין יכולין לשמרם מלרעות בשדה חביריהם". וכן ביאר גם הגר"ע מברטנורא (על המשנה בבא-קמא).וכ"פ הרמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ה) דאין לגדלה מפני שמזיקה. ובפירוש המשניות (בבא-קמא ז, ז) כתב: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שפושטין לשדות". כלומר מצינו שני טעמים: יישוב ארץ ישראל. והפסד לשדות (נזק). ומובא בתוספות רי"ד (בבא קמא עט, ב): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל כולה. פי' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שרועות בשדות ומחריבות ארץ ישראל". ובתלמוד הירושלמי (סוטה ט, י. וכן בתוספתא בב"ק) נאמר: "אמר ר' שמעון שזורי של בית אבא היו בעלי בתים בגליל ולמה חרבו שהיו דנין דיני ממונות באחד ומגדלין בהמה דקה וכך היה חורש אחד היה לנו סמוך לעיר והיתה השדה בינינו ובינה והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה".
אולם ישנם אזורים שלא נאסרו בגידול, כפי שנאמר בגמרא במסכת סוטה (לד, ב): "וחברון טרשים הוי? והא כתיב: ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו', ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן: שהלך להביא כבשים מחברון, ותניא: אילים ממואב, כבשים מחברון! מינה, איידי דקלישא ארעא, עבדה רעיא ושמן קניינא". וביאר רש"י (שם): "דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם. ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן. ושמן קניינא - המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה".
וכן מבואר בגמרא בבא קמא (עט, ב) דהתירו לגדל במדבר וכן בחורשין. ויתכן להוסיף דאף בכל אזור קו גבול "ספר", דהרי אומרת הגמרא שם: "תניא אידך אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו" (ויל"ע אם זהו בכל ספר או רק בעכו).[1]
דין זה נפסק בשולחן ערוך (חושן-משפט תט, א). אלא שהשולחן ערוך סייג את דבריו, וזו לשונו: "אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי. אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות נראה דשרי". אף שאצלנו לא מיירי במדבר, והוא אינו מזיק לשדות של יהודים (ויל"ע דאם הטעם משום גזל ומזיק, מדוע הותר בגוי). יש להסתפק בסיפא דברי מרן "האידנא שאין מצוי לישראל בארץ ישראל שדות", דהרי כיום כן מצויים שדות בארץ ישראל. כמו כן, כתב השולחן ערוך (יורה-דעה שי, ג): "מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו - יקבר וישלם מביתו. וכמה ישלם? אם הוא בארץ ישראל משלם בגסה חצי דמיו ובדקה רביע דמיו, ובחוץ לארץ בין בדקה בין בגסה חצי דמיו. והאידנא שאף בא"י אין רוב שדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה אפי' בארץ ישראל הלכך אפי' בא"י אף בדקה משלם חצי דמים".
וחזיתי שכתב הכפתור ופרח (פרק י) לחלוק על השיטה שאין מצוי כיום שדות לישראל ומותר לגדל, דהרי טעם התקנה משום מצוות יישוב ארץ ישראל, ומצווה זו לא בטלה. ועיין במחלוקת זו בין השו"ע לכו"פ בשו"ת שבט הלוי (ד, רכז) ובשו"ת מענה לשון (ד חושן-משפט יב אות ה). וכתב הגר"י אריאלי (עינים למשפט, סנהדרין כה, ב): "ועין שולחן ערוך שהאידנא דאין שדות לישראל שרי אף בארץ ישראל. לפי זה כהיום שב"ה השדות לישראל ודאי שאסור, וכן עין כפתור ופרח".
ובספר פאת השולחן (הל' ארץ-ישראל א, סקמ"ז) דייק מרש"י דכל הדין בעניין שדות ישראל תליא במציאות ישראל באדמתם. ועיין בזה בספר מנחת יהודה ליפקוביץ (בב"ק עט, ב אות פב) ובספר משפטי חיים (א, יא).
וחשבתי להוסיף בשאלתנו ולומר דאם האיסור לגדל בהמה דקה הוא משום יישוב ארץ ישראל, הרי בנדו"ד של החוות והרועים שיוצאים עם הצאן (בשומרון), זהו דרכם להשיג שלטה בשטח ולזכות ליישב את ארץ ישראל ולחזק את האחיזה בארצנו, וממילא הם מרבים במצוות יישוב הארץ, ולא חלילה ההפך.[2]
יתרה מכך, ראיתי דבשו"ת הר צבי (חושן-משפט קלו) כתב דכיוון שבמשך הזמן נתבטל האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו אלא ע"י מנין חדש, וכל זמן שלא גזרו מחדש אין להחמיר (ואין לנו לגזור מעצמנו גזירות חדשות):
נשאלתי אם בזמננו אנו מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שהרי טעם זה של השו"ע שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות אינו קיים כהיום שבחסדי השי"ת גאלנו מעול הגוים ורוב ארץ ישראל היא ביד ישראל. ולכאורה יש לומר דחזר האיסור למקומו אחרי דעכשיו מצוי שדות בידי ישראל.
והשבתי שלדעתי יש לדון בענין זה להיתירא ולומר דכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור והותר לישראל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל שוב אינו חוזר הדבר לאיסורו, דהואיל ופעם אחת נתבטלה גזירת חכמים כבר נפקע האיסור לגמרי ונתבטלה התקנה לעולם וצריך מנין חדש לאיסורו, וכל זמן שלא נגזר מחדש הרי הוא כגזירה חדשה שאין עושין מעצמנו גזירות חדשות.
עוד הוסיף בזה בשו"ת דבר יהושע (ה חושן-משפט ו) דאם היה כוח בין דין יפה, היה טוב ונכון לקיים את הגזירה שלא לגדל בהמה דקה גם בימינו, אך מכיוון שרוב הציבור לא ישמע לבית דין בזה, אין חיוב על היחידים לקיים תקנה זו והם רשאים לגדל, ולכן שרי לגדל בימינו בהמה דקה (אך יש לשמור שלא יזיקו לשדות אחרים משום גזל). וע"ע בזה בשו"ת ציץ אליעזר (ז, כה אות ד) במה שהעלה להתיר, והביא ראיה מהגמרא תענית (כה, א) דשרי לגדל אם בטוח שלא יפסידו (וכן אולי ניתן לדייק דהתירו לצורך מצווה, שם מיירי בהשבת אבידה. ויל"ע ממה שכתב בשו"ת ציץ-אליעזר כ, יג אות ה). וע"ע בשו"ת יביע אומר (ג חושן-משפט ז), בספר עמוד הימיני לגר"ש ישראלי (סי' כג) ובספר חשוקי חמד (עמ"ס בב"ק עט, ב).
וכ"כ להתיר בספר משפטי אמת (ח"ד סי' תט אות ב) משום צורך פרנסה ומפני שבעליהן נזהרין שלא יביאו הבהמות לידי הפסד. וכן התירו לגדל גם בשו"ת ארץ אפרים (א, נה) ובשו"ת דברות אליהו (ח, קלה). ועיי"ש, שציין דהוי תיקנו להתיר משום תועלת לחברה בהקמת יישובים ויש בזה גם תועלת לפרנסה וסיים הדברות אליהו: "הואיל ונדון זה הוא מדרבנן ויש מקילים, הרי ככלא הוא בדרבנן לקולא ושרי לגדל בהמה דקה בזמן בזה בא"י". והכי הובא בספרים שהורה החזו"א להתיר (ארחות רבנו ח"ג עמוד קצח. בספר מעשה-איש ח"ד עמוד רכח. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ד, רכז ששמע הגרח"ק מהחזו"א). וכן הובא בשו"ת שערי חיים רוטר (א, קצה) מהגרח"ק.
ומצאתי דכתב הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים במצוות התלויות בארץ, סי' קד. בתאריך כ"ט תשרי תשי"א): "היום כל הארץ בידינו ומן הראוי להעיר את תשומת לב הממשלה להחזיר את האיסור ליושנו. אך יתכן שזה מאד לטובת הפרחת הישוב שיגדלו בהמה דקה. ואם הממשלה מוצאת שכך הוא, נפל הטעם של גזל, שזהו לטובת המדינה ולב כל הציבור מוכן לכך. ואפשר לחזק את השמירה ע"י המשטרה".
וחזיתי דהאריך בזה בספר חבל נחלתו (כו, נו) וסיכם את תשובתו בהאי לישנא: "נמצא שבימינו אין לאיסור גידול בהמה דקה על מי לחול. מגדלי בהמה דקה בדירים מסודרים של גידול אינטנסיבי מותרים עפ"י הרמ"ע מפאנו. ומגדלי בהמה דקה הרועים את בהמותיהם רועים במדבריות ובהרים ומוגבלים ע"י המדינה במקומות ובשטחים מדויקים, ואם יחרגו יקבלו קנסות, ואם יזיקו לשדות אחרים יתבעו וישלמו. ממילא אין לאיסור על מי לחול". וכן ראיתי דהעלה הגר"ד ליאור בשו"ת דבר חברון (ג, שנו) דהיכא שמועיל לשמירה על הארץ ולהיאחזות בה, לא אסרו את הגידול של הצאן (בהמה דקה).
אך יש החולקים על כך וסבורים דגם בזמן הזה אין לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. והכי עולה מדברי שו"ת להורות נתן (טז, פ), שו"ת שבט הלוי (ד, רכז. יא, רנח), שו"ת דברי חזקיה (ח"א עמוד סא), שו"ת ברכת אוריאל (א, עא) וכן העלה הגריש"א (קובץ-תשובות ד, קצט. אשרי האיש חושן-משפט מ, קיג). ואף שהגריש"א (בקובץ תשובות) ציין דיכולים למחול והתיר באופן זה הכבשים, זהו דווקא במקום מסויים ולא בכל ארץ ישראל, וזו לשונו: "וחזיתי בתקנות פתח תקוה (שכפי הנראה הכל נעשה בהסכמת הגריל"ד זצ"ל, ובכתב ההתקשרות נאמר: וכל הנהגות של החברה יהיו רק על פי פקודתי בכל דבר, וכל התקנות המוסכמים ממני - קבלנו עלינו לשמור ולעשות), ושם נאמר, "בדבר איסור גידול בהמה דקה - קבלנו בדרך תקנה לוותר איש לאחיו והרשות נתונה לכל אחד לגדל כבשים, ולא עזים דברירי הזיקא, ובפירוש נאמר אם יזיקו ישלמו כדין אך ההיזק שהניזק והמזיק אינם יודעים מזה אז מחול לכל אחד מבני החברה".
וע"ע בפוסקים[3] שהאריכו לדון בעניין גידול בהמה דקה בימינו בארץ ישראל ובהם: בשו"ת דובב מישרים (ג, א סק"ד), בשו"ת ישיב יצחק (ד, מב), בשו"ת ישא יוסף (ז חושן-משפט עה), בשו"ת שבט הקהתי (א, שמג), בשו"ת פקודי הלוי (ב חושן-משפט מו), בשו"ת תשובות והנהגות[4] (ד, שכב), בשו"ת הליכות שבא (חושן-משפט ח) ובשו"ת עטרת פז (ח חושן-משפט י). ועיין במאמרו של הגרז"נ בקובץ תחומין (יז עמודים 61-65): גידול בהמה דקה במקום מרוחק.[5]
♦
כשרות לעדות לרועה בהמה דקה
הגמרא בסנהדרין (כה, ב) אומרת כי בין הפסולין לעדות הרועים, וזו לשון הגמרא: "תנא: עוד הוסיפו עליהן הרועים, הגבאין, והמוכסין. רועים, מעיקרא סבור: אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה - גזרו בהו רבנן".הרמב"ם בהלכות עדות (י, ד) פסק לדינא דהם פסולים: "וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמן הרי הן פסולין שחזקתן פושטין ידיהן בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ופרדסים של אחרים. ולפיכך סתם רועה פסול, ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין אבל בחוצה לארץ כשרין". וכ"כ הסמ"ג (לאוין ריד): "הרועים, אחד הרועה בהמה דקה ואחד הרועה בהמה גסה של עצמו, הרי אלו פסולים שחזקתן פושטין בגזל ומניחין בהמתן לרעות בשדות ופרדיסות של אחרים. ולפיכך אמר רב יהודא שם סתם רועה בהמה פסול לעדות (שם). ומגדלי בהמה דקה בא"י פסולין, אבל בח"ל לארץ כשרים (שם ובפי' מרובה דף עט). ומותר לגדל בהמה גסה בכל מקום (סנהדרין דף סה)".
וכן פסק השולחן ערוך (חושן-משפט לד, יג): "העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם... וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמם הרי הם פסולים שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ובפרדסים של אחרים". ויל"ע מדוע השו"ע פסלם, הרי הוא כתב במפורש (תט, א) כי "האידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות נראה דשרי". וכן פסק השולחן ערוך גם ביורה דעה (שי, ג) שהבאנו לעיל.
ומצינו בבדק הבית (בית-יוסף סי' לד אות כד) כי האידנא דליכא לישראל שדות בא"י, מדלי בהמה בארץ ישראל כשרים לעדות. ויל"ע אם זהו גם בימינו (וע"ע בבית-יוסף חו"מ תט). אלא שישנם פוסקים רבים הסבורים דלא קבלנו לדינא את דברי בדק הבית אלא מה שפסק בשו"ע (עיין יד-מלאכי כללי השו"ע אות טו בשם הכהנ"ג. שו"ת שמש ומגן א או"ח יא). וע"ע בזה בספר בית מתתיהו (ז, מב עמוד רסח).
אולם נראה ע"פ מה שציינו לעיל, דכיוון דרבים מתירים לגדל בהמה דקה בימינו, ובייחוד דמיירי שמוסיפים ביישוב הארץ, ממילא יש לומר דהם כשרים גם לעדות.
♦ ♦ ♦