א. שיעור שהייה
איתא במתני’ לב. "אם שהה כדי שחיטה פסולה, ר’ שמעון אומר אם שהה כדי ביקור". ובגמ’ אמר רב כדי שחיטה אחרת, והיינו דלא תימא כדי שיגמור שחיטתו זו שכבר התחיל בה ותו לא, קמ"ל דאינו פסול משום שהייה אלא א"כ שהה כדי שחיטה אחרת מתחילתה (רש”י).
עוד איתמר התם: אמר רב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, ושמואל אמר אפי’ בהמה לעוף. וכן כי אתא רבין אמר ר’ יוחנן אפי’ בהמה לעוף. ובהמשך איתא דבמערבא אמרי דקה לדקה וגסה לגסה.
עוד שם: ר’ חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט. ותמהה הגמ’ "יביא אפי’ מעלמא, נתת דבריך לשיעורין". אמר רב פפא עומדת להטיל [עומדת כאן ומחוסרת הטלה לארץ (רש"י) איכא בינייהו [גירסת רש”י, ופירושו בין רבי חנינא לר’ יוחנן, עי’ לקמן]. אמרי במערבא משמיה דרבי אסי ברבי חנינא, כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה.
ולכו"ע הלכתא כת"ק, דשיעור שהייה בכדי שחיטה אחרת. ושיעור שחיטה אחרת פסק רש"י (ד"ה דקה לדקה) דמשערינן בכדי שחיטת עוף לעוף דקה לדקה וגסה לגסה, וביאר דאע"ג דקי"ל רב ור’ יוחנן הלכה כר’ יוחנן, שאני הכא כיון דקם ליה ר’ יוסי בר’ חנינא בשיטתיה דרב [דהא אמר בכדי שחיטת דקה לדקה, וממילא שמעינן דה"ה עוף לעוף]. וכ"כ התוס’ בשם בה"ג, וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק והמרדכי [הובאו בב"י].
אולם בשם ר’ חננאל כתבו התוס’, דפסק כרבי יוחנן ושמואל דמשערינן כדי שחיטת בהמה גסה גם לעוף, וכ"כ הרא"ש (סי’ ט) בדעת הרי"ף.[1]
ובעניין אי משערינן בכדי הרבצת הבהמה כתב הרא"ש דלפי רש"י אפשר דלא פסק כר’ יוסי בר’ חנינא אלא במה שהוא מכריע בין רב ור’ יוחנן, אבל במה שרב ור’ יוחנן ושמואל שוין, דלא בעו אלא כדי שחיטה בלא הרבצה, לעולם אין הלכה כר’ יוסי בר’ חנינא. וכ"כ בעל המאור, וכן הוא בשאר הראשונים הנ"ל שפסקו כרש"י.
אולם הרא"ש דחה את גירסת רש"י דאמר רב פפא עומדת להטיל "איכא בינייהו", דהא רב פפא לא בא אלא לתרץ קושיין דנתת דבריך לשיעורין. ולכן כתב דנראה כגירסת הספרים דגרסי "אמר רב פפא בעומדת להטיל", כלומר דהא דאמר ר’ חנינא עד שיביא בהמה אחרת, היינו בעומדת כאן ואינה מחוסרת אלא הטלה. ולפי גירסא זו אין חולק על ר’ חנינא, דכל שאר האמוראים לא איירו בהא אלא רק פירשו בשחיטת איזו בהמה מדובר במשנה, ומה שלא פירשו הם בא ר’ חנינא ופירש, דאף ההרבצה בכלל כדי שחיטה אחרת.
וכתב הרא"ש שכן משמע מדברי הרי"ף, שכן הביא את דברי רב ושמואל ור’ יוחנן, ופסק הלכה כר’ יוחנן ושמואל, ובכל זאת הביא את דברי ר’ יוסי בר’ חנינא. ולכאו’ מאחר שפסק הלכה כר’ יוחנן דמשערין בבהמה אף לעוף, איך הביא דברי ר’ יוסי בר’ חנינא דדקה לדקה וגסה לגסה. אלא ודאי לא הביא את דבריו אלא למה שאמר כדי שיגבינה וירביצנה וישחט [לאשמועינן דאהא לא פליגי שמואל ור’ יוחנן], ובמה דסיים דקה לדקה וכו’ אכן לית הלכתא כוותיה. [ומה שלא הביא דברי ר’ חנינא שגם הוא אמר שמשערין בהרבצה, ובהכי הוה ניחא טפי, כי הוא לא חולק בעניין דקה לדקה, והלכתא כוותיה בכל דבריו. י"ל לפי שר’ יוסי בר’ חנינא ביאר את השיעור יותר, דהוא בכדי הגבהה והרבצה, ור’ חנינא לא הזכיר אלא הטלה.]
ולפי זה הסתפק הרא"ש לפסק הרי"ף, האם גם לעוף מקילנן לשער בכדי הגבהה והרבצה דבהמה גסה, או דלמא אין לשער אלא בשחיטת הבהמה בלבד. וכתב דמסתבר דבשחיטת הבהמה לחוד משערינן, ולא מקלינן כולי האי בעוף לשער אף בהגבהה והרבצה דבהמה. וכתב דבהכי י"ל עוד למה הביא הרי"ף את דברי ר’ יוסי בר’ חנינא דדקה לדקה [וה"ה עוף לעוף] אף דאין הלכה כמותו, משום דאף שלהלכה א"צ לשער בשחיטת אותו המין דוקא, אבל את ההגבהה וההרבצה כן משערין בשל אותו המין. ולכן בדקה משערינן בהרבצת דקה ושחיטת גסה, וכן בעוף לא משערין בהרבצת בהמה אלא רק בשחיטת בהמה. [ולכאו’ היה לנו לשער באחיזת העוף, שהוא כעין הגבהה והרבצה דבהמה. וכן הקשה במעדני יו"ט (אות צ) אמאי לא כתבו כן בטור ובקיצור פסקי הרא"ש, ותי’ דהרא"ש לא ברירא ליה למימר הכי אף לקולא בעוף, ורק לחומרא אמר הכי בדקה.] וכתב דכן משמע גם מדברי ר’ חנינא, מדקאמר כדי שיביא בהמה "אחרת", ומשמע דהיינו כיוצא בזו.
והרמב"ם (שחיטה פ"ג הל’ ג) פסק דשיעור שהייה בכדי שיגביה וירביץ וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה, ולעוף כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. ותמה עליו הרא"ש, דמאחר שכתב דמשערין דקה לדקה, למה נקל בעוף לשער בבהמה, וגם א"כ למה מקילין רק בבהמה דקה לעוף, הוה ליה לשער בבהמה גסה.
אולם בר"ן כתב ביאור אחר בדעת הרי"ף, וע"פ זה מבוארת גם דעת הרמב"ם. והוא, דס"ל להרי"ף דר’ יוסי בר’ חנינא אתא לפרש מילתייהו דרב ושמואל ור’ יוחנן, ובעוף לא מיירי כלל. ולכן משערינן בדקה לדקה ובגסה לגסה, כדבריו, ובעוף פסקינן כר’ יוחנן ושמואל, דאמרי אפי’ בהמה לעוף. ולית להו סברת רש"י דאם לדקה משערינן בדקה, כל שכן שיש לשער בעוף לעוף [דיותר חלוק עוף מבהמה ממה שחלוקין דקה מגסה (ע"פ תוס’ ד"ה ושמואל)]. אלא הרי"ף והרמב"ם ס"ל דהכי גמירי הלכה למשה מסיני, ואין למדין בק"ו (וכ"כ הרשב"א בחידושיו, הובא בב"י). [או דהכי קי"ל, דעוף חיותו רב משל בהמה לעניין זה (ב"י).] וכתב שכן היא דעת הגאונים. וכן משמע מדלא אדכיר ר’ יוסי בר’ חנינא אלא דקה לגסה, הרי שאין אלא שני שיעורים, וי"ל דעוף בכלל שיעורא דדקה וכמ"ש הרמב"ם (ב"י, וכן הוא ברשב"א שם).
והב"י הסכים לפי’ זה, דבהכי הרמב"ם קם בשיטת הרי"ף רביה וכדעת הגאונים, ובהכי שפיר ניחא מה דהביא הרי"ף את דברי ר’ יוסי בר’ חנינא, דדברי הרא"ש ליישב זאת דחוקים הם.
ולעניין הלכה כתב הב"י, דלעניין מעשה יש להחמיר כמ"ש רש"י ובה"ג וסמ"ג וסמ"ק והמרדכי, ומיהו במקום הפסד מרובה יש לסמוך על דברי הרמב"ם, שהם כדברי הרי"ף לפירוש הר"ן. וכבר כתבו כן הרשב"א בתורת הבית (בית ב’ שער א’) ובעל המאור לחוש לדעת רש"י.
והרמ"א (סע’ ב) כתב שהמנהג פשוט במדינות אלו להטריף כל שהייה אפי’ במשהו, בין בעוף בין בבהמה, ואין לשנות. ובדרכ"מ כתב שכ"כ המהרי"ו דאין אנו בקיאין בשיעור שהיות. וכתב הש"ך (סק"ז) דהיינו אפי’ במקום הפסד מרובה, ושכ"מ בדרכ"מ ושאר אחרונים, וכן מפורש בב"ח, דלא כהלבוש. וראה עוד לקמן מה שהעלה התבו"ש להלכה ולמעשה.
♦
כדי שיגביהנה וירביצנה
הנה רב פפא ביאר את דברי ר’ חנינא, דבא להוסיף לשיעור שהייה כדי שיטילנה לארץ, ובמערבא אמרי משמיה דר’ יוסי בר’ חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה. ובדברי הרא"ש הנ"ל מבואר דהיינו הך, וביאר במעדני יו"ט (אות ס’) שאופן הטלתה לארץ הוא ע"י זה שמגביהה ומטילה לארץ, והיינו הגבהה והרבצה.וראיתי ברבינו גרשם, שגירסתו כדי שירביצנה ויגביהנה, ופי’ כלומר ויגביה צוארה לשחוט.
♦
כדי שחיטה שלמה או לא
הרא"ש הביא שהרמב"ם כתב שיעור שהייה בכדי שישחוט שחיטה "גמורה", וכתב דמשמע דהיינו כל הסימנים. וחלק ואמר דלא מסתבר כן, דברוב סימנים סגי. ואע"ג דמקילין להצריך כדי הרבצה, היינו מפני שהיא תחילת שחיטה, דבלא הרבצה אי אפשר לשחוטה, אבל מכי שחט רוב סימנים אזלא לה הכשר שחיטה. וכ"כ הרשב"א (תורת הבית בית ב’ שער א’) דמשערין בשחיטת רוב סימן אחד בעוף ושנים בבהמה.וגם הר"ן כתב להסתפק בזה, וכתב דמסתברא דברוב סימנים משערינן כיון דמדאורייתא בהכי סגי אף לכתחלה, מסתבר דבהך שחיטה גמירי, אולם סיים דאיכא מ"ד שבכל הסימנים משערים דמ"מ איתנה בשחיטה. [ועי’ להלן בדעת רש"י בשהייה במיעוט בתרא, דמדאורייתא בעינן לכתחלה שחיטת כל הסימנים.]
והב"י הביאם, וכתב שאע"פ שהביא הר"ן י"א שבכדי כל הסימנים משערים, סברת יחיד היא נגד כל הני רבוותא. ומקודם כתב דאף הרמב"ם י"ל דשחיטה גמורה היינו ברוב סימנים, דבהכי מתכשרא ונגמרת שחיטתה. וע"ע בדברי הרמב"ם לקמן.
עוד כתב הר"ן (מובא גם בב"י) דבודאי משערים גם בעור שכנגד הסימנים, דשיעור שחיטה כדרכה גמירי.
ומכל הני מוכח, דעכ"פ משערין מתחילת שחיטה ולא בחצי קנה פגום ובשחיטת משהו. וכתב התבו"ש (סק"ו) שכן מוכח גם בתשובת הרשב"א (סי’ קטז) שכתב דמריטת נוצה בעוף לא מצטרף, אלמא דוקא במריטה אין משערין [דיכול לשחוט בלעדיה], אבל מנוצה ואילך - דהיינו העור וחצי הסימן, משערינן.
וכתב התבו"ש דאם באנו לסמוך לשער בכדי הגבהה והרבצה במקום הפסד מרובה, ודאי יש גם לסמוך על הרשב"א והר"ן שיש לשער בשחיטת רוב סימנים עם העור. אבל אם באנו לחוש לדעת רש"י וסיעתו, יש להסתפק נמי שמא יש לשער בחצי קנה פגום, שכ"כ התרומת הדשן (סי’ קפה) “דקי"ל שהיית העוף במשהו, כמו שחיטתו, שהרי אם מצא חצי קנה פגום מוסיף עליו כל שהו וכשר". וכתב התבו"ש שדין זה שייך גם בבהמה [דשיעורה יהיה משהו קנה ורוב וושט]. וכ"כ האגודה.
וכתב התבו"ש לבאר שכן גם כוונת הרמ"א, שהוסיף בשו"ע תיבת "עד”: כדי שיגבינה וכו’ וישחוט "עד" רוב הסימנים. ור"ל דלא בעינן כל הרוב, רק שישחוט עד הרוב, ומעיקרא היה כבר חצי קנה פגום.
אולם הש"ך (סק"ג) ביאר את כוונת הרמ"א לחידוש הב"י ברמב"ם.
דהנה הרא"ש כתב בשם הרמב"ם (שחיטה פ"ג הל’ ד) “אם שהה כדי שיגבינה וירביצנה, וכדי שישחוט שחיטה גמורה, הרי זו ספק נבלה". וכנ"ל, הקשה על מאי דמצריך שחיטה גמורה. ועוד תמה למה כתב הרמב"ם דהוי רק ספק נבלה, והרי בגמ’ לא מצינו בדבר ספק.
והב"י כתב דהגירסא הנכונה ברמב"ם היא "אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט סימנים בלבד, ולא כדי שחיטה גמורה, הרי זו ספק נבלה". אולם גם לגירסה זו צ"ע למה הוי ספק נבלה, הרי כל שלא שהה כדי שחיטה כשרה.
ורבינו ירוחם (נתיב טו ח"ג) יישב דהרמב"ם מפרש בעיא דגמ’ "שהה במיעוט סימנים מאי" הכי, וכ"כ הרשב"א (תורת הבית שם). והקשה הב"י על דבריהם, דמקודם כתב הרמב"ם "ואם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה ושחט, שחיטתו פסולה, ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה", הרי דכל מה שפחות משהייה פסולה, דהיינו כדי שחיטה גמורה של רוב הסימנים, הרי היא כשרה. ואיך א"כ הוא כותב לאחר מכן דהויא ספק נבלה.
וכתב הב"י שאפשר ליישב שאם שהה כדי שישחוט כמו מיעוט סימנים, כיון שהדבר משוער באומד הדעת, אפשר שיסבור שלא שהה כדי מיעוט, ובאמת שהה כדי שחיטת הרוב, ומש"כ מקודם אם שהה פחות מכדי זה, היינו ששהה רק כדי הרבצה בלא שחיטה כלל. ואפשר שכן גרס הרמב"ם בגמ’ שהה "כ"מיעוט סימנים מהו, וכיון שעלתה בתיקו הויא ספק נבלה. ובכס"מ פירש דאף להרמב"ם, אם שחט מיעוט ממש אין ספק דכשרה, ובכלל מה שכתב פחות מכדי זה הוא. ומה שכתב ספק בכמו מיעוט סימנים, היינו "ששהה מעט קט משחיטה כשרה אלא שחסר דבר מעט ביותר שכמעט אינו נרגש". והיינו שכתב הרמב"ם כמו מיעוט סימנים בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה, כלומר שנותר רק מיעוט סימנים להגיע לשחיטה גמורה.
וכתב הש"ך שלזה הפי’ כיון הרמ"א בהוסיפו תיבת וישחוט "עד" רוב הסימנים, דהיינו אפי’ לא כדי שחיטת רוב, אלא עד סמוך לרוב, שחיטתו פסולה [מספק].
אולם התבו"ש תמה על פירושו, דהרי שאר כל הפוסקים לא הסכימו לפירוש הרמב"ם בהך בעיא, וגם פי’ הב"י ברמב"ם דחוק מאד, כמ"ש האחרונים, והרמ"א לא הביאו בדרכ"מ, ולמה יגיה כן בשו"ע בסתם, ועכ"פ הוה ליה לכותבו ביש אומרים.
ובאמת גם הש"ך בנקודות הכסף דחה את ביאור הכס"מ, וכתב לבאר דלרמב"ם הוי ספק אפי’ רק שהה כדי תחילת שחיטת מיעוט הסימנים, עי"ש, והוא כפי’ הב"י.
ובפת"ש (סק"א) כתב בשם תפארת למשה לבאר תוספת תיבת עד דהרמ"א, דאדרבה בא להוסיף את העור והבשר עד שיגיע לרוב הסימנים.
והתבו"ש (שם) כתב לבאר בדעת הרמב"ם כדברי התרוה"ד והאגודה הנ"ל, די"ל שכדי שחיטה היינו בחצי קנה פגום. [וע"פ זה אין להקשות סתירה ברמב"ם, כמו שהקשה הב"י, שבפחות מכדי שחיטה כשרה ואחר כן כתב דהוי ספק בשהה כדי מיעוט סימנים. דכדי שחיטה שכתב ברישא יש להסתפק בה שמא היא כשהיה חצי קנה פגום]. ואף דהרמב"ם אית ליה שיעור שהייה בהרבצה והגבהה. ומסתבר א"כ דיש גם לשער בצואר שלם, אין להקשות כן, דהא הלכה למשה מסיני היא, וי"ל דהכי קיבלו.
ובאמת גם לסיעת רש"י אין זה ברור שיש לשער בחצי קנה פגום, דבסמ"ק (מצוה קצז), אע"ג דלא ס"ל הגבהה והרבצה, הסתפק אם משערינן גם בחיתוך העור, הרי דרק בעור נסתפק אבל בצואר שלם ודאי משערין. וכן במרדכי (סי’ תרו) כתב שכדי שחיטת רוב סימן אחד בעוף הוא מהר מאד, הרי דעכ"פ משער בסימן שלם. והובאו גם הם בתבו"ש, וכתב דכ"מ קצת מסתימת שאר הפוסקים. ומ"מ הסיק דיש לחוש לתרוה"ד והאגודה, אף במקום דלא נהגו כהרמ"א, אם לא בהפסד מרובה.
ולענ"ד נראה דאף ברש"י גופיה מוכח שמשערין בצואר שלם, דאמר רב כדי שחיטה אחרת, ופרש"י "ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא", ולכאו’ הוא מוכרח בביאור הגמ’. אלא א"כ נימא דרק לעניין הושט איתמר דמשערין בכדי שחיטת בהמה אחרת, ובקנה לעולם בחציו פגום קיימינן, או דבעיא דשהה במיעוט סימנים פליגא עליה. וצ"ע.
♦
באיזה סכין ובאיזה שוחט משערין
עוד כתב התבו"ש להסתפק, אם משערין בסכין זה ששוחט עכשיו ובאדם זה, או שמא יש לשער בחדות סתם סכינים וזריזות סתם שוחט. וכתב לפשוט מפי’ ר’ אושעיא לבעיא דשחט במיעוט סימנים מאי, דאיבעיא בשוחט בסכין רעה את הקנה ואח"כ הוושט, האם בשחיטת מיעוט האחרון של הקנה הוי שהייה, כיון שאינו נצרך להכשר שחיטה. ואם איתא דבהאי סכין ובהאי שוחט משערינן, ליכא לאיסתפוקי, שכן ודאי אינו שוהה באותו המיעוט כדי שחיטת רוב סימנים בסכין רעה כזו. אלא ודאי אין משערין בסכין ואדם זה.אלא שכתב עדיין להסתפק שמא יש לשער דוקא בסכין החד ביותר, ובשוחט הזריז יותר, דכל שיעורי דאורייתא להחמיר. עי"ש באורך.
ולמסקנה כתב השמ"ח (סע’ ג) דנראה לו דאפי’ במקומות דלא נהגו כמ"ש הרמ"א, דמטריפין אפי’ בשהייה משהו, אין להקל אלא בהפסד מרובה, בבהמה כדי שיגביה וירביץ וישחוט גסה לגסה ודקה לדקה [כדעת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם וכמו שפסק השו"ע], ובעוף כדי שחיטת רוב שנים בגסה בלא הגבהה והרבצה [כדעת הרי"ף לפי הרא"ש, ולא כמו שכתב הב"י להקל כפי’ הר"ן לרי"ף, דס"ל כדעת הרמב"ם דהוא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט. דהתבו"ש (סק"ז) כתב דאין הכרע בביאור דברי הרי"ף, ולכן אין להקל אלא כפי’ הרא"ש. ועוד, דבסוגיא דזבחים (סה.) משמע דשהיית עוף זוטר טפי, וכדעת רש"י]. וצריך לשער ברוב סכינים, שהם יפים לשחוט, וברוב שוחטים, שהם זריזין. ומשמע שהכריע לחומרא דיש לשער בשוחט וסכין החריף ביותר. אולם בתבו"ש סיים בספק זה: “ואין בידי להכריע שפיר בהא, כי אם לצורך גדול והפסד מרובה", ומשמע שבהפסד מרובה וצורך גדול יש לסמוך לשער בסתם סכינים ושוחטים. ונראה באמת לפרש כן את כוונתו גם בדבריו בשמ"ח הנ"ל.
[ויש לעיין לצד החמור, האם יש לשער גם בבהמה הרזה ביותר ולא ברוב בהמות].
ובכה"ח (סקי"ג) כתב, שמנהג ירושלים וכן בבגדאד כדברי הרמ"א, לפסול כל שהייה אפי’ משהו, אפי’ ואפי’ בהפסד מרובה, ושכמדומה שכן המנהג ברוב העולם כולו, בין האשכנזים בין הספרדים, ואסור לפרוץ גדר.
♦
ב. גדר שהייה
תנן במתני’ (לב.): “נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט, אם שהה כדי שחיטה פסולה".
לכאו’ צ"ע מאי קמ"ל בג’ דוגמאות שהייה אלו. והיה אפשר לדייק שדוקא בנאנס כעין אלו הוי שהייה, או שדוקא בנתעסק בעניין אחר או בשהחליפו שוחט אחר הוי שהייה, וכיוצא בזה. אולם באמת כל זה אינו נכון להלכה, כדלקמן.
בלב אריה הביא שהר"ש (כלים פ"ה משנה ב’) כתב שזו אחת מהמשניות שנקטו כמה דוגמאות, אע"ג דלא איצטריך.
אולם הלב אריה כתב שבכל זאת נראה לו לתת טעם לדוגמאות אלו - דבנפלה סכין והגביהה הוי צורך שחיטה, והוה אמינא דדוקא בה אינה שהייה אלא בכדי שחיטה אחרת, לכן תנא נפלו כליו, שאף שהסיח דעתו מהשחיטה אינו פסול אלא א"כ שהה כדי שחיטה. ועף ובא חבירו ושחט איצטריך, דאף דהחליפו אחר, אינה שהייה אלא א"כ עבר זמן כדי שחיטה אחרת. [וע"ע לקמן בעניין בין באונס בין ברצון, ובדברי הב"ח בהערה שם.]
והנה הרמב"ם (שחיטה פ"ג הל’ ב) נקט: הרי שהתחיל לשחוט "והגביה ידו" קודם שיגמור השחיטה, ושהה, בין שוגג בין במזיד בין באונס", וכ"ה בטור ובשו"ע (סע’ א). והש"ך (סק"ב) כתב דה"ה לא הגביה ושהה, אלא אורחא דמילתא נקט.
ואם לא הגביה ידו וגם לא הפסיק מלהוליך ולהביא, אלא שהפסיק הסכין מלחתוך כשיעור שהייה. בפמ"ג כתב לדייק מדברי הש"ך הנ"ל, דאינה חשובה שהייה, דאי לאו, הוה ליה לאשמועינן רבותא, דלא רק בלא הגביה הוי שהייה, אלא אפי’ הוליך והביא בלא חתיכה פסול. ושכ"מ גם מהים של שלמה, שכתב לגבי סכין רעה, אפי’ כל היום ש"מתעסק" לחתוך הסימנים, והיינו אפי’ באמת אינו חותך, אלא רק מוליך ומביא בניסיון לחתוך.
אולם התבו"ש (סקט"ו) כתב דאף דמשמע קצת מלשון הפוסקים כן, אבל ר’ ירוחם (נתיב טו ח"ג) כתב גבי השוחט בסכין רעה דשחיטתו כשרה "ומיירי ששוחט בכל פעם מיעוט, שאין בו שהייה, שאם היה בו שהייה שאינו חותך אלא לפעמים, היו כל השהיות מצטרפות ושחיטתו פסולה". והוסיף התבו"ש שכ"מ גם בתרומת הדשן (סי’ קפה) דאע"פ שיודע שלא עמד מהוליך והביא, כל שלא חתך הוי שהייה. [אולם לכאו’ יש לדחות, דהתם מיירי בנמצא גמי, כדלקמן, ואף שמוליך ומביא, י"ל דאינו מתעסק בחתיכת הסימנים אלא בחתיכת הגמי, דאי לאו גמי היה שוחט את הסימנים במהרה. וצל"ע.]
וכתב התבו"ש שכן מוכח גם בגמ’ (לב.), דאיתא "אמר רבא השוחט בסכין רעה, אפילו כל היום כולו כשרה. בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו, ותפשוט ליה מדידיה [רש”י: דהשוחט בסכין רעה, ואלמא לא מצטרפי, דקס”ד אפי’ הפסיק קמיירי אלא שלא שהה בפעם אחת כשיעור], התם בדלא שהה". והקשה התבו"ש - מאי קס"ד דמיירי ששהה בסכין רעה, וכי אין יכול להוליכו ולהביאו כל זמן השחיטה [דמאי דאמר אפילו כל היום, ודאי גוזמא הוא ולאו דוקא]. אלא ודאי אפי’ מוליך ומביא הוי שהייה כל שאינו חותך, ולכן ס"ד דבסכין רעה אינו תמיד חותך, ותפשוט מיניה, ומשני בדלא שהה, דהיינו שתמיד היה חותך. או דס"ד דאף שתמיד חותך הויא שהייה, כיון שאינו חותך הרבה בכל הולכה, ומשני דהא לא הוי שהייה.
ולכן כתב התבו"ש דהא דכתבו הפוסקים כל שמתעסק לחתוך הסימנים, ר"ל שאכן חותך מעט בכל הולכה. והוכיח שכן צ"ל, שכן גם ר’ ירוחם נקט לשון זו שם בעניין אחר. והסיק דהכי מסתבר להחמיר בשל תורה, ושכ"ד הפר"ח (סקי"א).
♦
בין באונס בין ברצון
כנ"ל בלשון הרמב"ם איתא [וכ"ה בשו"ע (סע’ א)] “ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון". ויש שלא גרסו ברמב"ם בין ברצון. וביאר הב"ח שכתב כן משום שבמשנה איתא נפלה סכין והגביהה, דהיינו שוגג, נפלו כליו, דהיינו מזיד, דאינו צריך להגביה את בגדיו באמצע השחיטה, ושחט את הסכין ועף, דהיינו אונס.והתבו"ש כתב (סק"ג) שרש"י (יומא ז. וע"ז נד.) פי’ דרצון ומזיד היינו הך. ותוס’ (יבמות נג:) פי’ דהכי קאמר - בין שאותו מזיד ושגגה נעשו בגלל אונס או רצון.
ולעניינו נלמד דלא שנא אם ידע מאיסור שהייה או לא, וכן אם הוכרח לשהות או שעשה כן ברצון, בכל עניין לא ישתנה שיעור שהייה, לא לחומרא ולא לקולא.
♦
נמצא גמי [ושאר דברים] בוושט
כתב הרמ"א (סע’ א) “ואם נמצא לאחר השחיטה גמי או כיוצא בו מונח בוושט או בקנה ונשחט עמו, טריפה, דודאי הוצרך להשהות מעט בחתיכת הדבר ההוא לאחר ששחט הסימן, והוי שהייה במשהו וטרפה".ומקורו בתשובת התרוה"ד הנ"ל, וביאר שכיון שהגמי דבר רך ואינו מתוח ואילו הסימן מתוח, נמצא שהסימן נחתך במהרה והסכין שוהה בהולכה ובהבאה על הגמי עד שיחתכנו, ולכן ודאי לא שחטם יחד שוה בשוה ממש, והוי שהייה [והובא בש"ך (סק"ח)].
והתבו"ש (סקי"ג) הקשה, דכיון דלא הפסיק מלדחוק את הסכין על הסימן בהולכה והבאה, איך אותו גמי שאינו מתוח יעכבנו מלהמשיך לחתוך את הסימנים? ואפילו אם ע"י כן ייקח יותר זמן לשחוט, לא מצינו מעולם שהשוחט בנחת ייקרא שהייה. וכתב, שאפשר דדבר שאינו מתוח דרכו שמוליך ומביא עליו בלא חתיכה כלל קודם שמתחיל לחתוך בו, כי נשמט מן הסכין, וגם אח"כ פעמים חותך בו ופעמים לא, ואז הוא שוהה גם בסימן. וסיים בצ"ע. והכריע מלשון התרוה"ד במקום אחר בתשובה, דאכן ספק הוא, ולא ודאי ששהה.
ועפ"ז הכריע התבו"ש, דדוקא בעוף יש להטריף, אבל בבהמה, ששיעור שהייתה מעיקר הדין ארוך יותר, פשוט להקל, עכ"פ בהפסד מרובה. ודלא כהב"ח, דכתב שה"ה בבהמה, וכ"מ דעת הרמ"א שלא חילק בזה. אולם בכה"ח (סקי"ח) סיים בדברי הערך השלחן שהסכים לב"ח, שדעת הרמ"א להטריף אפי’ בהפסד מרובה.
ובכנה"ג (הובא בבאר היטב סק"ה) כתב להקל בכל מקום שיש ספק אם חתך גמי, מאחר שזו חומרא בעלמא שנהגו לאסור שהייה משהו, די לנו להחמיר בודאי חתך גמי. ומשמע דהיינו אף בעוף. וכ"כ הכה"ח (סק"כ). [אבל התבו"ש נראה דמחשיב לחומרא דשהיית עוף במשהו מעיקר הדין, ומ"מ נראה דהוא יקל מטעם דאף אם נחתך לא הוי אלא ספק שמא שהה (עי’ פמ"ג שפ"ד ח).]
והב"ח כתב להקל דדוקא בגמי רך ועגול יש להטריף, אבל בעשב ארוך שמונח לאורך הושט אין לפסול אף בעוף, שהרי העשב אמנם אינו מתוח אבל קשה הוא יותר מן הסימן, וא"כ י"ל לפי הסבר התרוה"ד שבזה כן יחתכו בשוה. אולם הש"ך (סק"ח) פליג עליה, ושכ"מ מדברי הרמ"א שכתב גמי "או כיוצא בו" שאין לחלק, וכן בלבוש. וכ"פ בשמ"ח (סע’ ו). וביאר בפת"ש (סק"ה) בשם שו"ת בתי כהונה (סי’ י) דלדעת הש"ך אף שאינו רך כמו הסימנים, מ"מ הסימן קשה ממנו כשהוא מתוח.
ועפ"ז כתב הבתי כהונה דאם נמצא דבר קשה ממש, שמכריע בקשיותו להיות כמו הסימן בהיותו מתוח, כגון קוץ או חיטה שעורה ודוחן, יש להכשיר אף לדעת הש"ך. [ולמעשה סיים דמסתפי לסמוך על זה כיון שלא נזכר חילוק זה בשום אחרון, ורק בספק נחתך, ודאי יש להתיר, ולסמוך על הכנה"ג דמתיר אף בספק חתך גמי.]
ובנמצא הושט מלק שעורין וכדו’, כתב התבו"ש להקל מטעם אחר, די"ל דהסכין עשה מקום לעצמו ועבר בלי שיחתוך המאכל, כל שלא הרגיש השוחט עיכוב בחתיכתו, ודלא כלקט הקמח (הובא בבאר היטב סק"ה) שהחמיר בזה. וכ"כ להקל גם בכה"ח סקכ"ג, אולם בסקכ"ד משמע דמצריך שיראה שלא נחתכו גרעיני השעורה או החיטה.
ובדבר קשה [כגון חתיכת עץ או עצם עבה (נפש אדם כלל ז סקט"ו עי"ש)] שודאי עיכב את שחיטת הסימנים, אין להקל אפי’ בבהמה (שמ"ח סע’ ו).
ובבאר היטב (סק"ה) כתב בשם עולת יצחק דאפילו חוט השערה שנמצא בתוך הסימן פוסל השחיטה. אולם בשמלת אליעזר (על שמ"ח, סקנ"ה) כתב בשם מנחת הזבח דחומרא יתירה היא, וכתב דאולי יש לחלק להקל בשער אדם, שהוא דק, ובשל בהמה וחיה, שהוא עבה, להחמיר. ובכה"ח (ס"ק טוב) הביא בזה מחלוקת, ובשם הזבח"צ (סקי"ב) כתב שמנהג בגדאד להטריף בנמצא חוט של משי או צמר גפן או חוט השערה בתוך הסימנים של העוף. וכתב הכה"ח דמשמע דבבהמה יש להקל. ונראה דהיינו רק בהפסד מרובה, ובזה יש להקל אף למחמירים בגמי.
ואם נמצאת נמלה חתוכה בושט, כתב הכה"ח (סקכ"ח) שהסכמת האחרונים להטריף.
אם בשעת השחיטה נדחה ידו על הקיר וכדומה, או שהסכין נגע בכותל או בקרקע, בכל אלו נוהגים במדינות אלו להטריף משום שהייה, בין בבהמה בין בעוף (שמ"ח סע’ ו). ומשמע דהיינו אף באינו אלא ספק שהייה, מ"מ מחמת המנהג מחמיר אף בבהמה. עי’ פמ"ג (שפ"ד ח). אולם הכה"ח (סק"ל) הביא שבשו"ת מקום שמואל (סי’ כט) פסק להכשיר כל שבדק סכינו אחר השחיטה ונמצאת יפה, וכתב בזבח"צ (סקכ"ח) שכן נוהגים בבגדאד.
ואם חתך השוחט את אצבעו יחד עם הסימנים כאחת, אין זה שהייה, שהאצבע קשה כמו הסימנים (עבודת הגרשוני הובא בבאר היטב סק"ה), אלא שיש לחוש ששהה קצת מחמת ביעתותא (שם בשם עולת יצחק). ודוקא בעוף, אבל בבהמה אין לחוש מספק שהייה משהו. ואם לא הרגיש ולא ראה את החתך עד לאחר השחיטה, אף בעוף מותר (שמ"ח סע’ ו).
ואם חתך את אצבעו של האוחז את העוף, אין לחוש שהשוחט נבעת, וכשרה (באר היטב שם וכה"ח סקל"ה).
ובשחט את המפרקת עם הסימנים, אם יש לחוש לשהייה יתבאר בסי’ כ אי"ה.
♦
ג. שהיות מצטרפות
גמ’ לב. בעי רבא שהיות מה שיצטרפו, ואסקינן בתיקו, ופסקינן לחומרא בשו"ע סע’ ג. [וכנ"ל הכריע השמ"ח דאפי’ אם מוליך ומביא בלי חתיכה הוי שהייה.]
ולמבואר לעיל דמחמירינן שאין בקיאין בשיעור שהייה, ומטריפין אפי’ בשהייה משהו, ליכא נפק"מ בהא, דאפי’ אין מצרפין מטריפין, כמ"ש הרמ"א. ומ"מ נפק"מ למה שכתב הפמ"ג (שפ"ד ט), דמה דאסור רק מצד המנהג יש להקל יותר בספיקו.
♦
השוחט בסכין רעה
ושם בגמ’ אמר רבא השוחט בסכין רעה אפי’ כל היום כולו כשרה, ולהנ"ל היינו שבכל הילוך הסכין חותך, כמו שנתבאר.אולם עוד שם "בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנים מהו, תיקו". ופי’ ר’ אושעיא (בתוס’ ל: סוד"ה החליד), דמיבעיא ליה בכי האי גוונא דסכין רעה, אם שחט בבהמה רוב סימן אחד והוליך והביא במיעוט כל היום לפני שהתחיל בסימן השני, שמא אמרינן שכיון שכבר שחט את רוב סימן זה הוי כאילו נחתך כולו, וכשמוליך ומביא במיעוט הנותר הוי כאילו מוליך ביד או ברגל, שאינו צורך שחיטה, ויש כאן שהייה ופסולה.
ואף שנאמרו בדבר פירושים אחרים, כמו שיתבאר להלן אי"ה, כתב הב"י שהרשב"א והר"ן כתבו שפי’ ר’ אושעיא הוא הנכון. וכ"פ השו"ע (סע’ ד) דהשוחט בהמה בסכין שאינו חד, ונתעכב כשיעור שהייה במיעוט אחרון של סימן ראשון, הרי זו פסולה.
וכתב הש"ך (סק"י) דאף למנהג שכתב הרמ"א דפוסלין אפי’ בשהה כל שהו, הכא שמתעסק בחתיכת הסימנין, אין פסול אלא א"כ שהה כשיעור.
אולם הב"ח כתב דלפי מנהגנו דפסלינן בשהייה מועטת, אף בבהמה אין שיעור לדבר, וכל השוחט בהמה בסכין רעה פסולה. והש"ך ציין לדבריו בסי’ יח סקי"ב, שם הביא את דברי הב"ח וסיים בצ"ע, ושגם מהלבוש ושאר אחרונים משמע שאין לפסול בלי שיעור שהייה.
והיינו שלדעת הש"ך המנהג שכתב הרמ"א לפסול בכל שהייה, לא קבלו עליהם אלא בשהייה גמורה, אבל בשהייה בחיתוך בין סימן לסימן אין מנהג, ואוקמי אדינא דבעינן שיעור שהייה.
אולם התבו"ש (סקט"ז) הסכים לדברי הב"ח, וביאר דהמנהג להחמיר בזה הוא מדינא, שחששו דשיעור שהיה הוא בשחיטת רוב סימנים בלא הגבהה והרבצה, כנ"ל, ובדורנו מי הוא שיוכל להבחין בשיעור זה, ולכן ספיקא דאורייתא הוא לדידן דלא בקיאינן בשיעורא. ואף במקומות שלא נהגו כהרמ"א, כתב בשמ"ח (סע’ ח) דכיון שיש לשער ברוב הסכינים שהם יפים, כנ"ל, צריך לשער במקום הפסד מרובה שלא כשיעור זה בהאי מיעוט שבין סימן לסימן.
ולכאו’ י"ל דאף הש"ך הבין שאין כוונת הב"ח למנהג בעלמא, ומ"מ ס"ל דלא קבלו עלייהו בהאי שהייה דחיתוך מיעוט בתרא דסימן ראשון, דהא איבעיא דלא איפשטא היא, והוי ספק ספיקא - שמא לא שהה כשיעור, ואף אם שהה, שמא אין שהייה פוסלת במיעוט בתרא דסימן הראשון. [וראיתי בשם מנחת הזבח ודעת קדושים (סקכ"ב) שכתב להקל מטעם זה להלכה.]
והמהרש"ל (הובא בב"ח) כתב שאפשר שכיון ונהגו להחמיר כרש"י ששהייה פוסלת במיעוט בתרא [יתבאר להלן], ולא כפי’ ר’ אושעיא דרק בין סימן לסימן יש לחוש לשהייה, אז גם לקולא נהגו כרש"י ולא חשו לפי’ ר’ אושעיא. אולם הב"ח דחאו, דבודאי גם לרש"י יש להסתפק ולפסול משום שהייה בין סימן לסימן, וכ"ש הוא.
ובביאור דעת המהרש"ל צ"ל, דס"ל דלרש"י ודאי הוא ששחיטת כל הסימן בכלל שחיטה, והמתעסק בו אינו בגדר שהייה, וספיקן הוא רק לקולא, דלמא אעפ"כ לא יפסלו שהייה וחלדה במיעוט בתרא, דסוף סוף כבר יצאה שחיטת הבהמה בכשרות ואיך תחזור ותיפסל. ואם נאמר שהפסול במיעוט בתרא הוא רק מדרבנן, עוד יותר י"ל דכל שלא שהה אלא התעסק בחתיכה, לא גזרו. ועי’ לקמן.
ובכה"ח (סקמ"ב) סיים בשם המנחת יוסף דבהפסד מרובה יש לסמוך על דעת הש"ך להקל, כל שמשער שלא התעסק במיעוט בתרא דסימן הראשון כשיעור שהייה.
♦
אופנים שהשוחט בסכין רעה כשר
והנה הטור והשו"ע בסי’ יח סע’ ז כתבו בסתם, שהסכין שפיה חלק ואינה חדה, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה, ואע"פ שהוליך והביא כל היום. וכתב הב"י שבסי’ כג יתבאר דדוקא בעוף הדין כן.והאחרונים תמהו על הטור דסתם בזה, והמהרש"ל כתב מכח זה, שלמעשה אף בבהמה יש להקל לנוהגים כרש"י כנ"ל. והב"ח דחה, דבסי’ כג לא איירי אלא מכשרות הסכין, ואכן סכין כשר הוא ואינו קורע, אלא שאי אפשר לשחוט בו במהרה, ובבהמה פוסל מחשש שהייה. ואף בעוף אין לשחוט בו לכתחלה, דבעינן ב’ סימנים לכתחלה.
והדרישה (סי’ כא סק"א) הקשה, דכיון דלכתחלה קי"ל בסי’ כא דבעינן ב’ סימנים גם בעוף, היאך נתיר לכתחלה לשוחטו בסכין רעה, והרי שוהה בשיעור שצריך לשחוט לכתחלה. וכתב דבאמת בלשון הגמ’ "השוחט" בסכין רעה אינו משמע לכתחלה, אבל על הטור בסי’ יח שכתב לישנא דלכתחלה קשה. ותי’ דמיירי שחותך את ב’ הסימנים בשוה כאחד, ומותר אפי’ לכתחלה, וא"צ לדברי הב"י דמיירי דוקא בעוף, דאף בבהמה שרי בכהאי גוונא.
והרמ"א (בסי’ יח שם) כתב: ועי’ להלן סי’ כג דבבהמה כה"ג לפעמים טריפה. וביאר הש"ך, לשיטתו, דהיינו בדלא ארך כשיעור שהייה. אי נמי כגון שהניח את ב’ הסימנים זה אצל זה ושחטם בשוה [דברי הדרישה]. וסיים דלכתחלה אף בעוף אין לשחוט בסכין רעה, וצ"ע אם כוונתו אף בכה"ג שסמך את הסימנים זה אצל זה.
אולם הט"ז (סי’ כא סק"א) כתב שאין נראה להקל בזה בבהמה, דשמא לא יסמיכם היטב ויקדם סימן אחד יותר קצת לחבירו, ויבוא לידי איסור גמור. ורק בעוף יש להקל, דבלאו הכי כשר בדיעבד.
ובפר"ח (סקי"א) הקשה על כולנה, כיון דלכתחלה בעינן בעוף גם ב’ סימנים כולן ולא רק רובן, א"כ מיעוטא בתרא דקמא וסימן שני שתיהם חייבים בשחיטה באותה מדרגה, ואין לאחד להיות שהייה בחבירו.
וכתב התבו"ש ליישב, דס"ל לאחרונים הנ"ל דתרי לישני דגמ’ בפי’ מתני’ דריש פ"ב, דאמר השוחט לישנא דדיעבד, “איבעית אימא אאחד בעוף, ואיבעית אימא ארובו של אחד כמוהו", פליגי אהדדי. וא"כ למ"ד אאחד בעוף, שהייה במיעוט בתרא דסימן הראשון הוי שהייה לשחיטת סימן שני, ואנן עבדינן לחומרא כתרוויהו.
אולם להלכה הסכים התבו"ש לפר"ח, ע"פ מש"כ בסי’ כא דבאמת הנהו תרי לישני לא פליגי אהדדי, עי"ש. ומ"מ למעשה כתב דיש לחוש למש"כ בשמ"ח (סע’ ט) דבסכין רעה פעמים ומוליך ומביא בלי לחתוך כלל, ואיננו בקיאין בסכין שתחתוך תמיד מעט מעט, והוי שהייה למבואר לעיל. וגם האידנא שרבו המתפרצים לשחוט, יש לחוש גם לדרסה ועיקור, מתוך שצריך לדחוק על הסימנים כיון שהסכין רעה. ואפילו בדיעבד יש להחמיר אם אינו יודע בבירור שלא דרס או עקר ושהה.
וגבי בהמה כתב התבו"ש (סקי"ז) לחלוק על הט"ז, והסכים לדרישה שאם חותך את ב’ הסימנים כאחד כשרה, דלמה הצריך הט"ז שיחתכם בשוה ממש, הא כל שהתחיל בסימן שני קודם שחתך רוב הראשון די בכך. וכתב שאין לומר שחשש הט"ז דהקנה קשה יותר מהושט, וכשישחוט מיעוט בתרא דקנה יחד עם הושט, יש לחוש לשהייה משהו, כמו בגמי הנמצא בושט דלעיל, דהא הט"ז בסי’ כ (סק"ז) הקל אפי’ בחתך את המפרקת עם הסימנים, ופשוט דמפרקת קשה יותר מקנה. ולמעשה גם בבהמה כתב להחמיר מכח החששות הנ"ל בעוף. [ובפמ"ג (מש"ז א) יישב, דהט"ז חייש שישחוט מיעוט בתרא דקנה בלי שיחתוך כלל בושט.]
ואף בסכין סתם כתב השמ"ח (סע’ ט) שיהיה השוחט זריז וזהיר להזמין הסימנים לחותכם יחד, שמא הסכין שבידו אינו חד כדינו, ואתי לידי ספק דאורייתא [שישהה בשחיטת מיעוט בתרא של סימן הראשון]. וכ"כ הכה"ח (סקמ"ה). אולם בשם בית אברהם (שפ"ז סק"ח) ועוד ראיתי כתוב, שלא ראה ולא שמע מי שנזהר בזה, ולפי דעתו אינו אפשרי מחמת עובי העור, בפרט בשוורים גדולים.
♦
ד. שהייה במיעוט בתרא
שיטת רש"י
כנ"ל בדף לב. בעי רב הונא בריה דרב נתן שהה במיעוט סימנים מהו, ואסיק בתיקו. ונחלקו הראשונים בביאור ספיקו.וכמו כן בעי רב פפא גבי חלדה בדף ל: החליד במיעוט סימנים מהו, תיקו.
ובדף יט. גבי מחלוקת חכמים ור’ יוסי ב"ר יהודה בהגרים במיעוט סימנים, איכא מ"ד דאם שחט שני שליש והגרים שליש פסול לרבנן.
ורש"י בדף ל: פי’ החליד ושהה במיעוט סימנים בכהאי גוונא, ששחט רוב סימנים וקלקל במיעוט האחרון. ואיבעיא לן, אחר ששחט הרוב בהכשר, האם אמרינן רובו ככולו והא אישתחיט שפיר, או דלמא כולה חדא שחיטה היא ואיכא בה פסול חלדה או שהייה. ופסקינן לחומרא.
ובשהייה כתב רש"י (ל: ד"ה תיקו) שאם התחיל לשחוט רק את הקנה ושהה במיעוט קמא, לא איטריף, אבל במיעוט בתרא בין דקנה ובין דושט ובמיעוטא קמא דושט מיטרפא. והוסיף רש"י: ואף בהלכות גדולות כתוב והיכא דשהה בסימנין בין בתחילה בין בסוף אסור, דכיון דלא איפשט לן עבדינן לחומרא.
ובדף לב. מבואר ברש"י (ד"ה תיקו) דהא דבמיעוט קמא דושט מיטרפא, היינו דאחר ששהה אזלא לה מעשה שחיטה, והויא טרפה בעלמא ולא נבלה. ועי’ בזה להלן. ובקנה כשרה דאינה נטרפת אלא בפסיקת רוב הגרגרת.
וע"פ זה כתב רש"י שאם שחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה מלמות, אסור לחזור לחתוך את המיעוט בתורת שחיטה, דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות.
ובביאור סברת הספק לפי רש"י האריכו האחרונים, ובעצם הוא נצרך לבאר את סברת רבנן גבי הגרמה, דלא אזלו בתר רובא בשחיטה לכמה אמוראים. דהא בודאי לא פליגי אדין רובו ככולו דכולה תלמודא, כמפורש בגמ’, וגם אהא דאיתא במתני’ ריש פ"ב דאם שחט רוב הסימן כשר אין נראה שיחלוקו. [וכ"מ מכך שלא מצינו שרש"י יחמיר שאם לא שחט את כל הסימנים פסולה, כמו שהחמיר בהגרים במיעוט בתרא.]
וכ"כ הריטב"א (יט: ד"ה אמר רב הונא) דס"ל לרבנן דאע"ג דבשחיטה סגי ברוב, הני מילי כשלא שחט יותר, אבל כל שחיטתו בעינן שתהא במקום הרוב [וסיים דאפשר דהוא מדרבנן בעלמא, עי’ בזה לקמן].
אמנם הרשב"א (ל:) כתב [וכ"כ עוד ראשונים], דרבנן דהגרמה לא ס"ל רובו ככולו בשחיטה, ופליגי נמי אמתני’ דריש פ"ב. אולם הוא לשיטתו, שחולק על רש"י בביאור בעיין דחלדה ושהייה, ומוכיח דלא קי"ל כהנהו רבנן, דכסתם מתני’ קי"ל דדי ברוב סימנים. אולם בדעת רש"י לעולם י"ל כמ"ש הריטב"א, ושו"ר שכ"כ הראש יוסף (יט:) בדעת רש"י.
וכן גם שיטת הרא"ה (מובא בשימ"ק החדש דף יט.), וכתב השימ"ק דלשיטת הרא"ה צריך לחלק בין אם שחט שני שלישים והגרים שליש בבת אחת, דבהא פסליה רבנן דבעינן שיעשה כל שחיטתו בהכשר, מה שאין כן אם שחט שני שלישים וסילק ידיו מן השחיטה, דבכה"ג אף רבנן יודו דרובו ככולו וסיים שחיטתו, והשתא אם יגרים, מחתך בשר בעלמא הוא ואינו פוסל. ועי’ לקמן אם רש”י יודה לזה. [ועי"ש בשימ"ק שפלפל בדעת רש"י אם הוא מסכים לריטב"א והרא"ה.]
והקשה השימ"ק שם לשיטתם, אמאי אהא דאקשינן ממתני’ דרובו של אחד כמוהו לרבנן, תירץ רב יוסף: מאן נימא לן דההוא רובא דהתם רבנן, הרי היה לו לתרץ דהתם בשחט רובו והניח, דאף רבנן מודו בזה.
והמהר"ץ חיות כתב דמדאיתא במתני’ רובו של אחד "כמוהו" משמע דהיינו כאילו כבר נחתך כולו בשחיטה כשרה, ושוב אין פוסלת בו הגרמה, ולכן צ"ל דר"י ב"ר יהודה היא. אבל איה"נ דגם רבנן מודו דסגי ברוב היכא דלא המשיך בפיסול. וכדאיתא בסיפא דההוא מתני’: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה.
וביתר ביאור צ"ל בסברת רבנן, דמדאורייתא בעינן שחיטת כל הסימן, אלא שקי"ל דאזלינן בתר הרוב. אולם היינו דוקא היכא דסיים את השחיטה ברוב, אבל היכא דהמשיך לשחוט, הוי חלק מהמצוה, ואם הגרים בו הרי יש פסול בשחיטה. ובזה הסתפקו האמוראים גם בשהייה וחלדה לפרש"י, אי ס"ל הכי דכל שהמשיך לא אמרינן רובו ככולו, או דלמא זה שהמשיך אינו מהשחיטה. כן ביאר את שיטת רש"י בשו"ת משיב דבר (סי’ יד). עי"ש.
בבית הלוי (שו"ת ח"ב סי’ יא אות ו) ביאר את שיטת רש"י באופן דומה, די"ל דלכו"ע אין די בשחיטת הרוב כשלעצמו, אלא שרובו של אחד כמוהו, והוי כאילו נשחט המיעוט. אלא שאי אפשר לומר כן אלא בשלא נעשה שינוי הפוסל באותו מיעוט, אבל אם אותו המיעוט נשחט בחלדה, שוב אינך יכול לומר שהוא כמו הרוב שנשחט בכשרות.
ואם נבאר כן גם בדעת רבנן דהגרמה, לא יכונו דברי המהרי"ץ חיות, דאף לרבנן אמרי’ רובו של אחד "כמוהו", ובאמת שאין נראה משמעות כמוהו שלא יפסל יותר אם המשיך בהגרמה, אולם א"כ שוב תקשה קושיית השימ"ק, וצ"ע. [ובאמת שכבר תוס’ (יט. ד"ה דילמא) הקשו שהיה אפשר לתרץ דמתני’ איירי בוושט ורבנן פליגי רק בקנה (כפי’ שציין השימ"ק), עי"ש מה שתירצו.] ובדוחק צ"ל דבאמת הגמ’ הייתה יכולה לתרץ כן, דמתני’ איירי רק בהפסיק את השחיטה אחר הרוב, אלא דעדיפא מינא קאמר רב יוסף, דמנא לך דמתני’ רבנן.
והחת"ס (על מתני’ יח.) יישב באופן נפלא, ע"פ מה שביאר הר"ן במחלוקת רב הונא ורב יהודה התם משמיה דרב, בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש, דרב הונא מכשיר משום דס"ל דהגרמה כמקום הראוי לשחיטה הוא, אלא שנשחט שלא בהכשר, והוי כחצי קנה פגום, שאם גמרו בשחיטה כשר. ורב יהודה פוסל, דס"ל דהגרמה גרע מחצי קנה פגום, דהוא אינו אפילו במקום השחיטה. עי"ש. ורב הונא לא ס"ל כבעיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב נתן, אי אחר דיש רוב בשחיטה עדיין נפסל במיעוט בתרא, אלא פשיטא ליה דאי איכא רוב בשחיטה שוב אינו נפסל. אולם אנן מחמרינן [ע"פ רש"י] כרב הונא, דהגרמה כפסול במקום שחיטה, וגם כרב פפא, דפוסל במיעוט בתרא. ולזה איה"נ דליכא קושיא ממתני’, ואף כרבנן היא, דרובו של אחד כמוהו, אלא דאעפ"כ פסלינן אם הגרים במיעוט בתרא [כרב פפא דפוסל במיעוט בתרא]. ומה שרב יוסף נצרך להדחק לומר דלאו רבנן היא, היינו דוקא לרב אסי, דאמר דנחלקו רבנן ור’ יוסי ב"ר יהודה אף כשסיים את השחיטה, ומוכח דלא ס"ל כרב הונא דהגרמה כפסול במקום שחיטה, וממילא אין טעם לרבנן לפסול, אם לא שאין להם כלל דין רובו ככולו בשחיטה.
האם הוא פסול דאורייתא
והנה ע"כ ביארנו את סברת רש"י אפי’ אם נאמר דהוא פסול דאורייתא. וכן כתב התבו"ש (סק"ט) דפשוט לו דמספקא לרש"י לפוסלה מדאורייתא, דאף דאי שחיט רובא והניחה כך, או המיתה במקל, כשרה, מ"מ אי הדר שחיט לה פסולה, דהתורה הקפידה שלא לשחוט ב’ פעמים בסימנים. ואע"ג דבמיעוט קמא דקנה כתב רש"י שאינו כלום אם שחט וחזר ושחט, היינו משום שלא עשה כלום, דנשארה חיה כמקודם, אבל במיעוט בתרא, דמקרב מיתתה ע"י שחיטתה יותר, מקרי ב’ שחיטות בסימנים, ופסולה.והוסיף התבו"ש שכ"כ להדיא ר’ ירוחם (נתיב טו ח"ג) דהוי ספק נבלה, עי"ש עוד הוכחות לזה מדברי רש"י. וכן מבואר במחזור ויטרי (הל’ שחיטה סי’ תקלד).
ועוד כתב בתבו"ש (סקי"א) בשם ר’ ירוחם, דבמיעוט בתרא, מאחר שחזר ושחט א"כ רואין שלא גמר את שחיטתו הראשונה, אבל במיעוט קמא, אדרבה בשהייה מורה דלא ניחא ליה בראשונה, וביטלה מתורת שחיטה. וראה להלן הנפק"מ בין הני ב’ טעמים.
אולם הראב"ד בהשגות (שחיטה פ"ג הל’ ד) ביאר את ספיקות הגמ’ במיעוט בתרא כרש"י, אלא שפסק בהן תיקו לקולא, והיינו דס"ל דמדרבנן הסתפקו בזה. והרשב"א (תורת הבית בית ב’ שער א’) כתב כן גם בשם רש"י "דכל שהוא עושה אפי’ במיעוט בפסול בדרך שחיטה חוששין ‘וגוזרין’ אטו קודם ששחט רוב הסימנים". וכ"כ המהרש"ל (יש"ש סי’ ט). ולשיטתם צ"ל דרש"י ס"ל כדעת הראשונים שגם בתיקו דרבנן פסקינן לחומרא. עי’ בתבו"ש שם. וכ"כ הבית הלוי (שו"ת ח"ב סי’ יא אות א).
♦
אופן הפסול
ולשיטה שהפסול דאורייתא, יש לדון מה דין הבהמה לאחר שחיטת הרוב, האם היא עדיין בחזקת איסור אבר מן החי. דבשו"ת משיב דבר הנ"ל כתב בפשיטות, שאם נחתכה הרגל מן הבהמה אחר שנשחט רוב, ואח”כ גמר השחיטה, הרי היא אסורה. וכן מסתבר דהוי ספק אבר מן החי, כמו שנסתפקנו אם שהייה פוסלת במיעוט בתרא. וכ"כ גם בשו"ת חמדת שלמה (יו"ד סי’ ח אות ז) מתחילה, אולם לאחר מכן (באות ח) הביא ראייה אלימתא מדברי הגמ’ בדף ח: דהקשו בסכין שחיטה דלכאו’ בולע איסור דבית השחיטה חם הוא, ומשני אימת קחיימא לכי גמרה שחיטה, ובגמר שחיטה אינה אבר מן החי. ופשוט דאין החמימות תלויה אם בדעתו לשחוט יותר מרוב, אלא הכל תלוי ביציאת החיות, והיינו ברוב סימנים. ואם אף לאחר ששחט רוב, יש ספק שמא אם שוחט יותר מרוב עדיין היא באיסור אבר מן החי, א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת, דמששחט, רוב בית השחיטה חם ואילו איסור אבר מן החי נמשך עד שמסיים לשחוט. וסיים בצ"ע.אולם אפשר לומר בדרך אחרת, דלעולם בשחיטת הרוב הותרה, ויצאה מכלל אבר מן החי, אלא שאם עשה אח"כ פסול במיעוט בתרא חזרה לאיסור נבלה. וכ"כ התבו"ש (סק"ט), דאחר שהוכשר חוזר ונפסל. וכתב שאין לתמוה על כך, דכן מצינו בזבחים כט. שהוכיח רבי עקיבא מזב וזבה שסותרים את ספירתם למפרע אף שכבר טבלו, שכמו"כ יכולים לומר בבשר זבח שאכלו לאחר זמנו שיתפגל למפרע. וה"ה לענייננו.
וכן מבואר בבית הלוי (שם אות י), שהסתפק לדעת רש"י מה יהיה הדין בספק שהייה במיעוט בתרא, האם אמרינן דבחזקת היתר עומדת משנשחט רובה, או כיון דאם שהה מתקלקלת למפרע, לא הוי חזקת היתר. ובשב שמעתתא (שמעתתא א פרק כב) גם הסתפק בזה, ולבסוף פשטא דנראה דהויא בחזקת היתר, אף שאם תפסל תאסר למפרע, עי"ש ראייתו. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי’ י).
ולפי ביאור זה י"ל דאם נחתכה הרגל קודם גמר השחיטה מותרת, ורק אם עשה פסול לאחר מכן נאסרה אף הרגל למפרע.
♦
קושיות על שיטת רש"י
א. רש"י (ל: ד"ה תיק) הקשה לפירושו (וכן הקשו כמה מהראשונים החולקים עליו), דהא לעיל בדף כט. הקשתה הגמ’ על רב דאמר מחצה על מחצה כרוב, מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה שחיטתו כשרה, וקס"ד דבבהמה איירי, ואמאי כשרה, הא נטרפה בשחיטת חצי הגרגרת ושהייתו קודם ששחט את הושט. ומשני דבעוף מיירי וכשרה ממה נפשך, אי מחצה כרוב הא שחט רובא מקמיה דשהה, ואי לא הוי כרוב לא עשה כלום. ולשיטת רש"י קשה, דאי מחצה כרוב, הוי שהייה במיעוט בתרא דקנה.ותירץ רש"י דההוא שינויא דיחוי בעלמא הוא, דלמסקנה דאין מחצה כרוב, באמת טעם הברייתא דמכשיר משום דבשחיטה קיימתא לא עבד מידי, ולא נטרפה, ואיירי אפי’ בבהמה.
ובבית הלוי (שם אות ו) המתיק זאת בביאור סברת רש"י, דכנ"ל ביאר דלרש"י בעינן שחיטת כל הסימן מדאורייתא, וסגי ברוב רק משום שרואים גם את המיעוט כאילו נשחט, והיינו דוקא אם לא פסל את המיעוט. וכל זה הוא רק למסקנה דמחצה על מחצה אינו כרוב, דלס"ד דמחצה הוי כרוב ודאי מדאורייתא לא בעינן דלשחוט את כל הסימן, דא"כ למה נחשיב מכח חצי השחוט גם את חציו השני כשחוט, מאי אולמיה דחצי הסימן הנשחט דנאמר דהחצי השני נגרר אחריו. אלא ודאי דלס"ד לא היה צריך מדאורייתא לשחיטת כל הסימן, ואף אם אין החצי השני כשחוט, כשרה, ולזה בודאי שגם אין פסולי שחיטה בחצי שאינו צריך לשחוט, ושפיר ביארו לס"ד את הברייתא דכשר ממ"נ אף דהוי שהייה במיעוט בתרא. אבל למסקנה דאין מחצה כרוב, שוב י"ל דמדאורייתא בעינן למשחט כוליה, ושהייה פוסלת במיעוט בתרא, דכיון דפסל ההוא מיעוט, דלמא לא אמרינן דהוי כשחוט.[2]
ב. ר"ת (תוד"ה החליד) הקשה על שיטת רש"י, דאיתא להדיא בתוספתא: שחט רוב הגרגרת בעוף, אפילו אם גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה [ומכח זה פירש באופן אחר את הספק הגמרא, כדלהלן]. והרא"ש (סי’ ו) כתב שי"ל שלא רצה בעל הש"ס להביא תוספתא זו לפשוט את הספק, דקים ליה דלא מיתניא בי ר’ חייא ורב אושעיא, עי"ש עוד.
והמאירי (לב. ד"ה שחט רוב שנים) כתב שמתרצים שאין גורסין בתוספתא "וגמרה", אלא גורסים "שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה אע"פ ששהה זמן מרובה כשרה", ופירושו שאע"פ שנשארה חיה לזמן מרובה ואח"כ מתה מאליה, כשרה.
ולאומרים שהספק לפסול שהייה במיעוט בתרא הוא רק מדרבנן, י"ל דכשרה היינו מדאורייתא, ורק מדרבנן בעינן שחיטת כל הסימנים בהכשר. כ"כ שם המאירי בשם יש מפרשים. וכ"כ המהרש"ל. [ולהראב"ד שיטה אחרת בזמן כדלקמן.]
ג. הרא"ש בפרק קמא (סי’ כד) תמה על רש"י, במאי דפסק אף בהגרים במיעוט בתרא לפסול, דהא מפורש בגמ’ שם (יח.) דרב ושמואל פסקו הלכה כר"י ב"ר יהודה, וא"כ אף למ"ד שבשחט שני שליש והגרים שליש פליגי רבנן ור"י ב"ר יהודה במתני’, מ"מ הלכה כר"י ב"ר יהודה דמכשיר.
ולרש"י נלע"ד לומר דלמאי דמסקינן התם (יט.) דהלכה כר’ חנינא בן אנטיגנוס במקום ההגרמה, דקאי רב נחמן כוותיה, לא קי"ל כוותיה דרב ושמואל, ויש מקום להסתפק שמא הגרים במיעוט בתרא פסול, ואף דאמרו בגמ’ דמוגרמת דר’ חנינא בן אנטיגנוס קיל אף מדר’ יוסי ב"ר יהודה, היינו מפני שהם דיברו בהגרמה למעלה מטבעת הגדולה ובזה ודאי מתיר ר’ חנינא, דעד שיפוי כובע אינו הגרמה.
אלא שברש"י בדף יט: (ד"ה הכא נמי) מפורש דמה שאמר רב הונא אמר רב אסי מחלוקת בשחט שני שליש והגרים שליש, היינו רק אליבא דרבנן דמתני’, אבל למסקנה דקי"ל כר’ חנינא בן אנטיגנוס, היינו דאמר רב הונא לעיל מינה, דאף בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה.
אולם באמת רש"י בתו"ד כתב עוד תירוץ לסתירה בדברי רב הונא, דהא רב הונא משם עצמו והא משמיה דרב אסי (וכן תי’ התוס’ יט. ד"ה הגרים שליש). ולפי"ז יש מקום לומר דרב אסי קאי אף לר’ חנינא בן אנטיגנוס, ורב הונא משמיה קאמר וליה לא ס"ל. ולפי’ זה לדידן דקי"ל כר’ חנינא יש להסתפק דלמא ס"ל בשיטתיה כרבנן, דבעינן כולה שחיטה במקומה, ולא כר’ יוסי ב"ר יהודה. ופסק רש"י לפרש כן לחומרא. ועי’ בלב אריה (על התוס’ הנ"ל).
♦
שיטת ריב"ם
מכח הקושיא האחרונה, הביא הרא"ש שריב"ם כתב לחלק בין הגרמה לחלדה ושהייה, דאע"ג דבאחרונים העלתה הגמ’ בתיקו, בהגרמה פשיטא לן דאזלינן בתר רובא, משום דלא במקום שחיטה הוא. והוה ליה כאילו שחט ברגל אחר ששחט את הרוב, שאין זה עושה כלום לפסול את הרוב שנשחט כבר. דלעולם עדיין אפשר לראות גם את המיעוט האחרון כאילו נשחט בכשרות, ולא אכפת לנו במה ששחט מעליו בגובה חוץ למקום השחיטה. מה שאין כן בשהייה וחלדה, שעושה פסול בתוך מקום השחיטה, יש להסתפק דלמא כיון שעשה פסול במיעוט האחרון, שוב אין אתה יכול לראותו כשר כמו הרוב, ואזלינן בה לחומרא.וכן אם אחר שחיטת הרוב עקר את המיעוט כתב להכשיר, דכיון שאינו בדרך שחיטה איננו רואים זאת כפסול בחלק ממעשה השחיטה, אלא הבהמה הוכשרה בשחיטת הרוב והוא כבר סיים את השחיטה, וזה העיקור מעשה אחר הוא. וסיים הרא"ש שכן מסתבר. והובא גם בתוס’ (ל: ד"ה החליד).
ובדברי הרא"ש מבואר שדרסה דינה כשהייה וחלדה, ובכלל מעשה השחיטה היא ופוסלת במיעוט בתרא. אולם האו"ז (ח"א סי’ שעח) נקט בדעת ריב"ם טעם מחודש לחלק בין עיקור לשאר פסולים, דכיון שהבהמה כשנשחטת מעקרת סימניה ע"י פירכוסה, מה לי נעקרו מאליו מה לי עקרן ביד [ונראה דהיינו בעיקור שנשמטו הסימנים ממקום חיבורן בלחי, ולא בעיקור דרש"י, דהיינו קריעת הסימנים כגון ע"י סכין פגום]. וכתב דה"ה שדרסה אינה פוסלת במיעוט בתרא, שאי אפשר לשום אדם לשחוט בלי לדרוס מעט במיעוט הראשון, קודם שיתחיל להוליך ולהביא[3]. וא"כ כ"ש כשלא ששחט את הרוב, אם דרס לא אכפת לן. וסיים דמיהו קצת תימה למה לא נלמד מדרסה ועיקור לשאר פסולים, שלא יאמרו לאחר שחיטת רוב.
ונראה שכוונתו היא דעיקור אינו בכלל מעשה השחיטה, שאינו נגרם דוקא מחמת השוחט, ודרסה בהכרח אינה נחשבת חלק ממעשה השחיטה, שא"כ כל שחיטה היתה פסולה מפני דרסה שבמיעוט קמא, ובהכרח לומר דאין אנו מחשיבים דרסה כחלק מהשחיטה. וראיתי בכה"ח (סי’ כד סק"א) בשם יאיר נתיב שהובא בכנה"ג, דהדורס הרי הוא כחונק ולא כשוחט. ועוד אפשר לדייק ממקור פסול דרסה, שנלמד מדשחט הוי לשון משיכה, הרי שדרסה בכלל אינה נקראת שחיטה.
אולם צ"ע בדבריו, למה אין אנו חוששים שדורס במיעוט קמא דושט ועושה טרפה.
♦
שיטת ר"ת
ר"ת (ל: תוד"ה החליד, רא"ש סי’ ו) פי’ דבמיעוט בתרא פשיטא לן דאף שהייה וחלדה אינן פוסלין, ובעיין בשהה במיעוט קמא דושט, דלמא אף דמיטרפא בנקב, מ"מ בדרך שחיטה לא הוי שהייה אלא אם שהה במידי דמתנבלה ביה, דהיינו ששהה אחר שחיטת רוב סימן לפני שחיטת סימן השני. [ופירושו לבעיא דחלדה יתבאר עם דיני חלדה בעז"ה.]ולדבריו כתבו התוס’ דאי הוה פשטינן לבעיין לקולא, ליכא לשהייה בעוף כלל, כיון דניתר ברוב סימן אחד, וכל שלא שחט רוב סימן לא מתנבלה וליכא שהייה, ואחר ששחט רוב סימן אחד כבר הוכשרה. אבל מדרבנן צ"ל דאף בעוף יש שהייה, דהא אמרי’ לקמן (לב.) דשיעור שהייה כדי שחיטת בהמה לבהמה "ועוף לעוף". ונראה דהיינו דאם שוחט את ב’ הסימנים בעוף, אסור לשהות בין סימן לסימן מדרבנן (עי"ש במהרש"א). והרא"ש סיים על זה: ודוחק הוא.
אלא שגם לפירוש ר"ת כתבו התוס’ שקשה מתוספתא, דתניא שחט מיעוט וושט ושהה כדי שחיטה פסולה, וא"כ למה לא פשטא הגמ’ בעיין מהך ברייתא. וא"ת דבעל הש"ס לא ידע הך ברייתא, ה"נ נימא לרש"י. [אולם עדיין הקושיא מהתוספתא על רש"י גדולה יותר, דהוא אסר מה שבתוספתא מתירים כנ"ל, ואילו לר"ת הגמ’ אוסרת מספק מה שבברייתא נראה פשוט לאסור (רא"ש).]
ועי’ בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי’ כד אות ו) מש"כ לתרץ שאפשר להעמיד את הברייתא כר"ע קודם חזרה, ושלתוס’ לא מסתבר להעמידה בהכי.
♦
שיטת הראב"ד
כנ"ל הראב"ד ס"ל כפרש"י דהאיבעיא היא בשחט רוב סימנים ושהה ואח"כ שחט את המיעוט, אלא דס"ל דהצד לפסול הוא רק מדרבנן, ופסקינן לקולא.ועוד חידש הראב"ד דבחצי קנה דעוף, וכ"ש אם שחט רובו ושהה, ליכא למיחש כלל.
וביאר הבית הלוי (שם אות ב’) שהראב"ד תירץ בזה את קושיית רש"י מדלעיל, דאמרינן שחט חצי גרגרת ושהה כשרה ממ"נ, דאי הוי כרוב תו לא פסיל ביה שהייה, והוצרך רש"י לומר דלא קיימא למסקנה, ולהראב"ד ההוא בעוף איתמר ולא קשה מידי. [ועפ"ז מיושבת גם קושיית הרמב"ן]. וכן קושיית התוס’ מהתוספתא, דאיתא התם שחט רוב הגרגרת ושהה שחיטתו כשרה, להראב"ד ההוא בקנה העוף, ובעיין היא רק בבהמה או בושט עוף.
והסברא בזה, דחשו חכמים על הרואה שיסבור ששהה קודם ששחט רוב וגמרו, ויבא להכשיר שהייה. וע"כ בעוף ליתא להאי חששא, דהרואה אותו שוחט את הקנה ושוהה, אם יסבור ששהה קודם הרוב הרי לא עשה כלום, ואם לאחר הרוב, הרי כבר הוכשרה ותו אין שהייה פוסלת.
והרשב"א, אף שפי’ דאיבעיא היה מדרבנן אף לרש"י, בכל זאת מיאן בתי’ הראב"ד, דאם הספק הוא אם חיישינן לטעות הרואה, אדרבה, היה לנו לאסור שהייה במיעוט קמא דבהמה (עי’ רמב”ן ל:). אלא ס"ל לרשב"א דהספק הוא אי גזרינן שהייה במיעוט בתרא אטו שהייה קודם לכן, וכן יש לגזור בעוף אטו בהמה או אטו ושט דעוף. עי"ש בבית הלוי עוד.
♦
שיטת ר’ אושעיא ופסק ההלכה
והב"י ביאר בדעת הרי"ף דכיון דלדעת רבינא אפי’ נמצאת סכינו יפה מעברינן ליה, איכא הפסד ממון לטבח, פסק לקולא כלישנא קמא [סתמא דגמ’]. ועי’ בדרישה (סק"ז) שביאר את דבריו היטב.♦
מה יעשה אם העוף לא מת
כנ"ל, ר’ אושעיא פי’ דאיבעיא היא בשחט בסכין רעה, ושהה כדי שחיטה במיעוט בתרא של סימן הראשון, דיש להסתפק שמא כיון דכבר נשחט רובו, שחיטת אותו המיעוט הוי כאילו חותך ביד וברגל, והוי שהייה.ולכאו’ לצד שאין זו שהייה כי זה חלק מהשחיטה, י"ל כרש"י, שגם במיעוט בתרא של סימן אחרון הוי חלק מהשחיטה, ואם עשאו בפסול הרי זו נבלה. אולם הראשונים הביאו פי’ זה לחלוק על רש"י מפני הקושיות שקשות על זה כנ"ל. והיינו דלר’ אושעיא אימא לך דאחר שחיטת רוב ב’ סימנים פשיטא שהוכשרה, ואזלא לה שחיטה. אבל בין סימן לסימן, שבודאי לא גמר את השחיטה, יש להסתפק, האם רואים כל סימן בפני עצמו, וכיון שנשחט רובו סיים את שחיטתו, או שכל שלא שחט רוב שני הסימנים הרי הוא מתעסק בשחיטתם כאחד, ואין כאן שהייה. ודו"ק.
וכנ"ל רוב הראשונים הסכימו לפי’ ר’ אושעיא, ונראה דאף רש"י יודה לדין, וכ"פ בשו"ע (סע’ ד). ולעניין שהייה במיעוט בתרא, אף שכנ"ל אף הרא"ש (סי’ ו) כתב שפי’ ר’ אושעיא הוא הנכון, מ"מ יישב את דעת רש"י שאין לסמוך על התוספתא המתירה מפני שלא הובאה בגמ’. וסיים שבאשכנז ובצרפת נהגו להחמיר כדברי רש"י. וכ"כ ההגה"מ (שחיטה פ"ג הל’ ה) והסמ"ק (סי’ קצז) שכן נהגו. וכ"כ המרדכי (סי’ תרד) להחמיר כיון שנחלקו הקדמונים בפי’ בעיא זו. הובאו בב"י.
אבל הרמב"ם (שחיטה פ"ג הל’ ה) פסק: שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה, אע"פ ששהה חצי היום וחזר וגמר חתיכת הסימנין הרי זו מותרת, מאחר שנשחט בה כשיעור הרי זה כמחתך בשר השחוטה. [וביאור הרמב"ם לבעיא דרב הונא בריה דרב נתן נתבאר לעיל, וביאורו לבעיא דחלדה יתבאר בדיני חלדה בעז”ה.] וכן פסקו הרשב"א (תורת הבית בית ב שער א) והסמ"ג (עשה סג) הובאו בב"י.
וכתב הב"י דבמקום שאין מנהג יש לסמוך על הרמב"ם, שאחר שחיטת הרוב הרי היא כשחוטה גמורה ואין שום דבר פוסל בה, דטעמא דמסתבר הוא, שכדבריו מפורש בתוספתא.
ובשו"ע (סע’ ה) סתם כדברי הרמב"ם, אבל אח"כ כתב שיש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה, ולכתחלה יש ליזהר לחוש לדבריו. והרמ"א כתב: ואפילו בדיעבד המנהג להטריף. ובשמ"ח (סע’ ד) כתב שאף במקומות שלא נהגו כמ"ש הרמ"א, לא יכשירו שהייה במיעוט בתרא כי אם בהפסד מרובה. ובכה"ח (סקנ"ז) כתב שלמעשה גם בני ספרד נהגו להחמיר כהרמ"א.
ובעניין עיקור והגרמה, כנ"ל הרא"ש (פרק קמא סי’ כד) נראה שהסכים לדברי ריב"ם שאינם פוסלים במיעוט בתרא, אולם למנהג שהחמירו כרש"י יתכן שאף בהם יחמירו. וכן פסק הרמ"א (סי’ כד סע’ ב וטו) שאנו נוהגים כרש"י לגמרי, ע"פ מהר"י וייל. ויתבארו עוד במקומן בעז"ה.
♦
מה יעשה אם העוף לא מת
כתב רש"י (לב. ד"ה מהו): ונראה דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות, אסור לחזור לחתוך המיעוט בתורת שחיטה, דמוטב "שיכה על הצואר בסכין" או ימתין עד שימות.והיינו דהמתה בהכאה אף לרש"י אינה חלק מהשחיטה ואינה פוסלת, ונראה דהיינו הכאה בלא חיתוך, דאי לאו, הוי דרסה במיעוט בתרא. ובטור וכן בהגה"מ הגירסא יכנה על "ראשה", והכי מסתבר טפי. וכ"כ הרמ"א (סע’ ה).
אולם לעיל הבאנו שהשימ"ק החדש כתב בשם הרא"ה, דאף רבנן דפסלי הגרמה במיעוט בתרא היינו כשעשה כן בבת אחת, אבל אם סילק ידו מן השחיטה, שוב אין זה חלק מהשחיטה ואינו פוסל. ואפשר לומר כן גם לשיטת רש"י, דדוקא לאחר שהייה אם ממשיך לשחוט באופן כשר גילה דעתו שזהו חלק ממצוות השחיטה, אבל אם לאחר שסילק ידיו דורס או עוקר, לית לן בה. ויתכן שכן כוונת רש"י.
אולם מדברי האחרונים אין נראה כן. ראה בש"ך (סקי"ג) ובשמ"ח (סע’ ה) שכתבו לאסור לחתוך בסכין פגום בכה"ג ששוהה מלמות, ואף שבסכין פגום אפשר דאסור אף לפי’ הנ"ל, דהוי יותר דרך שחיטה מהגרמה, אולם הם כתבו שהוא אסור משום עיקור, הרי דהם הבינו דאף עיקור לאחר שסילק את ידיו, פוסל.
ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי’ נד, הובא בפת"ש סק"ו) הבין גם בדעת רש"י שהתיר דוקא להכות על ראשה, אבל עיקור עדיין אוסר. אלא שהוא דייק בלשון רש"י שכתב "מוטב" שיכה על ראשה [צוארה], דהיינו רק לכתחלה, דבאמת לא הוי פסול לאחר שיצא מתחת ידו כשר וסילק ידיו מן השחיטה, אלא דבכל זאת לכתחלה אסור, דנראה כשהייה. ואף בסכין כשר כתב להתיר כל שסילק ידיו מן השחיטה. וצ"ע מה גדר סילוק ידים זה, שהוא יותר משיעור שהייה, ואולי הוא כעין הסח הדעת, וכדברי ר’ ירוחם, ובפי’ המשיב דבר הנ"ל אכן יש משמעות שהכל תלוי בדעת השוחט אימת נגמר השחיטה. וכ"כ הבית הלוי באות ט.
ובערוה"ש (סק"ה) הביא את דברי השבות יעקב בלא חולק, שכל דינו של הרמ"א הוא רק כשלא סילק ידיו מן השחיטה עדיין. וכן ראיתי בשם השולחן גבוה (סקט"ו).
אולם הנודע ביהודה (יו"ד תניינא סי’ ב, הובא בפת”ש סק”י) חלק על השבות יעקב, וכתב שאיננו סומך על דברים שאין להם יסוד, בפרט שיש כאן חזקת איסור. ואף על הכלים כתב להחמיר, מפני שהוא ספק תורה לדברי השמ"ח הנ"ל. ואת הראייה מלשון רש"י שכתב "מוטב", דחה, דכוונת רש"י היא שמוטב להכות על הראש אפילו יותר משיחתוך ע"י גוי (ראה בזה לקמן). עי"ש. וכן מפורש בתשובת מהר"ם מ"ץ שהביא הב"ח (סי’ כד לפני דין חלדה), שאף שהשליכה מידו כבר, אם אח"כ חזר ושחט את המיעוט, לדעת רש"י אסור.
ובזבח"צ (סקל"ט) צירף את דעת השבו"י להקל בנידונו, ושם עיקר סמיכתו הוא שכבר היתה הבהמה מתה, אלא שהיתה מפרכסת. עי"ש. והובא בכה"ח (סקנ"ד).
כתב הש"ך (סקי"ג) שהר"ץ בשחיטות כתב דמותר לגמור את השחיטה בסכין פגום אחר ששחט את הרוב. ונראה פשוט דלשיטת רש"י דאף הגרמה ועיקור פוסלים במיעוט בתרא, אין לחלק. אולם למבואר לעיל אפשר לומר דאיירי לאחר שסילק ידיו מן השחיטה, וכדברי הרא"ה.
והש"ך כתב עליו דלא נהירא, ושכן משמע לאסור מדברי הסמ"ק (מצוה קצז), שכתב שלא יחזור לשחוט בסכין ובקרדום לפי ששהה, וסתם קרדום פגום הוא, ועוד, דמ"מ אסור משום עיקור[4]. וכ"כ הב"ח (סי’ כד) שאם סיים בסכין פגומה, פסולה.
והרשב"א בתשובה (ח"א סי’ שסז) כתב שאפי’ לרש"י מותר לעקור ביד מיעוט סימנים בתרא, שהרי אינו מתעסק בו דרך שחיטה, והרי הוא כמכה על ראש הבהמה כדי שתמות. הובא להלכה בפר"ח (סקט"ו). וכתב בזבח"צ (סקל"ד הובא בכה"ח סקמ"ו) שכן המנהג פשוט מן השוחטים הקדמונים, לעשות כן באצבע תיכף ומיד בשעת שחיטה.
כתב החת"ס (יו"ד סי’ מב, הובא בפת"ש סק"י) לדון, אם חתך את הסימן הנותר בעוף במספריים, אי הוי בתורת שחיטה ופסול, ולדינא כתב שאין לסמוך להקל בזה בספק נבלה דאורייתא. עי"ש.
♦
בא אחר ושחט מיעוט בתרא
בדרישה (סק"ד) הקשה למאי דמחמרינן בשהייה במיעוט בתרא, אמאי איתא בסי’ ב דהפסול לשחוט [כגון גוי] ששחט מיעוט בתרה, כשרה. ותירץ דמאי דפסלינן שהייה במיעוט בתרא היינו דוקא כשאותו השוחט גמרו, דנעשה הכל שחיטה אחת. אבל כשאחר גמרו, אין מצרפו למה שנשחט כבר, וכשרה.וכתב התבו"ש לסייעו מסברת ר’ ירוחם הנ"ל (והוסיף שכ"כ ביש"ש פ"ב סי’ יב בשם מקצת שחיטות), דבזה שחוזר לשחוט מיעוט בתרא רואין שלא גמר את שחיטתו הראשונה, וא"כ דתלוי בדעתו, אין אחר אוסרה עליו. עי"ש.
אבל הב"ח (בקונ’ אחרון) כתב דליתא לקושיית הדרישה, דגוי ושאר פסולים אינם בתורת שחיטה כלל, ולכן אין מצטרפין לשחיטה הראשונה. אבל ישראל ששחט אחריו הוי בתורה שחיטה, ופוסל בשהייה. וגם הש"ך (סי’ ב סקכ"ז) תירץ באופן דומה, ועי’ בתבו"ש מה שפלפל בהבנתו בב"ח.
והסכים לדבריו התבו"ש, משום שאין טעמו של ר’ ירוחם מוכרח, דהתבו"ש כנ"ל כתב לחלק בין מיעוט קמא לבתרא, דהתורה הקפידה שלא ישחוט פעמיים, ורק במיעוט בתרא, שמוציא חיות, יותר הוי שחיטה, אבל במיעוט קמא, שאינו מוציא חיות, לא עשה כלום. וכ"פ לאסור אף ע"י אחר בכה"ח (סקנ"ב), וכן מבואר במעשים שהחמירו האחרונים הנ"ל בגמ’ אחר השחיטה לאחר שסילקו השוחט מידיו.
למעשה כתב בשמ"ח (סע’ ה) דיש למנוע מלשחוט במיעוט בתרא אפי’ ע"י גוי, דאין הכל בקיאין ודברי מי עדיף ע"י מעל ידי ישראל, ויבואו לעשות ע"י ישראל.
♦
שהייה בסימן שני דעוף
הנודע ביהודה בתשובתו הנ"ל, בה חלק על השבות יעקב שהתיר שהייה במיעוט בתרא היכא שסילק ידיו, כתב שנראה שאפי’ לדעת השבו"י אין להקל בנשחט קנה העוף ואח"כ שחט הושט, דיש לומר דאיבעיא דגמ’ במיעוט בתרא הוא, כיון שנשחט רובו הוי המיעוט כנשחט כבר, ומה שחותך שוב לא מקרי כלל דרך שחיטה. אבל כשהושט נשאר שלם ושחטו אח"כ, אולי בזה לא נסתפקה הגמ’, והויא נבלה דאורייתא לדברי התבו"ש בדעת רש"י[5].וכן מבואר בסמ"ק (מצוה קצז), שכתב שנהגו כרש"י לאסור שהייה במיעוט בתרא, “ולכך כששוחט אדם סימן אחד בעוף וזרק העוף מידו ועודנו מפרכס ורוצה להמיתו מיד, לא יחתוך הסימן השני בסכין ולא בקרדום, לפי ששהה בין סימן לסימן אלא ימיתנו במקל או ברגל".
אולם הבית הלוי (שם אות ט) כתב דלפי מה שהסברנו בדעת רש"י אליבא דר’ ירוחם וסיעתו, פשוט שאין חשש בשהייה בסימן שני של עוף, דגם רש"י מודה שמדאורייתא א"צ לשוחטו כלל, כמפורש בדבריו בדף כא: (ד"ה ואינו מבדיל בסימן אחד). וא"כ בשהה בסימן שני אין שום סברא לפסול, ובכה"ג לא מיבעיא לן כלל, ואין לנו שום מקום לאסור אפי’ מדרבנן, דלא מצינו בגמ’ דנסתפקו בזה. וכ"כ הצל"ח (ל:), והוא היפך מש"כ בנו"ב.
אבל למפרשים ששהייה במיעוט בתרא דרבנן, נסתפק הבית הלוי אי שייך לגזור אף מסימן לסימן, דאפשר לחלק, דמסימן אחד לחבירו לא שייך למיגזר ולמימר כולה חדא שחיטה היא. [והמהרש"א כנ"ל כתב בדעת ר"ת דגזרינן בעוף בין סימן לסימן אטו בהמה.]
ועיקר ראיית המקלים היא מגמ’ זבחים סה:, שנחלקו רבנן ור"א ב"ר שמעון אם מלק סימן שני בחטאת עוף אם נפסלה, רבנן פסלי משום שעשה בה מעשה עולת עוף, ואף דבחטאת העוף שוהה בין סימן לסימן לחתוך רוב בשר עמו, גם בעולת העוף כשר בשהייה זו, דאין מליקת הסימן השני אלא משום מצות הבדלה, ואינה מהשחיטה. ור"א ב"ר שמעון מכשיר, משום דפוסל בעולת העוף שהייה בין סימן לסימן, ונמצא שלא עשה בחטאת זו מעשה עולה. הרי מוכח דלולי מצות עולת העוף לא אכפת לנו בשהייה בין סימן לסימן בעוף.
ומה שכתב הסמ"ק, ביאר הבית הלוי דהוא חומרא בעלמא לכתחלה ולא לאסור בדיעבד, והוכיח כן, דהא כתב הסמ"ק שהשליך העוף מידיו, וא"כ אפי’ במיעוט בתרא אם ישחוט אח"כ לא הוי פסול בדיעבד [לשיטתו דהבית הלוי כנ"ל, דכל שסילק ידיו מן השחיטה שוב אינו פוסל, וכדעת השבו"י].
אולם בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי’ ב אות ח) כתב דזה דחוק, שמשמעות הסמ"ק שהוא כמיעוט בתרא לכל עניין. ובשו"ע (סע’ ה) גם משמע קצת דלרש"י אף סימן שני דעוף בכלל הספק, דאחר שכתב בסתם "אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהייה פוסלת" כתב "ויש מי שאומר שכל שלא נגמרה שחיטת כל שני הסימנים פוסלת שהייה", ולכאו’ היינו אף בעוף. וכבר הרגיש בזה הבית הלוי שם.
ובדבר אברהם (שם) כתב ליישב את דעת הסמ"ק מהראייה מסוגיא דמליקה הנ"ל, דהסמ"ק ס"ל כדעת האומרים שפסול מיעוט בתרא מדרבנן, עי"ש. אולם הבית הלוי מיאן בכך, דאף אי נימא דלר"א ב"ר שמעון לא גזרו בקדשים על שהייה דרבנן, מ"מ לכתחלה היה לו לאסור למלוק סימן שני אחר ששהה בחתיכת רוב בשר.
ועי"ש בדבר אברהם שהאריך שם בעוד יישובים לראייה מזבחים. ומ"מ היאך דנתרץ, הרי מפורש ברש"י כנ"ל שאין שחיטה בסימן שני מן התורה, וע"כ הפסול בו מדרבנן. ולכאו’ י"ל ספק דרבנן לקולא, ועכ"פ בודאי אינו חמור יותר משהייה במיעוט בתרא.
♦
ה. שהייה במיעוט קמא
כתב רש"י (לב. ד"ה תיקו): ובמיעוט קמא, אי דגרגרת לאו מידי עביד ולאו שהייה היא, ואי דוושט דנקובתו במשהו מיטרפא ממה נפשך, דהא כיון דשהה אזל ליה מעשה קמא והוה ליה נקב בעלמא וטרפה.
אולם לעיל (ל: ד"ה תיקו) העתיק רש"י את דברי בה"ג: והיכא ששהה במיעוט סימנין "בין בתחלה" ובין בסוף אסור, דכיון דלא איפשיט לן עבדינן לחומרא. וכ"כ המהרש"ל, הובא להלכה בב"ח (סי’ כד בדיני הגרמה), דלאוסרים הגרמה במיעוט בתרא, מכל שכן שיש לאסור שהה או החליד במיעוט קמא אפי’ בקנה. ולא אמרינן מאי שנא מחצי קנה פגום, דא"כ גם בהגרים שליש ושחט ב’ שליש נימא הכי. ואדרבה, אפי’ למאן דמיקל בהגרמה, היינו מפני שאינה במקום שחיטה, אבל בשהה והחליד מודה. וגם מסתבר לומר כן, דמאי שנא משהה במיעוט בתרא, שאף שכבר שחטה כראוי, אפילו הכי אסרינן, דנעשה פסול בעניין שחיטה, כ"ש במיעוט קמא. עכת"ד.
והש"ך (סי’ כד סקי"ג) הביא את דברי המהרש"ל ותמה, דהאי איתא בברייתא לעיל כח. “שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמרה, שחיטתו כשרה", והנה דפסלי בהגרמה אדרבה חילקו, דבהגרמה כי נפקא חיותא ליכא רובא במקום שחיטה, אבל בשהייה הוי כחצי קנה פגום ממש.
ומש"כ המהרש"ל שאם במיעוט בתרא פוסלים כ"ש במיעוט קמא, כבר חילק התבו"ש בין מיעוט קמא, שאינו עושה כלום להוצאת החיות, למיעוט בתרא, שמוציא את החיות מהר יותר, כנ"ל. או כפי’ ר’ ירוחם, דבמיעוט קמא, מדשהה גילה שאינו רוצה בשחיטה זו, ואינה מצטרפת לשחיטה.
וליישב את דעת הבה"ג והמהרש"ל [וכ"כ הר"י מיגאש בתשובה (סי’ מו), וכ”מ מלשון השואל בתשובת הרשב”א (ח”א סי’ שפז)] מהברייתא הנ"ל, אולי צ"ל דההיא מדאורייתא ואינהו מדרבנן. וכנ"ל דעת המהרש"ל שאף רש"י לא פסל במיעוט בתרא אלא מדרבנן. ואף שדוחק גדול הוא, כבר תירצו כן המאירי והמהרש"ל גופיה על ברייתא אחרת שקשה ממנה לשיטת רש"י, ראה לעיל בקושיא ב’ על שיטת רש"י. ושו"ר שכן תי’ הפמ"ג כאן.
והתבו"ש (סק"ט) והפלתי (סי’ כד סק"ז) ובחידושי רבינו מאיר שמחה (ל:) כתבו להעמיד את הברייתא כתנאי במחלוקות שונים, ואיבעיא לן אי ס"ל כוותה ואזלינן לחומרא. עי’ להם ואכמ"ל.
ולהלכה כתב התבו"ש, שהאגור (סי’ אלף פח) כתב שבאשכנז נוהגים כבה"ג, ואף שמרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים נראה שהחמירו במיעוט קמא דקנה רק מחשש שניקב הוושט, וכן האגור גופיה כתב לעיל מינה דברי הפוסקים שחשו לזה, ולא כמשמעות הבה"ג שיש פסול שהייה במיעוט קמא. מ"מ במקום דליכא הפסד מרובה יש לאסור במדינות אלו, אפי’ בגוונא דברור שלא ניקב הוושט, דדלמא הכי קיבלו עלייהו כדעת הבה"ג.
והכה"ח (סקנ"ז) כתב על דברי הרמ"א דפוסלין שהייה אף במיעוט קמא, בשם הזבח"צ, שגם אנחנו נוהגים כן מפני שאיננו בקיאין בבדיקת הוושט. ויש לדייק, דאי לאו האי טעמא לא קבלנו עלינו לחוש לדעת הבה"ג. [אולם בכה"ח (סקנ"ו) פסק שהמנהג להחמיר אף באחז הקנה, כדעת הט"ז לעיל סו"ס כא בחצי קנה פגום, שאף באחז הקנה לבדו חיישינן לנקיבת הושט, דלא כהש"ך שם והשמ"ח.]
♦
שאר פסולים במיעוט קמא דקנה
עיקר ההלכה נבאר כל אחד במקומו אי"ה, ומ"מ נבאר כאן את דברת העניין בנוגע לסוגיין בפרש"י.כתב הב"י (סי’ כד בדין דרסה): כתוב בשחיטות אשכנזיות, אפי’ למ"ד דשהייה כשרה במיעוט קמא דקנה, אפילו הכי דרסה אסור לפני שנעשה הפיסול בשעת שחיטה ובמעשה שחיטה, אבל שהייה כיון ששהה אזל ליה מעשה קמא, והוי כמו מצא חצי קנה פגום.
ובבית הלוי (ח"ג סי’ כו סוף אות א) דייק שכן גם דעת רש"י, במה שכתב בדף ל: (ד"ה החליד במיעוט סימנים): "ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבלה ודאי", והיינו אף במיעוט קמא דקנה, עי"ש.
ויבואר יותר ע"פ מש"כ התבו"ש הנ"ל, דלמיעוט קמא אין שם שחיטה, משום שאינו מוציא חיות בעצמו כל ששהה, אבל במיעוט בתרא, שמוציא חיות, אף שי"ל שסיים כבר את השחיטה, מספקינן לפסול, משום שהמשיך לשחוט אולי גילה דלא סיים את השחיטה. אבל בשאר פסולים במיעוט קמא י”ל, דכיון דלא שהה הוי חלק אחד עם המשך השחיטה להוציא את החיות, ופסול.
אולם הש"ך הנ"ל פליג אב"ח ומהרש"ל, והסכים לדרישה (סק"ב) שאף חלדה במיעוט קמא אינה אוסרת בקנה, מידי דהוה אחצי קנה פגום, ורק בושט הוי טריפה. ולכאו’ נעלמו ממנו לפי שעה דברי השחיטות אשכנזיות הנז’, דסברי שיש סברא דאף שמתירים שהייה במיעוט קמא, בשאר פסולים דהוו בשעת שחיטה בלא שהייה, פסול. ובשלמא מאן דלא חייש לסברת רש"י במיעוט בתרא, איה"נ דיש להתיר גם במיעוט קמא, אבל אינהו דאזלי בתר רש"י, לכאו’ היה להם לחוש גם לשחיטות אשכנזיות. וצל"ע.
שו"ר שבכנה"ג (הגב"י סי’ כד סקט"ו) תמה על הב"י שציין את דברי השחיטות אשכנזיות בלא חולק, והרי בכלבו והגה"מ בשם סמ"ק [שהביא הב"י אח"כ בסמוך] כתב שדרסה פוסלת דוקא במיעוט הוושט, וכדבריהם כתב בשו"ע סע’ ו. וכן מוכח גם בדברי האו"ז שהבאנו לעיל על שיטת ריב"ם, עי"ש. והיינו אפי’ שסוברים כרש"י ששהייה במיעוט בתרא מסתפקינן להחשיבה מהשחיטה, מ"מ במיעוט קמא פשיטא להו להכשיר. ויש להסביר בדעתם דאינו דומה למיעוט בתרא, דסוף סוף לבדו אינו מוציא חיות, ולא מחשבינן ליה מעשה אלא כי עשאו יחד עם שחיטת הרוב.
♦
ו. חשש שניקב הושט בשהה במיעוט קמא
כנ"ל לדעת רוב הראשונים אין פסול שהייה במיעוט קמא דקנה כלל, ואף שהשו"ע כתב שיש ליזהר לחוש לכתחלה לדעת רש"י בשהייה במיעוט בתרא, מ"מ במיעוט קמא פסק שאין שהייה כל שאין חשש שניקב גם הוושט קודם ששהה. כגון שאחז את הקנה לבדו בשעת שחיטת מיעוט קמא דקנה, או שיבדוק את הוושט אחר השחיטה (בית יוסף).
והאופן לבדוק זאת מבואר בסי’ ו, והוא מהרמב"ם (שחיטה פ"ג הל’ ח). וז"ל השו"ע: שחט עוף ושהה בו ואינו יודע אם ניקב הוושט, חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות, והופך הוושט ובודקו מבפנים, אם לא ימצא בו טיפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה.
וביאר הב"י שאי אפשר לבדוק את הוושט מבחוץ אלא בהפיכתו, כמבואר בגמ’ כח: בההוא אווזא דהוה ממסמס קועיה דמא [אווז שהיה צוארו מלוכלך בדם], והורה רב יוסף שיבדקו את הקנה ואח"כ ישחטוהו ויהפכו את הוושט ויבדקוהו, שהקנה אפשר לבדקו, שאין נטרף אלא אם נפסק רובו, אבל וושט נטרף אפי’ ניקב משהו, ואינו ניכר מבחוץ כי הקרום שלו אדום, ונכנסת טיפת דם בנקב ואינו ניכר, אבל כשהופכו, הקרום הפנימי של הוושט לבן וניכרת בו טיפת דם. כן פרש"י. אבל תוס’ פי’ התם דאצריכו לבודקה מחשש דרסה, אבל נקב אפשר לבדוק מבחוץ אף בוושט, עי"ש. והרמב"ם ס"ל כרש"י.
ומה שהצריך הרמב"ם לשחוט את הקנה במקום אחר, ביאר הב"י שיש לחוש שמא ימצא חתך בוושט, ואם חזר לשחוט באותו מקום יבא להקל לתלות שאירע בשחיטה שניה שלאחר השהייה, ובאמת שמא מקודם אירע, ונמצא מכשירו שלא כדין. או שהוא דרך עצה טובה, דשמא בראשונה לא פגע בוושט, ועתה יפגע בו בשחיטה שניה, ונמצא מחמיר יותר מן הדין. וכ"כ הש"ך (סקט"ז).
והט"ז הקשה דלמה יבוא להקל אם נפסק להלכה שכל שמצא טיפת דם אסורה, ובנקודות הכסף דחה דגם את טיפת הדם יתלה בשחיטה. ולענ"ד נראה שכוונת הט"ז שנכתוב בהלכה שגם באופן כזה אסורה, ולא נצטרך לתקן שישחוט במקום אחר.
וכתב הפמ"ג שגם מעצה טובה לא ס"ל להט"ז, דאף כששוחט במקום אחר כתב השו"ע שישחוט את הקנה לבדו, וע"כ צריך לאחוז את הקנה לבדו בין כך, דאי לא ינקוב את הוושט בשחיטה השניה, ונימא דהוושט נמתח ומתכווץ ונקב זה אירע כבר בשחיטה הראשונה. וא"כ יכול גם לאחוז את הקנה לבדו ולשוחטו באותו מקום, דגם בזה לא יהיה ספק אם ימצא נקב בוושט מתי אירע, דודאי הוא משחיטה ראשונה, ופסולה.
ולכן פי’ הט"ז דהיינו טעמא דצריך לשחוט במקום אחר, דכיון שרוצה לשחוט את הקנה לבדו צריך לאוחזו בכח, ואם יעשה כן באותו מקום שחתך כבר, יש לחוש שמא יקרע רוב הקנה ויפסל בעיקור, על כן יאחזנו דוקא במקום שהוא שלם. ועוד טעם כתב לקולא, דשמא באמת חתך במקום הראשון רוב קנה, אלא שאינו רואה טוב כיון שבית השחיטה מלוכלך בדם, ולכן ישחוט במקום אחר, דאז אף אם יימצא הוושט נקוב, יחזור לבדוק את החיתוך הראשון. ואם נמצא ששחט את רוב הקנה בראשונה, כשרה, דלא איכפת לן במאי דאח"כ ניקב הוושט ושהה, דכבר שחט את רוב הקנה.
וכתב התבו"ש (סקכ"ג) דלכל הטעמים אם שחט רק את העור, יכול לשחוט אפי’ באותו מקום באחיזת הקנה ולבדוק את הוושט אח"כ, אלא דמ"מ אין להקל, מאחר שאפשר לשחוט במקום אחר.
כתב השמ"ח (סע’ יב) שאם לא יצא דם בשחיטה אין לסמוך על בדיקת הוושט, דאף אם לא יראה טיפת דם בקרום הפנימי של הוושט אין זו ראייה, דהרי עוף זה לא מוציא דם בשחיטתו.
ולא זכיתי להבין את זאת, דהרי מאי דמצריכינן בדיקה לוושט מבפנים, הוא משום שמבחוץ אולי לא יראה את הנקב כי נסתם בדם כנ"ל, וא"כ בלא יצא דם כ"ש שאף מבחוץ יוכל לראות את הנקב. [ומה שציין מקורו בפר"ח (סק"ה), לכאו’ התם רק כתב להצריך בדיקת הוושט אף בשלא יצא דם, ושלא להתירה בלא בדיקה ולומר שלא הגיע כלל לוושט, מדלא הוציא דם, דזה אינו, מדתנן (לג.) השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם.] וצ"ע.
כתב הב"י שתקנה זו שכתב הרמב"ם היא דוקא בעוף, שהכשרו בסימן אחד, אבל בבהמה, שהכשרה בב’ סימנים, אם שחט מיעוט הקנה ושהה ויש ספק שמא כבר נקב הוושט, אין תקנה לשחוט במקום אחר את הקנה והוושט, דיש לחוש שמא שחט את הוושט במקום הנקב הראשון, שהוושט נמתח ומתכווץ. והוכיח כן מדברי הגמ’.
אבל ר’ ירוחם כתב בשם הרז"ה שמועיל אף בבהמה לשחוט במקום אחר, וכן לחולקים על רש"י וסוברים שיש בדיקה לוושט גם מבחוץ, יש תקנה אף בבהמה. ומחלוקת זו מבוארת בהל’ טרפות סי’ לג, ואכ"מ.
♦
אנן לא בקיאינן בבדיקת הוושט
כתב המרדכי (סי’ תרי) בשם רבינו פרץ דאם אין בקיאין לבדוק הוושט, אין תקנה לגמור את השחיטה וימכרנה לגוי, וימתינה בפניו, כדי שלא יחזור וימכרנה לישראל לאחר שתתרפא. הביאו הב"י, וכתב שכ"כ גם הסמ"ק והכלבו.וכתב הרמ"א (סע’ ו) שאנו איננו בקיאין, ולכן בכל מקרה שיש חשש לנקובת הוושט מטריפין, וצריך לנהוג כנ"ל. והש"ך (סק"ו) כתב שהמהרש"ל הורה להקל לצורך מצוה או הפסד מרובה, אבל בתבו"ש (סקכ"ב) כתב שאין כן דעת הרמ"א. וכ"פ בכה"ח (סק"י).
ומלשון המרדכי משמע שהגוי ימית את העוף, אבל הרמ"א כתב שימתינו ואח"כ ימכרנו לגוי. וכתב התבו"ש (סקכ"ו) כתב דלאו דוקא הם, ואיך שיעשה שפיר דמי, דלא כבית הלל שרצה לומר שלישראל אסור להמיתו, דאין לגרום טרפות בידים, דשאני הכא שכבר אסור לאוכלו וצריך לנבלו, ולא סגי בלאו הכי. ומ"מ סיים שאם אפשר בנקל, עדיף להמיתו ע"י גוי.
♦
אם חתך רק העור
כתב המרדכי (סי’ תרו, הובא בב"י) שאם הגביה סכינו אחר שהתחיל לשחוט עוף, וחתך מעט עד שיצא דם, יש ליזהר שלא יגמור את השחיטה, שמא כבר שחט משהו מן הוושט, ושהיית העוף מועטת היא מאד. ואפילו אם אומר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם העור, אין סומכין עליו, כיון שיצא דם. אלא ישחוט את הקנה לבדו, ולאחר השחיטה יהפוך את הוושט ויבדקנו. ופסקו השו"ע (סע’ א).וכתב הב"י בשם המהרי"ק (שורש לד), שדוקא אם יצא דם יש לחוש שנקב הוושט. וחלק עליו הב"י, וביאר דמש"כ המרדכי מתחלה עד שיצא דם, אורחא דמלתא נקט, שכשנחתך העור דרך לצאת דם. ורק בסיפא, שאין השוחט נאמן לומר ברי לי ששחטתי רק העור, בזה אינו נאמן דוקא אם יצא דם.
והרמ"א (סע’ ו) פסק דאם חתך את העור בבהמה ויצא דם, חיישינן לנקיבת הוושט, אבל אם לא יצא דם ולא חתך את כל העור, יש להכשיר ע"י שישחוט למעלה או למטה ויבדוק נגד מקום החתך. וכתב הש"ך (ס"ק ד וכא) דיש לדייק, הא אם שחט כל העור אין להכשיר, והיינו כדעת הב"י.
ואנן דלא בקיאינן בבדיקת הוושט אין לנו להכשירו אף אם ישחוט למעלה או למטה, אבל כשלא יצא דם ולא שחט את כל העור, אינו אלא חומרא בעלמא לבדוק את הוושט[6], ויש לסמוך על בדיקתנו. ואף שגם ביצא דם, כל שלא חתך את כל העור הוי חומרא בעלמא, מ"מ מחמרינן שלא לסמוך על בדיקתנו משום גזירה, כמו במריטת הנוצות דלקמן (ע"פ דרכ"מ). וכתב הש"ך דאע"פ שהמהרש"ל הסכים למהרי"ק, קי"ל כדעת השו"ע והרמ"א, וכ"פ האחרונים בשחיטותיהם.
וביאר התבו"ש (סקכ"ב) דדייק הב"י כן, דאם ברישא נתכוין המרדכי דוקא שיצא דם, למה חזר בסיפא לומר שאינו נאמן כיון שיצא דם, הא בהכי קיימינן, אלא ודאי דברישא אורחא דמילתא נקט.
והמהרש"ל כתב גם להקל לסמוך על בדיקתנו בנחתך רק מקצת העור, אף שיצא דם, והסכים הש"ך (סקכ"א) להקל בהפסד מרובה [וראה לקמן שהוא מקל גם במריטת הנוצה ויצא דם בהפסד מרובה].
אולם הט"ז (סק"ז) כתב דמדברי הרמ"א מבואר דאסור לגמרי אף בהפסד מרובה כל שיצא דם. וביאר הטעם, דהא בעור אין דם, וא"כ ודאי דחתך משהו בבשר, וע"כ חיישינן שמא נקב נקב דק מאד גם בוושט, ואינו נראה לנו או שהדם סותמו. ופסק הט"ז להחמיר כל שנראה דם, אפי’ לא יצא דם ממש. [מה שאין כן בתלש נוצה הוא מקל, כל שלא יצא דם, כדלקמן.]
ובתבו"ש (סק"כ) הקשה על הט"ז, דמפורש בגמ’ יומא (מח.) דיש דם בעור, וא"כ כל שלא חתך את כל העור, אף אם יצא דם יש לתלותו בעור. אלא שהסכים לש"ך שאין להקל אלא בהפסד מרובה, דמבואר בגמ’ שהעור מלא נקבים קטנים, ואף שהוא חשש רחוק שעבר הסכין דרך נקב שאינו נראה וניקב גם את ב’ עורות הוושט, מ"מ בלא הפסד מרובה אין להקל. ועוד, שיש גירסא אחרת בגמ’ יומא, שעל פיה אין ראייה שיש דם בעור. והכה"ח (סקע"ג) נראה דמסכים למחמירים אף בהפסד מרובה.
ובעוף, כתב המהרי"ק שם (והביאו הט"ז) דאין לחלק בין חתך קצת מהעור או כולו, דכל שחתך בעור ודאי עבר את כולו, שהרי עורו דק וקלוש מאד. וכ"פ בשמ"ח (סע’ י). ואם יש שכבה יבשה על צואר העוף והתחיל לחתוך את העור ושהה, אם שחט במקום אחר ובדק את צידו הפנימי של העור כנגד החתך הראשון, ורואה שאין שם ריעותא בעור, אין להחמיר לכל הדעות. ובעוף גדול, כגון אינדיק או אווז, ראיתי בשם שו"ת טוב טעם ודעת (סי’ חי) שאין חילוק, ואילו בשו"ת שם אריה (סי’ ו) כתב להקל, שעינינו הרואות שאין עור צוארם דק וקלוש. והסכימו לו עוד אחרונים (שמלת אליעזר על שמ"ח).
♦
אם אמר ברי לי
הנה השו"ע בסע’ א כתב בדינו של המרדכי הנ"ל, דאם חתך את העור ויצא דם קודם ששהה, אפי’ אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כי אם את העור, אין סומכין עליו. אולם בסע’ ו בדין שחט מיעוט הקנה ושהה, כתב שדוקא אם אינו יודע אם ניקב הוושט צריך לבדוק את הוושט. הרי לכאו’ משמע דאומר ברי לי נאמן.ובב"י כתב "והא דאין שהייה בעוף בקנה, דוקא כשיודע בודאי שלא נגע בוושט, כגון שתפס הקנה לבדו בידו ושחט, דאם לא כן ליחוש שמא נגע בוושט, ויצטרך לשחוט הקנה לבדו במקום אחר" וכו’. ויש לדון אם האי כגון שאחזו הוא האופן היחיד לדעת בוודאות, ואפי’ אמר ברי לי אינו נאמן בלאו הכי.
בש"ך (סקט"ו) כתב דאינו נאמן בברי לי משום דלא נתכוין לשחוט רק הקנה לבדו, וכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. ומשמע דאם באמת נתכוין לשחוט רק את הקנה נאמן בברי לי, ולאו דוקא באחז את הקנה לבדו. אבל בתבו"ש (סקכ"ב) כתב שאין צריך לחילוק הש"ך, דלעולם הכל תלוי באם אחז את הקנה לבדו, דאפילו בנתכוין מתחלה לשחוט רק את הקנה, אנן סהדי דלא מצי כווני, כי אם זריז וזהיר מופלג, ואם תפס בידו, מהימן אפי’ לא נתכוין.
ואם חתך את העור ולא יצא דם, מבואר מדברי המרדכי שאינו בברי לי דוקא היכא דיצא דם כנ"ל, וכ"כ התבו"ש (סקכ"ב) דאפי’ חתך את כל העור, אם אמר ברי לי נאמן, כל שלא יצא דם. וחלק על הפר"ח (סקכ"ג), שכתב שאין לסמוך עליו אפי’ לא יצא דם, שכן תנינן השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים. והתבו"ש כתב דהוא רק מיעוטא דמיעוטא, וכיון דרוב מסייע להשוחט שאומר ברי לי, סמכינן עליה. מה שאין כן באינו אומר ברי לי, או בדיצא דם אפי’ אמר ברי לי, לא סמכינן עליה, כיון דהא מלתא צריכה זריזותא ובקיאות טובא, ורוב השוחטים לא בקיאי בהכי.
ומ"מ סיים התבו"ש דהאידנא שהשחיטות מסורים לכל, ולא אכשור דרא בהא, אין לסמוך על האומר ברי לי אפי’ חתך רק את העור, אלא בהפסד מרובה ובדיקת הוושט [דאע"פ שאין אנו בקיאין בבדיקתו, מ"מ בהא, שהוא רק לחומרא, יש לסמוך על בדיקתנו]. וכ"פ בשמ"ח (סע’ יא).
ולעיל סו"ס כא נתבאר דדעת הט"ז דאפי’ אחז את הקנה לבדוק חוששין לנקובת הוושט, דלא כהש"ך, עי"ש.
♦
תלש נוצות מצואר העוף
כתב הב"י: כתב באורחות חיים בשם הרשב"א כשהשוחט תולש נוצה מצואר העוף, פעמים מתבוסס בדם או נקרע העור, אין לחוש לנקובת הוושט.אולם בדרכ"מ כתב שאין נוהגים כן, ושכ"כ המהרי"ו שהשוחט וינה ותלש הנוצה ויצא דם, לא יגמור השחיטה אלא ימתינו וימכרנו לנכרי, והמהר"ם פדאווה כתב דה"ה בכל העופות [וכ”פ בכה”ח (סקס”א) דלא כמ”ש הפת”ש (סקי”ב) בשם חמודי דניאל]. והטעם משום גזירה אטו חתך העור ויצא דם, שצריך בדיקת הוושט, ולדידן אסור, דאין בקיאין לבדוק. ואף שסיים הדרכ"מ עליהם דהוא חומרא גדולה בעיניו, בשו"ע (סע’ ו) פסק הרמ"א להטריף, כמנהג.
אולם המהרש"ל הסכים למש"כ הב"י, וכנ"ל מקל יותר אף בחתך מקצת העור ויצא דם. ולכן כתב הב"ח דבהפסד מרובה יש להקל, וכן לכבוד שבת או לעני. וכ"פ הש"ך (סק"כ), והשמ"ח (סע’ יג) והכה"ח (סקס"ב).
וכתב הט"ז (סק"ז) שאין להחמיר אלא א"כ יצא דם, אבל אם לא יצא אלא שנראה האדמומית אין להחמיר כלל, והסכים עמו הלבוש. וכ"פ בשמ"ח (סע’ יג). והכה"ח (סקס"ג) כתב גדולה מזו בשם הזבח"צ ועוד, דאפי’ יצאה טיפת דם אין להחמיר, אלא א"כ קינח אותה טיפה ויצאה אחרת במקומה, אבל אם לא באה עוד טיפת דם, אינו מהבשר אלא רק מהוצאת הנוצה.
וכתב הכה"ח (סקס"ו) בשם זבח"צ ועוד, שחשש זה הוא רק בנוצת העוף, אבל אם תלש שיער הבהמה ויצא דם, אין חשש בין בגסה בין בדקה.
♦ ♦ ♦
קבלת "בינה מלאכותית" כדיין ומכריע בסכסוך שותפים♦ רועי כבשים בחוות - כשרותם לעדות♦ הערות למאמר בעניין הנהגת בית הדין הרבני בקבלת קנין לחלוקת הנכסים לפי החוק בגירושין ובירושה