איתא במתניתין דעת רבי שמעון, כלי ששבת בבית אסור להוציאו מחצר לחצר. דהיינו, כלי ששבת בבית ראובן ועכשיו נמצא בחצר ראובן, אסור להוציאו לחצר שמעון. אמנם, כלי ששבת בחצר מותר להוציאו מחצר לחצר.
ויש לחקור בביאור הדבר - האם האוסר את היציאה מחצר ראובן לחצר שמעון הוא מכוח בית ראובן, וזהו הכוח האוסר, ואף על פי שעתה אינו נמצא בבית ראובן. או דילמא, האוסר הוא החצר של ראובן.
ולעניין כלי ששבת בבית אין החצרות רשות אחת, ונמצא שהאוסר להביאו לחצר שמעון הוא חצר ראובן. ובאמת ייתכן שכלל אין טעם לאסור מחמת בית ראובן, שהרי עתה אינו עומד בבית ראובן. ודומה למלאכת הוצאה במסכת שבת, שדבר שהיה מונח ברשות היחיד והגיע למקום פטור, אין לאסור להעבירו לרשות הרבים מכוח מה שהיה בעבר. אלא דיש גזירת איסור מחליף, שזו גזירה מחודשת, וייתכן שבכלל לא נאמרה אלא בחד גברא ולא בתרי גברא, כמו שנסתפק החזו"א סימן ק"ד סק"ה.
והנה בסימן שמ"ו הביא השו"ע מחלוקת האם נאמר איסור מחליף כלפי רשויות דרבנן, יש אוסרים ויש מתירים. והרי הכא, בתקנת שלמה, שזהו גם כן איסור דרבנן (ועיין שם בביאור ההלכה).
אמנם נראה להוכיח מדברי התוספות דף צט ע"ב, שכתבו דלדעת רבי שמעון חפץ ששבת בחצר או בגג של ראובן, והביאו לחצר או גג של שמעון, אסור לשמעון להכניסו לבית שמעון. וקשה, הרי כאן שתי החצרות, דהיינו שני המקומות האחרונים, שזהו גג שמעון ובית שמעון, הם ודאי רשות אחת, ולא ייתכן לחלקם לשניים, שהרי כולם דחד גברא וכולם ברשות שמעון. ובהכרח שיש כוח לאסור גם מכוח הרשות הראשונה. אלא דקשה, הרי טעם תקנת שלמה היה גזירה משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, והרי לא מצינו איסור בדבר שהיה בעבר ברשות הרבים והגיע למקום פטור להעבירו לרשות היחיד מדין מלאכת הוצאה, ובתרי גברא מותר. ומדוע כאן, שיסוד הדברים מכוח הדמיון שגזרו חז"ל אתי לאתויי, החמירו טפי, ואסרו להביאו למקום שלישי מכוח מקום ראשון, אף על פי שעתה הוא מונח ברשות השנייה, שאינה האוסרת.
ויש ליישב, דבתקנת שלמה נתחדש שיש יחס בכלי לבעל הרשות ששבת בו. והפירוש, שהכלי מתייחד ומתייעד עבור בעל הרשות שהוא שובת בו. ומעתה קיים כוח הרשות בכלי אף אחר שעזב את הרשות. והרי מציאות הדבר מתייחסת לכך ששביתתו בבית הראשון, אף על פי שעתה אינו מונח בו, זהו מקומו וזו קביעותו. וכוח זה קיים עתה בחפץ. וזה שייך רק בתקנת שלמה, שיש יחס לאדם מהלכות הוצאה מכוח תקנת שלמה.
ומשום שכוח זה קיים גם עתה בחפץ, אף על פי שעזב את הרשות, שייך לאסור מכוח שהוא פועל השתנות ועקירת רשות הראשונה. ובזה מתקיים עניין העקירה, שהוא חלק המעכב בהגדרת הוצאה. אבל במוציא מרבים ליחיד או איפכא, אין יחס של שביתה דרבים, וזהו דבר המשותף לרבים ואינו מיוחד לאף אחד. ממילא כאן כל עניין ההוצאה הוא רק ביחס לשאלה האם עתה הוא מונח ברשות יחיד או רשות הרבים, ואין כוח אוסר למה שהיה מונח בעבר. ולכן אין מציאות של יחס עקירה. אבל בתקנת שלמה יש יחס עקירה, כי כוח הרשות קיים בחפץ גם אחר שעזב את הרשות, ואפשר לאסור להביאו לרשות השלישית מכוח הרשות הראשונה. ויש כאן עניין הפקעת רשות קודמת והכנסה לרשות חדשה. ולכן אוסרים גם בחפץ, כלי ששבת בבית ראובן והגיע לחצר שמעון, האיסור להכניסו מחצר ראובן לחצר שמעון הוא מכוח בית ראובן, שעדיין קיים כוח בית ראובן בחפץ. ויש פה עניין של הפקעת הרשות הקודמת, אף על פי שאינו מונח בו עתה.
ובאופן שכתבו התוס' שאסור להוציא כלי ששבת בגג ראובן והגיע לגג שמעון, אסור לשמעון להכניסו לביתו, דבכה"ג מסתבר שהאוסרת זו הרשות הראשונה והשלישית. אם כן אף האיסור להוציא כלי ששבת בבית ראובן והגיע לחצר ראובן שאסור להוציאו לחצר שמעון, האוסרת זו הרשות הראשונה והשלישית. וזה מקור דברי התוס' שר' שמעון אוסר בכה"ג.
ומעתה אין מקור דלר"ש קיים אוסר מכח החצרות עצמן, שהן מחולקות לעניין כלי ששבת בבית, דהרי אין מקור שר"ש אוסר בגלל שתי סיבות נפרדות.
וקשה, דכתב האור שמח פרק ב' הלכות מילה שטעם ר"ש הוא שלעניין כלי שלא שבת בחצרות, החצרות עצמן אוסרות אחת על השניה. ואין האיסור מכח זה שהאדם מוציאו משביתת הבית. וכן משמע בחזו"א (ק"ד סקכ"ה), שכתב כלי ששבת בבית ראובן והגיע לחצר שמעון, אסור להוציאו לחצר לוי.
וכתב שהאוסרת זו חצר שמעון, והחצרות מחולקות לענין כלי ששבת בבית. ולכאורה מקורו שנקט דאי אפשר לאסור מכח בית ראובן הוא משום שעתה החפץ אינו עומד בבית ראובן. וע"כ שהאוסרת זו חצר ראובן. וקשה מדברי התוס' בדף צ"ט ע"ב.
ושמא נאמר דהחזו"א דייק מלשון המשנה שאסור כלי ששבת בבית ראובן והגיע לחצר שמעון להכניסו לחצר לוי, ופה התחדש שאוסרים בגלל החצרות בעצמן.
מעתה קשה, מדוע קסבר החזון איש סימן ק"ד סעיף קטן כ"ה, שנראה שכלי שלא שבת בחצר והגיע לחצר ראובן ומשם הגיע לחצר שמעון, אסור להעבירו לחצר לוי. וקסבר החזון איש שהאוסר הוא שמעון ולא ראובן, והחצרות עצמן מחולקות לעניין כלי שלא שבת בחצר. וקשה, דאם ביאור דברי רבי שמעון הוא מכוח הרשות הראשונה, מנלן לחדש שהחצרות עצמן מחולקות לעניין כלי ששבת בבית.
והרי האוסר הוא הבית. וחידושם רבינו פרץ דף כ"ג, כאילו מונח עתה בבית, וכן משמעות רש"י כ"ג עמוד ב' בסוף העמוד, דהאיסור הוא מכוח הבית. ומנלן לחדש דאפשר לאסור גם מכוח החצר לעניין כלי ששבת בבית.
ושמא נאמר דסבר החזון איש דמדויק מהמשנה דין זה, שאסור להוציא גם מחצר שמעון לחצר לוי, אף על פי ששבת בבית עירוב. וכאן נתחדש דבר זה, שהאוסר רק מכוח שמעון, דאילו רשות עירוב כבר נפקעה ברגע שיצא לחצר שמעון[1].
ולכן סובר החזון איש, דכלי ששבת בבית ראובן והגיע לחצר שמעון, אסור להחזירו לחצר ראובן. דאם האוסר הוא בית ראובן, הרי לכאורה כאן הוא משיבו לקדמותו, לבית עירוב, ומדוע אסור? אלא זה לשיטתו, שחצר עצמה מחולקת רק לעניין כלי ששבת בחצר, קיבל זיקה לכלל החצר, אבל כלי ששבת בבית, קיים בו האיסור מכוח החצר.
ויש להקשות, דכתב החזון איש שם, דהביא את דברי הבית מאיר המובא בביאור הלכה, דאדם שלבש בגד בזמן שהיה בבית, אין חל בו דין שביתת כלי בית, ומותר להוציאו מחצר לחצר. וקשה, בשלמא אם האוסר הוא הבית, כאן לא שבת בבית, אבל אם האוסר הוא החצר, וכדי להתירם בעינן מתיר ששבת בחצר, נתקשר לחצר, מה מושיענו שאדם לבש בגד, דאמנם זה לא היה כלי בית, אבל הוא מודה שלא היה כלי חצר. ויש לתרץ דאף שלא קנה שביתה בבית, ברגע שייכנס לחצר יקנה אז שביתה, וייהפך לכלי חצר.
באמת יש לדון שאף אם נאמר שהאיסור להעביר כלי ששבת בבית ראובן מראובן לשמעון, מחצר ראובן לחצר שמעון, הוא מפני שהחצר אוסרת, אכתי אפשר לומר שלפי החזון איש מחצר שמעון ללוי יהיה מותר. דבשלמא שמוציא מרשות ראובן לשמעון, מחצר ראובן לחצר שמעון, היות שחצר ראובן מעמידה בחפץ שעדיין קיים בו את השביתה שהייתה בו בבית ראובן, אז חצר ראובן מעמידה בו מציאות מסוימת.
ולכן חצר ראובן וחצר שמעון עצמן מחולקות, הן רשויות החלוקות זו על זו, כי חצר ראובן מעמידה בחפץ, נותנת הגדרה מסוימת בחפץ, שעדיין מחזיקה בו השביתה המוקדמת של בית ראובן, כדנים ביחס לחפץ שעליו עשו עירוב, האם הרשויות דומות ביחס לחפץ זה. ואמרינן היות שחצר ראובן בשביל החפץ ששבת בבית ראובן מעמידה ומחזיקה בו מצב מסוים של שביתה. ביחס לחפץ זה חצר שמעון וחצר ראובן חלוקות, כי חצר שמעון מפקיעה את השביתה, ונכנס למקום אחר.
ביחס לחפץ זה, כביכול הוא מרגיש היטב שינוי בין שתי הרשויות, ולכן נידון כשתי רשויות חלוקות, ובאמת נאסר בשתי הרשויות החלוקות. אבל ביחס לחצר שמעון, שאין לה מעמד שמחזיקה בו שביתה, היא חצר דעלמא, כי אין לה חיבור לבית, כי הבית היה בית ראובן ולא בית שמעון. שם אפשר לומר שזו חצר רגילה, חצרות רשות אחת. ודווקא ביחס למקרה שדיבר רבי שמעון במשנה, שבא להעביר מחצר ראובן לחצר שמעון, בכה"ג אפשר לומר שכוונת החזון איש היא שהאוסר זה החצרות, כי חצר שמעמידה כוח של שביתה ומשאירה את בית ראובן נותנת הגדרה חדשה בחפץ ביחס לחצר שמעון. זה חילוק בין המקומות עצמם. ואז אנחנו אוסרים בגלל החצרות עצמן.
וזו כוונת החזון איש, שחצר שמעמידה את הרשות הראשונה זה סוג מקום אחר מרשות המפקיעה את מצבו ביחס לחפץ הקודם. ולכן, אף על פי שנגיד שהאיסור להוציא מחצר ראובן לחצר שמעון אינו בגלל המשך הוצאה מהבית, אלא החצר עצמה מחולקת, זה הכל בחצר שמעמידה מצב קודם, ואז הרשויות חלוקות. כי ביחס לחפץ זה מתחלקים, רשות אחת מחברת לאדם אחד וכוח פועל כוח מסוים בחפץ. ורשות השנייה עושה מצב אחר. אבל משמעון ללוי לכאורה עדיין אי אפשר לאסור.
ויש להסתפק בדברי החזון איש שיאסרו להחזיר מחצר שמעון לחצר ראובן, האם זה רק החזון איש לשיטתו, או שאפשר לומר שיהיה חוזר וניעור, שיעביר משמעון לראובן, ראובן יחזור ויחבר אותו לבית ראובן, ממילא זה סוג מהות של מקום אחר, זה סוג חצר אחר מחברתה. ובעיקר הנידון, האם האיסור מחצר ראובן לחצר שמעון הוא המשך הוצאה מהבית, היציאה ביחס לבית או ביחס לחצר עצמה.
ובעיקר החקירה מהו טעם ר"ש - האם אוסרים מכח המשך הוצאה מהבית, או שהאוסר אלו שתי החצרות בעצמן. ואפשר לבאר שבזה הסתפקו התוספות דף פ"ט עמוד א', האם אליבא דרבי שמעון יהיה דין שגג הסמוך לחצר חברו יגידו, אם אין גוד אסיק, שאחד אוסר את השני. שבדעת התוספות בתירוץ הראשון נראה שהם סברו שאין בזה דין נפרצה למקום האסור לו, ובתירוץ השני הם אומרים שיש דין נפרצה למקום האסור לו ביחס לכלי הבית. ובדעת רש"י משמע כמו התירוץ הראשון.
וביאור הפלוגתא הוא דאם האוסר הוא מכוח בית, אבל החצר עצמה אינה מחולקת מחצר שמעון, אי אפשר לדון שאין כאן נפרצה למקום האסור לו. אבל אם הפשט הוא שאנחנו אוסרים מכוח חצרות עצמן והגגות עצמם, אם כן זה נידון כרשות האסורה, ויהיה פה דין נפרצה למקום האסור לו, שאוסרת הכל.
♦
איתא במתניתין דף צ"ב: גג גדול הסמוך לקטן, גדול מותר וקטן אסור. והרמב"ם השמיט הלכה זו. וקשה מדוע השמיטו? ויש לומר דסבר הרמב"ם שכל מה ששייך דין נפרץ למקום האסור לו ונאסר המקום הקטן שפרוץ לגדול, זהו דווקא אם קיים איסור עצמי להוציא מגג לגג. וזהו אליבא דחכמים בדף פ"ט. אבל לפי רבי שמעון, שדווקא כלי בית אסורים וכלי גג מותרים, אינו מוגדר נפרצה למקום האסור לה. אמנם קשה, מדוע לגבי חצר פסק זאת הרמב"ם?ויש ליישב דחצר שאני, שחצר בעצמה היא מקום שימוש, התם אמרינן שחצרות עצמן אוסרות. לפי הרמב"ם, לעניין כלי שלא שבת בחצר החצרות עצמן מחולקות ואוסרות אחת על השניה.
אבל גג, שאינו מקום שימוש, כל האיסור הוא רק מכוח המשך הוצאה מהבית, ולכן אין דין נפרצה בגג קטן פרוץ לגדול. ולכן השמיט הרמב"ם את ההלכה שקטן אסור. ולפי זה יוסבר ברמב"ם שחצרות עצמן אסורות, לא מכוח המשך היציאה מהבית. ודלא כדמשמע בתוס' דף צ"ט.
וכן כתב בגנזי הגר"ח (סימן ד') דשיטת הרמב"ם דלהלכה גג שפרוץ לחברו אינו נאסר בטלטול, וכל דברי רב שאוסר לטלטל בגג הפרוץ לחבר ואינם אליבא דרבי שמעון.
♦ ♦ ♦
♦ שהייה בשחיטה♦