סחיטת בגד כשצריך למימיו האם יש בה איסור תורה
סוגיות הגמ' בענין סחיטת פירות וסחיטת משקין הנבלעים מבחוץ
בגמ' בשבת קמ"ה ע"א איתא: אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד ע"כ. והיינו לאפוקי שאר פירות, שאין חייב על סחיטתם משום מפרק תולדה דדש. ודנו הראשונים במשקין שנבלעו 'בבגד', האם גם בהם אין איסור תורה, כפשט המימרא הנ"ל. או שהמימרא הנ"ל נאמרה רק בדברים שהמשקה נמצא בהם מתחלת ברייתו, שבזה יש חילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות, אבל במשקה חיצוני שנבלע לא מיירי, ויש בו איסור תורה של דש.והנה בגמ' בשבת שם, נחלקו רב ור' יוחנן לגבי כבשים ושלקות שסוחט אותם למימיהן, שלדעת רבי יוחנן חייב חטאת, ולדעת רב פטור אבל אסור. ורוב הראשונים פסקו כרב, והר"ח ומעט מהראשונים פסקו כרבי יוחנן. והשו"ע בסי' ש"כ ס"ז פסק בסתמא כרב, והביא בסוף גם את דעת ר"ח כדעת רבי יוחנן, עי"ש. וטעמו של רב הוא ע"פ הכלל הנ"ל שאין סחיטה מהתורה אלא בזיתים וענבים ולא בשאר דברים, וכפי שביאר המ"ב שם בס"ק כ"ט. וטעמו של רבי יוחנן הוא משום שהיה על המשקה היוצא, שֵם משקה מקודם, ומה שאמר רב שאין חייב אלא על זיתים וענבים היינו בדבר הבלוע בהם מתחלה, שאין עליו שם משקה כלל, וכפי שביאר המ"ב שם ובבה"ל. עי"ש.
אולם אין הכרח ללמוד מדעות אלו לענין סחיטת בגד ממימיו כשצריך את המים, האם יש בזה איסור דש או לא, דגם לדעת רב, שפוטר בכבשים ושלקות – יתכן שהוא מחייב בבגד, וכפי שכתב המאירי שם, וז"ל ונראה לומר שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה ואסור מן התורה מדין מפרק. ואף לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט כבשים ושלקות שאין שם משקה כנוס מגופם, ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם, וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם, אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים. והדברים נאים ומתקבלים ע"כ. אולם לדעת ר' יוחנן, שמחייב על כבשים ושלקות – כ"ש שיחייב על סחיטת בגד ממימיו כשצריך להם, וכפי שנביא בהמשך.
ובדף קכ"ח ע"ב בברייתא איתא: אם היתה [היולדת] צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה [מרשות לרשות] שמן ביד [דהיינו בשינוי], ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה [שהוא גם שינוי], ואם אינו ספק בשערה - מביאה לה בכלי [שזה כדרכה]. והגמ' שם דנה גבי מביאה בשערה: תיפוק ליה משום סחיטה [שהוא איסור תורה]. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר אפילו תימא יש סחיטה בשיער, מביאה לה בכלי דרך שערה, דכמה דאפשר לשנויי משנינן ע"כ. הרי שפשוט לגמ' שאם יש סחיטה בשער, וצריך את הדבר הנסחט – האיסור הוא מהתורה, אע"פ שאינו זיתים וענבים. אולם תוס' הרא"ש בדף קמ"ה ע"א עמד בזה, וכתב שהסוגיא בדף קכ"ח היא לדעת ר' יוחנן שמחייב בכבשים ושלקות מהתורה, אולם לדעת רב אין איסור תורה של דש בסחיטת שער, עי"ש. וכן נראה מדברי ההשלמה בדף קכ"ח ע"ב, עי"ש.
נמצא שמסוגיות הגמ' אין הכרח בדעת רב האם יש סחיטה מהתורה במשקה שנבלע מבחוץ. ומעתה נראה את שיטות הראשונים בזה.
♦
הראשונים שסוברים שיש איסור תורה בסחיטת בגד כשצריך למימיו
הנה דעת ר"ת [בספר הישר סי' רפ"ג] דאית תרי גווני סחיטה; אם צריך למשקה הנסחט חייב משום דש, בין בבגד ובין בזיתים וענבים. ואם אינו צריך למשקה הנסחט אין חיוב משום דש, ורק אסור משום מלבן, אם מיירי בדבר המלבן כמים, עי"ש. והעתיקוהו הרבה מהראשונים, בעיקר חכמי צרפת ואשכנז שהולכים בשיטתו בד"כ. ומהם היראים [מצוה רע"ד], הרוקח [סי' ס"א], האו"ז [סי' נ"ט], סה"ת [סי' רמ"ד], סמ"ג [לאוין ס"ה], סמ"ק [מצוה רפ"ב], תוס' בכתובות ו' ע"א ושבת קי"א, וכן הרא"ש בתוספותיו שם ובפסקיו בפרק חבית לדף קמ"ה – עי' לקמן. וכ"ד הראב"ד בכתוב שם בביצה ל', דאיכא משום דש בסחיטת בגד שצריך למשקין, עי"ש. וכ"ד הרשב"א בכתובות ובשבת. וכ"ד הר"ן בשבת. וכ"ד המאירי במקומות הנ"ל – עי' לקמן. וכ"כ עוד ראשונים.וכתב הרא"ש בפרק חבית סוסי' ד' אהא דאמרינן דאין חיוב מהתורה אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד, וז"ל והא דמשמע בפרק מפנין דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השער. לא דמי לסוחט פרי שאין דרכו לסחוט, כי דרך אותו פרי לאוכלו ולא להוציא ממנו משקה הילכך אין שם משקה על היוצא ממנו, אבל משקה הנבלע בבגד הסוחט להוציא ממנו חייב ע"כ. ועי' לעיל, שכעי"ז כתב המאירי.
♦
הראשונים שסוברים שאין איסור תורה בסחיטת בגד גם אם צריך למימיו
אולם דעת הרבה ראשונים שאין בבגד משום דש גם אם האדם צריך את המשקין. ההשלמה בדף קמ"ה ע"א כתב וז"ל ד"ת אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. והא דאמר רב, האי מסוביא דנזייתא [היינו נקב שבחבית] וכו' – אינו אסור משום סחיטה דהויא תולדה דדש שהרי מהתורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שהמשקין שבתוכם מעצמם הם יוצאים, וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן לא אמרינן בכי הא מודה ר"ש בפס"ר לפום מאי דפרישנא בפרק כירה גבי צירוף. אלא תרי גווני מפרק כמו שכתב ר' יעקב, זיתים וענבים משום דש, ובגדי צמר ופשתים משום מלבן, ומסוביא דנזייתא איכא לפרושי משום מלבן. ור' יעקב פירשה משום בונה וכו', עי"ש. והעתיקו המאורות. וכ"ד הר"י מלוניל בדף מ"ח ע"א [כ"ב ע"א מדפי הרי"ף], שכתב וז"ל ותרי גווני סחיטה הם, סחיטת הפירות להוציא מהם משקין תולדה דדש הוא, וסחיטת הבגדים דאין המשקה נבלע בתוכה אלא ע"י מקרה הוו תולדה דמלבן ע"כ. וכ"ד הרמ"ך בפ"ט, שכתב ע"ד הרמב"ם [דלקמן]: אע"פ שר"ש לא פירש כן, נראין דברי זה הרב, דמשום מפרק ליכא למימר [שחייב בסחיטת בגד] דהא אמרינן אין דישה אלא בגדו"ק ע"כ. הרי דהוא אתי עלה מצד שבגד, אף שהוא צמר ופשתים, אינו חשוב גידולי קרקע [וע"ע לקמן בדברי הרמב"ן בסברא זו].וכ"ד הרי"ד בפסקיו לדף קמ"ג ע"א גבי ספוג שאין בו בית אחיזה [ע"פ גירסתו במשנה שם, וכפי שנבאר לקמן], שמותר למעשה לקנח בו, ואינו חייב משום מפרק, שאין המשקין בגופו כמי הפירות שתהא סחיטתו תולדה דדש וכו', עי"ש. וכן הריא"ז שם פסק כדעת זקנו שמותר לקנח בו ובלבד שלא יתכוין לסוחטו [ואז אסור מדין מלבן, עי"ש]. וכ"נ מדברי הרי"ד בפסקיו לכתובות ו' ע"א, שכתב שהעיקר כפירוש הערוך שמסכייתא דנזייתא היינו מטלית שמשימים על הגיגית לסתום פיה ומהדקה שם, דודאי באותו המטלית קפיד אם תשרה, ומה שסוחט ממנו אסור משום מלבן שדומה לסוחט בגדים שרויים, עי"ש. והעירו בדפוס וילנא שבערוך משמע שהוא משום מפרק, דניחא ליה בסחיטת היין, עי"ש. ולפי האמור נראה דבדוקא שינה הרי"ד, דהוא ס"ל שאין דש בבגדים, וכנ"ל, ולכן כתב משום מלבן, ודוק[1]. וע"ע לקמן שכ"ג הרי"ף בדף קמ"ג ע"א, וא"כ גם הרי"ף ע"כ ס"ל כן.
אלא שיש להעיר מדברי הרי"ד בשבת קמ"ה ע"א, שפסק כדעת ר' יוחנן שכבשים ושלקות שסוחטן למימיהן חייב חטאת, וכתב אבל כבשין ושלקות שבלעו משקה חשוב, אע"ג דמעלמא קא אתו חייב חטאת הוא, דלא שנא לר' יעקב משקה דאתי מעלמא למשקה היוצא מגופם, עי"ש. וכ"כ ריא"ז שם. ולכאורה הוי סתירה ממש בין הדברים, האם במשקה דאתי מעלמא חייב או לא. וצ"ל דס"ל לחלק בין בגד לפירות, שבפירות אם הגיע מעלמא חייב, משא"כ בבגד. ויש לעיין בזה. אולם הדברים מוכרחים לשיטתו שבבגד אין סחיטה דדש, דהא כך הוא גורס במשנה בדף קמ"ג: בין כך ובין כך מקנחים בו, וכנ"ל.
וכ"ד הרמב"ם, וכמ"ש בקצרה המ"מ בפ"ט הי"א, והאו"ש שם ביאר יותר, שבפ"ח ה"י הביא הרמב"ם את דיני סחיטה בפירות במלאכת הדש, ובפ"ט הי"א כתב המכבס בגדים ה"ז תולדת מלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו ה"ז מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי בישול ע"כ. וכן בשבותים דרבנן בפכ"א הי"ב הביא את דיני סחיטה בפירות משום דש, ובפכ"ב הט"ו הביא את דיני סחיטה בבגד משום מלבן. והדברים ברורים בדעתו, שכל סחיטת בגד היא משום מלבן ולא משום דש. וכן ספר הבתים העתיק את דברי הרמב"ם, כדרכו.
וכ"ד הרמב"ן, וכמו שנבאר. דהנה בכתובות ו' הביא הרמב"ן את דברי ר"ת דאיכא תרי גווני סחיטה וכו', וסיים שבמסכת שבת האריך בזה. ובמס' שבת בדף קי"א כתב מתחלה הרמב"ן ליישב את דעת רש"י, שמפרק דבגד יש בו משום דש, ואע"פ שא"צ למשקין הנסחטין אסור מדרבנן כיון דקא סחיט, מ"מ אע"פ שא"צ לסחיטה זו, שהרי דרך סחיטה בהן דאסור לכתחלה, וכן עיקר. אולם לאחר מכן כתב הרמב"ן ואי קשיא להא דאמרינן סחיטה תולדה דדש וכו' אומר ר"ת וכו' ואין הלשון הזה מתוקן. אלא כך ראוי לומר בכל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקים ושיעורן כגרוגרת, ואין דישה אלא בגידולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן. והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן וכו' עי"ש [והעתיקו המ"מ בפ"ט שם]. ומבואר שבתחלה סבר שיש סוחט מטעם דש בבגד, ואם צריך למשקה אסור מהתורה, ואם לא צריך אסור מדרבנן, אולם לבסוף ס"ל שאין סחיטה אסורה מטעם דש, דאין דישה אלא בגדו"ק 'כלומר בפירות וכיו"ב', ובגד, אע"פ שהוא של צמר ופשתים, אינו חשוב גדו"ק גבי דין זה. וכ"כ להדיא המיוחס לר"ן שם, וז"ל י"מ דמיירי בחבית של יין והוא בגד של פשתן וכו', וסחיטה דהכא הויא תולדת דמפרק שהוא מפרק המחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה וכו'. ואינו נכון, דמפרק לא שייך אלא בגדו"ק, וכ"ש דלקמן בפרק חבית אתי למימר דמדאורייתא לא מיחייב אלא בזיתים וענבים דאורחייהו בכך, וכיון שכן פשיטא דליתא בבגד עי"ש. וכ"כ הריטב"א שם וז"ל ויש שהוא תולדה דמפרק שהוא תולדה דדש ולרבנן ליתא אלא בגדו"ק, ולכו"ע ליכא אלא היכא דבעי לה לדבר הנסחט דומיא דדישה וקצירה אבל היכא דאזיל לאיבוד ליכא אפילו משום מפרק דרבנן עי"ש. ויותר בהרחבה כתב בכתובות ו' ע"א וז"ל דאי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדו"ק ושהוא צריך למימיו דומיא דדש, אבל כל שאינו גדו"ק ליכא אלא איסורה דרבנן וכי גזור רבנן הנ"מ היכא דצריך למשקה או דניחא ליה בגויה אבל היכא דאזיל לאיבוד לא גזרו ביה רבנן עי"ש. וכ"כ השטמ"ק בכתובות בשם שיטה, שהביא את הדעות שאסרו מטעם מפרק וכתב אבל הא ק"ל שאין איסור משום דש אלא כשמפרק דבר מתוך דבר והיה שם מתחלת ברייתו כגון ענבים ותבואה עי"ש. והמ"מ ג"כ נראה מסכים לרמב"ם והרמב"ן, עי"ש.
והרמב"ן הביא ראיה מתוספתא שהמכבס והסוחט הוו מלאכה אחת. וזו ראיה עצומה, דלר"ת היתה התוספתא צריכה לכתוב גם משום דש, ומדשבקיה לדש ותני למכבס, ש"מ שרק משום מכבס חייב. ועוד, שכן פשטות הגמ' בדף קמ"ה שאין חייבים אלא על זיתים וענבים. ודברי הרא"ש והמאירי הם חידוש.
ולמעשה נראה עיקר כדעת הרמב"ם וסיעתו, דאע"פ שהמחלוקת שקולה והיא בדאורייתא - מ"מ הראשונים דס"ל כר"ת, ברובם ראו את דבריו ונמשכו אחריו, ולא כתבו כן מעצמם, משא"כ הראשונים דס"ל כרמב"ם וסיעתו, הם כמה סיעות שונות, והם עצמאיים ולא נמשכו אחרי דעה אחת. והם: ההשלמה והמאורות סיעה אחת. הרי"ד והריא"ז סיעה אחת. הרמב"ם וספר הבתים סיעה אחת. הרמב"ן, הריטב"א, המיוחס לר"ן והמ"מ סיעה אחת. השיטה והר"י מלוניל והרמ"ך - כל אחד סיעה אחת. וחשיבי יותר כוחות מאשר הראשונים שהעתיקו דעה אחת, ודוק. ועוד, שהתוספתא מסייעתם.
וע"כ נראה שהעיקר הוא שהסוחט בגד, אף אם צריך למימיו, אינו אסור מהתורה משום דש. או משום שאין המשקה בלוע בו מתחלת ברייתו, או משום שאין הבגד חשיב גידולי קרקע, אף שהוא מצמר ופשתים וכותנה וכיו"ב.
♦
סחיטת בגד כשצריך למימיו האם יש בה איסור דרבנן או שמותר לגמרי
בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, המ"מ והרמ"ך לא התפרש שיש בזה איסור דרבנן. אולם ההשלמה, המאורות, הריטב"א והמיוחס לר"ן כתבו שיש איסור דרבנן אם צריך למימיו. וכ"כ עוד המיוחס לר"ן בדף קל"ט ע"ב דאם סוחט את היין מהסודרין חייב משום מפרק דרבנן, עי"ש. וכן נראה גם מדברי הערוך שאם צריך למימיו אסור משום דש, ועכ"פ יש בזה איסור דרבנן. אמנם מדברי הרי"ף, הרי"ד והריא"ז בדף קמ"ג נראה דשרי לכתחלה, דהא שם גבי ספוג, צריך למימיו, ואעפ"כ כתבו שמותר. אולם נראה שהעיקר הוא כדעת רוב הראשונים שיש בזה עכ"פ איסור דרבנן.
♦
סחיטת בגד כשלא צריך למימיו האם יש בזה איסור דרבנן או שמותר לגמרי
הנה ר"ת גופיה בספר הישר לא כתב בזה מידי, וגם לא הזכיר את שיטת הערוך גבי פס"ר דלנ"ל. אולם התוס' בכתובות וכן סה"ת ואו"ז ועוד, כתבו בדעת ר"ת דס"ל כדעת הערוך דפס"ר דלנ"ל מותר, ולכן במסוכרייא דנזייתא אם הוא בצד, שהיין נשפך לארץ מותר, עי"ש. ומבואר מדבריהם שאם מכוין לסחוט, אע"פ שלא צריך למימיו – הוי מלאכה, אלא שהיא אינה צריכה לגופה, ואסורה מדרבנן. ושאני מכבשים, שמותר לגמרי, וכמו שכתבו תוס' בכתובות בשם ר"י לחלק ביניהם, דהוי כמו אוכלא דאיפרת, עי"ש. וכן הר"ן בשבת קי"א בסו"ד כתב [עפ"י הרמב"ן מתחלה – עי' לעיל] שיש בזה איסור מדרבנן, עי"ש. אולם הרשב"א כשהביא את דברי ר"ת כתב שאם ל"צ למימיו ליכא איסור כלל, עי"ש. וכ"ד הריב"ש בסי' שצ"ד.ובזה נראה עיקר שאין בזה איסור כלל. חדא, דהא העלנו לעיל שגם אם צריך למימיו האיסור הוא רק מדרבנן, וא"כ אם א"צ למימיו אין איסור כלל. ועוד, דהרי"ד והריא"ז ס"ל שאפילו בצריך למימיו מותר לגמרי. ועוד, דהא גם לר"ת אינו מוכרח שיש בזה איסור, דהא הרשב"א והריב"ש ס"ל בדעתו שאין בזה איסור כלל. וע"כ נראה שהעיקר הוא שהסוחט בגד שלא צריך למימיו אין בזה איסור כלל מטעם דש.
♦
האם שייך כיבוס מטעם 'מלבן' בשאר משקין
הנה דעת ר"ת בספר הישר שם שכיבוס שייך רק במים דמלבנו, ולא בשאר משקין שהם מלכלכים ולא מלבנים. וכ"ד הרוקח סי' ס"א. וכן הסכים הרשב"א בשבת ובכתובות ובביצה ל' עי"ש. וכ"ד הר"ן בשבת ס"פ י"ד. וכ"ד בעה"מ בביצה ל'. וכ"ד ההשלמה והמאורות בשבת מ"ח ע"א. וכ"כ המאורות בשבת קמ"ה, ושכן קיבל מרבו ר' נתן בר' מאיר, עי"ש. וכ"ד הריטב"א בכתובות ו', שכתב דסוחט חייב או משום מפרק או משום ליבון או משום צובע, דאילו הכא בההוא כובא ובמסוכרייא ליכא משום מלבן ולא משום צובע, אדרבה היין מלכלך את הבגד ולא ניחא ליה בצביעה וכו', עי"ש. וכ"כ עוד בשבת קי"א שיש סחיטה במים ובשאר משקין העומדים לכיבוס כמו ששנינו למשרה ולכבוסה וכו', אבל ביין שנותנים אותו על הבגד ככובא ומסוכרייא וכו' הוא דרך לכלוך ולא דרך ליבון ולא דרך צביעה, עי"ש. וכ"כ עוד בדף קל"ט ע"ב, עי"ש. וכ"כ עוד בדף מ"ח ע"א, עי"ש. ומבואר מדבריו שאע"פ ששם כיבוס שייך גם בשאר משקין המיוחדים לכך, מ"מ בהאי גוונא [ולמעשה כן הוא כמעט בכל המקרים שמשקה נשפך על בגד וכדומה] שאינו מכוין לנקות את הבגד עם המשקה, אלא הוא דרך לכלוך, ליכא לאיסור מלבן וצובע. וכ"כ המיוחס לר"ן בשבת קי"א וז"ל וי"מ דסחיטה דבגדים חדא מתרתי או משום מלבן או משום צובע, במשקין דמלבנו שייך ליבון ובמשקין דלא מלבנו שייך צובע. וקשיא לי צובע במאי ניחא ליה וי"ל דמיירי בשאר משקין העשויין להצביע, אבל ביין ליכא משום ליבון ולא משום צובע דאדרבה לא ניחא ליה באותה צביעה, עי"ש. וכ"נ דעת הראב"ד בכתוב שם בביצה ל', שכתב שבעל הלכות כתב שהסוחט את הבגד 'מהמים' ה"ז גמר מלאכת הכיבוס. והסוחט מיין חייב משום דש וכו', עי"ש. ומבואר שהוא מסכים שביין ליכא משום ליבון אלא משום דש [אם צריך למשקין, עי"ש]. וכ"ד סה"ת, סמ"ג, סמ"ק, או"ז סי' נ"ט,שיטה ישנה בכתובות, ריב"ש סי' שצ"ד.
לעומתם, דעת הרמב"ם שיש ליבון גם בשאר משקין, וכמו שביאר בדבריו הכס"מ בפ"ט הי"א עי"ש. וכ"ד תוס' בכתובות בשם ר"י, וכן סתמו תוס' בשבת קי"א. וכ"כ היראים [עמ' 272 במהדורת תועפות ראם] שאם סוחט חייב גם ביין משום מלבן, עי"ש. וכ"ד הר"י מלוניל בדף מ"ח ע"א שהסוחט מהמים או מהיין חייב משום ליבון, עי"ש. וכ"ד המנהיג בסי' קמ"א וז"ל ואע"פ שרבינו יעקב הקל דאין סחיטה ביין ומביא ראיות בספר הישר – אין לסמוך ולהקל ע"ז, עי"ש.
וכ"ד הרמב"ן, וכמו שהביא המ"מ את לשונו[2]. והרמב"ן הוסיף 'והוא שמתכבס הבגד מעט מכך'. וכן בהמשך דברי הרמב"ן [שלא הביאם המ"מ] כתב: לא מפני שאין ביין סחיטה דליבון אלא לפי שאין הסודרין מתלבנין בכך ואין דרך לסוחטן מן היין עד שמתלכלכין הרבה ומכבסין אותן במים וכל הגזירות כדרכן חששו להן וכו', עי"ש. ונראה שכוונתו 'שאין הסודרין מתלבנין בכך' – היינו שכיון שבפועל הסודר יישאר מלוכלך, אין דרך האדם לסוחטו, אע"פ שלפי ההלכה אם יסחטו יעבור על איסור מלבן, אף שיישאר מלוכלך, כיון שהבגד מתכבס מעט בכך, וכמו שכתב ר"י בתוס'.
ומדברי הרמב"ן הנ"ל מבואר שכיבוס בשאר משקין מיירי שהבגד מלוכלך ומתכבס מעט ע"י המשקין, אבל בבגד נקי לחלוטין שעלה מן הכביסה, לא שייך ליבון. וכ"כ האבנ"ז בסי' קנ"ט אות י' שלא שייך שרייתו זהו כיבוסו בבגד מלובן כל צרכו, עי"ש. אלא שבאות כ' שם כתב בדעת הרמב"ן, שאף סוחט בגד מלובן ממים נקיים יש בו מלאכה משום צובע, משום שמראה הבגד כהה יותר כשהוא רטוב במים וע"י סחיטתו מחזיר לו את צבעו, עי"ש. אולם אין דבריו נראים בזה, וכמבואר בדברי המיוחס לר"ן והריטב"א, שהלכו בדרך הרמב"ן ופירשו שצובע היינו שהמשקה צובע את הבגד במשקין המיועדים לכך, ולא שהבגד חוזר למראיתו מחמת הסחיטה, עי"ש. וע"כ העיקר שאין בזה איסור כלל, וכפשטות דברי הרמב"ן הנ"ל. ודלא כמ"ש כמה מחכמי הזמן בספריהם שאסור לסחוט בגד נקי לגמרי, ואין בדברים אלו סברא ואף ראיה לאסור אין בזה.
ודעת הרי"ד שיש כיבוס וליבון בשאר משקין, אולם רק אם צריך ומכוין לזה, אבל אם א"צ לליבונם אין בזה איסור, שכתב בדף קמ"ג ע"א גבי ספוג וז"ל ולליבונו נמי א"צ שתהא תולדה דמכבס, עי"ש. וכ"כ בפ"ק דכתובות דף ו', שמה שמשימים בנקב שמוציא ממנו מים או יין, בלאי בגדים אין בו משום סחיטה שאינן מוכנין לא ללבנן ולא לקבל ממנו משקה, ולאיבוד אזיל וכו', אבל במטלית שמשימים על הגיגית לסתום, קפיד אם תשרה, ומה שסוחט ממנו אסור משום מלבן שדומה לסוחט בגדים שרויים, עי"ש. ומבואר החילוק הנ"ל. וכן הריא"ז בשבת לדף קמ"ג כתב שמותר לקנח בספוג שאין בו בית אחיזה ובלבד שלא יתכוין לסוחטו, עי"ש. וכ"ה בריא"ז פ"ד דביצה ושכ"כ זקינו, עי"ש.
ובדברי המאירי מצינו סתירה בזה; דבשבת קמ"ה כתב שאף האומר שאין ביין משום מלבן לא אמרו אלא שאין לגזור היתר אטו דידה, אבל מ"מ איסור תורה יש, שאע"פ שאין מלבן לגמרי מ"מ מלבן קצת ומעביר הכתם וכו', עי"ש, וזה כדעת ר"י. אולם בביצה ל' כתב המאירי וז"ל ועיקר הדברים בזה הוא שאין חשש סחיטה של בגד השרוי במים דומה לסחיטה של בגד השרוי ביין או בשאר משקין, שבגד הבלוע במים יש בו איסור סחיטה גמורה האסורה מתורת מכבס ומלבן וכו' אבל סחיטה האמורה ביין ושמן ושכר ובסחיטת פירות אינה מתורת כיבוס ולבון אלא מתולדת דש וכו' עי"ש. ובפירושיו כתב כן להדיא בשם בעה"מ, והוא הרי סובר כדעת ר"ת, וא"כ אין לדעת אלו מדבריו עיקריים.
והאחרונים דנו למעשה איך העיקר במחלוקת זו – עי' במ"ב בסי' ש"ב ס"ק נ"ח, ובסי' שי"ט ס"ק ל"ח, ובסי' ש"כ ס"ק נ"ה, ובכה"ח במקומות הנ"ל. ולפי האמור נראה שהעיקר הוא כדעת רובא דרבוותא דס"ל שאין ליבון בשאר משקין.
♦
סיכום
נחלקו הראשונים האם יש איסור דאוריתא של מפרק תולדה דדש בסחיטת בגד ממימיו כשצריך למשקים היוצאים ממנו, והעיקר נראה כדעת הסוברים שאין בזה איסור תורה. וטעמם הוא או משום שבגד לא חשוב גידולי קרקע, אף שהוא עשוי מצמר ופשתים. או משום שאין המשקה בלוע בו מתחלת ברייתו.לדעת הפוסקים שאין איסור תורה, נחלקו הראשונים האם איסור דרבנן יש או לא. ובזה העיקר שיש איסור דרבנן.
נחלקו הראשונים לדעה שיש איסור דאוריתא כשצריך למימיו, האם כשאין צריך למימיו יש איסור דרבנן כדין מלאכה שאצל"ג, או שאין איסור כלל, דלא חשיב מלאכה. והעיקר למעשה הוא שאין איסור כלל בכה"ג.
נחלקו הראשונים האם יש איסור 'מלבן' בשאר משקין או רק במים, והעיקר הוא שרק במים יש איסור. גם לדעת האוסרים – זהו רק בבגד שאינו נקי כ"כ, אבל בבגד נקי שיצא מן הכביסה – אין איסור ליבון כלל.
♦
נידונים מעשיים לאור הנ"ל
לאור האמור לעיל, אדם שנרטבו בגדיו ביין או שאר משקין ורוצה לסוחטם שלא ע"ד להשתמש במשקין - לדעת הרשב"א, הריב"ש, ההשלמה, המאורות, הריטב"א, המיוחס לר"ן, השיטה ישנה, והראב"ד, הדבר מותר לכתחלה ואין בזה לא מלבן ולא דש. אולם לדעת שא"ר הדבר אסור או מטעם דש או מטעם מלבן; לדעת סה"ת, סמ"ג, סמ"ק, או"ז, ר"ן ותוס', אסור מדרבנן מטעם דש דהוי מלאכה שאצל"ג. ולדעת הרמב"ם, הרמב"ן, הרי"ד, הריא"ז, היראים, המנהיג והר"י מלוניל, אסור מהתורה מדין מלבן. וא"כ במקרה זה דעת רוב הראשונים לאסור ואין לעשות כן.אולם אם חסר אחד מהאיסורים הנ"ל אפשר להקל, וכמו שהעלנו, שבכל מחלוקת בנפרד העיקר להקל בזה. ולכן הרוצה להרטיב צמר גפן במשקה מסוים ולסוחטו לאיבוד ולהשתמש בו לצורך חיטוי וכדומה הדבר מותר, דהא ליבון לא שייך בזה, שהרי הוא נקי מעיקרא, ולאחר שנטבל במשקה אין לו ענין לנקותו יותר, דלאחר מכן הוא נזרק. וכמו שמתבאר מדברי הרמב"ן הנ"ל שרק אם מתכבס הבגד מעט יש איסור בכיבוסו ובסחיטתו, משא"כ הכא. וכל הנידון הוא משום דישה, וכשאינו צריך למשקה שרי לדעת רוב הראשונים, וכנ"ל.
וה"ה הרוצה לסחוט מגבונים לאיבוד כדי להשתמש במגבון לאחר מכן[3] - שרי מהטעמים הנ"ל. וה"ה המנקה שולחן או רצפה במפיות נייר, אפילו שהם נספגים ממש במים או בשאר משקין, אין איסור לסוחטם לאיבוד לאחר מכן מהטעמים הנ"ל, וכן כל כיו"ב.
♦
פרק ב' - דין סחיטה בשער[4]
בגמ' בשבת קכ"ח ע"ב איתא: ת"ר אם היתה [היולדת] צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה [מרשות לרשות] שמן ביד [דהיינו בשינוי]. ואם אינו ספק ביד - מביאה בשערה [שהוא גם שינוי]. ואם אינו ספק בשערה - מביאה לה בכלי [שזה כדרכו]. אמר מר וכו'. אם היתה צריכה לשמן וכו'. תיפוק ליה משום סחיטה [שזה עצמו איסור דאוריתא, גם ללא איסור הוצאה]. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער - מביאה לה בכלי דרך שערה, דכמה דאפשר לשנויי משנינן ע"כ. ודנו הראשונים כדעת מי פוסקים, והאם לדעת רבה ורב יוסף איסור דרבנן מיהא איכא או לא. ועוד יש לדון, שהגמ' מיירי בסחיטה משמן שצריכים להשתמש בו, אולם בסחיטת שער ממים שלא משתמשים בהם לא דיברה הגמ', ואין הכרח וראיה שגם סחיטה זו אסורה.
♦
הראשונים שסוברים שיש סחיטה בשער משמן או ממים
הנימוק"י בשבת קכ"ח ע"ב כתב: והלכתא אין סחיטה בשער ומיהו איסורא איכא ע"כ. וכן נקט הב"י בסי' ש"ל ס"א, עי"ש. אולם מדבריהם אין ראיה לאסור סחיטה בשער 'כשלא צריך את המים', דהם מיירו על הגמ' של סחיטת שמן לצורך שימוש בו. אולם יש ראשונים שכתבו שאסור לסחוט שער גם ממים שבו.כ"ד הראב"ד בספרו בעלי הנפש דיני חפיפה סי' ג' [והובא בב"י יו"ד סי' קצ"ט], שכתב ואני תמה היאך אשה יכולה לטבול בלילי שבת ואיך תינצל מסחיטת שער. ולכן אני אומר כי ראויה הטבילה לדחות עד מוצ"ש או יו"ט ע"כ. והביאו המאירי בנדה ס"ז ע"ב, והוסיף בדבריו שאע"פ שאמרו אין סחיטה בשער – דוקא מן התורה אבל מדרבנן אסור, עי"ש. וכ"כ המ"מ בפ"ט הי"א גבי הא דפסק הרמב"ם שם שאין סחיטה בשער, שכתב שזהו כדברי רבה ורב יוסף הנ"ל, וכתב: ומיהו איסורא איכא ע"כ. ונראה מדבריו שאפילו בסחיטה ממים יש איסור, דהא הרמב"ם שם לא מיירי דוקא בסחיטה משמן [דאת זה הביא בפ"ב הי"א]. וכ"כ הארח"ח אות רנ"ט בשם ר"י מקורביל, שהיורד לרחוץ בנהר צריך ליזהר שלא יסחוט השער, דקי"ל כרב אשי דהוא בתרא דאמר אפילו תימא יש סחיטה בשער ע"כ. וכ"כ בספר חסידים סי' תתס"ז אדם שטבל או שפך ט' קבין על עצמו יזהר שלא יסחוט השער להוציא המים, עי"ש. וכ"כ בספר אהל מועד דרך י"ב וז"ל אבל מים שבראשו לא ינגב שאע"פ שאין סחיטה בשער מ"מ איסור יש, עי"ש. הרי שהם ס"ל שאפילו בסחיטה ממים שלא משתמש בהם יש איסור מדרבנן.
♦
הראשונים שסוברים שאין סחיטה בשער משמן או ממים
אולם רבים מהראשונים ס"ל שאין סחיטה בשער כלל. יש ראשונים שכתבו כן גם על סוגיית הגמ' של שמן שצריכה לה, ואעפ"כ אין איסור כלל. ויש ראשונים שכתבו כן עכ"פ לגבי מים שלא צריך להם.ז"ל ההשלמה בדף קכ"ח ע"ב: הרב אלפס לא פסק אם יש סחיטה בשער או לא. ומסתברא דאין סחיטה בשער דלא עדיף משלקות וכבשים דקי"ל דבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים, ומשום ליבון נמי ליכא בשער ע"כ. וכ"כ המאורות בשם דודו [רבינו אשר] שפסק להתיר ושכ"כ ההשלמה, עי"ש. וכ"כ המאירי שם וז"ל ואם אין לה ספק בשל יד מביאה בשערה וכו'. ומשום סחיטה אין כאן שאין סחיטה בשער, שמתוך שהוא קשה אינו בולע, וכן אין בו משום ליבון כדין קצת ממיני הסחיטה, עי"ש. וכ"כ עוד בנדה ס"ז, לאחר שהביא דברי הראב"ד הנ"ל שיש איסור מדרבנן כתב: והדברים רחוקים שהרי בתלמוד שלנו סתם נאמרה. ועי"ש עוד מה שכתב גם לדעת הראב"ד שמותר מדין טבילה של מצוה, אולם המאירי גופיה ס"ל שאין סחיטה בשער כלל, וכמו שכתב במסכת שבת. וז"ל הר"י מלוניל שם: אין סחיטה בשער, לפי שהוא קשה ואינו בולע וליכא איסורא דרבנן ע"כ. והוא לא הביא את התירוץ של רב אשי, הרי הוא שסובר למעשה שאין סחיטה בשער כלל. וז"ל הרמב"ן בע"ז ע"ד ע"ב לגבי הכשרת כלים: ושל שער לא הצריכו כלום אלא הדחה לפי שאינו בולע, כדאמרינן בעלמא אין סחיטה בשער עי"ש. הרי שגם הוא סובר כדעת רבה, וס"ל שאין סחיטה 'כלל' בשער. וכ"ד הרא"ה המובא במיוחס לר"ן, שכתב דרב אשי לרווחא דמילתא קאמר אבל ודאי בעיקר דינא הכי ס"ל דאין סחיטה בשער. ראיה לדבר מדשרי טבילה בשבת עכ"ל. וכתב המיוחס לר"ן: כלומר דשרי טבילה ולא חיישינן לסחיטת שער. ומיהו אינה ראיה דלא דמי מים לשמן, דשמן אחר שהוא עב ונדבק בשער אפשר שיש בו סחיטה ע"כ. הרי שדעת הרא"ה שאף בשמן שצריך לו אין סחיטה בשער, אלא שהמיוחס לר"ן דחה ראייתו ממים לשמן. וכ"ד ספר צרור החיים דרך ג' סי' ז', שכתב: שמביאה שמן בשערה דאין סחיטה בשער. ואם א"א בשינוי מביאה כדרכה עי"ש, ומבואר שאפילו בשמן אין סחיטה בשער. וכ"כ עוד בדרך ג' סי' ד' וז"ל והאשה טובלת בליל שבת ואין בו משום איסור דאין סחיטה בשער ע"כ.
ודעת המיוחס לר"ן הנ"ל שבשמן שצריך לו אין ראיה שאין סחיטה, אולם במים שאין צריך להם מודה שאין סחיטה. וכ"כ בפסקי תלמיד הרשב"א עמ' שס"ח שהראב"ד ז"ל חושש בכל טבילת שבת משום סחיטת שער. וצ"ע, שהרי אין סחיטה בשער, עי"ש. ומבואר דס"ל להיתרא, וכקושיית הב"י ביו"ד סי' קצ"ט סוף ס"ו על הראב"ד, וז"ל: וחששא דסחיטת שער אינה כלום שהרי פסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת שאין סחיטה בשער, וכתבתי טעמו בטור או"ח סי' ש"ל עי"ש. וע"ע לקמן בדעת הב"י.
♦
האם הר"ן והרא"ש אוסרים סחיטה בשער ממים
והנה בחידושי הר"ן שם כתב: אין סחיטה בשיער. הקשה הרשב"א ז"ל להאי פירוקא, אמאי חמיר שער מיד, דקתני ואם אינו מספיק ביד מביאה לה בשערה, דהא כולן משום שבות הן, וטפי איכא שינוי במביאה בשערה ממביאה בידה. ולדידי לא קשיא דאפילו הכי במביאה בשערה שייך למיגזר דאתו לאחלופי במידי דבר סחיטה הוא ע"כ. וכ"כ המיוחס לר"ן שם וז"ל: ויש מי שפירש דאע"ג דאין סחיטה בשער מ"מ כשסוחטת השמן משערה מיחזי כסחיטה. ובדין הוא דנגזור אטו סחיטה דעלמא אלא דמשום פקוח נפש התירו, והילכך היכא דספק בידה לא שריא בשערה אטו הא דסחיטה וזה נכון ע"כ. ולכאורה מפורש בדבריהם שסחיטה בשער אסורה מדרבנן. אולם נראה שזהו רק בשמן, גם מפני שהוא סמיך וגם מפני שצריכים להשתמש בו, ולכן דמי לסחיטה, אבל במים לא, וכמו שחילק המיוחס לר"ן גופיה לקמיה על דברי הרא"ה [והוא מה שהעתקנו לעיל] וכנ"ל. וא"כ אין ראיה מהר"ן לאסור סחיטה בשער ממים מדרבנן.וכן הרא"ש בפרק חבית סי' ד' כתב שמשמע בפרק מפנין דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השער, עי"ש. אולם המעיין שם יראה דמיירי בצריך לשמן [ומדין תולדה דדש] ולכן חילק בין פרי שאין דרכו לסחוט, שאין שם משקה על היוצא ולכן מותר, לבין שמן בכסות או בשער, עי"ש. ולפ"ז כשאינו צריך את השמן או המים לא שמענו איסור בדבר.
♦
בירור דעת הרמב"ם
הרמב"ם בפ"ב הי"א גבי יולדת הביא את האוקימתא של רב אשי, וז"ל: ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה. וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה. ואם אי אפשר מביאה כדרכה ע"כ. ולכאורה סבירא ליה שיש סחיטה בשער, ולכן צריך להביא בכלי שתלוי בשערה ולא בשערה ממש. אולם בפ"ט הי"א כתב: ואין סחיטה בשער. וה"ה לעור שאין חייבים על סחיטתו ע"כ. וזה כדעת רבה ורב יוסף שאין סחיטה בשער. ועוד יש לדון, האם לדעת הרמב"ם בפ"ט יש איסור 'מדרבנן' בסחיטת שער או שאין איסור כלל.והנה המ"מ בפ"ט כתב: ואין סחיטה בשער וכו'. פרק מפנין, רבה ור"י דאמרי תרוייהו אין סחיטה בשער ע"כ. ומיהו איסורא איכא ע"כ. ומפשטות דבריו נראה שגם בדעת הרמב"ם אמרה, גם לענין סחיטת שער ממים. אולם דבריו צע"ג, שהרי הרמב"ם בפ"ט קאי על סחיטה מטעם 'מלבן', שבזה עוסקת כל ההלכה שם, ומטעם מלבן ודאי שאין איסור בשער האדם, לא מדאוריתא ולא מדרבנן, משום שאין מלבן בגוף האדם, שהרי מותר לאדם לחוף ראשו וזקנו בדברים שאינם משירים שער, כמבואר בגמ' בדף נ' ע"ב ואין בזה משום כיבוס, וא"כ גם סחיטה שהיא תולדה דכיבוס אין בזה. וכ"כ להדיא רש"י בתשובה [והביאו שה"ל בסי' קי"א בשם גאון, וכ"ה בתשובות חכמי צרפת ולותיר סי' מ"א] וז"ל וששאלת הרוחץ במי נהר בשבת אם אסור לשפשף – לא מצאנו בגמ' שאסור לשפשף, שאין מלאכת כיבוס בבע"ח. לא נאסרה רחיצה אלא מחמי חמין בשבת, עי"ש[5].
וגם האוסרים סחיטה בשער [מדרבנן או מדאורייתא] כתבו שהוא מטעם דישה ולא מטעם ליבון, וכמו שנבאר. הנה ר"ת בספר הישר סי' רפ"ג כתב וז"ל והא דאמרינן מביאה בשערה גבי שמן ופריך והאיכא סחיטה 'דתולדה דדש היא', דקסבר האי דקא פסיק הכי דשער בולע ויש דישה שלא בגדו"ק וכו' ושני ליה הכא אין סחיטה בשער ע"כ. ומוכרח הוא לשיטתו שם, דהא ס"ל גם שאין סחיטה דליבון בשמן ושאר משקין, וע"כ דמטעם דישה אתו עלה, ואעפ"כ הסיקה הגמ' שאין סחיטה דדש בשער אף אם צריך את השמן. וכן הרא"ש בפרק חבית, שכתב שיש סחיטה מהתורה בשער, מיירי כשצריך לשמן ומטעם דש, כמבואר בדבריו. וא"כ המ"מ דקאי על הרמב"ם שעוסק בעניני 'ליבון', וכתב שיש איסור מדרבנן – דבריו צ"ע.
וגם מדיוק דברי הרמב"ם נראה שאין איסור סחיטה בשער כלל, שהרי כתב: ואין סחיטה בשער. וה"ה לעור 'שאין חייבין' על סחיטתו ע"כ. הרי שבעור שיש איסור סחיטה מדרבנן – דקדק לכתוב ש'אין חייבין', אולם בשער שכתב 'ואין סחיטה' משמע שאין איסור כלל, אף לא מדרבנן[6].
והנה המבי"ט בח"ג סי' פ"ד הביא את דברי הרמב"ם שאין סחיטה בשער, והוסיף שה"ה בברזל [שמותר לרחוץ כלים], וכתב מגיד משנה ומיהו איסורא איכא ע"כ, 'כיון שאינו צורך שבת', ואינו כמו סכין שהוא מטונף שרוחצין אותו לחתוך בו אוכל, עי"ש. וכ"כ עוד שם בסוסי' פ"ט, עי"ש. ולפ"ז גם לדעת המ"מ אם עושה לצורך שבת אין סחיטה בשער כלל. וא"כ אם רוצה לסחוט את שערו כדי שלא יתקרר וכדומה – שפיר חשיב צורך שבת ואין סחיטה בשער כלל.
ומה שבפ"ב כתב כשינויא דרב אשי שמביאה בכלי דרך שערה. הנה הכס"מ שם [וכן בב"י בסי' ש"ל ס"א] כתב: ופסק רבינו בפ"ט דאין סחיטה בשער. ונראה שטעמו מפני שהוא ז"ל סובר דרב אשי לאו לאפלוגי ארבה ורב יוסף אתא, אלא לומר דאפי' אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. וכתב רבינו כאן שתביא לה כלי התלוי בשערה משום דאע"ג דאין סחיטה בשער איסורא מיהא איכא וכמ"ש ה"ה בפ"ט, וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור אחר ע"כ. ונראה שכונתו 'איסורא מיהא איכא', היינו איסור 'דרבנן מטעם דש', דכיון שהוא צריך למשקה היוצא יש בזה איסור דרבנן. אבל איסור 'דאוריתא' מטעם דש אין בזה, משום שאינו זיתים וענבים, וכבר כתבנו לעיל שהרמב"ם לא סבירא ליה איסור דש בסחיטת בגדים וכיוצא בהם.
ובספר יסוד משנה תורה [אלבוטיני, משנה רע"ה] בפ"ב שם כתב: וכן הלכה כרב אשי דמשנינן, אבל לענין סחיטה קי"ל כרבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דאין סחיטה בשער, וכ"פ הרב ז"ל להלן. ורב אשי לא פליג עלייהו בזה, אלא ה"ק אפילו שהיה אמת דאית סחיטה יתיישב הברייתא באופן אחריתי, ומ"מ גם הוא סובר דאין סחיטה בשער ע"כ. ולדעתו נראה שהרמב"ם סובר שגם כשצריך את המשקה אין סחיטה כלל, אף לא מטעם דש. ומה שצריך להביא בכלי – אפשר דהאמת קאמר רב אשי, שאין דרך לאשה להספיג את שערה בשמן, והוא יטפטף כל הדרך על הקרקע, ואיך תוציא אח"כ את כל השומניות מהשער, זהו דבר שלא נורמלי לעשות כן. ולכן פירש רב אשי, שמביאה בכלי דרך שערה, ולא מחמת האיסור שיש בזה. וזה מה שכתב הרמב"ם מבחינה 'פרקטית ומעשית'. וזה נראה יותר בדעת הרמב"ם.
ובעיקר פירוש הרמב"ם בסוגיא, ש'אין סחיטה בשער' היינו מטעם מלבן – כן מפורש בריבב"ן שם, וז"ל אין איסור סחיטה בשער אלא בבגד דתולדה דמלבן הוי. ואי משום סחיטה - סחיטת זיתים וענבים הויא תולדה דדש וסחיטת שער לא דמיא להו. ורש"י פירש אין סחיטה בשער שהשער קשה ואינו בולע ע"כ. ויש לדון בדבריו, האם מה שהביא את פירש"י זה להסביר מדוע סחיטת שער לא דמיא לזיתים וענבים – משום שהשער לא בולע, אבל אם היה בולע – היה בזה איסור תורה של דש. או שכונתו לומר שסחיטת שער לא דמיא להו, משום שאין המשקה בלוע מתחלת ברייתו, ולכן אין בזה איסור תורה דדש כלל, ואפילו בבגד הדין כן. ובדעת הרמב"ם העלנו לעיל שאפילו בבגד אין איסור של דש, עי"ש.
נמצא, שדעת הרמב"ם שאם לא צריך את המשקה אין סחיטה בשער כלל. ואם צריך את המשקה – נחלקו הכס"מ ור' יהודה אלבוטיני בדעתו האם יש איסור דרבנן או לא, ונראה יותר בדעתו שאין איסור כלל.
♦
בירור דעת הב"י
הב"י באו"ח סי' ש"ל ס"א גבי יולדת כתב בפשיטות כדעת המ"מ שיש איסור מדרבנן בסחיטת שער משמן. אולם ביו"ד סי' קצ"ט גבי סחיטת שער ממים כתב על דברי הראב"ד שאסר לאשה לטבול משום סחיטת השער, שאינו כלום שכבר ביאר באו"ח סי' ש"ל שאין סחיטה בשער, עי"ש. ועי' בשיו"ב שם באות ג' בשם הרד"ק [בעל הבית דוד], שכונת הב"י היא שבמקום מצוה של טבילת אשה לא גזרו. והשיו"ב גופיה כתב שהוא דוחק בלשון הב"י, עי"ש. והעיקר נראה כמו שתירץ בשו"ת שאול שאל [בראך, מונקאטש תרע"א] בסי' קי"א שהב"י באו"ח מיירי בסוחט וצריך למשקה, כמו שמן, ובזה אסור מדרבנן, משא"כ ביו"ד מיירי בסחיטה ממים שא"צ להם, ובזה מותר לגמרי.♦
מו"מ בדברי שאר הראשונים
הנה לעיל הבאנו את דברי הרשב"א והריב"ש דס"ל שאם לא צריך את המשקה הנסחט אפילו איסור דרבנן ליכא מטעם דישה. וא"כ לשיטתם נראה פשוט שבמים שסוחט לנגב את שערותיו, אף אם ננקוט הלכה כרב אשי שיש סחיטה בשער – זהו אם צריך את השמן ומטעם דש, אבל אם אין צריך את המים או השמן אין בזה דישה כלל ומותר לכתחלה. ואף שאין לנו ראיה מהגמ' הנ"ל שאין איסור מלבן בסחיטת שער ממים, דהגמ' שם מיירי בשמן, שלא שייך בו דין מלבן, מ"מ מסברא נראה כן ומהגמ' בדף נ', וכנ"ל.וכן לראשונים דס"ל שאין דישה כלל אלא בגדו"ק ובזיתים וענבים [הרמב"ם והרמב"ן והרי"ד וסיעתם] – נראה פשוט שאין סחיטה בשער וכנ"ל, דמטעם דישה ליכא אפילו אם צריך את השמן והמים, ומטעם ליבון ג"כ ליכא.
וא"כ כל מה שאפשר לדון לאסור סחיטה ממים בשער, זה מטעם דש, לראשונים דס"ל שיש איסור מדרבנן מדין מלאכה שאצל"ג אף אם לא צריך את המשקה הנסחט, והם סה"ת ותוס' וסיעתם. ולהם 'אפשר' שיש בזה איסור מדרבנן אם נקטינן כרב אשי, ואם כרב ורב יוסף אין בזה איסור כלל, עכ"פ אם אינו צריך למשקין, דהא שער קשה הוא ואינו בולע.
ובאמת שהראשונים שמנינו דס"ל שיש סחיטה בשער, והם הראב"ד, ר"י מקורביל, ספר חסידים ואהל מועד – ס"ל שיש סחיטה דדש בבגדים אם צריך למימיהן – עי' במה שהבאנו לעיל [לבד מספר חסידים שלא נודעה דעתו], וא"כ להם אפשר לפרש שיש איסור מדרבנן בסחיטת שער אף אם לא צריך למימיו וכנ"ל, אבל לשא"ר אין דין זה נכון.
א"כ נמצא שדעת רוב הראשונים להתיר לגמרי סחיטה בשער עכ"פ ממים שלא צריך להם.
♦
מסקנא דמילתא
לאור האמור נראה שהעיקר לדינא הוא שאין סחיטה בשער, עכ"פ כשאינו צריך למים היוצאים ממנו, כפי שהוא בד"כ בסחיטה דידן, שהיא להסיר את המים מעליו ולייבש השערות, דהאוסרים בזה הם מעטים, ורוב הראשונים מתירים מכמה ומכה טעמים, ואין בזה לא משום מלבן ולא משום דש. והאחרונים שהחמירו בזה [עי' במ"ב בסי' ש"כ סוף ס"ק נ"ה] זהו משום שראו רק את הראשונים האוסרים בזה. ודין זה הוא כ"ש ממה שהעלנו לעיל, שאפילו בבגד אין איסור סחיטה לאיבוד, וכ"ש בשער שהוא קשה ואינו בולע.וכבר כתב לנכון בספר תורת שבת [וייל] בסי' ש"כ אות כ"ג על דברי ספר חסידים הנ"ל שאין לסחוט את השיער לנגבו בזה"ל: לא ידעתי מנא ליה, שהרי משנה מפורשת היא בשבת דף קמ"ז ע"א, עשרה בנ"א מסתפגים באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם, ופירש"י וה"ה בכל גופו. ובודאי שיש שיער הרבה בראשו ובזקנו, ואפ"ה מסתפג אפילו בעשר אלונטיות, ובודאי שע"י זה ינגב את שערו מאוד וידחוק שיצאו מימיו. ומה דמשמע בגמ' דקכ"ח שיש איסורא בסחיטת שיער, היינו בצריך למשקין כנאמר שם, והיינו מצד איסור דש, אבל איסור סחיטה מצד מלבן לא שייך בשיער עכ"ד, עי"ש. והן הן הדברים שאמרנו ושכתבו רוב הראשונים הנ"ל. והבא"ח בפרשת פקודי אות ח' [הובא גם בכה"ח בסי' ש"כ אות קי"א] כתב שההיתר הוא משום דהוי סחיטה כלאחר יד וגם המים הולכים לאיבוד, וגם יעשה בנחת, עי"ש. אולם אין נראה כן מסתימת דברי המשנה, אלא היתר הניגוב הוא היתר גמור ללא צורך בנחת, וללא היתרים של כלאחר יד וכדומה. ואם כי לדעת הראב"ד וסיעתו צריך להידחק כן – מ"מ פשט המשנה, ודעת רוב הראשונים אינו כן, אלא שהוא היתר גמור וכנ"ל. וכן עיקר.
♦
הנראה לדינא בסחיטת שער כשצריך למימיו
וכמו כן, נראה שגם בסחיטת שער בשביל להשתמש בדבר הנסחט, המקל יש לו אילנות גדולים לסמוך עליהם. וזהו משום שהב"י ושאר האחרונים שהחמירו בזה בפשיטות, זה משום שלא ראו לנגד עיניהם אלא את הראשונים שאסרו, והם הראב"ד, המ"מ וספר חסידים. אולם להאמור לעיל – אלו דעת מיעוט של הראשונים, ודעת רוב הראשונים להיתרא גם בכה"ג. ואף אם המחלוקת היא שקולה – כיון שמדובר באיסור דרבנן לכל היותר, הכלל הוא ספק דרבנן לקולא.♦
סיכום
נחלקו הראשונים האם יש סחיטה בשער, הן כשצריך למשקה היוצא, והן כשלא צריך. כשלא צריך למשקה היוצא דעת רוב המוחלט של הראשונים שאין סחיטה כלל, וכן מתבאר מדברי הב"י ביו"ד, וכן פשטות המשניות וחז"ל, וכן עיקר, וא"צ לחוש כלל לחולקים. ולכן מותר לסחוט את זקנו ממים אפילו בידים, וכ"ש לנגבו במגבת כדרכו.כשצריך את המשקה נחלקו הראשונים. ודעת רובם להיתרא. ואע"פ שהב"י ושאר אחרונים נקטו לאסור – זהו משום שלא ראו את החולקים הרבים המתירים. וכיון שהנידון הוא בדרבנן – העיקר להקל גם בזה.
♦
פרק ג' - שימוש בספוג שיש לו בית אחיזה
במשנה בשבת קמ"ג ע"א איתא: אם יש לו עור בית אחיזה - מקנחין בו, ואם לאו - אין מקנחין בו. וחכמים אומרים בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה ע"כ. ויש כמה חילופי גירסאות ופירושים במשנה זו.
♦
הנוחסאות השונות שיש במשנה זו
בכת"י מינכן איתא רק עד 'ואם לאו אין מקנחין בו', וכל השאר ליתא. וכ"ה גירסת התוס', עי"ש. ונראה שכ"ג ר"ח שם, שהשמיט את הדין של ניטל בשבת, וכתב רק: ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אפילו לר' שמעון, דהא א"א שלא לסחוט באחוז בספוג אלא אם יש לו עור בית אחיזה ע"כ. ואם היה גורס את ההמשך היה צריך להשמיענו גם את הדין של ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה.ברוב הנוסחאות של התלמוד ושל המשניות ושל הראשונים הנוסח הוא כלפנינו, ללא המילים 'וחכמים אומרים'. כ"ה בכת"י וטיקן של הגמ'. וכ"ה בכת"י פאריס של המשנה. וכ"ה במדרש שכל טוב פרשת בשלח [פרק ט"ז]. וכ"ה בר"י מלוניל, במאורות, במאירי, בנימוק"י, בראבי"ה סי' שכ"ז, ועוד.
בכת"י פארמה דה רוססי של המשנה הנוסח הוא: וחכמים אומרים בין כך ובין כך 'אין' מקנחין בו. והתוס' הביאו גירסא זו בשם ר"י מדנפירא, ודחאוה. עי"ש.
בכת"י קויפמן של המשנה הנוסח הוא וחכמים אומרים בין כך ובין כך 'מקנחין בו'. וכ"ה בכת"י אוקספורד של הגמ' [אלא שהגיהו שם כנוסחתנו, עי"ש]. וכ"ה בקטע מגניזת קהיר (כ"י ניו יורק, אוסף אדלר 2182). וכ"ה נוסח הרי"ף [במהדורת עזרא שבט, ע"פ כת"י אוקספורד 135, שהוא כת"י מזרחי קדום מלפני כ850 שנה, וכ"ה בדפוס קושטא, ודלא כנוסח לפנינו 'אינו ניטל בשבת']. וכ"ה נוסח חכמי איטליה, והם הריבב"ן, הרי"ד והריא"ז. ותוס' הביאו גירסא זו ודחאוה, עי"ש [אולם עיין לקמן שהרי"ד בפסקיו יישב גירסא זו].
והרמב"ם בפהמ"ש גרס 'וחכמים אומרים' בין כך ובין כך 'ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה'. וכ"ה בכת"י פירנצה של המשנה. ונוסח זה תמוה, וכפי שכתב המלאכת שלמה בשם ר' בצלאל אשכנזי, שהרי ת"ק לא חלק על זה, ולא דיבר בזה, וודאי שגם הוא מסכים לזה, ומה הלשון אומרת 'וחכמים אומרים'.
ונראה שנוסח זה של הרמב"ם הוא הכלאה בין ב' הנוסחאות הקדומות, 'וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחין בו'. ו'בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה'. שהשאירו את המילים 'וחכמים אומרים' אם הנוסח השני 'בין כך וכו".
ומעתה נעבור לבאר את שתי הנוסחאות העיקריות במשנה זו.
♦
בירור הנוסח וחכמים אומרים בין כך ובין מקנחין בו
הגמ' בדף קמ"ג ע"א ביארה את המשנה שספוג אם אין לו בית אחיזה אסור, גם לר"ש משום שמודה ר"ש בפסיק רישיה, עי"ש. ומכאן דחו התוס' את הגירסא הנ"ל שבין כך ובין כך מקנחין בו, שהרי מפורש בגמ' שגם ר"ש מודה לאסור בזה. אולם הרי"ד בפסקיו האריך לבאר ענין זה, וז"ל: וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחין בו. פי' משום דקסברי אין תורת סחיטה בספוג[7]. דתורת סחיטה יש בענבים וזיתים וכיו"ב לסוחטן ולהוציא מהן משקין, שהיא תולדה דדש[8]. ותורת סחיטה יש נמי בבגדים, והיא תולדה דמכבס שהוא חפץ בליבונן. אבל הספוג אין בו לא זה ולא זה; משום מפרק אינו חייב שאין המשקין מגופו כמו הפירות שתהא סחיטתו תולדה דדש, ולליבונו נמי אינו צריך שתהא תולדה דמכבס, והילכך מותר לקנח בו, ואין בו משום סוחט. והכי נמי אמרינן בפרקין דלקמן בפרק חבית שנשברה, תנא לא יספג ביין ולא יטפח בשמן, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אלמא לא אסר הסיפוג אלא משום מעשה חול ולא משום סחיטה[9], וההיא אתיא כחכמים דהכא ע"כ. והריא"ז שם כתב: ספוג בין יש לו בית אחיזה ובין אין לו בית אחיזה מותר לקנח בו ובלבד שלא יתכוין לסחוט כמבואר בקונטרס הראיות ע"כ. ונראה בכוונתו שאם מתכוון לסוחטו הוי כצריך לליבונו, והוי תולדה דמלבן, ודוק. והריבב"ן שם כתב: בין כך ובין כך מקנחין בו, דתבשיל לא חשיב משקה דלא חשיבא סחיטה דידה ע"כ. ואם כי יש לעיין בדבריו, מה ענין 'תבשיל' לכאן, מ"מ דעתו כדעת הרי"ד והריא"ז, שלמעשה מותר לקנח בספוג שאין בו בית אחיזה, אע"פ שודאי נסחט.וכאמור לעיל, גירסא זו היא גם גירסת הרי"ף, ועוד כת"י של המשנה, ולדעתם מותר לקנח בספוג, אף שאין בו בית אחיזה, אף שודאי נסחט. וזהו כרית לניקוי כלים דידן, או סמרטוט ריצפה וכדומה, שלדעתם מותר לנקות בו לכתחלה.
♦
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בביאור החילוק בין יש לו או אין לו בית אחיזה
הרמב"ם בפכ"ב הט"ו כתב: ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט[10]. והראב"ד הקשה כי יש לו בית אחיזה מאי הוי א"א לקינוח בלא סחיטה, עי"ש. ונראה שהראב"ד והרמב"ם נחלקו איך להבין את המשנה, האם הסְפוֹג סָפוּג במים ואיתו הוא מנקה, או שהספוג יבש, והוא מנקה איתו את הרטיבות שיש על השולחן או הריצפה. וכפי שנבאר בס"ד.ז"ל הרמב"ם בפה"מ: כשיש לו בית אחיזה ואוחזין אותו בו אינו מתעצר ולא נסחט כשמסתפגין בו. ואפילו ר"ש אוסר להסתפג בו כשאין בו בית אחיזה לפי שהוא מתעצר ונסחט בהכרח וכו', עי"ש. ומדוייק מדבריו דבמיירי בספוג שהוא יבש, אלא שמקנח בו את הטבלא וכדומה שהם רטובים, ובזה אם אין בית אחיזה בשעה שלוחץ על הספוג הוא סוחט בודאי, וכשיש בית אחיזה אינו ודאי שילחץ ויסחט את הספוג ולכן מותר. וכ"פ ר' נתן אב הישיבה, וז"ל: אם נשבר כלי של שמן וכיו"ב מדברים הניגרין, אם תתננה עליו תספגנו. וסוחטין אותה לתוך כלי ומתקבץ בו משקין שיש בה ע"כ. ובאמת שמצאנו במדרש תנחומא [בובר] ויצא ט"ז להדיא כפירוש זה וז"ל שם ילמדנו רבנו מהו שיקנח אדם שולחן בשבת בספוג. כך שנו רבותינו ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו. שאם אין עליו עור תפור לו הוא בא לקנח בשבת והמים נכנסים והוא כובש והמים יוצאים ונמצא סוחט בשבת, לפיכך אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו שלא יהא עוצר והמים נסחטין ע"כ. ומבואר להדיא דמיירי בספוג יבש שכשמקנח בו את השולחן נכנסים בו המים, וכשלוחץ עליו כשאין לו בית אחיזה המים יוצאין וזה הוי סחיטה, משא"כ כשיש לו בית אחיזה אינו ודאי שילחץ עליו ולכן שרי, וזה ממש כמ"ש הרמב"ם והטור ורי"ו. וכ"נ מדברי הר"ח שכתב דהא א"א שלא לסחוט 'כשאוחזו בספוג' אלא אם יש לו עור בית אחיזה. ונראה מדבריו שכשיש לו בית אחיזה לא ודאי שיסחט. וכן מתבאר מדברי תוס' בכתובות ו' ע"א שכתבו שאם אין לו בית אחיזה אתי לידי סחיטת 'שמן הנבלע בו', עי"ש. וכ"ה בספר התרומה סי' רמ"ד והסמ"ג במלאכת הדש, עי"ש. וכן מעוד ראשונים.
אולם רש"י כתב: אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט 'בין אצבעותיו' ע"כ. והעתיקוהו הר"י מלוניל והר"ן [כדרכם]. ומבואר דמיירי בספוג שהוא סָפוּג במים שנסחט בין אצבעותיו ולא בספוג יבש שסופג בו את המים שבשולחן. וכ"כ המאירי להדיא וז"ל ספוג, והוא שהיה מנהגם לטבלו במים ולקנח בו את הטבלא[11] וכו'. ואם אין לו בית אחיזה אסור אחר שהוא טבול במים, שהרי כשיאחזנו נסחט בין אצבעותיו וכו', עי"ש. וכן מתבאר מדברי רש"י בהמשך המשנה, שכתב: בין כך ובין כך ניטל בשבת 'כשהוא נגוב'[12]. ומשמע דעד השתא מיירי כשאינו נגוב אלא טבול במים וכנ"ל. ולפ"ז שפיר הקשה הראב"ד שכיון שהוא טבול במים - גם אם יש לו בית אחיזה ודאי שיסחוט.
ופירש הראב"ד בזה"ל: ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה הוה ליה כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה מים, אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו ע"כ. וכ"כ [בעקבות דברי הראב"ד הנ"ל] בספר אהל מועד דרך ה', וז"ל ספוג שאין בו בית אחיזה אין מקנחין בו כדי שלא יסחט. יש לו בית אחיזה מותר ואע"ג דא"א לקנח בלא סחיטה הואיל ויש לו בית אחיזה הו"ל ככלי שמן שמותר להריק ממנו ע"כ. וכן מתבאר מדברי הכל בו שהביא הב"י בסי"ח, שכתב לגבי מסוכריא דנזייתא, שאם יש לנעורת ברזא מותר לתוחבה אע"פ שנסחטת, מידי דהוה אספוג שיש לו בית אחיזה. ובכל בו גופיה [דף כ"ט ע"ג] כתב כן בשם הר"י מאורביל. ובארח"ח אות כ"ג כתב כן בשם בעל המנהל [והוא ר' יצחק מאורביל בעל המנהל] , עי"ש. והרי שם מיירי שהנעורת ספוגה ביין, ובפרט אם היא עשויה לזה לסגור את החבית, ואעפ"כ התיר אם יש לה ברזא. וע"כ דס"ל כדעת הראב"ד הנ"ל. וכן מתבאר מדברי המאורות, שכתב: ומקנחין בו. פי' את הטבלא בשבת, כשיש לו בית אחיזה, ואע"פ שאינו נגוב. אבל אי לית ליה בית אחיזה אתי לידי סחיטה ואסור ע"כ. וכוונתו היא שאם אין לו בית אחיזה הוי סחיטה האסורה כדין בגד, משא"כ אם יש לו בית אחיזה, אין בזה 'איסור' סחיטה, אפילו שנסחט בפועל, שהרי אינו נגוב, ודוק.
נמצא שהראב"ד אינו יחיד בסברתו, רבים מהראשונים ס"ל כמותו, אם כאלו שכתבו להדיא את סברתו, ואם כאלו שפירשו את הסוגיא באופן שחייבים לפרש כמותו.
♦
הכרעת ההלכה בספוג שיש לו בית אחיזה שודאי נסחט ממנו
הנה הב"י בסי"ז הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ולא הכריע. ובשו"ע שם סתם בזה, ולא התייחס למחלוקת זו. והמ"ב בס"ק מ"ז הביא את המחלוקת הנ"ל וגם לא הכריע בזה. ובסי"ח הביא השו"ע את דברי הכל בו הנ"ל לענין סתימת חבית בפשתן שדוחקים אותו והיין נסחט, וכתב: והעולם נוהגים היתר בדבר [אפילו שיש כלי תחת החבית והיין נסחט בודאות לתוכה וניחא ליה]. ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה. ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב ע"כ. ובטעם הגמגום בזה, כתב המ"ב בס"ק נ"ה בשם הט"ז, דשאני בית אחיזה של ספוג דמהני, דאין שם אלא קינוח בעלמא. משא"כ כאן שמהדקין הברזא בחוזק תוך הנקב יש שם ודאי סחיטה, עי"ש. דהיינו שהגמגום הוא ממש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. אולם הכה"ח באות ק"ג הביא בשם המחה"ש שאפשר שהגמגום הוא שאין הברזא מקרי בית יד, עי"ש. וא"כ אין הכרח גם מזה שהשו"ע מגמגם בסברת הראב"ד. ועכ"פ אין הכרע בזה. וכן בדין, שהרי יש ראשונים לכאן ולכאן.ולהאמור, נראה שהעיקר בזה הוא כסברא מציעתא של הראב"ד וסיעתו, שהרי לדעת הרי"ף וחכמי איטליה – גם בספוג שאין בו בית אחיזה ונסחט בודאי מותר. וא"כ סברת הראב"ד היא סברא ממוצעת, ודעת רוב הראשונים משתי הסיעות הנ"ל להתיר עכ"פ כשיש בית אחיזה, אף שודאי נסחט. ובפרט לפי מה שהעלנו לעיל שכל סחיטת בגד, אף שצריך למימיו, אין איסורה מהתורה, בודאי שהעיקר הוא לנקוט להקל בצירוף ב' הסיעות הנ"ל.
ולכן, מותר להשתמש במגב שיש לו ספוג לצורך ניגוב שיש או שולחן או ריצפה, אף שנוח לו בסחיטת המים שבו ומשתמש בהם לניקוי המשטח, מהני טעמי תריצי הנ"ל.
♦
שימוש באביזרי ניקוי קשים שאינם בולעים שאין להם בית אחיזה
בזמננו מצויים אביזרים המיועדים לשטיפת כלים העשויים מחומרים קשים שאינם בולעים, כמו חוטי ניילון או פלסטיק וכדומה, שהם צפופים כמו שער, ומעוניינים במים היוצאים מהם, ונקטו פוסקי זמננו שאין להשתמש בהם, כדין סחיטת שיער למימיו. וחלק מאחרוני זמננו חידשו להתיר גם לדעת המ"מ והב"י וסיעתם, אם הסיבים לא צפופים כ"כ, שבזה לא נראה כסוחט לכו"ע, ונתנו בזה גדרים שונים ומחודשים – עי' מה שציין הפסקי תשובות בסי' ש"ב אות ל'. ואם לדין יש תשובה, שכיון שהאיסור הוא משום 'נראה כסוחט' – רוב העולם לא יודע ולא מבין בגדרים אלו, ובעיניהם הדבר נראה כסוחט בדיוק כמו בשיער.אולם לפי מה שכתבנו בענינים אלו נראה שמותר להשתמש בכל מה שעשוי מדבר קשה שאינו בולע, אף שהוא צפוף כמו שער וצריך למימיו. וזאת, משום שיש ב' סברות להתיר; סברת ראשונים רבים שמתירים סחיטה בשער אף שצריך למימיו, וסברת הרי"ף והרי"ד וסיעתם שמתירים סחיטה אפילו בספוג שאין לו בית אחיזה שצריך למימיו. וכאן גם לדעת האוסרים האיסור הוא רק מדרבנן, שהרי מדובר בחומרים קשים שאינם בולעים. ולכן אפשר להשתמש לכתחלה בכל הסוגים הנ"ל.
♦ ♦ ♦