הרמב"ם פוסק לגבי מומין המונעים את הכהנים מלשאת כפים (הל' תפלה וברכת כהנים פרק ט"ו, הל' ב') ש"מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר, וכן סומא באחת מעיניו לא יישא את כפיו. ואם היה דש בעירו והיו הכל רגילין בזה הסומא באחת מעיניו, או בזה שרירו זב מותר, לפי שאין העם מסתכלין בו." מכאן דייק הרדב"ז (חלק ו' ב' אלפים קי"ז) דהיתר דש בעירו לרמב"ם הוי דוקא בסומא באחת מעיניו, אך סומא בשתי עיניו איננו נושא כפים כלל. ולכאורה קשים הדברים, שכן הצבור מתרגלים גם אל הסומא בשתי עיניו, ואינם מסתכלים בו כלל, ומדוע תימנע ברכתו - והדבר טעון הסבר.
ונראה להסביר על פי דברי המשכנות יעקב (או"ח סי' צ"א), שבנוסף לפסול מומין הנובע מחמת הסתכלות העם, הסומא בשתי עיניו אינו רשאי לברך משום ד"בעינן כה תברכו פנים כנגד פנים, שיראה (הכהן) את העם בשעת ברכה וישים עינו לטובה עליהם". היינו דאליבא לרמב"ם לא תיתכן הענקת ברכה ללא ראיית המברכים את המתברכים, ומשום כך מנוע הכהן הסומא מנשיאת כפים.
אמנם לאור האמור עולה תמיהה בדברי הרמב"ם, שפסק (שם י"ד, ז') "כשיהיו הכהנים מברכין את העם, לא יביטו בעם, ולא יסיחו דעתן אלא יהיו עיניהן כנגד הארץ, כעומד בתפילה" - דאדרבה, לכאורה מן הראוי שהכהנים דוקא יביטו בעם בעת ברכתם, שהרי ראיית הכהן את המתברכים הוי יסוד עיקרי בהענקת הברכה.
ונראה להציע, שבתוספת המילים "כעומד בתפלה" בא הרמב"ם להסביר מדוע יהיו עיני הכהנים כנגד הארץ ולא יביטו בעם, וזה משום שבעת ברכתם הם נחשבים כעומדים בתפלה, ולכן עליהם לעמוד כעמידת המתפלל. משום כך, אף דראיית הכהן את המתברכים היא לעיכובא, בעת הברכה ממש יהיה הכהן עיניו כנגד הארץ ולא כלפי העם, משום דעומד הוא בתפלה.
אך גם זאת יש להבין, מדוע מחשיב הרמב"ם את הכהן כעומד בתפלה, דלכאורה לא קרב זה אל זה, ואין הכהן הפונה לעם ומברך את ישראל דומה לזה שעומד ומדבר עם מלכו של עולם.
ונראה להסביר, דכאשר חז"ל קבעו שהכהנים יברכו את ברכת כהנים דוקא באמצע תפילת הש"ץ, רצונם היה שברכת כהנים תתמזג ותתאחד עם תפלת הש"ץ באופן כזה שאף ברכתם תקבל אופי של תפלה. אין זה רק דין במקום ובזמן אמירת הברכה, אלא תקנת חז"ל היתה לצרף את ברכת הכהנים לתפלת הצבור, ולהופכה חלק ממנה. כביכול, תפילת הש"ץ מתפשטת ועוטפת את ברכת הכהנים והופכת את ברכתם לחלק מהחפצא של התפלה, ומשום הכי נחשב הכהן המברך כעומד בתפלה.
דברים אלו שופכים אור על דברי הרמב"ם, שכתב (תפלה י"ד ,ו) שהכהנים "אינן רשאין לעקור רגליהם ממקומן עד שיגמור שליח ציבור שים שלום" - דלכאורה יש לתמוה: לאחר שסיימו את ברכתם מדוע ייאסרו הכהנים בעקירת רגליים? אולם לפי האמור ניחא, דמעת שנצטרפו הכהנים לתפילת הש"ץ ונעשים חלק ממנה, נחשבים הם כעומדים בתפלה, ועד לסיום תפלתו אין הכהנים רשאים לזוז ממקומם.
כמו כן מובן היטב על פי זה המובא ברמב"ם (שם ט"ו, י) "ואם אין להן כהן כלל, כשיגיע שליח ציבור לשים שלום אומר אלוקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרן ולבניו כהנים עם קדושיך כאמור יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחונך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" וכו'. דלכאורה מן הראוי היה לדלג לגמרי על ברכת כהנים בזמן שאין כהנים, אך לאור דברינו ניחא, דתקנו חז"ל את ברכת כהנים כחלק מתפילת הש"ץ גופא, ובזמן שחסרים כהנים יש לש"ץ עצמו לשלב את הברכה בתוך תפלתו.
יסוד זה מסביר עוד מדברי הרמב"ם ושיטתו בנוגע לברכת כהנים, וכדלהלן. נפסק בשו"ע שכהן שקראו לו ואינו עולה לברך ביטל עשה (סי' קכח סעיף ב') "כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבית הכנסת כשקראו כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו". והנה כשהרמב"ם הביא דברים אלו הוא החסיר את סוף דברי השו"ע, מהם נשמע שהכהן מבטל עשה אם אינו עולה לברך אף במקרה שלא קראו לו לברך - (שם פרק ט"ו הל' י"ב) "כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי". ומשמע בבירור מהרמב"ם דחיוב הכהן בברכה איננו תלוי כלל בקריאת הציבור. ושיטתו זו מדוייקת היטב על פי הנאמר בכותרת המצוה שבריש הלכות תפלה, דכתב שם הרמב"ם דהמצוה היא - " לברך כהנים את ישראל בכל יום". ודבריו ברור מללו, שחובת ברכת כהנים הוי חובה המוטלת על הכהנים, ללא תלות בקריאת הצבור. נתבאר אם כן, דלשו"ע חובת הכהנים תלויה בפניית ובקשת הצבור, ואילו לרמב"ם אינו כן, והחובה חלה על הכהן ממילא בתחילתו של כל יום.
מחלוקת זו היא הבסיס להבין חילוק נוסף בין הרמב"ם לשו"ע לגבי זמן אמירת ברכת המצוה של הכהנים טרם קיום מצותם. דהנה פוסק השו"ע (שם, סעיף י"א) דמברכים הכהנים את ברכת המצוה רק לאחר שקראו להם לברך והחזירו פניהם כלפי העם. לעומת זאת, הרמב"ם פוסק (שם יד, יב) "וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' ואח"כ מחזיר פניו לציבור". וכן מביא שם (הלכה ח') "היו שם שנים או יתר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח צבור תחלה ואומר להם כהנים והם עונים ואומרין יברכך" - ומתבאר ברמב"ם דקוראים לכהנים לברך לאחר שבירכו כבר את ברכת המצוה, ועם הקריאה הכהנים מתחילים מיד בברכתם לעם. ולאור האמור מובנים הדברים היטב, דלשיטת השו"ע כל עוד לא קראו להם העם לא חל על הכהנים עדיין חיוב המצוה, ולא שייך לברך את ברכת המצוה. אך לרמב"ם אין מניעה מלברך את ברכת המצוה לפני הקריאה לכהנים, שהרי חיוב המצוה רובץ על הכהנים ממילא, ללא כל קשר לקריאה.
אמנם לשיטת הרמב"ם שבקשת הציבור איננה יוצרת את חיוב הכהנים לברך יש להבין מהי משמעות קריאת "כהנים". ויש להדגיש ששיטת הרמב"ם היא (שם הל' ח') שדוקא הש"ץ הוא זה שקורא לכהנים, ודלא כשיטת ר"ת (ברכות לד. תד"ה לא יענה) שהקפיד נחרצות על כך שאחד מבני הקהל יקרא לכהנים, כדי שהש"צ לא יפסיק בתפלתו. ויש לפרש את פלוגתתם, דלר"ת לא הוי הקריאה לברך חלק מתפילת הש"צ, אלא היא באה כבקשה ופנייה מצד הציבור כלפי הכהנים, היוצרת את חיוב המצוה. משום הכי כל אחד מבני הקהל רשאי לקרא לכהנים עבור הקהל, אך הש"ץ מנוע מכך, כדי לא להפסיק את תפילתו. אך לרמב"ם נראה לומר לאור דברינו הנ"ל, דהקריאה לכהנים נעשית דוקא על ידי הש"צ, משום שכל תפקידה של הקריאה היא לצרף את מעשה הכהנים לתפלה ולאחד את ברכתם עם תפילתו שלו. משום שהפנייה של הש"ץ לכהנים משמשת כאמצעי לצרף את ברכת הכהנים לתפילתו, ולהעניק אף לברכתם דין תפלה, היא בודאי לא יוצרת הפסק בתפלה, אלא הוי צורך תפילת הש"ץ ממש.
ואם כנים הדברים עד כה, הרי שניתן להבין בעזרתם ענין נוסף ברמב"ם. מדברי הרמב"ם בנוגע לברכת כהנים במקדש מדוייק שהכהנים במקדש מתחילים לברך מעצמם מבלי שיקראו להם תחילה, דזה לשונו (י"ד, ט) - "כיצד ברכת כהנים במקדש הכהנים עולין לדוכן אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד של שחר ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן ואצבעותיהן פשוטות חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ ואחד מקרא אותן מלה מלה כדרך שעושין בגבולין עד שישלימו שלשה הפסוקים" וכו'. אמנם על פי הנאמר לעיל הדברים מובנים היטב. אם קריאת הש"ץ נועדה לצרף את ברכת הכהנים לתפילתו, הרי שאין בכך צורך במקדש, מאחר שבמקדש ברכת כהנים נאמרת שלא במסגרת תפלה, אין ענין וצורך כלל בקריאה.
♦ ♦ ♦