שאלה ב. אדם שאין לו מנין לתפילת שחרית או מנחה חייב ללכת מיל, דהיינו קילומטר, עבור תפילה בציבור (שו"ע סימן צ טז). השאלה היא אם יש לו רכב, האם הוא חייב לנסוע ברכב במשך 18 דקות, או שהוא חייב לנסוע רק קילומטר אחד בלבד. ונ"מ אדם שגר בעיר בני ברק ברחוב קהילות יעקב. אם אין לו מנין, האם הוא חייב לנסוע ברכב לרחוב הרב שך לבית הכנסת איצקוביץ לצורך מנין לתפילה. לפי הצד שהוא חייב לנסוע רק קילומטר אחד, אזי אין הוא חייב לנסוע ברכב מרחוב קהילות יעקב לבית הכנסת איצקוביץ, כיון שהדרך היא יותר מקילומטר. אבל לפי הצד השני, שחייב לנסוע במשך 18 דקות, יהיה חייב לנסוע ברכב.
♦
תשובה
איתא בגמ' (פסחים דף מו א) אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין. אמר רבי יוסי ברבי חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. דין זה מובא להלכה בשו"ע בג' מקומות (סימן צ סעיף טז; סימן צב סעיף ד; סימן קסג סעיף א).הנה שיעור מיל הוא מרחק הליכה של קילומטר אחד וזמן הליכה של 18 דקות. יש להסתפק בדין שצריך ללכת לאחריו מיל אחד, לגבי אדם שיש לו רכב ויכול לנסוע דרך של קילומטר אחד במשך שלוש דקות. האם הוא חייב לנסוע זמן של 18 דקות, א"כ הוא צריך לנסוע דרך של כמה קילומטרים, או שהוא חייב לנסוע רק מרחק של קילומטר אחד בלבד.
כתב ביאור הלכה (סימן קסג סעיף א) ז"ל, "ברחוק יותר מד' מילין. ומסתברא דכשהוא נוסע בגמלא פרחא [כגון על פאס"ט וכיו"ב] אין חושבין לפי אורך הדרך אלא לפי חשבון הזמן של הילוך ד' מילין לאדם בינוני שהוא שיעור ע"ב מינוטי"ן וכ"ז דוקא כשהוא רעב הרבה" עכ"ל. מבואר מדברי הביאור הלכה שנוסע ברכבת חייב להמתין 72 דקות, אפילו שהרכבת נוסעת הרבה יותר מד' מיל במשך ע"ב דקות. ביאור הדברים הוא שהקובע הוא זמן הליכה של ד' מיל, ולא מסתכלים על המרחק.
כתב בשו"ת בית יעקב (רבי יעקב מצויזמיר; שאלה לה) וז"ל: "הא דאמרו חז"ל (ברכות טו ע"א) מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר אם יש לחלק בין רוכב על סוס להולך ברגליו דאם רוכב שיעורא טפי ממיל כיון שיכול לילך מהר גבי דידיה שיעור מיל הוא פחות ממיל כשהולך ברגליו. גם יש לשאול דאף בהולך ברגליו אין העיתים שוים דלפעמים הדרך טוב ולפעמים להיפך ואינו נח לילך כ"כ במהירות כמו בדרך טוב דינו מאי."
וכתב באמצע דבריו: "וא"כ בנידון דידן דלא שייך סברא דר' נתן אין חילוק בין הולך ברגליו ובין רוכב על סוס שיעורא חד הוא דדוקא עד מיל חוזר. ובזה תבין גם שאלה שניה אם הדרך רע ואינו נח לילך במהירות אם דינו שוה להלך בדרך והדרך טוב. ותפשוט מהא דאמרינן שם בגמ' (פסחים דף צד ע"א) היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני הגמלים וקרונות המעכבים יכול לא יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה. אלמא דחייב ולא חשיב דרך רחוקה מפני עיכוב הדרך כמבואר שם ה"נ אם הוא תוך מיל אף שהדרך רע חוזר ולא חשיב דרך רע עיכוב לענין שיהא דרך רחוקה לענין לחשב פחות ממיל כמו שיעור מיל" עכ"ל. ועיין בפתחי תשובה (יור"ד סימן קיב סק"ו) שהביא את הבית יעקב להלכה.
כתב אליה רבה (סימן צב סק"ה): "כתב בתשובת בית יעקב סימן ל"ה דרוכב דינו בזה כמהלך ברגליו, ואין חילוק בין דרך רע לטוב. ועיין סימן רמ"ט [א"ר] סק"ג" עכ"ל. וכן כתב משנ"ב (סימן צב ס"ק יז): "הולך בדרך - ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב" עכ"ל. מבואר שאליה רבה ומשנ"ב הביאו את דברי הבית יעקב להלכה.
מבואר מדברי שו"ת בית יעקב ב' דינים. א. הולך בדרך חייב ללכת מיל אחד, וכן רוכב על סוס חייב ללכת מיל אחד בלבד, אפילו שכאשר רוכב על סוס יכול ללכת מרחק מיל בפחות מ18 דקות. כיון שעיקר החיוב הוא ללכת דרך של מיל בלבד, ולא מסתכלים על זמן ההליכה. ב. אם במרחק מיל יכול להשיג מים, אבל הדרך רעה, כגון שיש בדרך הפגנה גדולה או שיש לויה ח"ו ויש הרבה אנשים בדרך, וצריך לפלס דרך בין האנשים ובשביל ללכת מרחק מיל לוקח יותר מי"ח דקות, חייב ללכת מרחק של מיל, אפילו שהדבר ייקח יותר מי"ח דקות. ב' דינים אלו בנויים על אותו יסוד - שתקנו ללכת דרך של מיל, ואין נ"מ כמה זמן לוקחת ההליכה.
והנה יש שהבינו שהפשט במשנ"ב שאם הדרך רע חייב ללכת מיל, שהכוונה היא שאם יש קושי ללכת בדרך, אפ"ה חייב ללכת, אבל באמת אינו חייב ללכת יותר משיעור זמן של 18 דקות. אבל כאשר רואים את מקור הדברים של המשנ"ב בשו"ת בית יעקב בפנים רואים ברור שכונתו שחייב ללכת שיעור דרך של מיל, אפילו שהדרך רע וצריך ללכת את שיעור מיל ביותר מי"ח דקות, אפ"ה חייב ללכת.
ולכאורה יש כאן סתירה גדולה במשנ"ב מסימן צב לביאור הלכה בסימן קסג. ונראה שיש ג' דרכים ליישב את הסתירה.
כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן לז): "הנה אם היה דעת הגה"צ בעל מ"ב כן גם לענין תפלה בצבור, וכן בסימן צ"ב לענין מים לתפלה בודאי היה מתעורר שם לזה, ולא עוד אלא שכתב בא"ר סימן צ"ב בשם תשובת בית יעקב דלענין מים לתפלה אין חילוק בין הולך ברגל לרוכב ע"ג בהמה אעפ"י שפשוט שהרוכב ע"ג בהמה הולך שיעור זה בזמן קצר יותר, לזה אפשר לומר דרק לענין נט"י לסעודה דהוא בדרגא דאיסור בקום ועשה לאכול בלי נטילת ידים אנו חוששים לזה, משא"כ לענין תפלה בצבור דהוא שב וא"ת וגם אינו בטול לגמרי של המצוה, ומכ"ש בנט"י דסי' צ"ב לענין תפלה הניחו הפוסקים את ההלכה על פשוטה שיעור מרחק ד' מילין" עכ"ל.
מבואר מדברי שבט הלוי שהוא מתרץ שהמשנ"ב חילק בין נטילת ידיים לתפילה לבין נטילת ידיים לאכילה, משום שיש איסור לאכול לחם בלי נטילת ידיים. ויש להקשות על דרכו של שבט הלוי ב' שאלות. א. הלא אותו דין כתוב בגמרא על נטילת ידיים לתפילה וכן לאכילה, א"כ כיצד אפשר לחלק ביניהם. ב. כתב משנ"ב (סימן צב ס"ק יז) הולך בדרך ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב עכ"ל. מבואר מדברי משנ"ב לגבי תפילה שגם אם הדרך רע חייב ללכת מיל. מבואר שהוא מחמיר לגבי תפילה שחייב ללכת מיל בדרך רע, אפילו שיצטרך ללכת יותר מי"ח דקות. ולפי דרכו של השבט הלוי לא מובן מדוע המשנ"ב החמיר לגבי תפילה, הרי לגבי תפילה היה צריך להקל.
בספר אשי ישראל (פרק ח הערה ע) כתב בשם מרן הגרח"ק דמה שכתב המשנ"ב בסימן צב שגם ברוכב נמדד לפי המרחק היינו דוקא ברוכב על חמור, שיש קושי ברכיבה על חמור, אך הנוסע במכונית תלוי בזמן, וזו כונת הביאור הלכה בסימן קסג. עכ"ד.
ונראה ליישב את הסתירה במשנ"ב באופן חדש. והוא, שיש חילוק בין החיוב ללכת מיל לבין החיוב ללכת ד' מיל. דנראה שלגבי החיוב ללכת מיל, באמת העיקר להלכה כמו שכתב המשנ"ב בסימן צב ס"ק יז שיש תקנת חכמים שחייב ללכת דרך של מיל, ולא חייב ללכת יותר משיעור דרך של מיל. ויש בזה ב' נ"מ להלכה. א. אפילו אם רוכב על סוס והסוס הולך במהירות, לא חייב ללכת יותר משיעור דרך מיל. וכן נוסע ברכב, לא חייב ללכת יותר מדרך של שיעור מיל, בין לגבי להשיג מים לתפילה ובין לגבי להשיג מים לנטילת ידיים. ב. אם הדרך של שיעור מיל היא דרך קשה, כגון שיש עצרת תפילה ויש התאספות של הרבה אנשים וצריך לפלס דרך בין האנשים ללכת את הדרך יותר משיעור זמן של 18 דקות, חייב ללכת יותר זמן.
אכן לגבי תקנת חכמים שהולך מלפניו חייב ללכת ד' מיל, נראה שיסוד תקנת חכמים הוא שחייב להמתין שיעור זמן של 72 דקות. ונראה שבאופן שאדם יושב בביתו והיה פיצוץ בצינור וסגרו את המים והזמינו אינסטלטור לתקן, וצריך להמתין 72 דקות עד שיסיים את התיקון, בכה"ג ודאי חייב להמתין, כיון שתיקנו להמתין שיעור זמן של 72 דקות. ולא צריך לטרוח כלום, כיון שבלא"ה חייב להזמין אינסטלטור וממילא המים יבואו אליו.
ונראה לבאר את הדברים שיש בזה יסוד גדול. דשיעור מיל נחשב תחום העיר והוא חלק מהעיר. ונראה דאם יש מים או יש תפילה בציבור בתוך שיעור מיל, נחשב כאילו המים מונחים לפני האדם. ולכן חייב לטרוח מיל להביא את המים. אבל אם יש מים יותר רחוק משיעור מיל, אינו חייב ללכת, אפילו שיש לו רכב ויכול לנסוע בקלות. דכיון שהמים לא בתוך שיעור מיל, נחשב שאין מים לפני האדם, ולכן אינו חייב לנסוע להביא את המים. וכן לגבי תפילה בציבור, אם יש ציבור במרחק יותר ממיל, לא חייב לנסוע, כיון שהציבור לא לפניו.
אכן מעתה צ"ב מדוע לגבי הולך בדרך מלפניו חייב ללכת ד' מיל, הלא המים לא לפני האדם. ונראה דזה הוי דין אחר לגמרי. דכיון שבלא"ה הוא הולך באותו דרך, זה לא נחשב טירחה כלל שהולך בדרך. אלא התחדש דין אחר, שיש שיעור זמן שחייב להמתין למים או לתפילה בציבור, שיעור זמן הליכה של ד' מיל, דהיינו שיעור זמן של 72 דקות. ולכן פסק הביאור הלכה שגם נוסע ברכבת חייב להמתין שיעור זמן של 72 דקות.
כתב ביאור הלכה (סימן קסג סעיף א): "ברחוק יותר מד' מילין. ומסתברא דכשהוא נוסע בגמלא פרחא [כגון על פאס"ט וכיו"ב] אין חושבין לפי אורך הדרך אלא לפי חשבון הזמן של הילוך ד' מילין" עכ"ל. ויש לדייק שהביאור הלכה העמיד את דבריו על הדין של דרך לפניו שחייב ללכת ד' מיל, ועל זה כתב שאם נוסע ברכבת חייב להמתין שיעור זמן של 72 דקות. דכיון שהוא לא עושה מאמץ, שבלא"ה הרכבת נוסעת, נחשב כמו שהמים יבואו לבד עוד 72 דקות, שודאי חייב להמתין. ונראה שלגבי שיעור ד' מיל מלפניו אין חילוק האם נוסע ברכבת או רוכב על סוס, אפילו שיש טירחה לרכוב על סוס. דכיון שבלא"ה דעתו לרכוב על סוס וללכת בדרך, לכן לא מתייחסים לטירחה אלא מתייחסים לזמן, כמה צריך להמתין. והתחדש שצריך להמתין זמן של 72 דקות. והדברים מאירים ושמחים.
ונראה שיש לדייק את הדברים גם בשו"ת בית יעקב בסימן לה, שכתב את כל התשובה לגבי דרך של מיל לאחריו. ועל זה פסק שאם רוכב על סוס חייב ללכת רק דרך של מיל אחד בלבד לאחריו. אבל לא איירי כלל לגבי רוכב על סוס מלפניו, שחייב ללכת ארבע מיל. ונראה שבציור זה מודה הבית יעקב לגבי רוכב על סוס מלפניו, שחייב לרכוב במשך זמן של 72 דקות.
ונראה שגם לגבי הדין השני שכתב בשו"ת בית יעקב בסימן לה, שאם הדרך רע חייב ללכת דרך של מיל, נראה דאיירי רק לגבי דרך לאחריו שהולך מיל אחד בלבד. ועל זה כתב שאם הדרך רע חייב ללכת דרך של מיל, אפילו ביותר מ18 דקות. אבל לא איירי לגבי דרך מלפניו, שחייב ללכת דרך של ארבע מיל. ונראה שאם הדרך רע, כגון שנוסע ברכב ויש פקק, בציור זה אינו חייב להמתין יותר מזמן של 72 דקות.
כתב בשו"ת בית יעקב (סימן לה): "ובזה תבין גם שאלה שניה אם הדרך רע ואינו נח לילך במהירות אם דינו שוה להלך בדרך והדרך טוב. ותפשוט מהא דאמרינן שם בגמ' (פסחים דף צד ע"א) היה עומד לפנים מן המודיעים ואינו יכול ליכנס מפני הגמלים וקרונות המעכבים יכול לא יהא חייב ת"ל ובדרך לא היה. אלמא דחייב ולא חשיב דרך רחוקה מפני עיכוב הדרך כמבואר שם ה"נ אם הוא תוך מיל אף שהדרך רע חוזר ולא חשיב דרך רע עיכוב לענין שיהא דרך רחוקה לענין לחשב פחות ממיל כמו שיעור מיל" עכ"ל. מבואר להדיא דאיירי לגבי שיעור מיל בלבד. ועל זה כתב שאם הדרך רע חייב ללכת שיעור של מיל. אבל באופן שהולך מלפניו ד' מיל, נראה שאם הדרך רע, לא חייב להתעכב יותר משיעור זמן של ע"ב דקות.
כתב שו"ע (סימן צ סעיף ד): "צריך לרחוץ ידיו במים, אם יש לו; ואם אין לו, צריך לחזור אחריהם עד פרסה. והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל, חוזר; יותר ממיל, אינו חוזר" עכ"ל. כתב משנ"ב (יז) הולך בדרך - ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב עכ"ל. הנה המשנ"ב כתב שרוכב על סוס דינו כמו מהלך, והעמיד את דבריו על דברי השו"ע, שאם הולך בדרך לפניו צריך ללכת ארבע מיל. משמע שאם רוכב על סוס צריך לרכוב רק ארבע מיל בלבד. אכן בשו"ת בית יעקב בפנים מבואר דאיירי לגבי הולך לאחריו, שהולך דרך של מיל, ועל זה כתב שאם רוכב על סוס נחשב כמו מהלך. וכן גם האליה רבה שהביא את דברי הבית יעקב, העמיד את דבריו על סוף דברי השו"ע, שאם הולך לאחריו ילך עד מיל, והוסיף שאם רוכב על סוס ילך מיל אחד. והנה לפי פשטות דברי המשנ"ב יש סתירה גדולה לדבריו בביאור הלכה בסימן קסג. ולכן נראה לדחוק את דברי המשנ"ב בסימן צב, דמה שכתב שאם רוכב דינו כמו מהלך איירי רק לגבי הולך מיל לאחוריו בלבד. ולפי"ז מיושב היטב, שאין סתירה במשנ"ב.
איתא בברייתא פסחים דף צד רבי יהודה אומר כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין. ופירש"י דה"ק מעלות השחר עד צאת הכוכבים הוא שיעור הילוך ארבעים מיל ומתוכם ארבע מיל מעלות השחר עד נץ החמה וארבע מיל מהשקיעה עד צאת הכוכבים נמצא דמנץ החמה עד השקיעה שלשים ושתים מיל. ועיין בתרומת הדשן (סימן קב; סימן קכג) שכתב דשיעור מיל יח דקות. מבואר שאדם בינוני הולך ביום ארבעים מיל. וכל מיל הולך 18 דקות. אבל אדם איטי הולך מיל יותר זמן. ונראה שגם אדם איטי חייב ללכת מלפניו דרך של מיל אחד, אפילו שזה ייקח לו יותר זמן מי"ח דקות.
בסיכום. יש שאלה יסודית בחיוב ללכת מלפניו מיל. האם יש חיוב ללכת זמן הליכה של 18 דקות, או שיש חיוב ללכת דרך של מיל. והנה הרבה מפוסקי זמננו נקטו שעיקר הקובע זמן של מיל. עיין בספר מסורת משה (ח"ג עמוד לג) וכן בספר בית ברוך (הג"ר בנימין זילבר זצ"ל; כלל ז הערה י) וכן בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן צח) וכן בספר להורות נתן (או"ח סימן קסג סק"ב) וכן בספר אבני ישפה (הלכות תפילה פרק ו הערה 7 עמוד עד) שצריך לחשב את המרחק לפי זמן נסיעה של מיל, כי הדין של מיל הוא שיעור זמן ולא שיעור של מרחק. אכן מדברי שו"ת בית יעקב, שהובא להלכה בפתחי תשובה (יור"ד סימן קיב סק"ו), וכן באליה רבה (סימן צב סק"ה) שרוכב כמו מהלך, וכן פסק משנ"ב (סימן צב יז), מבואר להדיא שנוסע ברכב חייב לנסוע רק מיל אחד בלבד. והיינו שעיקר הקובע דרך של מיל ולא שיעור זמן של מיל.
ושמעתי מהגרמ"מ לובין שליט"א כמה נקודות. א. לפי דברי הבית יעקב אדם שגר ברחוב קהילות יעקב בבני ברק אם אין לו מנין ויש לו רכב לא חייב לנסוע לבית הכנסת איצקוביץ, כיון שחייב לנסוע רק דרך של קילומטר בלבד. ב. אם אין מנין או שאין מים, והולך מאחריו קילומטר אחד לתפילה בציבור או להביא מים, ויש בדרך עצרת או הפגנה גדולה והרחוב מלא כולו בבני אדם וצריך לפלס דרך ללכת בין האנשים, חייב ללכת דרך של קילומטר, אפילו שזה ייקח יותר מזמן של י"ח דקות. ג. יש להסתפק באופן שהולך במיוחד דרך של קילומטר ויש עיכוב זמן בדרך, כמה זמן חייב להתעכב. ונראה שיותר ממשך זמן של 72 דקות ודאי אינו חייב להתעכב, ויתכן שגם פחות אינו חייב להתעכב. ולא ברור כמה הגבול של החיוב להתעכב. ד. מסתבר מאוד החילוק שכל דברי שו"ת בית יעקב נאמרו רק לגבי דרך של מיל לאחריו, ולא נאמרו לגבי דרך של ארבע מיל לפניו עכ"ד.
♦
דינים העולים
א. לפי שיטת משנ"ב אין חילוק כלל בין נטילת ידיים לתפילה לבין נטילת ידיים לאכילה. וכן אין חילוק בין הליכה עבור תפילה בציבור. כיון שכל דינים אלו נלמדים מאותה גמרא, ולא מסתבר לחלק ביניהם.ב. אם אין מים לתפילה או שאין מים לנטילת ידיים, צריך ללכת לפניו מיל אחד. אם הולך ברגל צריך ללכת קילומטר אחד מהלך 18 דקות להשיג מים. אם נוסע ברכב, ג"כ חייב לנסוע רק קילומטר אחד בלבד. ואפילו שברכב נוסע דרך של קילומטר במשך שלוש דקות, אינו חייב לנסוע יותר. וכן אם אין מנין ונוסע ברכב להתפלל בציבור, אינו חייב לנסוע יותר מדרך של קילומטר אחד בלבד. כיון שאם יש מנין או יש מים במרחק יותר מקילומטר הדבר נחשב שהציבור או המים לא לפניו, ולכן גם כשנוסע ברכב אינו חייב לנסוע יותר ממיל, אפילו שנסיעה ברכב היא נסיעה קלה ביותר.
ג. אם יש מים במרחק של מיל, אבל יש דרך קשה, כגון שיש עצרת גדולה או לויה גדולה בדרך וצריך לפלס דרך בין האנשים, ולכן צריך ללכת את הדרך של קילומטר במשך זמן של יותר מ18 דקות - חייב ללכת יותר זמן. כיון שיש תקנת חכמים שחייב ללכת שיעור דרך של מיל, אפילו שזה לוקח יותר זמן מ18 דקות. עיקר התקנה מתייחס כלפי דרך מיל (שו"ת בית יעקב סימן לה; משנ"ב סימן צב יז).
ד. אדם בינוני הולך דרך של מיל ב18 דקות, אבל יש אנשים שהולכים יותר במהירות, ויש אדם שהולך באיטיות. אדם שהולך באיטיות, ולוקח לו דרך של קילומטר בהליכה רגלית במשך זמן של עשרים וחמש דקות, נראה שחייב ללכת עשרים וחמש דקות, כיון שיש תקנה ללכת דרך של מיל. וכן להיפוך, אדם מהיר שהולך דרך של מיל בעשר דקות בלבד, לא חייב ללכת יותר משיעור מיל. אבל לגבי החיוב ללכת מלפניו ד' מיל, אדם איטי שהולך לאט אינו חייב להמתין יותר מזמן של 72 דקות.
ה. אם יושב בביתו ועתיד להגיע לבית ממילא מים, כגון שיש פיצוץ בצנרת ויבוא אינסטלטור ויתקן את התקלה, חייב להמתין משך זמן של 72 דקות, ויותר אינו חייב להמתין.
ו. אם נוסע ברכב דרך לפניו חייב לנסוע דרך ארוכה במשך זמן של 72 דקות, אפילו שהוא נוסע יותר מארבע מיל. דכיון שבלא"ה נוסע ואין טירחה בנסיעה, נחשב כמו שיבואו המים לבד, ולכן חייב להמתין משך זמן של 72 דקות.
ז. אם נוסע בדרך מעיר לעיר, ובאופן רגיל הדרך לוקח 72 דקות, כגון נוסע מבני ברק לירושלים, אבל כעת יש פקקים והדרך לוקח שעה וחצי לא חייב להמתין יותר מ72 דקות. כיון שמצד התקנה לפניו ארבע מיל. לא תקנו להמתין יותר משיעור זמן של 72 דקות.
♦ ♦ ♦