כתב בשו"ע (או"ח יא, סעיפים יב, יד):
מנין חוטי הציציות בכל כנף, ארבעה כפולים שהם שמונה, ואם הוסיף, פסול. יחתוך ראשי החוטין הארבעה ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו ח'.
"יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה [קשר כפול], ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך; וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות, רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים".
כך גם מנהג רוב עדות ישראל, פרט לתימנים. התימנים [או לפחות חלק גדול מהם], נהגו לאחר הכנסת החוטין לנקב שבבגד, לקחת 'ד' חוטין מצד זה וד' מצד זה', ולקשור שני פעמים זה על גב זה. אלא שלאחר מכן עושים כריכות, וכל כריכה מסיימים לא בקשר, ככתוב בשו"ע, אלא בלולאה המהדקת את החוליה. כך בכל החוליה עד סוף הגדיל. כלומר, פרט לקשר הנמצא סמוך לבגד, אין שום קשר נוסף בגדיל, רק לולאות.
לאחרונה החל לפשוט מנהג זה אצל חלק מיוצאי עדות אשכנז וספרד. בעיקר בין הסוברים שגילו בימינו את התכלת, ועל כן עושים גם חוט תכלת בציצית. נוהגים לקרוא לשיטה זו של הטלת ציצית "שיטת הרמב"ם". להלן נבחן האם זו באמת 'שיטת הרמב"ם'. אם לאו – מהי שיטת הרמב"ם. וכן, מה ההלכה לגבי הטלת ציצית ללא קשר כפול בסוף הגדיל [או לפחות בסוף אחד מהחוליות בגדיל].
♦
א.

מדוע עושים קשר כפול בסמוך לבגד לפני התחלת הגדיל, ומהי שיטת הרמב"ם בזה

איתא בגמ' במנחות (לח, ב - לט ע"א): "אמר רבא, שמע מינה: צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, דאי ס"ד לא צריך, הא דאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין, כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה! דלמא דאיקטר. ואמר רבה, שמע מינה: קשר עליון דאורייתא, דאי ס"ד דרבנן, מאי איצטריך למישרי סדין בציצית? פשיטא, התוכף תכיפה אחת אינו חיבור! אלא שמע מינה: דאורייתא."
ופירש רש"י: "ש"מ - מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים אמאי הא כיון דנפסק קצת הגדיל משתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל וכיון דמשתרי ההוא קשר משתרי הגדיל ואין שם גדיל כלל אלא ש"מ יש קשר בכל חוליא הלכך כי משתרי ההוא קשר מתקיים הגדיל בשאר קשרים. עילאי - היינו ההוא קשר תחתון דמלמטה למעלה קחשיב ועוד דבגרדומין קא מיירי בשמעתין ובגרדומין מוקפין הוו איהו עליון. דלמא דאיקטר - כלומר ממאי דצריך להקשר בכל חוליא דלמא הא דאמרי דבי רבי חייא ה"ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרין אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציציות אין נקשרים על כל חוליא וחוליא. קשר עליון - היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו. דאורייתא - ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה. דאי מדרבנן למה לי למישרי סדין בציצית - דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כב) פשיטא דמותר. התוכף תכיפה - תופר תחיבה אחת אינו חיבור משום ההיא תחיבה שתוחב החוטין בטלית אינו חיבור".
ובתוס' (ד"ה 'קשר עליון') הביאו פירוש נוסף בשם רש"י למה זה 'קשר עליון': "בקונטרס פירש שני פירושים: אחד - אחר הגדיל, ונקרא עליון כמו ה'למעלה מן העטרה' (נדה יג ע"א). וזה אינו מוכח, אלא דמיהא בעינן קשר. ולישנא אחרינא [מסורת הש"ס: לא נמצא בפירוש הקונטרס [=רש"י] שלפנינו...] פירש: סמוך לכנף, אבל קשר שאחר הגדיל – כיון שרחוק מן הטלית משום ההוא לא הוי כלאים".
כלומר, חז"ל דורשים דרשה מיוחדת (מסמיכות פרשת "גדילים תעשה לך" לפרשת כלאיים) להתיר כלאיים בציצית. מכאן מוכיחה הגמרא שהציצית קשורה בבגד, שאילו הציצית הייתה רק תחובה בו, בלאו הכי אינו כלאיים.
התוס' מביאים (בשם רש"י) מחלוקת בפירוש 'קשר עליון'. יש מפרשים שמדובר בקשר האחרון בציצית, שבסוף הגדיל (החלק מהציצית המחובר בלולאות וקשרים) ממש לפני הענף (החוטים הנפרדים שהם בציצית למטה), והוא המחזיק את הגדיל שלא יתפרק. ולפ"ז משמעות המילה "עליון" היא "קצה", אף שהיא אינה ממוקמת בנקודה הגבוהה ביותר (כשם שהעטרה נמצאת בקצה הגיד). ולשיטה זו כתבו התוס' שההוכחה מכלאיים היא רק על עצם קיומו של קשר, אך לא על מיקומו המדויק.
פירוש נוסף הביאו התוס' בשם רש"י [שאינו נמצא ברש"י שלפנינו], שבפשטות נראה ש'קשר עליון' הוא הקשר שסמוך לבגד, לפני תחילת הגדיל - הנקודה הגבוהה ביותר בציצית, במקום נקודת החיבור בין בגד הפשתן לחוטי הצמר של הציצית (כפי שמוכח מהיתר כלאיים בציצית). לכאורה המקור לכך שעושים קשר סמוך לבגד, לפני הגדיל, הוא כדי לחוש לדעה זו. וכ"כ הגר"א (שם): "ויקשור. לחוש לפי' הב' שכ' תוס' בשם רש"י ל"ט א' ד"ה קשר".
אמנם במחצית השקל ס"ק יט כתב בדעת המג"א: "אבל הקשר ראשון הסמוך לבגד אין בו צורך, וכ"כ הרב ב"י (יז, ב ד"ה כתב), ואין אנו עושים אותו כי אם למלאות מנין חמשה קשרים".
נראה שהטעם שהוא לא פירש שזה לחשוש לדעה השנייה שהביאו התוס', הוא משום שלהלכה השו"ע פסק כדעה הראשונה אפילו להקל, ולא חש לדעה השנייה כלל, כפי שיפורט בסוף סעיף זה. על כן נד המחצית השקל מההסבר שהקשר הוא לחוש לדעה הראשונה. אף הגר"א לא הכריע כדעה השנייה. אדרבא, מבואר מהמשך ביאורו לשו"ע שהוא הסכים עם דעת המחבר שאף להקל סמכינן על הדעה הראשונה. הוא רק כתב הסבר למנהג לעשות קשר סמוך לבגד.
♦
ומהי דעת הרמב"ם בקשר סמוך לבגד? כתב הרמב"ם (פ"א מציצית הל' ז): "ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות".
הרמב"ם כלל לא הזכיר קשר סמוך לבגד, רק אחרי החוליה הראשונה. על כן ביארו מרן בב"י (יא, תחילת סעיף יד): "והרמב"ם (פ"א ה"ז) כתב וזה לשונו 'לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך כריכה אחת על שאר החוטין מצד הבגד ומניחו ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר ואלו השלש כריכות הם הנקראים חוליא ומרחיק מעט וכו' ועושה חוליא שלש וכן עד חוליא אחרונה'. ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא משום דדחינן ואמרינן דלמא דאיקטר ופוסק כי ההיא דאמר רבא קשר העליון דאורייתא ומפרש דעליון היינו עליון ממש כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף ולפי זה צריך לומר שבסוף החוליות היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה כדי שיתקיים הגדיל ויותר נראה לומר שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא מפני שסמך על מה שכתב 'וכורך בו שתי כריכות וכו' וקושר ואלו השלש כריכות הם הנקראים חוליא', דמשמע דשלש כריכות עם הקשר נקרא חוליא: וכתבו התוספות שם (לט. ד"ה לא יפחות) גבי הפוחת לא יפחות משבע שבכל קשר קושר שני קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר וכן כתבו הרא"ש (סי' טו) והמרדכי (שם) וסמ"ג (עשין כו קח ע"ג) וכן נהגו".
כלומר, מרן בב"י פירש בדעת הרמב"ם בפירוש הראשון, שס"ל לרמב"ם ש'קשר עליון' הא הקשר שלמעלה, כפירוש השני בתוס', אלא שביאר שהכוונה לקשר שאחרי החוליה הראשונה, ולא לקשר סמוך לבגד! [וכך וודאי פשט לשונו של הרמב"ם. ואף הגר"י קאפח בביאורו לרמב"ם, שקשר סמוך לכנף אין לו זכר ברמב"ם כלל].
וכן ביאר דבריו באליה רבה (שם, ס"ק יט*): "יש אומרים שהוא התחתון סמוך לענף ויש אומרים שהוא העליון סמוך לבגד, לבוש. ואני אומר דאף ליש אומרים אלו אינו הקשר שסמוך לכנף בגד ממש קודם שכרך החוליא, אלא הקשר שאחר כריכה הראשונה, כמבואר בבית יוסף דף ט"ו ע"ד [ד"ה ומ"ש הרמב"ם]. ונראה דהלבוש שהביא דברי היש אומרים בהכי, היינו שהבין מה שכתב הבית יוסף דף י"ג עמוד ד' [ד"ה והרמב"ם] בשם הרמב"ם [פ"א ה"ז] דקשר שאצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף הוא דאורייתא, פירושו קשר הסמוך לכנף. ולא נהירא, דקשר שאחר חוליא ראשונה קאמר, לאפוקי ממי שפירש דקשר שאחר כל הכריכות הוא דאורייתא, וזה ברור למעיין. גם בסוף סעיף זה במה שכתב דאם קשר ולא כרך ואחר כך פסק דפסול ליתא, ונפקא מינה בערב שבת עם חשיכה דסמכינן אדין תורה".
ובפירוש השני בב"י בדעת הרמב"ם, שכתב שהוא 'יותר נראה', שצריך קשר כפול אחרי כל חוליה. לפירוש זה אף הרמב"ם ס"ל ש'קשר עליון' הוא הקשר שאחרי כל החוליות, בסוף הגדיל, כפירוש הראשון ברש"י.
להלכה פסקו המחבר והרמ"א (יא, סעיף יג) ש"קשר עליון" היינו הקשר שאחר החוליות: "יזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח' קודם שיכרוך, שאם כרך אפילו חוליא אחד (הגהת הרמ"א - פי' החלק מהציצית שבין קשר לקשר) וקשר אפילו קשר אחד, ואח"כ חתכן, פסול משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם".
וכתב הט"ז (סעיף יב ס"ק יד): "יחתוך ראשי החוטין. - ...ומ"ש שאם כרך כו' ר"ל וקשר אחר הכריכה דכריכה בלא קשר לאו כלום היא וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל ולא מקרי עשיה כלל, אלא דוקא הכריכה והיינו עם הקשר שעושה אחר הכריכה ובזה נתיישב הכל".
וכ"כ במג"א (סעיף יג ס"ק יט): "קשר א' - פי' שאם עשה חוליא וקשר אחד יצא י"ח מדאורייתא ואם כן הוי תעשה וכו' דלא כע"ת [=כעולת תמיד, שאוסר אם קשר אפי' לא עשה חוליה, או אם עשה חוליה אפי' לא קשר, כי סובר שאף שעדיין הציצית אינה כשרה, מ"מ נקרא כבר 'תעשה'] דפשוט דכריכה בלא קשר לא מהני..., וכב"י בשם מהרי"א דאם אין לו פנאי כגון בע"ש עם חשיכה די בחוליא וקשר א' עמ"ש סי' שי"ז[1] [חוליא היינו החלק מהציצית שבין קשר לקשר]".
וביאר בפמ"ג (במשב"ז שם): "עיין ט"ז. ועיין מ"א אות י"ח וי"ט, והעלה דאף אם קשר אצל הכנף ב' קשרים וכרך חוליא כל שלא קשר על החוליא ב' קשרים לאו תעשה ולא מן העשוי הוה דעדיין לא עשה כלום, כי מצות ציצית הוא "גדיל" כדכתיב גדילים תעשה לך, וענף ציצית כמו ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח, ג) (דהיינו) פרודות בעינן למעלה, וא"כ הכי פירושו בשו"ע שאם כרך אחר הקשר כנהוג וקשר ג"כ אחרי כן, וזה מסכים למ"א (ס"ק) י"ט דלא כעולת תמיד יע"ש".
וכ"כ במחצית השקל (ס"ק יט): "קשר אחד. פירוש שאם כו' (=עשה חולייה) וקשר אחד. רוצה לומר אחר הכריכה, אבל הקשר ראשון הסמוך לבגד אין בו צורך. כן כתב הרב ב"י (יז, ב ד"ה כתב). ואין אנו עושים אותו כי אם למלאות מנין חמשה קשרים. ואם כן בערב שבת עם חשכה די לו שיעשה כריכה וקשר א' אחר הכריכה, אבל סמוך לבגד אין צריך לקשור".
והובאו דבריהם במשנה-ברורה (ס"ק ס"ו):[2] "רק שיהיו וכו' - ומה דאיתא בסי"ג שאם כרך אפי' חוליא אחד אבאר את שורש הדבר כי קבלו חז"ל דבעינן בציצית גדיל והיינו שיהיה מוכרך כמש"כ גדילים תעשה לך וגם יהיה בו חוטין נפרדים כדכתיב ציצית כמו בציצת ראשי. אך מן התורה אין שיעור לאורך הגדיל אלא אפי' אם לא כרך רק ג' כריכות ועשה ע"ג קשר למעלה, דגם זה הוא הלכה למשה מסיני, מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא. וזהו טעם דברי השו"ע שם [סעיף יג – יב"מ]. וע"ז יש לסמוך בע"ש עם חשיכה כשאין לו פנאי לעשות כתיקונו ומותר לצאת בו בשבת ולברך. (ויותר טוב שיעשה אז גם הקשר הראשון שקודם החוליא כמו שאנו נוהגין כדי לצאת גם דעת מקצת הפוסקים שסוברים דע"ז הקשר כיוונו חז"ל דהוא דאורייתא)...".
כלומר, המחבר והרמ"א פסקו ש'קשר עליון' הוא הקשר שאחר הגדיל. אמנם מהתורה מספיק שעושה ג' כריכות וקשר, והוי גדיל דאורייתא, ולכן אם עשה אפי' חולייה אחת (של ג' כריכות) וקשר כפול אחרי החולייה, הרי מהתורה הציצית כשרה. ולכן אם טרם חתך את החוטים הווי 'תעשה ולא מן העשוי'. אבל אם לא קשר אחרי החולייה, למרות שעשה קשר כפול בסמוך לבגד, עדיין אין ציצית זו כשרה מהתורה, ולכן עדיין יכול לחתוך את החוטים ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי.
העולה מכך הוא שהפוסקים פסקו כדעה הראשונה ברש"י, ש'קשר עליון' הוא הקשר שבסוף החוליות[3], ולא חששו לדעה השנייה שהוא הקשר הסמוך לבגד, אף להקל. שאם קשר סמוך לבגד, ועשה חוליה, ולא קשר בסופה, יכול עדיין 'לחתוך החוטים', ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי.
למעשה, המנהג בכל עדות ישראל [כולל התימנים, כמבואר בהמשך] לעשות קשר כפול סמוך לבגד, יהיה הטעם לכך אשר יהיה.
♦
ב.

צורת קשירת החוליות

כתב במרדכי בהל' קטנות רמז תתק"מ [עמ' תעח-תעט במהדורת 'מרדכי השלם' הוצאת מכון ירושלים תשפ"א. הרב יצחק סופר, במאסף חצי גבורים כרך ט' עמ' קכט ואילך, הוכיח שההלכות קטנות אינן למרדכי אלא רבינו שמואל שליצטט, שחיבר גם את 'קיצור מרדכי']:
ועל הקשרים עצמן נוהג רבינו תם ור"י לעשות מחוט של כרך (הקשרים) והיה תוחב ראש החוט באמצעות של הז' חוטין ומהדקן יחד בקשר אחד לבד. ואומר רבינו אלחנן דכה"ג לא מיקרי קשר של קיימא כדאמר באלו קשרים דלא מיקרי של קיימא אם לא כשמקשר ב' החוטים יחד בב' קשרים. ומיהו יש לומר דכה"ג שאין כאן אלא ראש אחד מתקיים יותר, אבל בב' ראשין זה הראש מושך אילך [וזה מושך] אילך ועבוד לאינתוקי. ומיהו נראה לי דלא הוי קשר אחרי שקושר בו שאר החוטין ולעצמו היה מהני שהוא רק חוט של כרך אבל שאר החוטין אינם מתקיימים... וחזר בו ר"ת ועשה באותו חוט של כרך שני קשרים כי אין נראה קשר של קיימא בפחות מב' פעמים. וכי תימא אכתי יכול להוריד הקשר למטה ולמתוח חוט של גדיל מ"מ כיון שמהדקו יפה קשר טוב הוא. וה"ר אלחנן היה נוהג ע"א שלוקח חוט של כרך וכורך האחרים ולוקח כשרוצה לקשור חוט א' מן הז' וכורך עליהם מיד אחר כך מעט כמו שירצה, וקושר שניהם יחד על החוטין הנותרין ב' פעמים בחוזק כדרך שאר קשרין, וחוזר וכורך קצת להפריד הקשרין זה מזה וחוזר וקושר כבתחלה. ולא נהירא לר"י...
ויש נוהגין לקשור בד' שמכאן וד' שמכאן בענין שקושרין הראשין בטלית {פירוש הקשר הראשון שקושרין הציצית בטלית שא"א לעשותו בענין אחר - הגהות והערות בטור הוצאת מכון ירושלים אות טז]. וכן עושין כל הקשרים וכן נכון לעשות בעיני רבי.
והביאו הב"י, והוסיף על דברי המרדכי: "וזה לשון הרא"ש: 'וחולקין שמנה חוטים ארבע לכאן וארבע לכאן ועושין הקשר' וכך הם דברי רבינו [=הטור]. ומשמע שכל הקשרים בענין זה קושרים אותם וכמו שהעלה במרדכי שנכון בעיני רבינו".
יודגש שהמחבר פסק בסעיף יג [צוטט למעלה] שאם כרך חוליה אחת ולא קשר, עדיין יכול לחתוך את ראשי החוטים, ולא מיקרי 'תעשה ולא מן העשוי'. זאת, אף שהמחבר כנראה קשר את הכריכות כמנהג הספרדים עד היום, שבכל כריכה עושה לולאה. וא"כ אף שקשר בסמוך לבגד, ועשה חוליה, שכל הכריכות שלה הן בלולאה, מ"מ פסק המחבר אף להקל, שלא מיקרי חוליה כיוון שאין קשר כפול בסופו, ועדיין לא מיקרי 'תעשה'!!!
ובדרכי משה (שם אות ד) כתב: "וכן כתב בהג"ה מיימוני דכולן צריכים להיות קשר על גבי קשר וכן נהגו".
וכ"פ בשו"ע (סעיף יד): "יקח ד' חוטים מצד זה וד' מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואח"כ יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך; וכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות".
והרמ"א לא חלק, וס"ל כמחבר, כמש"כ בדרכי משה[4].
כאמור לעיל, הב"י כתב בפירוש השני בדעת הרמב"ם, שאף לרמב"ם צריך קשר כפול אחרי כל חוליה. וכתב שפירוש זה 'יותר נראה'[5]. וכ"ה מפורש בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם (ספר מספיק לעובדי ה', תרגם וההדיר יוסף דנה, הוצ' אונ' בר-אילן, 1988, עמ' 272. הוצאה זו מכת"י כוללת את החלקים ההלכתיים של הספר): "ושתהא באחד משמונת החוטים תוספת באורכו על פני היתר, כדי לכרוך בו את החוליות על-ידי שלוקחים את החוט הארוך וכורכים בו פעמיים או שלוש סביב שבעת החוטים, מתחילתם שמצד כנף הכסות, וקושרים קשר ומרחיקים מעט וכורכים פעמיים או שלוש וקושרים קשר שני, כך שבעה קשרים... וכשמסיימים לקשור את הקשר [=כלומר את כל החוליות שבגדיל] מפרידים את החוטים העודפים [=כלומר הענף] אשר קצה כולם, לאחר הקשירה צריך להיות שווה"
מוכח מלשונו ש'קשר' הוא קשר שעושים מכל החוטים, דהיינו שקושרים ד' חוטין מצד אחד, וד' חוטין מצד שני, ולא רק 'לולאה'. שהרי אם עושה לולאה מהשמש, אין לדבר שום השפעה על שאר החוטים, שיצטרך שוב להשוות את כולם לאחר הקשירה.
אמנם בפמ"ג (משב"ז סימן יא ס"ק יד, תחילת דבריו צוטטו למעלה בסעיף א) כתב: "ודע דקשר עליון דבר תורה בציצית הוא ב' קשרים זה על זה, לא עניבה, דלגבי כלאים ג"כ לאו חיבור הוא, וציצית בעינן דומיא דכלאים... ומיהו אם עשה כריכות (בעניבה) [ועניבה] כעין שעושין קצת [=כנראה כוונתו – כעין שיש קצת אנשים שעושין שאת כל הכריכות עושים בלולאה, כמנהג יוצאי עדות המזרח], לא כריכה לבד, אם כן [=אולי צ"ל 'וגם כן'] קשר אחד סמוך "לכנף", ואח"כ כריכה עם עניבה דהיינו שעונב חוט הכריכה, שפיר מתקיים החוליא, הוה שפיר עשיה ויוצא בה מן התורה. ובערב שבת שאין פנאי די בכך, או אם ירצה [=כלומר, בע"ש, בשעת הדחק] יכרוך תחלה ואח"כ יקשור ב' קשרים ודי, ואין צריך ב' קשרים סמוך לכנף, ותו הוה ג"כ תעשה ולא מן העשוי אם נעשה כמה [=אולי צ"ל 'ככה'] בפיסול".
הנראה מדבריו שס"ל שיש ב' דינים בקשר של ציצית. האחד שצריך קשר של קיימא בציצית כדי שיחשב כחיבור לגבי כלאים, ולזה צריך קשר על גבי קשר. אבל קשר זה לא צריך שיהיה דווקא אחר הגדיל, ואף הקשר שסמוך לכנף מהני. והשני שצריך שהגדיל יתקיים, ועל כן צריך קשר לאחר הגדיל, אבל לזה מספיקה לולאה. איברא שנראה פשוט כדבריו, שאם תחב ציצית מצמר בבגד של פשתן וקשר קשר כפול, שאסור ללובשו מדין כלאים, שהרי יש קשר של קיימא בין צמר לפשתים. [ולא נראה שכתב כן לדעה השנייה ברש"י שקשר עליון הוא הקשר שליד הכנף, שהרי המחבר ורמ"א דחו דעה זו.]
וצ"ע בדבריו, אי ס"ל שלולאה הוי קשר המתקיים, למה לי קשר כפול סמוך לענף, מדוע לא מספיקה הלולאה שאחר החוליא? בע"כ צריך לדחוק בדבריו שס"ל שלולאה אמנם מקיימת את הגדיל, אבל זה לא חשיב חיבור לגבי כלאים. אך בסברא נראה להפך, שחיבור לגבי כלאים מהני גם חיבור לזמן[6], אבל קיום הגדיל צריך שיהיה חיבור שעומד לתמיד. אמנם אפשר לקיים את סברתו לפי הביאור הראשון בב"י בדעת הרמב"ם, שעושה קשר כפול רק אחרי החוליה הראשונה, ובשאר החוליות עושה רק לולאה.
אולם דבריו הם נגד פשט דברי השו"ע והרמ"א והפוסקים, כולל דברי הט"ז (שם בס"ק יד), שכתב 'וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל', ולא רמז כלל שאם עשה בחוליה עניבה כבר הוי תעשה ולא מן העשוי. ובעיקר מרן, שנהג כדעת הספרדים שבכל כריכה עושים עניבה, ולדעת הפמ"ג כיוון שיש ב' קשרים סמוך לענף, שוב הוי תעשה ולא מן העשוי. וכן מפורש בב"י: "ומיהו דוקא בשקשר קשר אחד. אבל אם לא קשר כלל לא משום דלא הוי מן העשוי, דהא קיימא לן קשר העליון דאורייתא. הילכך כל שפסקן אחר שקשר ולא כרך, או אחר שכרך ולא קשר כשרה. אבל אם כרך חוליא וקשר אחריה, אם פסק אח"כ פסולה, ואף על פי שעדיין לא גמר הכריכות והקשרים משום דבהכי מתכשר".
[וראה גם דברי הב"י בפירוש רש"י בסוכה שהבאתי למעלה בהערה ג]. וכ"נ מפשט לשונות הראשונים, ראה לדוגמא התוס' במנחות (לט, א, צוטט למעלה בסעיף א): 'וזה אינו מוכח, אלא דמיהא בעינן קשר', כלומר אינו מהא דכלאים אינו מוכח שצריך שהקשר יהיה אחר הגדיל, אבל מ"מ ס"ל לרש"י שכך הוה[7].
זאת ועוד. דעת רש"י (מנחות שם ד"ה 'קשר עליון] דקשר עליון הוי הללמ"מ [ולא נלמד רק מהא שהתורה התירה כלאים]. ובפמ"ג (סימן יא, א"א ס"ק יג) כתב: "במנחות ל"ט א' הוכיח רבא דקשר עליון דבר תורה כו' ורש"י ד"ה קשר הלכה למשה מסיני. ובספר פורת יוסף [יבמות ד, ב, ד"ה וראיתי] דקדקנו למה הלכה למשה מסיני הא מוכח מקרא, ויש לומר דאי מקרא הוה אמינא דהצריכה התורה שתי תכיפות שני נקבים. גם אפשר דידע דיש הלכה למשה מסיני אלא אי אין רמז בקרא רק הלכה למשה מסיני אפשר דאין בו עונש עשה המטיל ציצית בבגד בלא קשר, כיון דבקרא יש לומר יטיל ציצית בתכיפה אחת בלא קשר ומהלכה למשה מסיני אין עונשין כלל, עיין ר"ן במשנה כלל גדול אבות מלאכות ארבעים חסר אחת [שבת לא, ב ד"ה והמוציא] ובמגיד משנה פרק כ' משבת [הלכה יד] דמקל וחומר אין עונשין עשה הוא הדין זה, ויקרא דברי סופרים, משא"כ כשיש הוכחה בפסוק (ומיהו יש לומר כשהלכה למשה מסיני מבאר הפסוק הוי כמפורש)".
כלומר, לרש"י הוי הללמ"מ שצריך קשר בסוף הגדיל. ולא תליא כלל בכך שהגדיל יתקיים, שמה שלמדו מיתורא דקרא מכלאים, אינו מקור הדין, רק המקום שרמוז בתורה. בכך גם מתורצת קושיית התוס' הנ"ל על רש"י, שלא מוכח שצריך את הקשר בסוף הגדיל. שס"ל לרש"י שכך נתקבלה ההלכה למשה מסיני. ולפי"ז אפ"ל בדעת רש"י שלא כמו שכתב הב"י (הובא לעיל הערה 3), 'עד שעשה כל הגדילים וקשריהם', דהיינו בסוף הגדיל ממש, אלא דס"ל שכך התקבלה ההלמ"מ. ופלא שהפמ"ג לא ציין כלל את שיטת רש"י, וכמו שהביאו באשל אברהם.
המ"ב (בס"ק סו, צוטט למעלה בסעיף א) כתב: "ועשה ע"ג קשר למעלה, דגם זה הוא הלכה למשה מסיני, מתקיים בזה שם גדיל ובזה כבר נגמר המצוה מדאורייתא". אמנם מקובלני ממו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל שאין לדייק מדי בלשון המ"ב. ואפשר שפשוט ציטט את לשון רש"י.
♦
העולה מהדברים [בצירוף מש"כ באות א "וקשר הראשון תכף אחר התחיבה אינו בחשבון כלל", כלשון הט"ז שצוטט שם]: יוצא שלדעת המחבר והרמ"א, רוב הפוסקים על השו"ע [אם לא כולם], ועד המ"ב, ההולך עם ציצית שאין בהם קשר כפול לפחות בסוף כל החוליות, לובש בגד של ד' כנפות ללא ציצית, ומבטל בקום ועשה מ"ע דאורייתא. על כן נראה שפרט לתימנים שזה מנהג אבותיהם [ראה גם בסעיף הבא], יש להורות לאשכנזים וספרדים, גם אם הם עושים חוליות כמנהג התימנים, שבכל אופן יעשו קשר כפול בסוף כל החוליות. אחרת לדעת המחבר והרמ"א ורוב הפוסקים, הם הולכים בבגד של ד' כנפות בלי ציצית, ולא דיים שאינם מקיימים מצוות ציצית, אלא גם מבטלים מ"ע בקו"ע. ובעיקר, שאף אם נאמר שלדעת הרמב"ם אין צורך בקשר כפול [כפי שסובר הגאון הרב קאפח זצ"ל, ראה בסעיף הבא] אין שום סיבה שהקשר הכפול גורע אף לדעה זו. ומדוע יכנס אדם לדבר שלדעת המחבר והרמ"א ומפרשי השו"ע הוא מבטל מ"ע מהתורה?
ולא מצאנו בדברי הראשונים שבדבר זה יש הבדל בין כשיש תכלת או כשאין תכלת. ומסתמא בציצית פסולה ליתא לקרא (זכריה ח, כג): "כֹּֽה־אָמַר֘ ה' צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֤ר יַחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱ-לֹקִ֥ים עִמָּכֶֽם".
♦
ג.

מנהג התימנים

הגר"י קאפח זצ"ל בביאורו לרמב"ם (פ"א אות טז ואות כ) כתב שמנהג תימן שעושים קשר כפול סמוך לבגד. ואח"כ עושים חוליות, כאשר בסוף כל חולה עושים לולאה. וביאר (א) 'קשר עליון' הוא הקשר שבסוף החוליות. ומ"מ מנהג תימן לעשות קשר כפול סמוך לבגד לפני תחילת החוליות, אף שאין לזה זכר ברמב"ם. וכתב שאין זה משום הדעה השנייה ברש"י ש'קשר עליון' הוא הסמוך לבגד, רק מצד המנהג 'כמש"כ בשו"ע'. (ב) שצורת קשירת החוליות בסוף כל חוליה הוא בלולאה, ולא בקשר כפול. כי הכוונה 'קשר' ברמב"ם, הוא לולאה. ובלולאה כמנהג תימן מתקיים היטב הגדיל ולא מתפרק. ומנהג תימן הוא ע"פ הרמב"ם. וכתב, כשיטתו, שהתשובה של הרמב"ם לחכמי לוניל שהביאו המגדל עוז והכס"מ [ועוד], מזוייפת, ואינה מהרמב"ם [והביא תשובה אחרת מהרמב"ם, ע"ש].
כנראה שמנהג זה היה נפוץ בתימן, גם אצל ה'עיקשים' [אף שבדברים רבים נהגו כמחבר ולא כרמב"ם]. כך העידו חכמי תימן בימינו. כיוון שמדובר במנהג שהיה נפוץ בתימן, וודאי שיש להם על מי לסמוך, ורשאים להמשיך ולילך בציצית כמנהג זה. בעיקר שמצאנו בעוד ראשונים [כפי שהבאתי למעלה], שנהגו כן לחזק את החוליות בסוגים שונים של קשרים.
ובפשט טעם המנהג הוא [שאף שקשר סמוך לכנף לא הוזכר ברמב"ם] חששו לדעה ש'קשר עליון' הוא סמוך לכנף, ועל כן שעשו שם קשר כפול. אך בסוף החוליות עשו לולאה, זאת כדעות שהראנו בראשונים לחזק החוליות בסוגים שונים של קשרים. ואפשר אף שסמכו על סברת הפמ"ג שהבאנו בסוף הסעיף הקודם, שאחר שיש קשר כפול סמך לכנף, שוב מהני כל דבר המקיים לחוליה ולגדיל. וס"ל שמש"כ הרמב"ם 'וקושר', הוי בכל מילי דמקיים, ועל כן עשו חוליה.
אמנם נראה שהתימנים הנוהגים כן, רצוי שימשיכו כמנהג אבותיהם, שאורך הציצית כולו הוא ד' גודלים בלבד, כשיטת הרמב"ם. בעיקר שמהתורה ליכא כלל שיעור לאורך הציצית, רק שיהיה בו גדיל וענף, ודעת הח"א צריך מהתורה כדי עניבה [ראה ביה"ל יא, ד ד"ה אין פחות']. ואם כבר נהגו כרמב"ם, מן הראוי לעשות הכל כדעתו, ובעיקר שאין ספק כלל בכך שיוצא ידי חובת ציצית.
בני אשכנז וספרד קיבלו עליהם את הכרעת המרדכי והרא"ש, ופסיקת ההלכה של השו"ע, הרמ"א האחרונים. ובעיקר שכך גם ע"פ הקבלה (ראה לעיל הערה 5). אך בני תימן מנהג אבותיהם בידיהם. [אמנם לענ"ד רשאים הם, ואולי אף ראוי, להוסיף קשר כפול בסוף הגדיל, ואז הוי ככ"ע. ואף יוצאי אשכנז וספרד יוכל ללבוש טליתות שלהם.]
אך ליוצאי אשכנז וספרד אסור ללבוש טלית כזו, אף רק לזמן קצר, כמו לעלות לתורה וכדומה. כמו שאסור ליוצאי אשכנז וספרד לחמם מרק בשבת. אך יוצאי תימן נהגו כרמב"ם שאין בישול אחר בישול גם בלח, וודאי מותר להם לחמם, כמנהג אבותיהם[8]. אבל כשאוכלים אצל יוצאי תימן, מותר להם לאכול ממה שחומם כדעת הרמב"ם, שכך נהגו התימנים. ויש דעות שאפילו מותר להם לבקש מיוצא תימן לחמם להם את המרק שלהם. ואזה"מ להאריך בזה.
♦

ד.בביאור דעת הרמב"ם

מרן בב"י כבר פירש את דברי הרמב"ם, ומי יבוא אחר המלך החדרה.
אולם שערי פירושים לא ננעלו, ולולי דברי מרן, היה נראה לומר שהרמב"ם כלל לא פסק כרבא ש'קשר עליון דאורייתא', ולא שצריך קשר אחר כל חוליה וחוליה. שהרי הרמב"ם בהל' ציצית לא הביא כלל דינים אלו של רבא. והדבר פלא, שהרי אלו הלכות בדיני ציצית, ואי ס"ל שהן להלכה היה עליו להביאן.
אמנם בהל' כלאים (י, ד) כתב: "ומנין שכל איסורין אלו של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים".
אולם אם כוונתו הייתה לפסוק כרבא ש'קשר עליון דאורייתא', היה לו להביא את ההלכה בהל' ציצית. כלומר, מההלכה שיש כלאים בציצית, לא למד הרמב"ם דין להלכות ציצית שצריך קשר עליון, כמו רבא. אלא למד מציצית דין להלכות כלאים, שחיבור כמו של ציצית הוא כלאים.
והנה ראייתו של רבא היא משום ש'התוחב תחיבה אחת אינו חיבור' לענין כלאים. אלא שהרמב"ם פסק שבתנאים מסוימים הוי חיבור, שכן כתב בהל' כלאים (שם, כד): "בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים".
כידוע, רבו הפירושים והדעות בדעת הרמב"ם ז"ל[9]. אך מפשט לשונו נראה שס"ל שאף בתוחב תחיבה אחת, אם קבץ שני ראשי החוט כאחד הוי כלאים. זאת, אפילו בחוט המחבר בגד של צמר עם בגד של פשתן. ק"ו בחוט של צמר בבגד של פשתן[10]. ועל כן ס"ל שלא צריך כלל קשרים, ומהני גם לולאות.
ולפי"ז אפשר לבאר שהמנהג שהביא הגר"י קאפח לא ס"ל ממש כרמב"ם, וחששו לשיטות הראשונים שהלכה כרבא ו'קשר עליון דאורייתא' (עי' בחידושי אנשי שם בהגהות להלכות קטנות במרדכי, סי' תתקמ אות ב). ומ"מ הקלו כשיטות ד'קשר עליון' הוא הסמוך לכנף, שהרי רק זה 'מוכח' מכך שהוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית, כמש"כ התוס'. או דס"ל כפמ"ג, כמו שכתבתי בהמשך.
ולפי"ז הנוהגים כדעת המחבר והרמ"א, שפסקו ש'קשר עליון' דאורייתא, ושקשר זהו הוא הקשר שבסוף החוליות [או לפחות בסוף אחת מהם]. ושפסקו 'שצריך קשר בסוף כל חוליה וחוליה', אין להם שום היתר ללכת עם ציצית שאין בה קשר כפול, לפחות אחר אחת מהחוליות.
♦
ה.

נספח - עצה לתיקון חוטי ציצית שנקרעו

והנה נחלקו הראשונים כאשר נקרעו חוטי הציצית מתי נפסל (ראה או"ח סי' יב). ראה בבאר היטב (שם ס"ק ו) שהביא בשם הלכות קטנות, ח"ב (בנדפס: 'סימן יב', אבל צ"ל 'סימן יח', וכן תוקן במהדורת מכון ירושלים): "דמי שנפסקו לו חוטי הגדיל ואין לו חוטין אחרים, שיתיר ג' חוליות עם ג' קשרים העליונים, ויניח קשר התחתון עם חוליתו כדי שיהיה פתיל וגדיל, עד שימצא אחרים".
כלומר, אם נפסקו חוטי 'הענף' ואין לו חוטים להחלפה, אפשר להתיר את רוב הקשרים והחוליות שבגדיל ולהופכו לענף, ובלבד שישאיר את הקשר הכפול הסמוך לבגד, וחולייה אחת, שלפי המנהג היא ז' כריכות, ואחרי החולייה קשר כפול, שהוא כמובא למעלה 'קשר עליון' שהוא דאורייתא.
אמנם בביאור הלכה (שם ד"ה 'יש לסמוך על ר"י') הביא בשם הגרעק"א שאם נפסקו חוטי הענף במידה הפוסלת את הציצית לגמרי, אי אפשר לעשות כן, משום דהווי 'תעשה ולא מן העשוי', ולכן צריך להתיר את כל הגדיל, ולהטיל מחדש את הציצית עם חולייה אחת [וקשר כפול לפניה ואחריה]. והביא סתירה בפמ"ג אי בכה"ג הוי 'תעשה ולא מן העשוי', או שלא אמרינן בכה"ג 'תעשה ולא מן העשוי', כשיטת הלק"ט.
והנה לפי"ז, במקום שלא נפסלה הציצית[11] יכול להתיר את ג' החוליות העליונות, ולהשאיר את הציצית רק עם הקשר שסמוך לבגד והחולייה הראשונה והקשר הכפול שאחריה, והציציות כשרות מהתורה. ואז יכול לחזור ולקשור חוטי ציצית לחוטים הקצרים שנשארו ולא נקרעו [=גרדומין בלשון הגמרא], ולחזור ולהאריך אותם שיהיו י"ב גודלין [כמבואר במשנ"ב שצוטט בהמשך]. ואז יכול לעשות מחדש את הג' חוליות והקשרים שאחריהן, ולא צריך כלל להחליף את הציצית. בהתאם לכך מומלץ לכל מי שנקרע לו אפי' חוט אחד בציצית, שיקשור אליו חוט (ואפילו אותו חוט עצמו שנקרע) ולהאריך אותו בחזרה. ואם נקרע כ"כ שא"א לחבר אליו חוט, יתיר לפחות חולייה אחת, ואז החוט יהיה מספיק ארוך שאפשר לקשור אליו חוט ולהאריך אותו, ויחזור ויקשור את החולייה העליונה והקשרים שאחריה. ואז, אפי' אם ייקרע לו עוד חוט אחר, יוכל לשוב ולתקנו באותה דרך, ולא תיפסל לו הציצית. הדברים נכונים שבעתיים למי שנמצא במצב שקשה לו להטיל שוב חוטים בציצית, כגון חיילים בצבא וכדומה, שמומלץ שיפעלו לתיקון מידי של כל חוט שנקרע אפילו נשאר בו כדי עניבה, לפני שייקרעו שלושה חוטים, ויזדקק לסמוך על שיטת רש"י כנגד שיטת ר"ת.
והנה במשנ"ב שם, ס"ק ז: "שאלה, חוטי הציצית שנפסקו וחזר וקשר אם מועיל מה שנעשו שלמים ע"י קשירה. ומסקי האחרונים [שער הציון ס"ק י): ט"ז וא"ר ופמ"ג ודה"ח ושלא כהעתקת הבה"ט, וכבר השיגו הש"ת] דדינא הכי אם מתחלה קודם שעשה הציצית מהחוטין נפסקו החוטין וקשרן בקשר קיימא, ואח"כ עשה מהן ציצית כשר, שקשירה הוי חיבור גמור. וכן לאחר שנעשה בהכשר, דהיינו אם נפסק ראש אחד לאחר הטלת הציצית בהבגד, אף אם לא נשתייר בו כדי עניבה, מהני לקשרו עתה, ואף אם יפסק אח"כ ראש השני מאותו החוט, יהיה כשר, כיון שבשעת הקשירה היה הציצית כשר. אבל אם נתקצרו החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז, כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה, או שנפסק החוט במקום הנקב, לא מהני מה שחזר אח"כ וקשר, דזהו בכלל תעשה ולא מן העשוי בפסול...".
והנה מש"כ 'אבל אם נתקצר החוטין באופן שנפסלו הציצית עי"ז, כגון שנפסקו שני ראשין ולא נשתיירו כדי עניבה', היינו אם קושר את החוט שנקרע בלא להתיר את הג' חוליות העליונות. אבל אם התיר את ג' החוליות העליונות, חזרנו למחלוקת האחרונים שהבאנו למעלה, אם התרת הקשרים אחרי שהציצית נפסלו משום שהחוטין נתקצרו מיקרי 'תעשה ולא מן העשוי'. ולהלק"ט ודעה אחת בפמ"ג, שלא מיקרי 'תעשה ולא מן העשוי', פשוט שאם התיר את הקשרים שהציצית כשרה, יכול שוב לקשור את החוטין ולחזור ולעשות את הג' קשרים, וכשר.
והנה בנקרעו ג' חוטין ונשאר כדי עניבה, או שנחתך כל הענף ונשאר כדי עניבה רק מהגדיל, לרש"י פסול אך לר"י כשר. וכתב המחבר שם בס"ג "והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י", וביארו האחרונים, והביאם המשנ"ב בס"ק יג: "ומותר ללבוש הבגד... והכא כתב והיכא דלא אפשר, היינו במקום שאין נמצאין ציצית כלל, יש לסמוך על ר"י. ומ"מ לא יברך עליו וגם אסור לצאת בו בשבת לר"ה".
וצ"ע, אמאי לא כתבו האחרונים, ואף לא המשנ"ב, שלכתחילה יתיר את הג' קשרים, ואז הוי ס"ס, שמא הלכה כר"י, ואף אי הלכה כרש"י ופסולים, שמא בכה"ג לא הוי 'תעשה ולא מן העשוי', כשיטת ההלק"ט ודעה אחת בפמ"ג. ואף שנראה שלמעשה הלכה כשיטת רש"י, ושיטת הר"י היא רק בדיעבד גמור, ולכן רק התירו ללבוש את הבגד [שממילא באין לו חוטין מותר ללבוש מדאורייתא, ראה רמ"א בשם המרדכי או"ח יג, ג, וע"ש בביאור הלכה ד"ה 'אבל בחול אסור'], אבל לא לברך עליו ולא לצאת בו לרה"ר בשבת, מ"מ היו צריכים להציע להתיר הג' קשרים, שלפחות לדעת חלק מהאחרונים כשר לכתחילה. ולמעשה באמת נ"ל שכן ראוי לעשות [כמובן בחול ולא בשבת], שיתיר את הג' קשרים, שיהיה כשר לדעת חלק מהאחרונים אף לשיטת רש"י.
זאת ועוד, כיוון שהביאור הלכה לא הכריע להלכה נגד השיטה שלא מיקרי בכה"ג 'תעשה ולא מן העשוי', נראה שאם נקרעו כל החוטים בענף ולא נשאר בהם כדי עניבה, שלדעת רש"י פסול, אם יתיר את ג' החוליות העליונות, ויקשור חוטים לציצית שנשארו עד שיאריך אותם לי"ב גודלין, ויחזור ויקשור שוב את הג' חוליות עם הקשרים שאחריהם, שוב הוי הציצית לא רק בדיעבד גמור, ואפשר שיכול להלך בה גם כשמזדמנים לו חוטים חדשים להטיל בציצית. ובכל מקרה אינו צריך לטרוח לחפש ציצית במקום או זמן שקשה למוצאם. שהרי הוי ספק ספיקא: שמא הלכה כר"י, ואף אי הלכה כרש"י הרי לדעת הלק"ט וצד אחד בפמ"ג לא מיקרי 'תעשה ולא מן העשוי', וכשר. אמנם לגבי ברכה נראה שבכל מקרה לא יברך, שכיוון שהלכה כשיטת רש"י, ולא ר"י, הוי ספק ברכות להקל. וצ"ע בזה למעשה.
♦ ♦ ♦