כך היו הדברים כסדר יום יום, שגדולי התלמידי חכמים שבדור היו עומדים לפניו כעבדא קמיה מאריה לדון לפניו בעמקי הסוגיות שבכל התורה כולה, בנשים נזיקין, ואף בקדשים וטהרות, ואין צריך לומר בסדר מועד ובחלק אורח חיים, גדולי תלמידיו יעידון יגידון, גודל השתוממותם ממוחו הכביר ועוצם יגיעתו הנוראה בעומק לפנים מעומק, כי דבר לא נעלם מעיניו, אף שלא היה דרכו לעיין הרבה בספרי האחרונים, באופן שכל אשר זכה ליצוק מים על ידו של מרן רבנו 'חכם בן ציון', תמיד היה עומד ומשתאה ומשתומם מגדלותו העצומה כמים שאין להם סוף, כאחד מגדולי הדורות אשר לפנינו ולפני פנינו, וע"ש עוד.
במאמר דלהלן נעמוד על דרכו של רבנו בנתיבות ההוראה בהל' ארבעת המינים.
♦
א.
הגדרת הדס שוטה[1]
נודעים דברי מרן החזו"א, שאמר דאם חוט אחד מקיף את הג' עלין, הרי זה מהני. ולשון החזו"א (הובא בקה"י סוכה סימן כו, ובחו"ב סי' ה'): שיהא חוט המקיף בעוקצן, לא שזהו השיעור, אלא שזה ודאי כשר. עכ"ל. ומשמע מדבריו דאף בפחות מזה כשר.ובספר ארבעת המינים למהדרין (עמ' קפא) כתב ידי"נ הגרא"ח עדס שליט"א: א"ל הגאון ר' משה שפירא, שלפי החזו"א גם אם יש ספק אם השורשים יוצאים בקו שוה או לא, הרי זה נידון כקן משולש. לפי שהחזו"א אמר להגר"ח גריינימן, שאם השורשים בקו שוה, שזה בודאי משולש, ומשמע, שגם אם אינם שוים כ"כ, זה משולש. אלא בהיות שלא ידוע מהו השיעור של משולש כשאינם שווים, יש לפסול בכל אופן שלא שווים אבל אם קשה להכריע אם הם שווים או לא, הרי זה נידון כקן משולש. ולאחר מכן אמרתי זאת להגר"נ קרליץ, והסכים איתי שכך סבר החזו"א. ועוד אמר לי הגר"מ שפירא, שלקח הרבה הדסים למרן החזו"א, והיה בודק את ההדסים בראיה שטחית אם הם משולשים או לא.
ובחוט שני (עמוד רפח) כתב הגרנ"ק: ולענין מעשה צריך לראות האיך נראה העלין, אם למעשה נראין שיוצאין כאחד, אלא שצריך למצוא איזה שייכות ביניהם אז אפשר לשייך אותם ג"כ ע"י הבליטה שבבד. וע"ש עוד. וע"ע בספר הליכות שלמה (פ"י עמוד קפז) ובספר שערי חג הסוכות להגר"י טשזנר (עמ' קל).
ומבואר מכל הנ"ל, שא"צ שהעלין יהיו שוין לגמרי, אלא שדי שיהיו נראין כקן אחד ושייכים זה לזה. וצ"ב מנא לן גדר הדברים, אחר שכל גדולי הראשונים והאחרונים נושאי כלי השו"ע סתמו ולא פירשו את גדר הדברים כלל. ואולי צריך שיהיו העלים מכוונים לגמרי זה כנגד זה בעוקץ אחד, בלתי הפרש כלל.
ונראה בזה, דהנה (בשו"ע סי' תרמו ס"ח) מבואר דאם יש ג' עלין לחין בראש הדס יבש, הרי אלו מצילין את עליו ומגלין שאינו יבש. וחידש הרא"ש שאפי' אם רק עלה אחד מהג' עלין הוא לח, די בזה להציל את ההדס כולו, ולהחליט את עליו שאינו יבש. אבל כל זה בתנאי שיהיה זה העלה שהוא מורכב על שניהם. כלומר, שהוא ניצב למעלה מהשנים האחרים. והדברים כפשוטם צ"ע רב, דהדס זה שוטה הוא, ומה יועיל שהעלה הוא לח, והלא הוא פסול לגמרי מדין שוטה.
והפלא בכל זה, מה שכל גדולי האחרונים נושאי כלי השו"ע והבית יוסף, אשר טרחו ועמלו לבאר כל חמירא בדבריו, סתמו ולא פירשו ענין זה, אשר לכאו' הקושי בענין זה בולט מאוד. ומזה נראה לכאו' שגדולי האחרונים היה מחוור להם ענין זה, אשר לא הוצרכו לפרש לנו.
ורק זאת מצאנו בהגהות הגרע"א שתמה כן, וז"ל: עוד תמהני, הא בעלה המורכב על שניהם הוה ליה הדס שוטה, ועמד בזה בספר קרבן נתנאל, ולפי דבריו נשאר עדיין התמיה על השו"ע דפסק בסעיף ג' דכהאי גוונא מקרי הדס שוטה. עכ"ל. וכבר העירו דלא נמצא כן בקרבן נתנאל שלפנינו. וכנראה שנתכוין לדברי הפמ"ג (מש"ז אות י') שהקשה כן בקיצור, וצ"ע.
ומש"כ ליישב בכפות תמרים (לג. ד"ה ת"ר), הנה לדידן לא יועיל תירוץ זה, כיון דמפורש בשו"ע (ס"ג) דבכה"ג הוי הדס שוטה. וגם מש"כ ליישב בביכור"י (ס"ק יח, יט), הנה המ"ב (ס"ק כו), שדרכו להעתיק את דבריו בסוגיות אלו, השמיט את דבריו וכתב תירוץ אחר. והמעיין יראה שגם בו יש מן הדוחק, כאשר ביארתי סוגיא זו במקו"א. ודברי השו"ע צ"ע.
ונראה שגדר הדברים מבוארים לנכון בדברי השו"ע כאן. ויסוד הדברים מצאנו בקצרה לרבנו הגדול באור לציון ח"ד (פל"ג ה"ח), אשר שם טרח ליישב את הסתירה הנז' בד' מרן, ותמה איך יתכן שמרן יסתום בסעיף ח' שהדס שוטה כשר. וכתב לפרש האור לציון, וז"ל: ונראה יותר לפרש בדברי מרן, שמה שפסל מרן בסעיף ג' היינו שניכר בבירור שאין העלה השלישי בשוה עם שני העלים האחרים, אבל בסעיף ח' מיירי שבלא התבוננות נראים כל העלים שוים בקו אחד, אלא שיש עלה אחד המורכב על השנים, ובהתבוננות גדולה רואים שאינם שוים, ובזה הכשיר מרן. ואף שגם ביאור זה דוחק יש בו, מ"מ נראה שהוא ביאור נכון יותר.
וסיים האור לציון: ומ"מ, אף שאנו מדמין כן בדעת מרן, אין אנו עושין בזה מעשה, ואין להכשיר אלא כשנראים ג' העלים בשוה ממש. עכ"ל.
ומבואר דהגדר של שטה אינו בדקדוק ממש, ויתכן שאף אם אחד עולה למעלה, מ"מ זהו בגדר הדס כשר. ולדברי האור לציון מבוארת מאוד סתימת האחרונים בדין זה, שלא העירו כלום ע"ד הרא"ש והשו"ע שהעתיקו בשתיקה דין זה שהאחד מורכב על שניהם, ולא חששו שזה הדס שוטה, כיון שבאמת הגדר של 'משולש' אינו בדקדוק גמור, ויתכן שאף שאחד מהשלושה עולה למעלה מהשנים, והוא מורכב על שניהם, עדיין הוא בגדר משולש. ומעיקרא אין סתירה בדברי השו"ע, כיון שאם עולה מעט אינו בגדר שוטה.
וגם לדברי האור לציון יתפרש היטב לשון הטור בדין זה, וז"ל: פירוש כי ג' עלין של הקן האחד יוצא מכאן ואחד יוצא מכאן, והשלישי מורכב על שניהם, 'והוא הנקרא ראשו', עכ"ל. והיינו דבאמת הוא בראש השלושה, כי הוא מעליהם, ואפ"ה אינו בגדר שוטה.
ומעתה זהו מקור דברי החזו"א והאחרונים הנז', דאף בפחות מחוט המקיף כשר. ומצאתי שכדברי האור לציון כתב ג"כ בשו"ת שואל ונשאל ח"ז (סי' נו) לחד תירוצא, אלא שסיים שמדברי הרא"ש משמע יותר כדברי הביכור"י. ע"ש. ולא ידעתי היכן מצא כן בדברי הרא"ש.
והנה האחרונים התקשו להבין מש"כ בזוה"ק (פרשת תצוה דף קפו ע"ב) ענף עץ עבות תלתא, עלין דיליה דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו. ע"ש. וקשה, הא זהו הדס שוטה. וע"ש בביכור"י שפירש את הדברים לפי דרכו.
אמנם לדרכו של האור לציון הדברים מאירים מאוד, ודברי הזוה"ק שכ' 'וחד דשליט עלייהו' המה כפשוטם, שהוא באמת עולה עליהם ושולט עליהם, ולא רק רחב מהם ומכסה אותם, כמש"כ בביכור"י, דלפ"ז אין הלשון דשליט עלייהו מכוון כ"כ. אכן אם נפרש שהוא עולה מעט למעלה, א"כ זהו דשליט עלייהו. ונמצא שדברי הזוה"ק מכוונים לדברי הש"ס והפוסקים.
♦
ב.
בגדר דין עבות בהדס
היעב"ץ במור וקציעה (סי' תרמו) כתב לחדש שהדס שאין עלין שלו ראשו של זה מגיע לעוקצו של זה, פסול, ק"ו מלולב, שהרי בהדס בעינן חופין את עצו. והביאו החיד"א במחב"ר (אות ד'), וכתב שטוב להזהר בזה, וכ"כ עוד אחרונים. אבל המ"ב השמיט דין זה, הגם שהובא בשע"ת (וביארתי בכמה מקומות דהמ"ב לא בחינם הדפיס בספרו את הבאה"ט והשע"ת, ובמקום שמשמיט את דבריהם, יש ראיות ברורות דהוא משום דלא ס"ל, ועימש"כ בספרי ברכת מועדיך סי' כב דוגמא נכונה לזה, ואכמ"ל).ורבנו באורל"צ (פל"ג ה"ב) ס"ל שא"צ מעיקר הדין להחמיר בזה, כיון שפסול זה נאמר בלולב דווקא, ואין נראה כן, שאם פסול זה הוא גם בהדס, כיצד לא כתבה כן הגמ', ואף הראשונים לא הזכירו פסול זה בהדס, ועל כרחך שאינו פוסל בהדס. וע"ש עוד בטעמו ונימוקו.
אמנם המו"ק עורר, שהרי בהדס יש דין של ענפיו חופין את עצו, ואם יש ריוח בין קיני העלים, א"כ אין זה ענפיו חופין את עצו. ומטעם זה הרבה אחרונים חששו לדבריו, ע"ש. אמנם באורל"צ השיב על טענה זו, וז"ל: ועוד שנראה שעיקר דין שענפיו חופין את עצו היינו בהיקפו של העץ, שיהא עבות, כדאיתא בסוכה דף ל"ב ע"ב, ולא בגובהו. עכ"ל. וע"ש עוד.
ובהשקפה ראשונה דברי רבנו תמוהים מאוד, דהא פשטות ההלכה היא דיש ב' דינים בהדס - עבות, וענפיו חופין את עצו. ועבות הוא דין בכל קן וקן שיהיה כמין קליעה, עבות, אבל ענפיו חופין את עצו הוא דין בכללות הענף שיהיה מכוסה מראשו לעיקרו. ומה פירוש דברי רבנו שדין ענפיו חופין הוא בהיקפו.
שו"ר בס"ד בספר חיים וברכה (אות נט), שאחר שהביא פירוש זה, דענפיו חופין הוא בהיקפו, כתב וז"ל: וכן רצה לומר הגאון רבי חיים סולבייצ'יק אבד"ק בריסק בדברי עמו מדין זה, דזה באמת הכוונה, דהדס חופין את עצו, ר"ל דע"י שהעלים עומדין בהיקף בשוה ג' ג' עלין, ואין אחד נמוך וגבוה מחבירו, הם מכסין כל היקף עובי העץ, ונסתייע מלשון הר"מ הלכות לולב פ"ז הלכה ב' הובא בשו"ע תרמ"ו ס"ג, ע"ש.
וביאור הדברים, דהנה ז"ל השו"ע: ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שלשה עלין או יותר בגבעול אחד, אבל אם היו שני העלים בשוה זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהם, אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. ע"כ. ומפורש בדברי מרן, שכאמור מקורו מדברי הרמב"ם, שדין ענפיו חופין הוא בהיקפו ולא בגובהו, שהרי מרן פירש שדין זה של ענפיו חופין הוא שלושה עלין או יותר בגבעול אחד.
ונמצא שדברי האור לציון המה מפורשים באר היטב בדברי מרן בשו"ע. ולפלא שהאחרונים לא הרגישו בזה. אמנם בחו"ב שם חשב לדחות את דברי מרנא הגר"ח מבריסק, אבל המעיין יראה שאין בדבריו כדי השב, ובדעת הרמב"ם והשו"ע, דברי הגר"ח מוכרחים. וגם ע"ש בחו"ב שהביא מדברי השבה"ל שפירש שהכוונה בגובהו, ע"ש. אכן, כאמור, דעת הרמב"ם והשו"ע כמשנ"ת, וכדברי רבנו בספרו, שבאו בקיצור גדול.
♦
ג.
אימתי חסר באתרוג פוסל
כתב רבנו (פל"ה ה"א) וז"ל: אם נחסר מהאתרוג, אפילו היתה שם שריטה, ואותו מקום נהיה לבן, יש לפסול משום חסר. אך אם לא הגיע למקום הלבן באתרוג אין לפסול. עכ"ל.ומבואר שסובר רבנו דאם נחסר מן הקליפה הירוקה, האתרוג כשר, כל עוד שלא נחסר מהבשר הלבן, ולכן כתב שאם נתגלה הלבן פסול, כיון דיש לחשוש שמא נחסר מעט מן הלבן. ולכאו' הדברים צע"ג, דהא פשטות ההלכה כמש"כ בשו"ע (סי' תרמח ס"ב) דאם נחסר כל שהוא פסול.
ואף שיש שיטה נוספת בשו"ע שם, דרק אם חסר כאיסר פסול, אכן נראה שכן המנהג, דאם נחסר אפי' מעט פסול. עי' בהליכות שלמה (פ"י אות כא), שכתב וז"ל: אתרוג שנחסר מקליפתו, המנהג שלא ליטלו, אע"פ שלא נחסר מבשר האתרוג. ולכן אין נכון להסיר חזזית וכדו' מן האתרוג, שמא יחסר מקליפתו על ידי כך. כי קשה מאוד לצמצם ולדעת בבירור אם החסרון הוא רק מהגליד העליון, ולא מהקליפה הדקה, מלבד באתרוגים התימנים שבהם יכולים להבחין. עכ"ל.
ובהערות ביאר דזה כדעת המ"ב, דאם נחסר מהקליפה הירוקה פסול. וסיים: ואע"פ שרבו החולקים על המ"ב, עכ"ז המנהג הוא להחמיר, ומ"מ בשעת הדחק, אפשר ודאי לסמוך על דעת החולקים. ע"ש. וא"כ צ"ב הוראת האור לציון בדין זה.
ואחר ההתבוננות, נראה שדברי האורל"צ ברורים, ונבאר.
כתב השו"ע (סי' תרמח ס"ב): אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול; ושאינו מפולש, אם היה כאיסר, פסול, ואם חסר כל שהוא, פסול. וי"א דגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו, ושאינו מפולש, בחסרון כאיסר.
ובסעיף ג' כתב השו"ע: מפולש, יש מפרשים כפשוטו, דהיינו שניקב מצד זה לצד זה, ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינים בתוכו, מקרי מפולש.
וכתב הט"ז (ס"ק ה') דכשיש לפנינו ספק חסר, יש להכשיר מטעם ס"ס, ספק אם בכלל חסר, ואת"ל דודאי חסר, מ"מ שמא הלכה כמ"ד דאינו נפסל רק בחסר כגודל איסר, ובלא"ה כשר, והוי ס"ס. וכ"כ המ"ב (ס"ק יא).
וכמו"כ בניקב ואינו יודע אם הגיע לחדרי הזרע, יש ס"ס להקל, שמא לא הגיע לחדרי הזרע, ואת"ל דהגיע לחדרי הזרע, מ"מ אינו נפסל בנקב מפולש רק ביש בו חיסרון, ובלא"ה כשר, והוו"ל ס"ס ויש להכשיר את האתרוג. וכ"כ האחרונים. עי' מ"ב (ס"ק יג).
ועלה בליבי לומר, דאם מכשירינן אתרוג ע"י ס"ס, א"כ לכאו' יש לנו לדון בגדולה מזו, ולהרחיב יותר את ההכשר של האתרוגים ע"י ס"ס. ונבאר. דהנה לכאו' יש לפנינו ס"ס נוסף להכשיר הרבה אתרוגים, ספק אם חסר כל שהוא פסול, או רק אם חסר כאיסר פסול, ואת"ל שגם בחסר כל שהוא פסול, ספק אם חסר זה דווקא מהבשר הלבן, אבל מהקליפה הירוקה כשר.
דהנה בשו"ע ס"ב הביא פלוגתא אם חסר זה כל שהוא או רק כאיסר, וגם מה שפסק בשו"ע ס"ו דאם חסר מהקליפה הירוקה פסול, הנה נפישי רברבי דס"ל דרק אם חסר מהקליפה הלבנה פסול, אבל אם חסר מהירוקה כשר (וכמ"ש בחזו"א ועוד, עי' להלן, ועי' שעה"צ ס"ק כז). ונמצא דיש לנו ס"ס להכשיר את האתרוג. וצ"ב למה המ"ב לא השתמש בס"ס זה, וגם לא מצאתי לאף א' מהפוסקים שיאמר כן.
ואם ס"ס זה נכון ואמיתי להלכה, א"כ לכאו' נרויח הרבה יותר מהס"ס שהזכיר המ"ב. דבדברי המ"ב נתבאר להתיר רק אתרוג שהוא ספק חסר, ולדברינו יש להתיר גם אתרוג שהוא בודאי חסר, כל שלא חסר מהקליפה הלבנה ורק מהקליפה הירוקה. דכל שאין בו שיעור כאיסר, יש להתיר מס"ס, דשמא רק מהקליפה הלבנה נפסל, וכיון שחסר רק מהקליפה הירוקה, וגם פחות מאיסר יש להכשירו. וצע"ג מדוע המ"ב לא עשה ס"ס זה.
ונראה לבאר בדעת המ"ב, דאיהו לשיטתיה אזיל, דבכה"ג הוי ס"ס משם אחד. דעי' בשו"ע (סי' רסא) דבספק חשיכה והוא בין השמשות אין מעשרין את הודאי, וכתב המ"ב (ס"ק א'): ואם נסתפק אם הגיע הזמן לבין השמשות ג"כ אסור. וע"ש בבאה"ל (ד"ה ביה"ש) שביאר לחד טעמא, וז"ל: ועוד נראה לי דמשו"ה לא הוי ספק, דהוא משם אחד ספק יום ספק לילה. עכ"ל. וכ"כ עוד בבאה"ל (סי' שלא ס"ה).
וי"ל דה"ה בנ"ד, דאף דיש לנו ס"ס, אבל הוא ס"ס משם אחד. ספק שמא רק חסר כאיסר פסול, ואת"ל דחסר כל שהוא נמי פסול, שמא הלכה דרק חסר מבשר הלבן פסול. ושני הספיקות המה להתיר מטעם שאין כאן חסר, והוי ס"ס משם אחד. והמ"ב, שלא התחשב בס"ס זה, הוא לשיטתו בדיני ס"ס.
אכן כבר נודע דד"ז נפתח בגדולים אי בכה"ג הוי ס"ס משם אחד. די"ל דכל שהספק השני מתיר יותר מהראשון, אינו בכלל ס"ס משם אחד, וכמ"ש הש"ך (כללי ס"ס סי"ב). וה"נ בביהש"מ, דכיון שהספק השני מתיר יותר, דשמא אף אם כבר הגיע זמן ביהש"מ, מ"מ שמא ביהש"מ יום הוא. ונמצא שהספק השני מתיר יותר מהראשון. ועי' אגרות משה (או"ח ח"ד סי' סב) ויבי"א ח"ו (חיו"ד סי' כג או"ד), שהשתמשו בסברא זו גם לענין ס"ס דביהש"מ דאינו משם אחד, ודלא כהמ"ב. ועי' שבט הלוי ח"י (סי' קמד).
וה"נ י"ל בנ"ד, דהספק השני מתיר יותר מהראשון, דאף את"ל דכל שהוא פסול, מ"מ ספק שמא רק חסר מבשר הלבן פסול, וספק זה מתיר יותר מהראשון, ולא הוי בכה"ג ס"ס משם אחד. ונמצא לפ"ז דהמ"ב שלא עשה ס"ס זה, והתעלם מלהשתמש בס"ס זה, הוא לשיטתו בדיני ביהש"מ, דבכה"ג הוי ס"ס משם אחד.
ומעתה נראה, דהנה רבנו כתב לייסד בספרו ח"א (יו"ד סי' י' ד"ה עוד נלע"ד) דספק אם הגיע בין השמשות, דאינו ס"ס משם אחד, דספק במחלוקת תנאים בצירוף ספק במציאות חשיב שפיר ס"ס, ואף דהוי משם אחד. רק העיקר דלא עבדינן שום ס"ס באיסור שבת בביהש"מ, ומשום שהוא דבר המסור לכל וחששו להמון העם שלא יכשלו. וע"ש עוד טעמו ונימוקו. ובאור לציון ח"ה (כללי ס"ס ענף י').
ומעתה נראה דרבנו לשיטתו, דס"ס זה הוי ס"ס לפי כללי ההלכה, ואינו ס"ס משם אחד, והמ"ב לשיטתו ורבנו לשיטתו. ולכן ס"ל לרבנו דיש להקל אף אם נחסר מהירוק, דהוי ס"ס, שמא רק כאיסר פסול, ושמא רק מהלבן פסול. ודו"ק.
וצ"ל לפ"ז דמש"כ האור לציון שם (הלכה ג') וז"ל: וצריך להזהר שלא לקלוף אלא מהקרום הדק שעל האתרוג, דהיינו מהשכבה העליונה המבריקה בלבד, שאז אין זה נחשב חסר, כמבואר בשו"ע שם בסעיף ו'. ע"כ. ואף שהאור לציון סובר דאף אם חסר מהקליפה הירוקה כשר, מ"מ הדבר ברור שיש ליזהר בזה לכתחילה, שהרי לדעת מרן אם נחסר מהקליפה הירוקה פסול. וע"ע מש"כ בזה בס"ד בספר ברכת מועדיך (סי' עד).
♦
ד.
מראה לבן באתרוג
מפורש בשו"ע (סט"ז) דמראה שחור ולבן המה מראות פסולים. והנה מראה לבן אינו מצוי באתרוגים כיום. אמנם בכמה מספרי זמנינו כתבו דמה שיש באתרוג פעמים רבות מראה בהיר מאוד מחמת שלא זרחה עליו השמש כראוי במקום זה, ה"ז נדון כמראה לבן ופסול. כ"כ בספר ארה"מ למהדרין (עמ' תז), בשם הגרנ"ק והגרח"ק. ובספר עוז בהדר (עמוד סב), ועוד.ובאמת שאין זה מסתבר, שחוסר בשלות של האתרוג יגרום מראה פסול. וכבר מצאנו שדנו הפוס' באתרוג ירוק ככרתי אם פסול מטעם גמר פרי או מטעם מראה פסול, אבל במראה לבן לא מצאנו. ושאלתי ד"ז להמו"צ הנודע הגר"י שכנזי שליט"א, וא"ל ששאל שאלה זו לרבנו האור לציון, והשיב שאין לנו מראה לבן היום, ומראה הנ"ל כשר, כיון שמראה לבן פירוש הדבר שהוא לבן כמו לובן ביצה, וכמו דיני צרעת. והראה על שרוול חולצתו הלבנה, ואמר רק מראה לבן כזה פסול. עכ"ד.
♦
ה.
אתרוג מהודר וספק מורכב
כתב רבנו (פל"ה ה"ח) דיש להורות להלכה כדברי הגר"ח מבריסק, דמי שיש לפניו אתרוג שאינו מורכב, ואינו מהודר, ואתרוג שיש בו חשש מורכב אבל הוא מהודר, דיש ליטול קודם את המהודר, אף שיתכן והוא מורכב. וה"ט, דא"א לקיים את ההידור אחר שיצא יד"ח המצוה, ואם יקח בראשונה את האתרוג שאינו מורכב, הרי כבר יצא י"ח המצוה, ויבטל את מצות ההידור. וידוע להקשות, דאם האתרוג ההדור אינו אתרוג, נמצא שיש כאן הפסק בין הברכה למצוה, וצ"ב בדעת האורל"צ שלא חשש לזה.ומריש הו"א שהאורל"צ סבר כדברי הגרי"ז שאמר בדעת אביו, דכיון דמבואר (סי' תרנא סי"ב) דאם היו ארבעת המינים מצוין אצלו ונטלם בזה אחר זה אחד אחד, יצא, א"כ נמצא שיש כאן בנטילה הראשונה כבר התחלת המצוה, שהרי נטל את הלולב, וא"כ לא הוי הפסק, שהרי הוא נמצא באמצע המצוה, ושפיר יכול ליטול את האתרוג ההדור תחילה.
והדברים מתאימים למש"כ לייסד באורל"צ דיש היתר להפסיק אחר תחילת המצוה אף שלא קיים את כל המצוה, וכמו שהוכיח מדברי השו"ע (סי' תעה ס"ב), שכתב: אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור, יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה. וכתב המ"ב (ס"ק כו): ואוכל ממנו מעט לשם כרפס, ויאכלנו שלא לשם קיום המצוה (שעה"צ כה). והנה נראה מדברי המ"ב שאוכל ממנו מעט ופחות מכזית. ומקורו בתוס' פסחים (קטו. ד"ה מתקיף), שכתבו כן.
ומבואר דאם התחיל במצוה, ואכל מעט מהמרור, אף שלא יצא יד"ח המצוה, אין זה נקרא הפסק. ולפ"ז ה"ה בנ"ד, דכיון שהתחיל במצוה, וכבר נטל את הלולב, מותר לו להפסיק לצורך. ולפ"ז ה"ה בנ"ד. אמנם עי' להגרצ"פ פראנק בספר מקראי קודש – סוכות ח"ב (סי' עו בנדמ"ח), שדחה תירוץ זה מדברי הבאה"ל שם.
וברור אצלי שדברי רבנו כאן בנויים ומיוסדים על דבריו במקו"א (ח"ד פ"ה ה"ז), וז"ל: ונראה שיש ראיה דמעשה לא הוי הפסק, מהמבואר בשו"ע בסימן ל"ד סעיף ב', שירא שמים יצא ידי שניהם, ויעשה שתי זוגות תפילין, ויניח שניהם. ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא, כי מקום יש בראש להניח שתי תפילין, וכן בזרוע. וקשה, שהרי אם מפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש צריך לברך על של ראש, וכמבואר בשו"ע בסימן כ"ה סעיף ט', וא"כ איך לא חשש מרן להפסק שעל ידי הקשירה, שהרי בהכרח אי אפשר לקושרם בבת אחת, וא"כ קשירת התפילין השניה הויא הפסק בין הברכה לתפילין של ראש. אלא ודאי מוכח שמעשה לא הוי הפסק כשיש צורך במעשה זה אף אם הוא ממשנת חסידים. עכ"ל.
והמתבונן בעינא פקיחא יראה דלפ"ז יש מקור ברור לדברי הגר"ח מהשו"ע, ואכמ"ל להאריך. ולפלא שכל העוסקים בסוגיא זו, שהאריכו בתירוצים, ולא העירו מדברי השו"ע הללו. ועימש"כ בס"ד בספר ברכת מועדיך (סי' פ') בהרחבת הדברים.
♦ ♦ ♦