בפ' קדושים (יט, יג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו'.
ויעוי' בשו"ת הרשב"א ח"א (סימן תמא) שנשאל אם יוצאים במגילה גזולה, כיון דבקול הוא יוצא, השומעין יוצאין, או הוא עצמו כמו שופר, או אמרי' אחר שאנו מברכים בלשון קריאה, והקריאה היא בספר, שאם קראה בעל פה לא יצא [כש"כ ברפ"ב דמגילה (יז.) במ'], אין יוצאין במגילה גזולה, ע"כ. והשיב רבינו הרשב"א וז"ל: מסתברא דיוצאין כמו שיוצאין בשופר גזול, ואינו דומה ללולב, וכש"כ בירושלמי [בסוכה (פ"ג ה"א) דף יב. ויבמות (פי"ב ה"ב) דף סז.] שיוצאים בשופר גזול ואין יוצאין בלולב גזול, ופירשו הטעם מה בין שופר ללולב, ואמרו, בלולב בגופו הוא יוצא, ברם בשופר בקולו הוא יוצא ואין קולו גזול, וא"כ ה"נ הכא במגילה שאינו יוצא בגופה אלא בקריאתה, ואע"פ שצריך קריאה מתוך הכתב, בשופר נמי אינו יוצא אלא בקול השופר, ואעפ"כ לא נפסל בגזולה וע"כ דה"ה במגילה גזולה, עכ"ד הרשב"א, יעו"ש.
וכן יעויין ברמב"ם בשופר (פ"א ה"ג) וז"ל: שופר הגזול שתקע בו, יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו, השומע יצא, ואין בקול דין גזל, עכ"ל ע"ש, ובראב"ד בזה. והוא כסברת הרשב"א הנ"ל. וכן יעוי' בעיטור בה' מגילה (קיג.) דאם קרא במגילה "גזולה" יצא, עכ"ד ע"ש. וש"מ דס"ל כסברא הנ"ל. וכן יעוי' ברא"ש בר"ה פ"ג (סימן ט), שכתב אמר רבא שופר של ע"ז לא יתקע בו, ואם תקע בו יצא וכו', וכן בשופר אם תקע "בשופר גזול" יצא, והכי איתא בירושלמי בסוכה (פ"ג ה"א) מה בין לולב לשופר וכו', ע"כ. ויעו"ש בקר"נ בזה.
וכ"כ הטור בה' מגילה (סי' תרצא בסופו) וז"ל: כתב בעה"ע שאם קרא במגילה גזולה יצא, ע"כ. ויעו"ש בב"י דציין לתשובת הרשב"א הנ"ל, שכתב ג"כ כדברים הללו גבי מגילה ושופר ע"ש. וכן יעוי' בטור בה' שופר (סימן תקפו ס"ב) שהגוזל שופר ותקע בו יצא. וע"ש בב"י שציין לרא"ש והרמב"ם שכתבו כן [ויל"ע מ"ט לא ציין אף לרשב"א הנ"ל, ורק בה' מגילה ציין לרשב"א, ויל"ע]. וכ"כ מרן בשו"ע בה' שופר ובה' מגילה שיצא יד"ח בזה.
♦
א. ב.
אמנם יעוי' בהג"א בספ"ד דר"ה דהביא לאור זרוע דפליג וס"ל דפסול, וז"ל: שופר הגזול פסול ומפרש בירושלמי כגון שגזל שופר "משופה" הוא דאסור, אבל גזל קרן ושיפהו, דמים הוא חייב לו וכשר, עכ"ל יעו"ש. וצ"ע מ"ט המתין בהשגה זו לשילהי המס' ולא השיג כן לעיל בפ"ג בדכ' הרא"ש דכה"ג כשר וכש"כ בירושלמי וכו'. וכבר התם הול"ל לזה, וצ"ע.ועכ"פ מבואר דלא ס"ל לסברא הנ"ל דהרא"ש, והרשב"א, והרמב"ם, והטור שאין לחיסרון דמהב"ע בקול וכל שנעשה ע"י איסור הוי מהב"ע אע"פ שאין עיקר המצוה בגוף החפץ כ"א במה שיוצא ממנו. וכן יעוי' בדרכי משה בה' שופר, שכתב דהסכמת הפוסקים כש"כ הטור לקולא, מיהו ההג"א הביא לאו"ז דפליגי, עכ"ד ע"ש. ומשמע דס"ל דיש לחוש לדברי האו"ז הללו. אולם יעו"ש ברמ"א בשו"ע דלא השיג על השו"ע בזה וסתם דבריו דיצא יד"ח. וצ"ע א"כ מ"ט לא הזכיר לזה, ודומיא דהזכירו בדרכ"מ דנראה דחשש לזה, וצ"ע. ועש"ע במג"א ובט"ז בדברי השו"ע, וכן יעו"ש בבהגר"א דציין לירושלמי הנ"ל דמבואר כהשו"ע, ואח"כ ציין להג"מ הנ"ל ע"ש. ויל"ע ברמ"א.
♦
אולם צ"ע בדעת הרשב"א, דיעוי' בשו"ת הרשב"א ח"ו בסופו (סימן רפו) שכתב וז"ל: שאלה, א' מן החברים גנב ספרי פירושים לחבירו, וכשתבעו ממנו נשבע שבועה חמורה שלא יחזירם לו עד שיעתיק אותם, ויש מי שהורה שמותר לגונבם. תשובה, הגנב הטוען והמורה טעו ושלא כדין עשו, שזה שהורה שמותר לעשות כן משום שמתלמד ד"ת דהוי מצוה ומותר, טעה, משום שאמרו לולב הגזול והיבש פסול, ואיתמר עלה [רפ"ג דסוכה (ל.) בגמ'] משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, הילכך הו"ל בהוראתו חוטא ומחטיא. והגונב יש עליו ג' לאוין, א' משום גונב, וא' שנשבע וכו', וא' משום גזל וכו', ואע"פ שהגזילה בכלל הגניבה וכו', ואף אותה המצוה שנתכוין לה, לא עלתה בידו שאמרו לולב הגזול והיבש פסול, שלא עלתה מצוה בידו, עכ"ד רבינו הרשב"א בשילהי ח"ו, יעו"ש.
והיינו דס"ל דכיון שגנב את ספר החידו"ת כל מה שלמד בה והעתיק ממנה למקום אחר לא עלתה לו מצוה כלל משום מהב"ע, ודומיא דלולב הגזול, שלא קיים בזה מצוה כלל. וא"כ צ"ע מ"ש משופר ומגילה דס"ל לרשב"א דלא אמרי' בזה מהב"ע, וה"ט דאין קיום המצוה בחפץ כ"א במה שיוצא ממנו, והיינו בקול ולא בגוף השופר והמגילה, ואין בקול דין גזל. וא"כ ה"נ י"ל בד"ת דאין המצוה בחפץ, והיינו בספר כגון חומש וגמרא וכיו"ב, כ"א בקול היוצא ממנו והנלמד מכוחה, ואף מתקיים בהרהור בלי קול כלל, וכש"כ הגר"א בשנו"א ברפ"ק דפאה ועוד. וא"כ הוי כ"ש משופר ומגילה שאין בו מהב"ע מדעיקרו בקול וכו', דכ"ש לד"ת שאין בו מהב"ע, דעיקרו בקול ואף סגי בהרהור בלי קול כלל. וביותר, שמתקיים בלי חפץ כלל, וכגון שלומד בע"פ או שומע מחבירו ד"ת, דיוצא עי"ז להאי מצ"ע, ואי"צ ספר כלל. וא"כ מהו דס"ל דד"ת דמי ללולב, דלא יצא יד"ח. וצע"ג.
♦
ג. ד.
ובעצם הפסול דמצוה הבאה בעבירה, יעוי' בתוס' בפ"ק דסוכה (ט.) בד"ה ההוא מיבעי ליה וכו' דס"ל דטעמא דמהב"ע לאו דאורייתא אלא מדרבנן וכו', עכ"ד. וכ"כ התורא"ש שם, ותוס' רבינו פרץ יעו"ש. וכ"כ הרמב"ן בפ"ב דפסחים (לה.) דפסולו רק מדרבנן, ולכן צריך התם פסוק לפוסלו מה"ת וכו', ע"ש. אולם עתוס' ברפ"ג דסוכה (ל.) בד"ה משום דהו"ל מהב"ע וכו' דמדוייק דס"ל דהוי מה"ת, ע"ש. וכ"כ בתורא"ש שם בד"ה משום וכו' דבכל המצות פסול במהב"ע מה"ת, ע"ש. וא"כ צ"ע בתוס' ובתורא"ש בזה. ועש"ע בתוס' בפ"ק, דהביאו לר"ת דס"ל דפסולו מה"ת, ותמהו ע"ז ע"ש. ויעוי' בשאג"א (סי' צז) בזה.♦
אם בעינן ליטול אתרוג דרך גדילתו
בפ' אמור (כג, מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ אבות וערבי נחל וגו'.
ויל"ע מ"ט לא כתיב וכפות תמרים עם וא"ו בתחילה, וכמו שכתוב וענף וערבי. ויל"פ דקאתו לרמז שהפרי עץ הדר, דהיינו האתרוג, נלקח ביד אחרת לבד, בלי שאר המינים. ונמצא דכפות תמרים, והיינו הלולב, אינו עם האתרוג ביד אחת, כ"א ביד אחרת. ולזה כתיב וא"ו רק בהדסים וערבות, לרמז שרק הם ביחד עם הלולב, והבן בס"ד.
♦
ויעוי' בפ"ד דסוכה (מה:) דאמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י, כל המצות כולם אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנא' עצי שיטים עומדים. ע"ש. וכ"ה ברי"ף וברא"ש שם. ויעו"ש ברש"י, שכתב וז"ל כל המצות, כגון קרשי המשכן ועמודים, ולולב והדס וערבה. דרך גדילתן, דתחתון למטה והעליון למעלה, ע"כ. וכעי"ז כתב ר"ח וז"ל העיקר למטה והצמח למעלה שנא' עצי שיטים עומדים, כלומר כמו שעומדים בגדילתן, עכ"ל יעו"ש.
אולם יל"ע ברש"י מ"ט כתב רק "לולב הדס וערבה", ולא הזכיר אף לאתרוג, דג"כ בעינן ליטלו דרך גדילתן. ויל"ע. אכן יל"ע, דהנה אתרוג כשהוא גדל ותלוי באילן עוקצו למעלה והפיטם למטה, כידוע. וא"כ לפי"ז אפשר דצריך ליטלו הפוך, כשהעוקץ למטה כדרך גידולו, או דליכא קפידא עכ"פ ליטלו דוקא כשהפיטם למעלה והעוקץ למטה, שכן אי"ז דרך גידולו. ויל"ע.
♦
א. ב.
אמנם יעוי' ברמב"ם בלולב (פ"ז ה"ט), שכתב וז"ל משיגביה ארבעה מינין אלו וכו' יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן, אבל שלא דרך גדילתן לא יצא וכו', עכ"ל יעו"ש. וש"מ דס"ל דקאי אף על אתרוג. מיהו יל"ע כנ"ל, הא האתרוג גדל הפוך. ואטו ס"ל לרמב"ם שצריך להחזיקו כשהעוקץ למעלה, ויל"ע. וכן יעוי' בקר"נ ברא"ש שם (אות ע) שעמד ע"ז, וז"ל אלא דרך גדילתן, פירש"י התחתון למטה וכו', ולא פי' כדרך גדילתן באילן, כדי שלא תיקשי לך מאתרוג שלוקחים עם העוקץ למטה והפיטם למעלה, ובאילן תולה עם הפיטם לארץ, לכך פירש"י דכל מה שנקרא בלקיחתן למעלה צריך להיות בעליונה והתחתון למטה וכו', עכ"ל הקר"נ, יעו"ש.והיינו דאכן גם באתרוג צריך ליטלו כשהפיטם למעלה ולא איפכא, אע"פ דבגדילתו ע"ג האילן הוי איפכא, דכשהאתרוג נלקח ביד בני אדם, מחזיקים אותו כשהפיטם למעלה, וע"כ דהכי צריך ליטלו. והיינו אף בדעת רש"י דס"ל כן, ודלא כש"כ לדייק ברש"י דס"ל לאידך גיסא.
אולם יל"ע לפי"ד מ"ט לא הזכיר רש"י גם לאתרוג. וביותר יל"ע מנ"ל לקר"נ לדייק ברש"י דלא אזלי' בתר גדילתו באילן כ"א בתר לקיחתו, מדלא פירש"י כדרך גדילתו באילן, הא לשון הגמ' דבעינן דרך גדילתן ולא נאמר "דרך לקיחתן". וא"כ מלשון הגמ' גופא נראה דאזלי' בתר גדילתן באילן, והוי פשיטא, ולזה לא הוצרך רש"י להוסיפו. וע"כ דס"ל דבעינן כדרך גדילתו באילן, ודלא כש"כ הקר"נ. וצ"ע.
וכן יעו"ש במאירי, שכתב וז"ל כל המצוות כולם, אין אדם יוצא בהם יד"ח אלא כדרך גדילתן, כגון נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג וכיו"ב, אינו יוצא בנטילתן אא"כ הוא נוטלן ראשן מלמעלה וזנבן מלמטה כדרך גדילתן וכו' עכ"ל יעו"ש. ומבואר דס"ל כהרמב"ם בזה.
♦
אמנם יעוי' בטור או"ח (סי' תרנא ס"א-ס"ב) שכתב מצות ד' מינים שיטול כאו"א מישראל לולב א' וב' ערבות שלמות וג' הדסים וכו' ויעשה מהם אגודה אחת וכו', ויטול האגודה ביד ימין, ויהיו ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה, והאתרוג ביד שמאל וכו'. וע"ש בב"י שציין לפ"ד דסוכה שם דכל המצות צריך דרך גדילתן, ע"ש. ויל"ע מ"ט כתב "ויהיו ראשיהם למעלה" וכו' ורק אח"כ "ויטול האגודה", הא הול"ל דיטול לאגודה בימין, והאתרוג בשמאל, ורק אח"כ למימר "ויהיו ראשיהם למעלה", דקאי על הלולב וכן על האתרוג. ומדכתב לזה רק גבי הלולב ולא על האתרוג, משמע דס"ל דרק בג' מינים הללו צריך להקפיד ע"ז ולא גבי אתרוג, ולכן כתב דוקא גבי לולב ולא גבי אתרוג, וכמדוייק ברש"י שם דג"כ ס"ל כן, ודו"ק.
וכן יעו"ש בשו"ע שכתב כלשון הטור, וא"כ ע"כ דס"ל כנ"ל. אמנם יעו"ש במג"א (סק"ז), שכתב וז"ל ועקריהם, ואע"ג דאתרוג תלוי באילן ועוקצו למעלה, מ"מ מיקרי דרך גדילתו עוקצו למטה [מ"כ בשם הרי"ץ גיאות], עכ"ל המג"א יעו"ש. וש"מ דס"ל בפשיטות בדעת השו"ע דה"ה באתרוג כן. אמנם צ"ע מ"ט א"כ לא כתב השו"ע "ועקריהם למטה" בסו"ד, לאחר מש"כ "והאתרוג בשמאל", דקאי אכולהו. ומדכתב זאת לפני כן, משמע דלא קאי עליה דאתרוג, וכש"נ. וצ"ע.
♦
ג. ד.
ושו"ר בספר ברכת יצחק דהביא מהאדר"ת דדייק כנ"ל בלשון הטור והשו"ע, דע"כ דס"ל דבאתרוג אכן לא בעינן שהפיטם יהיה למעלה ואין קפידא בזה, דבכל אופן שמחזיקו הוי דרך גדילתן, שהרי הוא כפוף ונוטה גם כשהוא גדל על העץ, ודלא כהמג"א בשם הרי"ץ גיאות, עכ"ד יעו"ש. והוא כש"נ, וכש"כ לדייק בדעת רש"י בזה. ויל"ע. מיהו ברמב"ם ובמאירי מבואר בהדיא דס"ל דקאי אף על אתרוג, אולם בדעת רש"י, וכן בטושו"ע, נראה דלא קאי על אתרוג, ועכ"פ ודאי דליכא הכרח דס"ל דקאי עליה, וכש"נ בס"ד.♦
אם איכא מכה בפטיש בתיקון רוחני
בפ' שופטים (יח, ד) ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו. ופירש"י "ראשית דגנך" זו תרומה ולא פירש בה שיעור וכו', ע"ש.
♦
ויעוי' ברמב"ם בשבת (פכ"ג ה"ט) שכתב וז"ל אין מגביהין תרו"מ בשבת, מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן, ע"כ. וכן יעו"ש אח"כ (פי"ד), שכתב וז"ל אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין וכו', ואין מגביהין תרו"מ, שזה דומה למקדיש אותם פירות שהפריש, ועוד מפני שהוא כמתקן אותם בשבת. ויעו"ש במג"מ שכתב דכבר הזכיר הרמב"ם דין זה לעיל (ה"ט), וחזר רבינו ושנאו כאן, לפי שיש ב' סיבות לאיסורו כש"כ, א' מענין הנזכר למעלה שהוא מפני איסור מכה בפטיש, וב' מפני איסור הכתיבה וכו' עכ"ד יעו"ש. והיינו דמש"כ "דדומה למקדיש", היינו דחיישי' שע"י זה שיגביה לתרו"מ יבוא לכתוב בשבת, דומיא דחיישי' לזה במקדיש.
♦
א. ב.
אולם יעוי' בפ"ה דביצה (לו:) במשנה דתנן כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת, חייבין עליו ביו"ט וכו', ואלו הן משום מצוה, לא מקדישין [הקדשות, רש"י] ולא מעריכין [ערכך עלי וכו', רש"י], ולא מחרימין [הרי בהמה זו חרם, רש"י], ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביו"ט אמרו, ק"ו בשבת וכו'. ופירש"י וז"ל כל שחייב עליו, מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת משום שבות, או משום רשות שיש בו קצת מצוה, אבל לא מצוה גדולה וכו', או משום מצוה, שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים לעשות בשבת, חייבין עליו ביו"ט, שלא לעשותו ביו"ט [וחייבין לאו דוקא, מדמיירי רק באיסור דרבנן, דלא שייכא בזה "חיוב"] וכו', עכ"ד רש"י, יעו"ש. וא"כ מבואר דהאיסור להפריש תרו"מ בשבת ויו"ט הוי רק מדרבנן, ולא כש"כ המג"מ [בדעת הרמב"ם] דאיסורו משום מכה בפטיש, והיינו מה"ת. וצ"ע. [ובעצם ב' הטעמים דהרמב"ם בזה, יעו"ש בספר "הקובץ" מש"כ בזה, ובאו"ש שם, ובחשק שלמה בפ"ק דביצה (ט.) מש"כ בזה.]♦
והנה יעוי' במגן אבות [להגר"מ בנט זצ"ל] בהל' שבת, דמספק"ל אם המל מילה שלא בזמנה בשבת עובר אף משום מכה בפטיש, דבשבת (קלב.) איתא דנלמד מדכתיב "וביום השמיני ימול" וגו' אפי' בשבת, והיינו רק במילה בזמנה ביום השמיני, מדאית ביה י"ג בריתות, אך שלא בזמנה אסור בשבת [והיינו משום חובל ומשום נטילת נשמה, וכדפירש"י בשבת (קז.), וכן ע"ש (עה.) בתוד"ה כי היכי, ולר' יהודה שם חייב אף משום דישה ע"ש]. וא"כ מספק"ל אם עובר אף משום מכה בפטיש, שכן עי"ז השלים את יצירתו של בנו הנולד לו, או לא. ע"ש.
אולם מאידך יעוי' במנ"ח (מצ"ע לב) בקונטרס מסך השבת שהביא להנ"ל [וכתב דפשיטא ליה למג"א דעובר משום מב"פ בכה"ג, ע"ש. אך לא דק, דרק מספק"ל אם עובר ע"ז ולא פשיטא ליה], וע"ז כתב דפשיטא דלא עובר ע"ז בכה"ג, דרק כשמתקן בשבת כדרך העולם, תיקון גשמי, עובר ע"ז ולא בתיקון רוחני של מצוה, דאינו תיקון כדרכו וטבעו של עולם, וודאי ליכא בכה"ג משום מכב"פ וכו', עכ"ד יעו"ש.
♦
ג. ד.
והנה יעוי' בפ"ג דסוכה (לב:) במשנה דתנן הדס הגזול וכו', היו ענביו מרובות מעליו פסול, ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין ביו"ט, ויעו"ש (לג.) ברש"י ד"ה עבר וליקטן שכתב דאסור למעטן משום שבות, שדומה למתקן כלי ומכשירו וכו', יעו"ש. והיינו שאסור רק מדרבנן ולא מה"ת. וכ"כ רש"י לעיל שם בפ"ק (יא:) בד"ה עבר וליקטן, דאסור רק מדרבנן. וכ"כ תוס' בפ"ג דיומא (לה.) ד"ה ה"מ, וברפי"ב דשבת (קג.) בד"ה לא צריכא וכו', דלא אסיר אלא מדרבנן, יעו"ש. אולם מאידך יעו"ש בסוכה במרדכי (רמז תשמז), דס"ל דאסור מה"ת, מדהוי תיקון לצורך מצוה, ע"ש. והיינו משום מב"פ. [ויעו"ש ביומא בגה"ש שציין למרדכי הנ"ל דפליגי על תוס'.] וכן יעו"ש בסוכה בכפות תמרים דס"ל כהמרדכי, יעו"ש.והנה הורדת הענבים המרובים מההדס אינה תיקון גשמי, וכתיקונו של עולם, דמאן יימר לן דע"י מיעוט ענבים הוי משובח ונאה יותר, דילמא בריבוי הענבים הוי מעולה יותר, וכל דעושהו הוי רק לצורך קיום המצ"ע דד' מינים, וכש"כ המרדכי דהוי תיקון לצורך מצוה ולא תיקון כתיקונו של עולם.
וא"כ יל"פ דזהו יסוד פלוגתתם - דרש"י ותוס' ס"ל כסברת המנ"ח דבתיקון של מצוה ליכא מב"פ, ורק בתיקון כתיקונו של עולם משכח"ל, וע"כ דבהדס אסור רק מדרבנן ולא מה"ת. ומאידך המרדכי ס"ל כסברת המג"א דגם בתיקון רוחני וצורך מצוה איכא מב"פ, ודו"ק. וא"כ מרש"י ותוס' איכא סיעתיה למנ"ח, ומהמרדכי איכא סיעתיה למג"א. וכן נראית כוונת תוס' שם, שכתבו וז"ל דמיעוט ענביו אין נראה תיקון כ"כ שיחשב תיקון מה"ת וכו', עכ"ל יעו"ש. ויל"פ דכיון דהוי רק תיקון רוחני לצורך מצוה ולא "גשמי" וכו' א"כ אינו נחשב תיקון כ"כ ואינו מב"פ, דרק תיקון גשמי נחשב תיקון כל כך שייחשב מב"פ, ודו"ק. וכן נראית כוונת תוס' בשבת שם יעו"ש, ודו"ק.
♦
וא"כ ע"כ דאף המג"מ ס"ל כמרדכי, מדס"ל דבהפרשת תרו"מ איכא מב"פ, שכן הוי רק תיקון רוחני לצורך מצוה ולא תיקון גשמי כתיקונו של עולם [אע"פ שעושהו כדי שיוכל לאכול, מ"מ עצם התיקון הוי מצד התורה והשו"ע שאוסרו לאוכלו בעודו טבל, ולא הוי חיסרון גשמי כלל בעודו טבל], ואעפ"כ ס"ל [בדעת הרמב"ם] דאסור מה"ת משום מב"פ. וע"כ דס"ל ג"כ כהמרדכי, ודו"ק.
אולם יל"ע במרדכי ובמג"מ ובמג"א, מדתנן בביצה שם דהפרשת תרו"מ אסור רק מדרבנן, וש"מ דבתיקון של מצוה אכן אינו מב"פ מה"ת. וע"כ דה"ה במילה ובהדס, דאינו כתיקונו של עולם, דג"כ אינו מה"ת [וכדס"ל לרש"י ותוס' ולמנ"ח], ויל"ע.
ועוד יל"ע במג"מ, דיעוי' ברמב"ם בה' לולב (פ"ח ה"ה), שכתב וז"ל היו ענביו מרובות מעליו וכו', שחורות, פסול. ואם מיעטן כשר. ואין ממעטין ביו"ט לפי שהוא כמתקן, ע"כ יעו"ש. וא"כ מהאי לישנא נראה דאסור רק מדרבנן, וכדס"ל לרש"י ותוס', ודלא כהמרדכי דהוי מה"ת, ודו"ק. וא"כ לפי"ד המג"מ בדעת הרמב"ם דהפרשת תרו"מ אסור מה"ת משום מב"פ, ע"כ דגם בהורדת הענבים איכא מב"פ מה"ת, וכדס"ל למרדכי, שכן ס"ל דגם בתיקון רוחני איכא מב"פ, וע"כ דגם בזה. וא"כ מ"ט ס"ל לר"מ שאסור רק מדרבנן, כמשמעות דבריו. מיהו י"ל דלק"מ, שכן גם בפכ"ג דשבת גבי תרו"מ כתב הר"מ שאסור "מפני שהוא כמתקן אותם בשבת", וע"ז כתב המג"מ דהוי מה"ת [ודלא כמשמעות לשונו דהוי מדרבנן]. וע"כ דזו כוונתו גם גבי "הדס", דהוי מה"ת [לפי"ד המג"א], ודו"ק.
♦
ה. ו.
והנה יעוי' במאירי בפ"ב דשבת (כט:) בד"ה ויש מוסיפין, שכתב דשמא נאמר שתיקון כלי אינו אלא מדברי סופרים אלא במקום שאין בו מעשה כגון הפרשת תרומות ומעשרות [דאי"צ מעשה, דסגי בחלות התרו"מ בפיו ובמייחד מקום בכלכלה לתרו"מ, דעי"ז אפשר לאכול את השאר גם בלי להוציא בפועל את התרו"מ מתוך הסל וכיו"ב], אבל ליקוט בידים מדאורייתא הוא, ואע"פ שאין הענף מחובר לאילן, מ"מ במקום תיקון אסור, עכ"ד יעו"ש. ומבואר א"כ דס"ל דהפרשת תרו"מ הוי מדרבנן [וכש"כ בביצה שם במשנה], ומאידך בהדס הוי מה"ת [וכדס"ל למרדכי], מדקעביד מעשה.וכן יעוי' במאירי בפ"ג דסוכה שם בד"ה הלולב אי"צ אגד וכו', שכתב דבהדס עיקר התיקון הוי מדאורייתא, ואע"פ שמעשר בשבת, ומטביל כליו בשבת בשאין מתכוין, מותר אע"פ שעיקר התיקון מה"ת, באלו לא נשתנה גופם [בתרו"מ ובטבילה ולכן אינו מה"ת], אבל בהדס נשתנה גופו במיעוט ענביו [ולכן הוי מה"ת] וכו', עכ"ד המאירי. והוא כש"כ בשבת שם.
וא"כ לפי"ז לק"מ במרדכי ובמג"א, דתרו"מ שאני שאין בו מעשה ודוקא בכה"ג הוי מדרבנן, ומשא"כ במילה ובהדס דאיכא בתיקונו מעשה הוא דס"ל דהוי מה"ת, ודו"ק. אולם אכתי יל"ע במג"מ דס"ל דגם בתרו"מ הוי מה"ת [ודלא כש"כ המאירי], ודלא כש"כ במשנה בביצה שם, ויל"ע.
♦ ♦ ♦