בקראי מבואר (אמור פכ"ג מב-מג): בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת: (מג) לְמַעַן֘ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ייי אֱלֹהֵיכֶֽם: ע"כ. ומבואר מפסוקים אלו שבסוכה יש חובת ישיבה. וכן מבואר בנחמיה (ח' יד-יז): (יד) וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְיי֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי: (טו) וַאֲשֶׁ֣ר יַשְׁמִ֗יעוּ וְיַעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בְּכָל־עָרֵיהֶם֘ וּבִירוּשָׁלִַ֣ם לֵאמֹר֒ צְא֣וּ הָהָ֗ר וְהָבִ֙יאוּ֙ עֲלֵי־זַ֙יִת֙ וַעֲלֵי־עֵ֣ץ שֶׁ֔מֶן וַעֲלֵ֤י הֲדַס֙ וַעֲלֵ֣י תְמָרִ֔ים וַעֲלֵ֖י עֵ֣ץ עָבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֥ת סֻכֹּ֖ת כַּכָּתֽוּב: פ
(טז) וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל־גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם: (יז) וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל־הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י׀ סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד: ע"כ.
ויש לבאר מהו גדר ישיבה זו?
♦
מחלוקת הרמב"ם והרא"ה בביאור ברכת לישב בסוכה
והנה, על סמך לשונות הפסוקים דלעיל תיקנו לנו רבותינו ז"ל ברכת 'לישב בסוכה', וברור הדבר שעניין 'הישיבה' הוא מעיקרי המצווה.
ונחלקו בזה הרמב"ם והרא"ה. דכך כתב הרמב"ם (פ"ו הי"ב): כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס, נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו. ע"כ. ומבואר מדברי הרמב"ם, שהבין את נוסח הברכה כפשוטו, שיש לשבת בסוכה, ולישב בסוכה היינו מעניין ישיבה, וכדאמרי אינשי לשבת ('SIT TO').
אולם הרא"ה (דף טל ע"א) כתב: יש מצות נמשכות כגון תפלין שהיא מצוה נמשכת כל זמן שהן בביתו, וכן ציצית וכן סוכה, וכל אלו אף על פי שהתחיל בהם עדיין אני קורא בהם עובר לעשייתן, שהברכה באה על העתיד, לפיכך מברכין לישב בסוכה ואף על פי שכבר התחיל לעמוד בה, ומסדרן כולן על הכוס, ואין לשון לישב ישיבה ממש, שאין מיוחד במצותה ישיבתה, אלא לשון לישב עכוב ודירה, ולשון הכתוב כן בסוכות תשבו, וכן הוא אומר ותשבו בקדש. ע"כ.
ומבואר שנחלקו בכך מחלוקת עקרונית. לפי הרמב"ם עיקר קיום מצוות סוכה הוא בישיבה, ולכן יש לברך על הישיבה בסוכה, לפני קיום מעשה הישיבה. אולם לדעת הרא"ה מעשה הישיבה אינו מהות המצווה, כי אם השהיה בסוכה. וגם העומד בסוכה מקיים את המצווה.
♦
נראה לומר שהגדר הבסיסי בסוכה הוא ישיבה כדעת הרמב"ם ואין מחלוקת בין הראשונים
ומשיעורי התורה בסוכה נראה שהגדר הבסיסי במצוות סוכה הוא ישיבה, שכן שיעורי סוכה נקבעו לפי אדם היושב (על הקרקע) ואוכל. ולכן שיעורי הסוכה הם גובה י' טפחים, ורוחב ז"ט על ז"ט. אולם כשם שמקיימים את המצווה גם שלא בעת האכילה, כך גם מקיימים את המצווה בעמידה ושלא בישיבה.ואם כן, אף שנוסח הברכה הוא 'לישב' בסוכה, ושיעורי הסוכה הם תוצר של תנוחת הישיבה, מ"מ יש משמעות גם לעצם השהות בסוכה.
והרמב"ם גופיה (בפירוש המשנה פ"ב ה"ח) כתב: ענין קבע, עיקר ותמידות, והוא שיציענה במצעות היפות ביותר שיש לו ויעטרנה ויאכל בה וישתה ויישן ויעשה ביתו כבית התשמיש והסוכה בית דירה. ע"כ. ומבואר שהשהייה בסוכה וההשתמשות בה, היא חלק עיקרי מן המצווה.
ונראה להסביר את שיטת הרמב"ם לגבי עניין הברכה, שאף שהרמב"ם מסכים שההשתמשות והדירה בסוכה הן חלק עיקרי מן המצווה, מ"מ סובר הרמב"ם שכשחכמים תיקנו ברכה, הם תיקנוה על מעשה ספציפי ומוגדר. והמעשה המגדיר בצורה מוחלטת את קביעותו של האדם בסוכה, הוא עניין הישיבה – כדבר האמור 'פה אשב כי אויתיה'. ומבואר שישיבה מורה על עניין הקביעות בצורה מוחלטת. משא"כ כשהאדם עומד, לעיתים הוא קבוע בעמידתו (כדבר האמור 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה', ואותם העומדים הרי הם קבועים שם). ולעיתים עמידה אינה מורה על קביעות אלא על עצירה בעלמא (כמו שנאמר: וַעֲמָשָׂ֛א מִתְגֹּלֵ֥ל בַּדָּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמְסִלָּ֑ה וַיַּ֨רְא הָאִ֜ישׁ כִּֽי־עָמַ֣ד כָּל־הָעָ֗ם וַיַּסֵּב֩ אֶת־עֲמָשָׂ֨א מִן־ הַֽמְסִלָּ֤ה הַשָּׂדֶה֙ וַיַּשְׁלֵ֤ךְ עָלָיו֙ בֶּ֔גֶד כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ה כָּל־הַבָּ֥א עָלָ֖יו וְעָמָֽד: ע"כ. והרי זו עמידה שאין בה קבע).
ולכן היה מנהג רבותינו שבספרד להסמיך את הברכה לישיבה, שכן בלאו הכי אין בידינו מעשה המוכיח על קביעות[1].
♦
אופן הקביעות בסוכה
מבואר בגמרא (כח ע"ב): תנו רבנן: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל[2] בסוכה. מנא הני מילי? דתנו רבנן: תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה. - איני? והאמר רבא: מקרא ומתנא - במטללתא, ותנוי בר ממטללתא! - לא קשיא: הא - במגרס, הא - בעיוני. ע"כ.♦
הכנסת כלים בזויים לסוכה
ומבואר התם (כט ע"א): אמר רבא: מאני משתיא במטללתא, מאני מיכלא - בר ממטללתא. חצבא ושחיל - בר ממטללתא ושרגא במטללתא, ואמרי לה: בר ממטללתא. ולא פליגי: הא - בסוכה גדולה, הא - בסוכה קטנה. ע"כ.
ויש לדון מה הסיבה שאין להכניס כלי אכילה כי האי אל הסוכה?
וכתב רש"י: מאני משתיא - כוסות. במטללתא - לפי שאינן מאוסים. מאני מיכלא - קערות, לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן. לבר ממטללתא - חוץ לסוכה. ע"כ. ומבואר מדברי רש"י שהפגם בכלי אוכל הוא משום שהם מאוסים. ומדברי רש"י גם מבואר, שמיד אחר האכילה יש לפנות את הקערות מן הסוכה משום ביזויי.
אולם התוספות על אתר כתבו לחלוק על דברי רש"י בתרתי, וז"ל: מנא דמיכלא - קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאם מן הסוכה משום מיאוס, כך פירש בקונטרס וי"מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם וכן פירש בה"ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי. ע"כ. ומבואר שהתוספות לא פירשו מאני מיכלא – כלים שאוכלים בהם, אלא כוונתם לפרש כלי המשמשים להכנת האוכל. וכן פירשו שהטעם אינו משום מיאוס.
ובבה"ג איתא (סי' יד'): ואמר רבה (סוכה כט א) מאני מיכלא חוץ ממטללתא, כגון קידרי ושפודי ובי תפי ובי טוי ואגאני דלישא ומאני דקימחא ומאני דתבלי ואצארי, כולהון לבר ממטללתא, מאני משתיא במטללתא, כגון גוסקי וכובי וקאקווי וכאסי. ע"כ. ומדברי בה"ג מבואר שאסר באמת את הכלים של הכנת האוכל, אך לא ביאר שאין הטעם משום מיאוס, אלא לעולם יש לומר שהטעם הוא משום מאיסותא, שכן מדובר על כלים שהם מלוכלכים מאוד, או שעולה מהם ריח חזק. ומקור דבריו מדברי הלכות פסוקות (עמ' כה).
ויוצא מדברי הראשונים הנ"ל שאסור להכניס לסוכה כלי אוכל, כגון סירים. ועל פניו צ"ע, דהמנהג הפשוט להביא לסוכה סירים עם האוכל וככה תאכלו אותו, וכך מגישים אותו. ואין אף אדם שמעביר את האוכל מן הסיר לכלי הגשה ומשם לסוכה.
♦
מדברי התוספות יש למצוא יישוב למנהג
הנה מדברי התוספות דלעיל איתא: וי"מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם וכן פירש בה"ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי. ע"כ. ומבואר לכאורה, דלאו משום מאיסותא נקטי לה, אלא משום שאין דרך שיהיו הכלים הללו בבית דירה[3]. ואם כן, לפי שיטת התוספות, כל היכא שיש רגילות שהכלים הנ"ל יהיו בבית דירה, משרא שארי גם בסוכה.♦
גם מדברי רש"י מבואר שאין כל חשש בכלים המגישים בהם
וממה שרש"י חייב להוציא רק כלים ריקים, מבואר הדבר שבכלים אלו יש מאיסותא מחמת שיירי מאכל. אך כל עוד הוא מביא את כלי האוכל לסוכה והם מלאים, ומשתמש בהם ככלי הגשה, אין בזה חשש כלל. ואף שהיה אפשר לומר שדין כלי מאכל לאחר סעודתו, שווה לדין סירים בסעודתו כשהם מלאים, מ"מ אין לזה ראיה גמורה. שלעולם יש לומר שכלים שלאחר הסעודה מאיסי טפי.ויש להביא ראיה דלפי רש"י הנהו תרי פירושי לא פליגי, אלא כל מה שנאסר בכל הכלים, היינו לאחר שסיימו לאכול בהם, דרק אז יש מאיסותא יתרתא, ממאי דאיתא במחז"ו (סי' שנז): אמ' רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא. כגון קידרי. ושפודי. ומגיסי פי' קערות. לאחר שאכלו בהן צריך להוציאו חוץ לסוכה. ע"כ. וכן הובא בספר האורה. ומבואר שגם קדרות וכד' יש להוציאן מן הסוכה רק לאחר השימוש בהן.
וכיו"ב כתב הרא"ש (פ"ב סי' יט): הני מאני לא איירי בחד ענינא, דמאני מיכלא ומאני משתיא איירי בשעה שאין משתמשין בהן, מאני משתיא לא מאיסי אבל מאני מיכלא כגון קערות לאחר שאכלו בהם מאיסי ואין להשהותם בסוכה ע"כ. וכ"כ הריא"ז: כלי אכילה, כגון קערות וקדירות שאכל בהן, ראויין לעמוד חוץ לסוכה, וכן הכד והדלי. ע"כ. ומבואר שלא נאסרו אלא לאחר האכילה. וכ"כ הר"א מן ההר. וכן הוא בהגהות הסמ"ק, דכריך ותני קדרות וקערות בחא מחתא, ועליהן כתב רק לאחר האכילה. וכ"כ רבינו ירוחם (נ"ח ח"ב).
♦
סברת שיטת רש"י ודעימיה
והנה, ברור הדבר שסברת שיטת רש"י וסיעת מרחמוהי היא משום מאיסותא. וכיוון שכלים אלו מאוסים לאחר האכילה בהם, ממילא יש להוציאם מן הסוכה. וממה שרש"י פירש שהם מאוסים ולכן יש להוציאם לאחר האכילה, מבואר שהמאיסות נובעת מחמת שיירי המאכל. אך לא מחמת עצם הכלי שהוא מאוס.ואת שיטת רש"י גופיה היה אפשר לפרש בשני אופנים. 1. כלי מאכל, היינו כעין צלחות וכד' שאוכלים בהם ממש, ואותם יש לפנות לאחר האוכל. אך כלי בישול וכד', אין להכניס כלל לסוכה. 2. כלי אוכל היינו בין כלים שאוכלים בהם, ובין כלים שמכינים בהם את האוכל. ואת שני סוגי הכלים הללו יש להוציא מן הסוכה, לאחר שאכלו בהם.
ומדברי ראשונים רבים שפסקו כשיטת רש"י מבואר שהם הבינו כפי האפשרות השניה.
♦
שיטת רבינו תם
ורבינו יעקב בספר הישר אשר לו (חלק החידושים סי' שסז) כתב: מנא הני מילי דתנו רבנן בסוכות תשבו תשבו כעין תדורו מכאן אמרו חכמים היו לו כלים נאים כו'. ואהא מתני' קאי רבא דאמ' מאני מיכלא לבר ממטללתא אלא דאפסקיה תלמודא אגב פירכיה ופריק ליה. ופירוש דרבא הכי, אמר רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא דתשבו כעין תדורו בעינן ובית העשוי לכבוד [בעי'] כדאמרינן בריש יומא, ולאו אורח ארעא לעייולי ביה מאני מיכלא, כלים שלשין בהן ושטוחנין בהן ושמבשלין בהן, דלא חייבה סוכה אלא בדברים שרגילין להיות בדירה ומאני מיכלא אין רגילין להיות בבית אלא בחדר האופין. ואותן בני אדם שרגילין שמחמירין להוציא מן הסוכה קערות לאחר שאכלו בהן[4] טועין הן דמפרשי טעמא משום מאיסותא וליתה. וכן מוכיח בהלכות גדולות, דמפרשי מאני מיכלא כגון מאני דמשהי בהו חמירא ואגני דלישה (בה ודאגני) [בהו] אבל מאני משתיא במטללתא דבבית נמי מייתו להו, והוא הדין לקערות ולכל מאני מאכל המביאין בבית. שרגא אמרי לה במטללתא כו'. וכו' אבל מאני מיכלא אינו ממעט אלא דלא מיחזי כדירה, ותו לא מידי. ע"כ.ומבואר משיטת ר"ת, דטעם האיסור במאני מיכלא אינו משום מאיסות, דהרי בהא פליג על מ"ז בהדיא. אלא משום שאין דרך להכניס בסוכה כלי הכנת האוכל. ואם כן, השתא דהדרך להגיש אל השולחן בסירים גדולים, ממילא אין כל חשש בזה אפילו לר"ת. ומפורש בדבריו גם שאין זה פוסל את הסוכה פסול ממשי, ולכן ביו"ט אחרון יכול להכניס כלים אלו לסוכה, והרי לך סימנא שאין כוונתו להשתמש בסוכה למצווה, כיוון שאין זו דרך העולם. ולא דנו אלא מחמת דרכו של עולם.
כדעת ר"ת כתבו ראשונים רבים, כ"כ המנהיג (עמ' שעב), וכ"כ הראב"ד בתשובת תמים דעים (סי' קפב), שכתב: מצאתי בספר הישר לרבינו יעקב ז"ל מנא הני מילי תשבו כעין תדורו (סוכה כ"ח ע"ב) מכאן אמרו היו לו כלים נאים מעלן לסוכה וכו' אהא מתניתא קאי רב ואמר מאני מיכלא לבר מטללתא דתשבו בעינ' ובית העשוי לכבוד בעינ' כדאמרי' ברי' יומא ולאו אורח ארעא לעיולי מאני מיכלא כגון כלים שלשין בהם וטוחנין בהם ומבשלים בהם דלא חייבה תורה סוכה אלא בדברים שרגילין להיות לדירה ומאני מיכלא אין רגילין להיות בבית דירה אלא בחוץ בית האופים. ואותם בני אדם שממהרים להוציא הקערות ודומיהן מן הסוכה לאחר שאכלו בהם טועים הן דמפרשי טעמא משום מיאוס וליכא. וכן מוכיח בהלכות גדולות דמפרשי מאני מיכלא דמשהו בהו חמירא ואגני דליישי בהו ומאני מיכלא אבראי אבל מאני משתיא במטללתא דבבית נמי מייתו להו והוא הדין לקערות ולכל כלי מילי מאכל המביאין בבית: ע"כ. וממה שכתבו 'שלא חייבה תורה' משמע דהוה סליק אדעתין שיש חיוב להכניס גם את כלי האוכל לסוכה, וקמ"ל שאין 'חיוב' בזה, אך אין הכוונה שיש בזה פגם בסוכה. וכן הסכים בעל העיטור (הל' סוכה דף פה), וכ"כ הראבי"ה (סי' תרמא) שאין דרכם של כלי האוכל להיות בסוכה. ומשמע שהכוונה להשאירם בסוכה, וכמ"ש התם לגבי קערות אחר האוכל שמותר 'להטמינם' בסוכה, ומבואר שאין כל חשש בהגשת האוכל על ידי הסירים לסוכה. וכן משמע מדברי תלמידו האו"ז (סי' דש), וכן עולה מדברי הרא"ה. וכ"כ המכתם: מאני מיכלא פירוש כגון קדרות וקערות שלא בשעת אכילה[5], וכו', וכל זה הוא מטעם תשבו כעין תדורו, דמאני מיכלא אין מניחין אותן בשאר ימות השנה במקום סעודה, אבל מאני מישתיא מונחין שם תמיד עכ"ל. ואם הכוונה מניחין משאירים (והנו"ן מודגשת) אזי בודאי דלא אתא למיסר להגיש את האוכל בעזרתם. וגם מבואר מדבריו שלא הבין שיש מחלוקת בין רש"י לר"ת, אלא נקט כתרווייהו. וכ"כ האוהל מועד (שער סוכה ולולב דרך א').
וכן הוא בתלמיד הרמב"ן: ומאני משתא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא. כגון קערות משום דמאיסי. ומסתברא דרך בני אדם לשתות פעמים רבות אחר אכילה ועומדין עמו בבית כל היום ואין דרך לאכול מאכליהן חוץ לבית. ובעינן תשבו כעין תדורו. ורבינו יעקב ז"ל [פירש] מאני מיכלא, קדרות ואגנים דלישה, וטעמא משום דבעינן תשבו כעין תדורו, [ואלה אין] דרך להיות בבית דירה. וכן פירש בעל הלכות גדולות ז"ל מאני מיכלא דמשהו בהו [חמירא] ואגני דליישי בהו. אבל מאני משתיא כגון כוסות במטללתא, והוא הדין לקערות ושפודין, שאין צריך להוציאן ע"כ. ומבואר שכל כלי המשמש את הסעודה (כמו קערות ושיפודין) אין צריך להוציאו.
והיראים (סי' תכא) הביא את שתי הדעות.
♦
שיטת המאירי
וכתב רבינו המאירי על אתר: מאני מיכלא כגון קערות אחר שנשתמשו בהם אין לו לשהותם בסוכה אלא יניחם בחוץ לסוכה מתוך מיאוסן ושאין לו עוד צורך בהן מאני משתיא כגון כוסות וכלי זכוכית אין צריך להוציאם שהרי דרכו של אדם לשתות אף שלא בשעת אכילה ואין כאן מיאוס בהנחתם בסוכה ומ"מ הכד או הכלי שבו שואבים המים והם הקרויים כאן חצבא ושחיל חוץ לסוכה וקצת רבני צרפת פירשו מאני מיכלא כגון עריבות וקדרות שאין זה כעין תדורו שהרי אין דרך להעמידם במקום אכילתו אלא בבית מיוחד לאפות ולבשל אבל קערות ושפודים ושאר כלים הדקים אין צריך להוציאם ואף לפירוש ראשון אומר אני שאין צריך להוציאם עד שיגמור סעודתו שהוא צריך לישן ולטייל ולשנן, וכל כלי מאכל מאוסים שם מתוך זוהמתם: ע"כ.ומבואר שהוא הבין שאף לשיטת רש"י אין איסור לשים את כלי האוכל בסוכה אלא רק לאחר שיגמור את סעודתו. ומבואר שק"ו לפירוש ר"ת, שאין בזה כל איסור, שאין זה אלא משום שאין דרך. וכיוון שהדרך להגיש, הרי זה תשבו כעין תדורו.
♦
דעת הריטב"א
ופלא מצאתי בדברי הריטב"א, שכתב: מאני מיכלא בר ממטללתא. כלומר אינו רשאי ליתנם שם שאין דרך ליתנם בבית שהוא אוכל, וכענין תשבו כעין תדורו, וזו סברת הרי"ף ז"ל שכתב לענין פסול סוכה ביום טוב האחרון דפסיל לה במאני דמיכלא דמעייל לגוה, משמע דבתוך החג מעכבין בידו מלהניחם שם, ויש שפירשו מאני משתייא מצוה ליתנם בסוכה אבל מאני מיכלא אינו חייב להניחם בסוכה שאין דרך להניחם בבית שהוא אוכל, אף על פי כן אם רצה להניח שם הרשות בידו. ע"כ. ומבואר שאם רוצה להניח את כלי הסעודה בסוכה, רשאי, ולא אמרנו אלא שאינו חייב (וכמו שמדוקדק בדברי כמה מהראשונים העומדים בשיטת ר"ת). ונראה, דהריטב"א בשיטת ר"ת קאי.♦
שיטת הרי"ף
רבינו הרי"ף כתב בזה"ל (כג ע"א): אין לו מקום להוריד את הכלים מהו רב חייא בר אשי אמר פוחת בה ד' ור"י ב"ל אמר מדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן דיו"ט הוא ואסור לפחות בה ארבעה מדליק בה את הנר ולבני א"י דחולו של מועד הוא פוחת בה ד' וה"מ סוכה קטנה דמיפסלא בשרגא אבל סוכה גדולה עייל לגוה מאני מיכלא ומיפסל' דאמר רבא מאני מיכלא לבר ממטללתא מאני משתיא במטללתא: ע"כ. ומבואר מדברי הרי"ף שכלי האוכל אשר בסוכה פוסלים את הסוכה לחלוטין. ועל פניו כך פירש גם את איסור הכנסת כלי האוכל לסוכה. ואם נאמר שהוא ביאר כלי אוכל כבה"ג, ממילא יוצא שהוא כולל בהם גם קדרות וכד'[6].♦
דעת כמה ראשונים להסביר סוגיא זו דאינו פסול גמור אלא היכרא בעלמא
איברא דהריטב"א ביאר לאחר שהביא את דברי הרי"ף: ולמאן דמפרש התם דלא אסיר לעיולינהו התם אלא למימר דלא מחייב לעיולינהו התם דומיא דמאני משתיא, השתא דמעייל להו בגווה נהי דלא פסיל לה בהכי מ"מ בטול הוי כהורדת כלים מתוכה. ע"כ. ומבואר שאין הכנסת כלי האוכל לסוכה פוסלתה. ע"כ. וכבר קדמו הרז"ה במאור: היכי אפשר לומר דמיפסלא במאני מיכלא עד כאן לא אמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא אלא ללמדך תשבו כעין תדורו מהו דרכו של אדם להכניס מכלי תשמישו בדירתו אבל לפסול את הסוכה אין בכך כלום פסלות ואף על גב דאמרי' דמעייל בה מאני מיכלא היכרא בעלמא הוא, דלא נהוג בה מנהג דירה כי בנוהג שבעולם יש לכל אדם מקום מוקצה לכלי מאכלו חוץ מדירתו, וחומרא דרבנן בעלמא היא שלא יראה כעובר על בל תוסיף דהא קי"ל דלעבור שלא בזמנן מצות בעי כוונה ובהיכרא כל דהו סגיא. ע"כ. וכן הסכים הר"ן על אתר בלשון של זהורית. וגם הרמב"ן, אף שחלק על הרז"ה מבחינה לשונית, מ"מ הסכים לו לדינא. ונראה קצת שמפרש הרמב"ן שגם זו כוונת הרי"ף.וכבר כתב כן הריצ"ג: ואי סוכה גדולה היא, מעייל לה מאני מיכלא כי היכא דליהוי היכרא דכולהו שבעה יומי מני מכלא לבר ממטללתא ואוקימנא בסוכה גדולה. עכ"ל הזהב.
♦
שיטת רבינו הרמב"ם
איברא שמדברי רבינו הרמב"ם (סוכה פ"ו הי"ד) מבואר: גמר מלאכול ביום השמיני מוריד כליו ומפנה אותה, אין לו מקום להוריד את כליו אם היתה קטנה מכניס בה מנורה, ואם היתה גדולה מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהן כדי להכיר שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצותה ומפני שהוא יום טוב אינו יכול לפחות בה ולפסלה. ע"כ. ומשמע שהוא הבין בשיטת הרי"ף והגאונים כפשוטם דבהכי מיפסלא הסוכה. וכ"כ הראב"ד בהשגותיו על הרז"ה[7]: של צרפתי הוא זה. ואם כדבריהם לבני א"י למה הצריכו לפחות בה ארבעה ודי להם אפילו בטפח להכירא בעלמא א"נ בג' טפחים אויר, ומדאצטריכן בה מקום חשוב אלמא הכירא דמוכחא בעינן ואי לאו דפסלא מאני מיכלא בסוכה לאו מוכחא, ועוד כיון דבחג אי בעי מעייל אי לא בעי לא מעייל מאי הכירא איכא. וטעמא דהאי פסילותא מפני שנפשו של אדם קצה בה ודילמא שביק לה ונפיק ומשום הכי אינו רשאי להכניסם לתוכה. ע"כ. ומבואר שהוא הבין שהפסול הוא כפשוטו.אולם הא אהניא לן רבינו הראב"ד, דבדעת הרי"ף נקט כשיטת רש"י, שהטעם הוא משום מאיסותא. ואם כן הוא, יוצא שדעת הראב"ד כשיטת המכתם, שלא ראה הבדל ממשי בין שיטת רש"י לר"ת. שכן הראב"ד גופיה בסי' קפב, הביא את שיטת ר"ת. אלא נראה, דהראב"ד ס"ל ושמיעא ליה שכלי סעודה לאחר סעודתם דמאיסי מפסל פסלי לדעת הרי"ף, משום מאיסותא. וכלים שאין בהם דרך דירה, ג"כ אין דרך ואין נכון להכניסם לסוכה. ומ"מ מבואר שבדבר המשמש לאכילה, ושהדרך להכניסו, לא אסר הראב"ד כלל.
♦
סיכום שיטות הראשונים
ומצאנו גם ראינו ג' שיטות ברבנן קמאי בהא מילתא.שיטת רש"י – האיסור בהכנסת כלי האוכל לסוכה, היינו אחר שסיימו להשתמש בהם. והראשונים שפסקו כדעת רש"י כתבו דה"ה קדרות וכד', שהאיסור בהן הוא אחר סיום השימוש.
שיטת ר"ת – האיסור בהכנסת כלי האוכל לסוכה הוא משום שאין דרך להכניס כלים כגון קדרות ושיפודים ואגני לישה לסוכה. והערנו שהיום, כיוון שהדרך היא להגיש בכל שבת את הסיר לשולחן, שאין בזה כל חשש אליבא דהלכתא.
שיטת הרי"ף – משטחות לשון הרי"ף והרמב"ם משמע שהסוכה נפסלת בהכנסת כלי אוכל לסוכה. אולם גם בזה ראינו שראשונים רבים פירשו את שיטת הרי"ף דאין בזה פסול ממשי (הרז"ה והרמב"ן). וגם אי נימא שיש בזה פסול ממשי, אפשר לפרש שמדובר כשיטת רש"י בכלי אכילה לאחר סיום הסעודה, שהם מלוכלכים, ונפסלת הסוכה משום מאיסותא.
♦
פסק מרן השו"ע
ומרן השו"ע צדיק עת'ק לשון הרמב"ם: כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה; וכלי שתיה, כגון אשישות וכוסות, בסוכה; אבל כלי אכילה כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה; המנורה, בסוכה; ואם היתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה. ע"כ.ומור"ם העיר על דברי מרן שכלי האכילה האסורים בסוכה, היינו לאחר האכילה. ויש לדקדק כן מדברי מרן השו"ע ממ"ש 'קערות', ומור"ם פירש כדעת רש"י ודעימיה. ונראה שבא מור"ם לפרש ולפסוק הלכה כשיטת רש"י, ודלא כר"ת. ובאמת בב"י מרן הביא את שתי השיטות, ולא הכריע בהדיא כמאן ס"ל. ובשו"ע רק העתיק את לשון רבנו משה. ורבינו מנוח פירש את הרמב"ם ולשונו כשיטת רש"י ודעימיה.
♦
שיטת האחרונים
והמג"א (סק"א) כתב בהדיא בשם הב"ח שאם הכניס כלי מאכל לסוכה, לא נפסלה הסוכה בכך.איברא דמרן החיד"א כתב (ברכ"י אות ב'): ב. כגון קדרות וקערות וכו'. אין להביא הקדירה בסוכה ולערות התבשיל בקערה. מהר"ר שמואל. והסכימו עמו מהרש"ל ומהראנ"ח רבני איזמיר. מרכבת המשנה פ"ו דסוכה. ועמ"ש הרב מגן אברהם והרב אליה רבה. ע"כ. ומשמע שדעתו לאסור להביא את התבשיל לסוכה ולערות התם לצלחות. ועי' במחב"ר שהאריך הרחיב בדין זה, וגם הוא הסכים למסקנא לדברי המג"א שאין הסוכה נפסלת בהכנסת כלי האוכל התם. וכ"כ הביכורי יעקב.
והגאון הגר"ז כתב בשוה"ט: אבל כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של מים אינן צריכין להיות בסוכה שאף בכל השנה אין דברים אלו רגילים להיות עמו בבית דירתו אלא בית יש להם בלבדם: ע"כ. ומבואר שפסק כר"ת לקולא, גם כשאין 'צריך' להוציא, אך לא שחייב להוציא. וגם בטעם הדבר פירש דהוא משום תשבו כעין תדורו, ולא משום מאיסותא, ודלא כמור"ם.
והגאון ביכורי יעקב כתב כללא בזה: והכלל בזה, שכל מה שאינו רגיל להכניסו לחדר שהוא דר בו, גם לסוכה לא יכניס. אבל מה שמכניס לחדר דירתו כל השנה, גם לסוכה יכול להכניס משום תשבו כעין תדורו. ע"כ. ומבואר שלשיטתו כל מה שאדם רגיל להביא לשולחן מידי שבת, הה"נ דשרי להביאו לסוכה. והדברים ברורים.
איברא דהרב ערוך השולחן כתב להחמיר שלא להכניס קדרות לסוכה, וגם קערות כתב שיש להוציא מיד אחר סיום האכילה, משום דחייש לשני הפירושים לחומרא.
♦
דעת מרן הגרע"י
ומרן גאון עוזנו (חזו"ע קכז) כתב להחמיר בהא מילתא טובא וזה"ל: כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע וכו' אבל כלי אכילה כגון הקדרות והסירים חוץ לסוכה, כי אין דרך ארץ להביא הקדרה אצל השולחן לערות ממנה, ואם נהגו כן נשים עצלניותבטלה דעתן. ועכ"פ לא יעשו כן בסוכה. ע"כ.ובהערה הביא את שיטות הראשונים והאחרונים בהא מילתא וסיים: עכ"פ יש להזהר מאוד במאני מיכלא שלא להכניסם לסוכה, ואם הכניסם ימהר להוציאם עכ"ל.
♦
למעשה נראה שיש להקל בזה
ואחר המחילה הקידה וההשתחוויה למול מעכ"ת דמרן גאון עוזנו, נראה לענ"ד להקל בהא מילתא.הרי, לשיטת רש"י ודעימיה לא נאסרים הכלים אלא לאחר השימוש בהם, ולא ככלי הגשה. וכן עולה משיטת מור"ם. ואף שמרן לא ביאר זאת בשוה"ט, מ"מ הראב"ד פירש כן בדעת הרי"ף, ואם כן הוא, אפשר לומר שכ"ד הרמב"ם, שמרן צדיק עת'ק את לשונו.
ועוד, הרי שיטת ר"ת דאזלינן בתר דרך העולם. והרי ידוע שדרך רוב נשי דעלמא להגיש אל השולחן בסירים גדולים. והוא מעשים שבכל שבת, ולא מסתבר דבטלה דעתן. והרי כל הסיבה לאסור בשיטת ר"ת, משום שאין זו דרך. והא קמן הויא הדרך כן. ועוד, יש ראשונים שנקטו בשיטת ר"ת שאין צריך להכניס את הכלים לסוכה, אך לא שיש חובה להוציאם.
ועל כולנה שיטת המאירי, שכתב שבין לר"ת ובין לרש"י האיסור הוא דווקא שלא בעת הסעודה, אך בעת הסעודה משרא שארי, שזו הדרך.
ולכן להלכה ולמעשה נראה שאין לחוש בזה. אלא מותר להגיש אל הסוכה בכלי ההגשה כסירים וכד'. ויש להחמיר לכתחילה להוציא את הכלים לאחר שסיימו את המנה. אך אם אי אפשר, כגון שהסוכה למטה, ודירת האדם לעילא לעילא מן כל ברכתא, נראה שיש להקל בזה, ואין צריכים להוציא. שכן לדעת ר"ת אין להחמיר בזה, ולדעת רובא דרבוותא אין הסוכה נפסלת בהשהיית הכלים בסוכה. וכן פסקו בהערות איש מצליח בשם הגאון ר"מ הלוי זצ"ל, משום שאין הקדירות שלנו מאוסות כ"כ, וגם מרן צדיק עת'ק לשון הרמב"ם, ורבינו מנוח פירש את לשון הרמב"ם כשיטת רש"י. וציינו למרן הגרע"י שהחמיר, אך הסכימו להקל. ועי' משנ"ב (סק"ד-ה) ודו"ק.
ועל כן העיקר להקל בזה. ולכתחילה יש להחמיר כשיטת רש"י אחר ההגשה מן הקדירות והסירים, יחזירום לבית. אולם אם אי אפשר, שפיר סמכינן לכתחילה על שיטת התוספות והמאירי ורובא דרבוותא.
♦
גדרי קבע בסוכה
איתא במשנה (כה ע"א): אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ע"כ. ומבואר שאכילת קבע (ושתיית קבע) צריכים להיעשות בסוכה. ונשאלת השאלה מה גדר קבע בסוכה?
ובגמרא מבואר (כו ע"ב): אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? - אמר רב יוסף: תרתי או תלת ביעי. - אמר ליה אביי: והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי, והוה ליה סעודת קבע[8]! אלא אמר אביי: כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. ע"כ.
וכמה שאלות עולות מן הגמרא. האם מדובר גם על שיעור וגם על סוג האוכל, או שמא מדובר רק על שיעור. ועוד, השיעור גופיה אינו ברור, דכמה הוא כמה דטעים בר בי רב ועייל לכלה?
מן הגמרא ברור שמדובר על שיעור הקטן משיעור שתי ביצים. אולם לא נתבאר מה השיעור המינימאלי המחייב בסוכה.
♦
מן הסוגיא ביומא מבואר שפירות אינם חייבים בסוכה
וביומא איתא (עט ע"א-ב): מיתיבי: מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה, ותני עלה: לא מפני שהלכה כך, אלא שרצו להחמיר על עצמן. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו. (ע"ב) הא כביצה - בעי סוכה. ואי סלקא דעתך כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה, השתא שתי כותבות בלא גרעינן - לא הוו כביצה, כותבת הגסה וגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה? אמר רבי ירמיה: אין, שתי כותבות בלא גרעינתן - לא הוו כביצה, כותבת הגסה וגרעינתה - הוי יתירה מכביצה. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: תרי קבי דתמרי, חד קבא דקשיתא וסריח. רבא אמר: התם היינו טעמא משום דהוו ליה פירי, ופירי לא בעו סוכה. מיתיבי, אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים, ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה. אכילת עראי - אין, אכילת קבע - לא! - אימא: אכלנום כאכילת עראי חוץ לסוכה. איבעית אימא: אכלנום אכילת קבע, ואכלנו פת אכילת עראי בהדייהו חוץ לסוכה. לימא מסייע ליה: לפיכך אם השלים במיני תרגימא - יצא. ואי סלקא דעתך פירי בעו סוכה - ליתני פירות! - מאי מיני תרגימא - פירות. ואיבעית אימא: באתרא דלא שכיחי פירי. ע"כ.ומבואר שלשיטת רבא, פירי לא בעו סוכה. וכן מבואר מהסוגיא שכביצה פת בעיא סוכה.
♦
מדברי ראשונים רבים עולה ששיעור כביצה נחשב כאכילת עראי ואינו חייב בסוכה
כן איתא בסידור הרשב"ש מגרמייזא שכתב: ומותר לאדם לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, והיינו כביצה. ומותר נמי לאכול פירות הרבה חוץ לסוכה. ע"כ. וכ"כ הריצ"ג ששיעור חיוב בסוכה הוא דווקא יותר מכביצה, אך עד כביצה וכולל, פטור מן הסוכה. וכן עולה מדברי האו"ז (סי' ש). וכן עולה מדברי המכתם שכתב שהשיעור שלאכילת קבע הוא יותר מעט מכביצה אחת עכת"ד. וכ"כ הריא"ז שאפילו אכל פת כביצה, פטור מן הסוכה. וכ"כ הרא"ה שפת כביצה לא בעיא סוכה, והביא את דבריו האוהל מועד.♦
מדברי כמה ראשונים עולה ששיעור אכילת קבע הוא מכביצה ומעלה
מאידך דעת העיטור (סוכה ח"ה) היא שכביצה ומעלה חייב בסוכה (וגם הוא פטר פירות[9]). וכן עולה מדברי הרי"ד בפסקיו שמכביצה ומעלה חייב בסוכה. וכן עולה מדברי המאורות. וכן נראה מדברי הרב ישראל בספר מצוות זמניות.ורבינו הרמב"ם כתב (סוכה ו ו): אוכלין ושותין וישנין בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה אלא אם כן אכל אכילת עראי כביצה או פחות או יתר מעט, ע"כ. ומבואר משיטת הרמב"ם שאין מקפידים כל כך בשיעור, אלא כל שאכל בערך כביצה הרי זו אכילת עראי, וכל שאכל יתר על כן נחשב כאכילת קבע. ולא נתן לנו רבינו שיעור ברור. וכ"כ הרב צרור החיים.
♦
פסק מרן השו"ע
פסק מרן השו"ע: אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפת; ע"כ. ומבואר מדברי מרן שפסק כשיטת הראשונים שרק יותר מכביצה נחשב לשיעור קביעות החייב בסוכה. ובביאור הלכה כתב שאם אכל מעט יותר חשיב כקבע, וחייב בסוכה. וכן דעת המאמ"ר, שכתב שדעת רוב הגאונים היא ששיעור כביצה גופיה פטור מסוכה, וכדעת מרן השו"ע. ונראה שהמקל כדעת הראשונים הנ"ל ואוכל אפילו שיעור כביצה עצמו חוץ לסוכה יש לו על מה שיסמוך, אף שאוכל לחם. וכ"כ הגאון ערוך השולחן, שגם שיעור כביצה עצמו פטור מן הסוכה. אולם שיעור ב' ביצים ומעלה, לכו"ע חייב בסוכה מן הדין. ומבואר מדברי השו"ע שאין קביעות באכילת פירות וירקות חוץ לסוכה, ויכול לאכול אפילו הרבה.♦
האם ארוחת צהריים בלא לחם חייבת בסוכה?
והנה, כהיום הזה, נוהגים רבים לאכול ארוחת הצהריים, כי שם יאכלו לחם, ואין לחם אלא בשר, לאכול בסעודה זו מיני קטניות וירקות ועוף ובשר, אך ללא לחם. ויש לדון האם סעודה כעין זו חייבת בסוכה?
הנה, רבים מן הראשונים הכריעו כשיטת רבא בגמרא ביומא, דאין פירות חייבים בסוכה. ויש לדון מה דין קטניות ושאר דברים שאינם פירות. וכן יש לדון מה שיעורם?
הנה, הריא"ז כתב (פ"ב ה"ח): אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ואפילו אכל פת כביצה הרי זו אכילת עראי, כמבואר בקונטרס הראייות. אכילת קבע שהיא יותר מכביצה אינו אוכל אלא בסוכה, בד"א בפת או במיני תרוגימא שהן מיני קטנייות ומיני פרפריות, אבל פירות אע"פ שאוכלן אכילת קבע וכו' אוכלן חוץ לסוכה וכו' ע"כ. וכן בסידור רש"י (סי' רס"ג) איתא שבני אדם הקובעים עצמם לשתייה על היין, כמו בבתי מרזח, חייבים בשתייה זו בסוכה. ומבואר התם, דאינו מטעם שחייב אכילת פירות בדרך קבע בסוכה, דמפטר פטר פירי מסוכה. ומקורו טהור מדברי המחז"ו סי' שנט. ועי' בב"י ד"ה ושתיית יין. ועוד, ממאי דאיפליגא בגמרא ביומא גבי פירות אי פטירי אי חייבים, ואסקינן דפירי פטורים, משמע שפיר שתבשיל גמור חייב בסוכה. וכן עולה מדברי האורחות חיים (סי' לה) בשם הר"י מקורביל וז"ל: דוקא פירות אוכלים חוץ לסוכה, אבל דברים אחרים, כגון דייסא ובשר וגבינה וכיו"ב צריכים סוכה כדפי' בתוספות עכ"ל. וכן עולה מדברי המאירי: וא"כ מיני תרגימא הם מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצה וגבינה, ולמדנו על אלו ודומיהם שהם צריכים סוכה כל שיש בהם יתר מכביצה: ע"כ.
ועל צבא כל הנהו רבוותא רבינו הרמב"ם (פ"ו ה"ו): ומותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה, ע"כ. ומבואר דרק מינים אלו פטורים מן הסוכה, ושאר מיני מאכלים שקבע עליהם, מיחייב.
ויש להביא ראיה ברורה שאכילת קבע של תבשיל חייבת בסוכה, שכך איתא במשנה: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ע"כ. ומבואר שרק על טעימה דתבשיל היא חומרא בעלמא לאכלה בסוכה, אך לא באכילת קבע של תבשיל.
♦
שיטת הרא"ש
ורבינו הרא"ש (פ"ב סי' יג') כתב: מתני' אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה מעשה והביאו לפני ריב"ז לטעום את התבשיל ולרשב"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה וכו' גמ' וכמה אכילת עראי? אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה והיינו כביצה כדטעים בבת אחת מלא פיו ובית הבליעה מחזיק כביצה ודוקא פת, אבל פירי לא בעי סוכה וכו' ורבינו מאיר היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא דפירי בעי סוכה, ומיהו נראה דמוכח התם דאפילו אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע עצמו לאכילת פירות ואשמועינן דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת, אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר ושתיית יין עראי היא. וה"ר פרץ ז"ל כתב דוקא פירי לא בעי סוכה אבל בשר וגבינה ושאר דברים חוץ מפירי בעי סוכה, כדאמרי' בשמעתין אם השלים במיני תרגימא יצא ומיני תרגימא היינו בשר וכיוצא בו ומדמהניא בהו השלמה ש"מ בעי סוכה ודלא כרש"י שפי' דמיני תרגימא היינו פירי, דפירי לא בעי סוכה ולא מהניא בהו השלמה ע"כ. ובתוספתא פ' כיצד מברכין תניא הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני מזונות ומשמע דמיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת המינים ואפשר שהוא חשוב יותר מבשר וגבינה ואין ראיה ממיני תרגימא להצריך סוכה לבשר ולגבינה וגם אין דרך לקבוע סעודה עליהן וכו' ע"כ. ועי' בק"ן שכתב שבפירות (אליבא דמהר"ם) בעינן תרתי גם שיעור קביעות וגם דרך קביעות. משא"כ בלחם, דדי בשיעור.ומבואר שהרא"ש חייב בסוכה רק בפת ומיני מזונות כשקובע עליהם סעודה.
♦
פסק מרן השו"ע
ומרן השו"ע נקט כשיטת הרא"ש, וכתב בזה"ל: ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה. ע"כ. ומבואר שנקט כדברי הרא"ש, שרק פת או תבשיל מה' מינים חייב בסוכה. ולענ"ד נראה, שגם אורז בכלל, גם אליבא דהרא"ש. והוא משום ס"ס, ספק שמא אורז בכלל חמשת מיני דגן, וכהרא"ש, ואף אם תאמר שאינו, ספק שמא כדעת שאר הראשונים שרק פירות פטורים.איברא דמדברי הראשונים הנ"ל מבואר יוצא דלא רק תבשיל העשוי מה' מינים, אלא כל תבשיל שאדם קובע עליו סעודתו, חייב בסוכה. ועל כן, יש להחמיר בעניין זה לכתחילה, וכל שקובע סעודתו ביותר מכביצה על איזה דבר, יש לו לאכול בסוכה, וברוכי נמי מברכינן.
ובאמת אף שמעיקר הדין הנכון היה לברך על כל כניסה וכניסה, וכשיטת עמודי ההוראה והגאונים, מ"מ כיוון דאיתא בהלכות קצובות (עי' לקמן עמ' דעת הרב הלכות קצובות) כדעת ר"ת, דמברכינן רק על סעודה, אין לברך בלא אכילה. אולם בהגדרת אכילה יש להקל, ולא בעינן שיעור ד' ביצים, אלא כל שקובע סעודה בשיעור יותר מכביצה מברך. וכן מנהג אשכנז, וכזה ראוי לנהוג (שכן פסק הגינת ורדים והמאמ"ר כרמי[10]). והרב משה יפת הביא סמך למנהג זה מדברי הראש"ל, הרב שמ"ח גאגין, שכתב שכן הוא מנהג רבים מבני קרתא דשופריא לברך על פת הבאה בכיסנין כשיש בה עניין קביעות. והרי זה ממש כדברי המאמ"ר והגו"ר. והביא שם שכן דעת הגר"ש קורח זצ"ל.
ומדברי הרב תשובות והנהגות יוצא שקביעות סעודה היום שרגילים לאכול בצהריים קטניות ובשר ללא לחם, הרי לך סימנא שזוהי הקביעות, וכן עיקר.
דין ברכת הסוכה – חיובה הבסיסי
מקור הסוגיא
איתא בתלמודא דידן (סוכה מה ע"ב): אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה, וסוכה יום אחד. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים - כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים[11] - כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו. ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא - שבעה, לולב דרבנן - סגי ליה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה. אמר רב יוסף: נקוט דרבה בר בר חנה בידך, דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה. מתיבי: וכו' העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. וכיון שבירך יום ראשון - שוב אינו מברך. קשיא לולב אלולב, קשיא סוכה אסוכה! בשלמא לולב אלולב לא קשיא; כאן - בזמן שבית המקדש קיים, כאן - בזמן שאין בית המקדש קיים. אלא סוכה אסוכה קשיא! תנאי היא; דתניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד. אתמר, אביי אמר: הלכתא כרבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן. אמר רב מרי ברה דבת שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך. וכי איצטריך זימנא אחרינא - עייל לבית הכסא, ונפיק ומשי ידיה, ומנח תפילין ומברך. ואנן נמי כרבי עבדינן, ומברכין כל שבעה. אמר מר זוטרא: חזינא ליה לרב פפי, דכל אימת דמנח תפילין מברך. רבנן דבי רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי. ע"כ.ולכאורה יש לבאר לפי פשטות הסוגיא, דלמ"ד סוכה שבעה, ומברך עליה כל שבעה, היינו שמברך עליה מחדש בכל יום אע"פ שלא יצא מן הסוכה. וכן משמע מדברי רש"י (מו ע"א ד"ה כל): כל זמן שמניחן - ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום, וגבי סוכה נמי, אף על גב דלא מפסקי לילות מימים, וכחד יומא אריכא הוא - מברכין עליה בכל יום, דהוא דומיא דחולץ ומניח. ע"כ. ולא הצרכנו שיהיה הפסק בקיום המצווה, אלא כל יום מתחדש החיוב, אע"ג דכחד יומא אריכתא דמי.
ובזה דין סוכה שונה מתפילין, דבתפילין על כרחיה חולצם, כגון בשנתו, או בבית הכסא (או בלילה למא"ד לילה לאו זמן תפילין), וממילא החיוב מתחדש. אך בסוכה, שהגדרת החיוב בה הוא 'דירה', ואפשר שלא יצא כל שבעת הימים, א"כ כשנקטו האמוראים שמברך כל שבעה, היינו אפילו בדלא נפיק.
ואפשר לפרש, שחיוב הברכה הוא דווקא בדנפיק, דומיא דתפילין, שכשם שבתפילין מברך רק אי פסיק למצוותיה, הה"נ בסוכה רק אי נפיק, כדרכו שלאדם לצאת לתפילה או להביא איזה דבר, והסוכה בית היא, ולא בית אסורים. וכיוון שכך, החיוב לברך מתחדש בכל יום, היינו כשיצא מן הסוכה לברא וחזר, אז יש לו לברך. והגמרא נקטה 'שבעה' משום שאדם יוצא מסוכתו לכל הפחות פעם אחת, וקמ"ל שתהיה מציאות שאדם מברך לישב בסוכה לפחות ז' פעמים בחג הסוכות, מידי יום. והא קמ"ל דלא תימא לן דמשום דהויא מצווה נמשכת, ממילא הברכה שבירך בליל ראשון תופסת לכל הימים, אין הדבר כן, אלא אם יצא – נפסק תוקף הברכה, וכשחוזר לסוכתו חוזר ומברך. (בירושלמי הדעה היחידה המובאת היא שיטת התוספתא שמברך רק בליל ראשון)[12].
ומ"מ למסקנא נוקטת הגמרא, דהלכתא כרבי שמברכים על סוכה בכל יום, ואין הברכה שבירך ביום הראשון פוטרת את כל הימים, וכשיטת רבי, וכדעת רבא, ורבה בר בר חנא. וממילא בכל פעם שנכנס לסוכה יש לו לברך.
♦
יש לסייע מן התלמוד שחיוב הברכה אינו תלוי באכילה
והנה, היה אפשר לומר שחיוב הברכה מתחדש בכל יום, כיוון שבכל יום האדם אוכל, וממילא יש לו לברך בכל יום על סעודתו. אולם נראה בפשטות שזה אינו, שכן במשנה (סוכה פ"ב ה"ו) איתא: ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד ע"כ. ושמעינן מינה, דעכ"פ הרגילות היתה לאכול שתי סעודות ביום, וכמו שאנו רגילים היום. וגם חכמים דפליגי עליה, לא במציאות פליגי, אלא בכך שאין חיוב לאכול כך סעודות דווקא בסוכה. ואם איתא שחיוב הברכה המוזכר בגמרא (בדף מו) הוא מחמת האכילה, היה לגמרא לבאר ולומר שבכל שבעה מברך י"ד פעמים. ואף שיש לדחות, מ"מ הפשט הוא שאין הברכה תלויה באכילה[13].♦
שיטת הגאונים
ובאמת בדברי הגאונים מצאתי גם ראיתי בדיוק באופן זה, וכך כותב רב יהודאי גאון (הלכות פסוקות ששון עמ' כט-ל): וכל אימת דעייל איניש לסוכה צריך לברוכי, ואפילו עייל ונפיק לגוה עשר זמנים ביומא צריך לברוכי אקבו"ץ לישב בסוכה, מנ"ל? מתפילין, כל זמן שמניחן צריך לברך עליהן דברי רבי וכו' אמר רב מארי ברה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא כל אימת דמתנח מבריך ע"כ. ומבואר שהוא נקט כמסקנת הגמרא שיש לברך על הסוכה בכל פעם, וכשיטת רבי, וכמו מה דהדר ביה רבא משמעתיה. וכ"כ בה"ג (סי' יד עמ' קצב).וכ"כ גאוננו רס"ג (בסידורו עמ' רלד): וכל פעם שנכנסים אליה מברכים וכו' ואפילו אם נכנסים ויוצאים נ' פעמים בכל יום, כמו הציצית, אפילו אם מתעטפים בטלית חמישים פעם בכל יום צריך לברך עכ"ל.
ובשערי תשובה סי' שטו איתא: וששאלתם לברך לישב בסוכה אף על פי שמשנכנס לה צריך לברך כיון שאין לה קביעה אלא בישיבה בסעודה ויש קידוש וכוס וסעו' לפניו סודרן על הכוס ע"כ. וכוונתו פשוטה לפניה, כשיטת הגאונים דלעיל, שיש לברך מעיקר הדין בעת הכניסה. אולם כיוון שבעת הקידוש, יש קידוש לפניו וסעודה וקביעות גדולה, יש לו להתעכב עם הברכה בשביל הקידוש והקביעות הגדולה. אולם אה"נ היכא דליכא קידוש, הוא שר המסכי'ם לדברי שאר רבותינו הגאונים דלעיל.
וכ"כ רבנו שמואל בר חפני גאון סורא (שערי ברכות עמ' 8): האופן השלישי, כשיהיה בין ברכה לברכה יציאה וביאה, שיצא מן הסוכה ואחר כך יבוא אליה, שאפילו יצא ובא כמה פעמים צריך לברך על כל פעם ופעם, וכו', למדנו מן השמועות הללו שכל זמן שהוא נכנס לסוכה, ואפילו כמה פעמים וכו' חייב לברך אפילו מאה פעמים ע"כ. וכן הביא ריצ"ג (שערי שמחה עמ' קיט) בשם רבנו האי גאון פומבדיתא: ואמר רבינו האיי הנכנס לסכת חבירו לבקרו מנהג ידוע שמברך כל זמן שהוא נכנס לשם בין תחת סוכה של עצמו בין תחת סוכה של חבירו בין סועד בין שאינו סועד. ע"כ.
נמצאת למד שדעת כל הגאונים, משתי ישיבות, דדבר פשוט הוא שמברך על הסוכה בעת הכניסה, ולא תלו זאת באכילה כלל. ואפילו אינו סועד כלל ברוכי נמי מברך.
♦
דעת הרב הלכות קצובות
איברא דבהלכות קצובות[14] חזיתי שכתב (ריש הל' סוכה): העושה סוכה כשיתחיל לעשות צריך לברך שהחיינו וכשנכנס בה בכל סעודה וסעודה צריך לברך בין ביום ובין בערב אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה. ע"כ. והובא במחזור ויטרי סי' שס. ומבואר שנקט כשיטת התוספתא שבעת עשיית הסוכה מברכים שהחיינו (ולא בעת הקידוש וכמנהג רב כהנא), וגם כתב שבכל סעודה וסעודה שנכנס בה, מברך לישב בסוכה. ומשמע בפשטות שהברכה היא רק בעת הסעודה, ואף שהיה אפשר לדחוק שכוונתו כדעת הגאון דלעיל, שכשיש סעודה עליה הוא מברך, אך בלא סעודה ג"כ מברך. אין זה במשמעות דבריו.ועי' בדברי הרב מרדכי מרגליות שהפליא להוכיח שמקור ספר ה"ק הוא מאיטליה, ועליו כתב רב האי גאון בתשובה (המובאת באור זרוע סי' תלב) 'ולאו סמכינן עליה'.
♦
סברת שיטת בה"ק
ונראה שיש להסבר את שיטת בה"ק באופן הבא, באמת שיטת הגאונים לברך בכל פעם שנכנס לסוכה. ואפשר דהא קשיא ליה, הלא לפי פשטות הירושלמי יש לברך רק פעם אחת. ופעם זו בודאי נסמכת על הסעודה שסועדים בליל יו"ט הראשון (וכמו שגם הסכים הגאון בשערי תשובה), ונקט בה"ק דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ואף שמברכים בכל פעם, דיינו לברך בכל סעודה, ולא בכל כניסה וכניסה. וכך שמר גם על העיקרון של הירושלמי, מחד, ומאידך על פסיקת ההלכה הבבלית שמברכים בכל יום.ועוד יש להסביר ע"פ מאי דאיתא בפסיקתא זוטרתא (שחיבר רבי טוביהו ב"ר אלעזר איש יוון): מכאן אמרו ארבע עשר סעודות צריך אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וצריך לברך לישב בסוכה בכל פעם ופעם. ע"כ. ואף שאפשר שהלכות קצובות הוא לו למקור, אפשר גם לומר ששיטתם אחת היא ונשאבת מאותו מקור קדום, דס"ל להלכה כדעת רבי אליעזר, שחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכות בסוכה[15], וממילא כיוון שהיא הגדרת הקביעות בסוכה, ברור הדבר שקבעו את חיוב הברכה על הסעודות.
ואם כנים אנו בזה, יוצא ברור בס"ד דלדידן דקיימא לן כבבלי, אין סיבה לתלות את חיוב הברכה בסעודות, אלא לעולם חיוב הברכה הוא בכניסה, וכשיטת כל הגאונים.
♦
סיכום שיטת הגאונים
נמצאנו למדים כי דעת רוב הגאונים, וכך הפסיקה המקובלת בבבל היתה, לברך בכל פעם שנכנסים לסוכה. ואף שבהלכות קצובות מבואר שמברכים רק על הסעודה, נראה שנתכוון לפסוק בזה ע"פ מסורת אר"י.♦
שיטות הראשונים
ובאמת שיטת רובא דרבוותא בהא מילתא, כדעת פשטות הבבלי וכפסק הגאונים.כתב גאוננו הרי"ף: ואסיקנא דכל שעה שנכנס לישב בה מברך לישב בסוכה דגמרינן לה מתפילין דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וקי"ל כותיה דהא רבא כל אימת דמנח להו מברך ורבי מרי נמי אמר דכל אימת דמנח להו מברך עלייהו וכן הלכה: ע"כ. וכ"כ הרא"ש (סוכה פ"ד אות ג'): ואסיקנא דכל שעה שנכנס לישב בה דמברך ואף על פי שבירך ביום טוב ראשון חוזר ומברך ביום טוב שני דגמרינן מתפילין דתניא תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהם דברי ר' וקי"ל כוותיה דאמר רבא כ"ז דמנח להו מברך ורב מרי נמי אמר כ"ז דמנח להו מברך וכן הלכה: ע"כ. ובמה שביאר את שיטת ר"ת עי' לקמן בס"ד. וכן הוא במחזור ויטרי (סי' שנח). וכ"כ רי"צ ן' גיאת (עמ' קיט): והלכתא סוכה ואחר כך זמן דחיובא דיומא עדיף. והנכנס לישב בה כל שבעת הימים אפילו מאה פעמים ביום מברך על כל פעם ופעם והם הכי נמי הנכנס לסכת חבירו. וכ"כ הרי"ד: פי' הרי התפילין אין בהן הפסקה בכל היום, ואפי' הכי קאמ' דבכל שעה שמניחן מברך עליהן, ולא אמרי' ליפוק בברכה שבירך עליהן שחרית, והוא הדין בסוכה, אף על גב דלא מפסקי לילות מימים וכולהו חדא מצוה נינהו לא נפיק בברכה דחד יומא, ודלא כשמואל דאמ' כיון דלא מפסקי לילות מימים נפקו כולהו בברכה אחת, והילכך בסוכה נמי כל זמן שיוצא ונכנס מברך אפי' כמה פעמים ביום, והאי דקאמ' ר' יוחנ' כל שבעה הכי קאמ' כל שבעה נהגא בהו ברכה, ולאפוקי מדשמואל דאמ' יום אחד, ומיהו בכל שעה שיוצא ונכנס מברך כתפילין. איתמר אביי אמ' הלכ' כר' ורבא אמ' הל' כרבנן, אמ' רב מרי ברה דבת שמואל חזינ' ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא קאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילי ומברך, ע"כ. והיא שיטת נכדו הריא"ז: וכן בכל שעה שנכנס לישב בה כל שבעת ימי החג מברך לישב בסוכה, כדרך שמברך על התפילין כל שעה שמניחן אפילו כמה פעמים ביום. ע"כ. וכ"כ הרב שיבולי הלקט (סי' קמו): ואין מברכין זמן אלא פעם אחת אבל לישב בסוכה מברכינן כל שבעה ואפי' נכנס בה כמה פעמים ביום לאכילה או לשינה ולשינון ואפי' לטיול צריך לברך על כל פעם ופעם ע"כ. וכ"כ ספר הנייר: וכל זמן דעייל איניש לסוכה צריך לברוכי לישב בסוכה, ואפי' עייל עשר זימנין ביומא למיכל או לישן צריך לברך. (ובהגהה שם: ור"ת פירש כי ברכה דאכילה פוטרת שינה וטיול.)
וכ"כ המאירי: כל זמן שנכנס לישב בה אפי' ביום אחד מברך כענין האמור בתפילין שכל זמן שמניחן מברך עליהן ר"ל שאם הניחן שחרית ובירך וחלצן וחזר והניחן מברך עליהן וכן כל היום וסוכה כל שבעה הרי היא כתפילין ליום אחד. ויש מפריזין על מדותיהם לומר שאפי' לא יצא אלא להביא לחם או יין או פירות כשחוזר ונכנס מברך כדרך תפילין, שאפי' חלץ ליכנס לבית הכסא שדעתו להניחם מיד כשחוזר ומניחם חוזר ומברך וכן בציצית. ואין הדברים נראין שאין יציאה זו חשובה הפסק ואין זה אלא כטול ברוך שמאחר שהוא צורך המוציא אינו חוזר ומברך ודוגמתו בתפלין משמושו בהם בכל שעה על הדרך שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ואפי' מצאם שמתחילים להשמט והולמן בעצמו שלא ישמטו אינו צריך לברך שאין הלכה כדברי האומר כל אימת דממשמשי מברכי הא כל שיצא לעסקיו או לאיזה ענין חוזר ומברך ע"כ.
וכעין שיטה זו מבואר בדברי הראבי"ה (סי' תרמד): וכל אימת דנפיק מסוכתו והדר עייל לגווה הדר מברך לישב בסוכה, דכי פרכינן מסוכה אסוכה בפרק לולב וערבה אוקימנא להו כתנאי רבי ורבנן דפליגי בענין תפילין, וקיימא לן כרבי דאמר כל זמן שמניחן מברך, ואמר מר זוטרא חזינא ליה לרב פפא דכל אימת דמנח תפילין הוה מברך רבנן דבי רב אשי כל אימתי דממשמשי בהו מברכי עלייהו. וכן פסקו כל הגאונים. ונראה לי שאם יצא על מנת לחזור מיד, וכן [אם לא הסיח] דעתו שאין צריך לחזור ולברך. ע"כ.
וכ"כ בעל הפרדס תלמיד הרשב"א: והעושה סוכה לעצמו אומר שהחיינו. נכנס לישב בה אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לישב בסוכה. ואסיקנא דכל שעה שנכנס לשם מברך, כדין תפלין דכל שעה שמניחן מברך עליהם, וכן הילכתא: כתב רבינו האיי גאון ז"ל הנכנס לסוכת חבירו לבקרו, מנהג ידוע שהוא מברך לשם בין סעד בין לא סעד (אינו מנהג). והכי פסק הרב אלפסי גאון ז"ל. וכ"כ המאורות. והביא האורחות חיים (אות טל) שכ"ד הרא"ה והר"ש שקלי. וכן הוא באורה לרש"י סי' צו. וכן עולה מדברי הראב"ן (קובץ שיטות קמאי עמ' תשפ"ה).
ורבו של הרמב"ן, רבי יהודה בר יקר, כתב: שכל זמן שלא שהה שם, או שהה שם ולא עשה עדיין מה שהוא רוצה לעשות, כגון לישון או לאכול או לקרוא בתורה, הוי שפיר קודם לעשייתן ויכול לברך קודם שישהה ויתעכב, שהישיבה שיושב שם אינה אלא הכנה על מה שרוצה לעשות שם. אבל אם נכנס שם לנוח בלבד בסוכה, ולישיבה בלבד, מיד שישב חייב שיברך קודם שישהא ויתעכב, כי בסוכות תשבו ר"ל תתעכבו כדרך שעושה אדם בדירת ביתו שנכנס שם להתעכב ולשהות. ע"כ.
ועל צבאם רבינו הרמב"ם, שכתב (פ"ו הי"ב): כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, ע"כ. ועי' במ"מ שכתב שאף שכן הדין, מ"מ נהגו שלא לברך אלא בשעת סעודה.
נמצאנו למדים שדעת רוב הראשונים כשיטת הגאונים, ושיטה אחת להם.
♦
אין לומר ששיעור הקביעות בשאר מיני גדול יותר מאשר שיעור הקביעות בפת
שמעתי באומרים לי, כי יש לחלק בין שיעור קביעות דפת, לבין שיעור קביעות דשאר מילי. דשיעור קביעות דפת הוא בכביצה, אך שיעור קביעות דשאר מילי (כגון אורז ופהב"כ) הוא גדול יותר.ולענ"ד הדברים הללו נסתרים מתוך דברי הריא"ז (סוכה פ"ב ה"ג אות ח'): אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ואפילו אכל פת כביצה הרי זו אכילת עראי, כמבואר בקונטרס הראיות. אכילת קבע שהיא יותר מכביצה אינו אוכל אלא בסוכה, בד"א? בפת או במיני תרוגימא שהן מיני קטנייות ומיני פרפריות, אבל פירו' אף על פי שאוכלן אכילת קבע ואף על פי שאוכל עמהם פת אכילת עראי, אוכלן חוץ לסוכה, ע"כ. ומבואר שגם שאר מילי שיעורם בכביצה, והבא לחלק בין מינים אלו לפת הבאה בכיסנין, עליו להביא ראיה. וכן עולה מדברי הר"פ בהגהותיו לסמ"ק, שאחר שכתב הסמ"ק את השיעור שהוא כביצה, כתב הר"ף: דוקא פירות אבל דברי' אחרי' כגון דייס' ובשר וכיוצא בהן בעו סוכ' כדפירשו התוס' גבי אם השלים במיני תרגימא. ע"כ. ומבואר דלא פליג אשיעורא, אלא דלכו"ע השיעור הוא בכביצה.
וכ"כ בפירוש רבינו המאירי (סוכה כו ע"ב): ומאחר שפסקנו פירי לא בעי סוכה למדת שמיני תרגימא אינן פירות שבודאי צריך הוא להשלים בדבר הצריך סוכה וא"כ מיני תרגימא הם מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצה וגבינה ולמדנו על אלו ודומיהם שהם צריכים סוכה כל שיש בהם יתר מכביצה: ע"כ.
וגם הרא"ש, שהוא מקור הדין של מרן השו"ע לחייב רק במיני מזונות וכד', לא כתב אלא (פ"ב סי' י"ג) שיעור כביצה. ומה שכתב לבתר הכי לשון סעודה, ליכא למידק מינה, שכן שפיר יש לומר שכוונתו היא סעודה דסוכה, כלומר מכביצה ומעלה.
ומבואר מדברי הנהו רבוותא, דשיעור קביעות בכל מילי הוא שיעור כביצה.
וגם אין לומר ששיעור המחייב בסוכה, הוא דווקא שיעור 'סעודה', וכביצה ועוד לא מקרי סעודה לעולם. שכן האורחות חיים כתב (הל' סוכה אות לה) בזה"ל: אוכלין ושותין וישנין בסכה כל שבעה בין ביום בין בלילה. ואסור לאכול סעודה חוץ לסכה כל שבעה אלא אכילת עראי כביצה או יתר מעט וכו' וכתב הר"י מקורביל ז"ל דוקא פירות אוכלים חוץ לסכה, אבל דברים אחרים כגון דייסא ובשר וגבינה וכיוצא בהם צריכים סוכה כדפי' בתוספות השלים במיני תרגימא יצא והרוצה להחמיר על עצמו בפירות יחמיר: ע"כ. ומבואר מדברי האורחות חיים הללו, ששיעור המחייב סוכה, שהוא מעט יותר מכביצה ועוד, מקרי סעודה, וכ"כ בכלבו (סי' עא). וכן מבואר בריטב"א (סוכה כז ע"א ד"ה הא) ששיעור קבע הוא כביצה.
וכן מפורש בדברי הרי"ד, שכתב: אוכלין אכילת עריי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עריי? אמ' רב יוסף תרתי תלת ביעי, אמ' ליה אביי והא זמנין סגיאין דסגי ליה בהכי והויא לה סעודת קבע, אלא אמ' אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. פי' שהוא קרוב לביצה אחת. ע"כ. כלומר, שתרתי ותלת ביעי חשיבי סעודת קבע, ובהכי בודאי לא קא אמרינן שזה השיעור המינימאלי המחייב בסוכה, אלא בעינן בשיעור קטן ממנו, שאינו נחשב כסעודת קבע, והוא החייב בסוכה. והרי"ד לא חילק בין פת לשאר מילי.
♦
מקור שיטת הראשונים הסוברים שאין מברכים אלא בשעת סעודה
ומקור דברי ר"ת הנה הינם בתוספות ברכות (תוס' ר' שירליאון יא ע"א): וכבר שאלתי מרבינו תם מנוחתו כבוד על ברכת הסוכה, אם צריך לברך כשנכנס לישן בה, כי הייתי מחשב כי אין צריך לברך כי שמא לא יוכל לישן בה וכו' והשיבני כל על כל מצות סוכה שקיים מסעודה אחת ועד סעודה אחרת כגון שינה וטיול ושינון, ברכת לישב בסוכה שבירך בסעודתו פוטרתו מלברך עליהם ע"כ. ומלשון זו אפשר לפרש שאין מברכים אלא בסעודה. אולם שפיר אפשר לפרשה באופן אחר, שכיוון שבירך על הסעודה, שהיא ברכה שיש בה קביעות גדולה, ממילא היא פוטרת את מה שעושה לאחר מכן, אפילו אם יצא מן הסוכה[16]. אולם אין כוונת ר"ת בהכרח לומר שאין מברכים אלא על סעודה. אלא כוונתו היא שאם בירך על הסעודה, הרי שברכה זו פוטרת גם דברים אחרים. אך אם בירך על הלימוד וכד', ממילא אין הברכה הזו פוטרת. וא"כ, כיוון שהאדם אוכל ארוחת ערב והולך לישון (ואינו הולך לטייל ולסובב ברחובות כל הליל), אלא מיד הולך לישון, ממילא ברור שהברכה על ארוחת הערב פוטרת את ברכת השינה בסוכה (אף שחיובה גדול יותר). זהו עניין דברי ר"ת.איברא שבתוספות שלפנינו הועתק בלשון זו: וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. ע"כ. וקרוב אל לבי לומר שלשון זו שיבשה רבנן קמאי, דסברי שאין הברכה בסוכה מסתמכת אלא על הסעודה, ואין זו כוונת ר"ת כלל. וגם רבינו יונה כתב בשם ר"ת: ועל כן עשו עיקר ממנה לחייבו שיברך בשעת אכילה כדי שיפטור השינה והטיול וכל מה שמשתמש בה עד אכילה אחרת הכא נמי בברכה שבירך בבקר נפטר עד יום אחר: ע"כ. אולם בהגלות ניגלות דברי ר"י ששאל את ר"ת גופיה, המובאים בתוס' ר"י שירליאון, נראה דרבינו יונה פרושי קא מפרש לדברי ר"ת. אך ר"ת גופיה לא ציווה ולא עלתה על לבו למימר הכי.
והפרדס תלמיד הרשב"א, אחר שהביא שיטת הגאונים והרי"ף כתב: אבל ראיתי מי שהעיד, שראו לרבינו תם ז"ל, שלא היה מברך בכל שעה שהיה נכנס בסוכה, אלא בשעת סעודה בלבד[17]. וכ"כ הרשב"א ז"ל בפ"ק דברכות וכ"כ בעל העיטור ז"ל. ונשאל הרב ר' אשר מטוליטולה[18] ז"ל מרבינו תם[19] שתמה ז"ל דלמה אין מברכין לישן בסוכה כמו שמברכין לישב בסוכה, דיש חיוב גדול בשינה בסוכה יותר מבאכילה. פירוש, דהא אמרינן בסוכה, דיכול אדם לאכול אכילת ארעי חוץ לסוכה ואינו יכול לישן חוץ לסוכה אפילו שינת ארעי. והשיב ז"ל, דברכת לישב בסוכה פוטרת הכל, שינה וטיול ונדנוד שבין סעודה לסעודה[20]. עוד יש לי לומר דשמא לא יישן והוי ברכה לבטלה, שהרי אין בידו לישן, ומשום הכי אינו מברך אלא לישב בסוכה. וא"ת יברך בשעה שמתחיל להתנמנם. תירצו המפרשים ז"ל דההיא שעתא אולי אין ידיו נקיות שהידים עסקניות הם. ואני שמעתי תירוץ נכון למה אין מברכין לישן, לפי שבברכת לישב נכלל בה כל דבר בין עמידה בין שינה בין אכילה, כדכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור. וזהו נכון. וכדומה לי שלזה כיון ר"ת ז"ל לעיל: ע"כ. כלומר שבעל הפרדס פירש את שיטת ר"ת באופן אחר ממה שהבינוהו הראשונים, ואין כוונת ר"ת לכך שיש לברך על הסעודה, אלא שבברכת לישב בסוכה, נכללים כל הדברים הנעשים בסוכה. אך בודאי שאין כוונתו שמברכים רק על אכילה. וגם באופן שהביא את דבריו לעיל מינה לא תלה את ברכת לישב בסעודה, דכך כתב: דברכת לישב בסוכה פוטרת הכל, שינה וטיול ונדנוד שבין סעודה לסעודה ע"כ. אך לא בא לומר כלל, שבלא סעודה אין מברכים. ושיטתו היא כשיטת הט"ז (בסי' תרלט)
וגם דברי הרא"ש גופיה שהביא את שיטת ר"ת יש לפרש באופן הזה, דכך כתב הרא"ש: ורבינו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פטרתן. ע"כ. כלומר, שהאכילה היא חשובה והיא פוטרת שאר הדברים הנעשים בסוכה.
וכשיטת ר"ת הידועה כן עולה מדברי העיטור בשם ר"ת, ודחה את דברי רה"ג. וכן מבואר בכלבו (ע"א): והר"ם נהג לעולם לברך לישב בסוכה קודם ברכת המוציא ואפילו בחול המועד כדאיתא במסכת סוכה, נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה כלומר מיד שנכנס בה כדי לאכול יש לו לברך לישב בסוכה וכן נהגו בגלילות קטלוני"א, אבל הנכנס לישן אין לו לברך לפי שאין קבע לשינה שפעמים אדם סבור לישן ואינו ישן. ע"כ.
ובאורחות חיים כתב (הל' סוכה אות טל): כל זמן שיכנס אדם לישב בסוכה כל ז' מברך והר' שמואל שקלי ז"ל היה מנהגו לברך אף כשהיה נכנס בה לקרות או לשנות, וכן דעת הר' אהרן הלוי ז"ל שכל שעה שנכנס בה מברך. והר"י מקור' ז"ל כתב שכל זמן שנכנס בה לאכול מברך ואותה ברכה פוטרת שינה וטיול אבל הנכנס לישן אין צריך לברך לפי שאין קבע לשינה שפעמים אדם צריך לישן ולא יישן וכן דעת ר"ת ז"ל והריא"ג בשם ר' האיי ז"ל כתב הנכנס לסוכת חברו לבקרו מנהג ידוע הוא לברך שם בין סעד בין לא סעד ועכשיו אין כן המנהג והגאוני' ז"ל כתבו המבקר את חברו בסוכתו מברך ובלבד שיטייל בה או יגרוס או יישן אבל נכנס ויוצא שם בלבד לא יברך. ע"כ. ומבואר שגם הוא ראה שדעת הקדמונים לברך בכל גווני, אלא שהמנהג נתפשט על פי מה שהבינו בר"ת[21].
♦
סברות שיטות הראשונים
ואחר העיון, עם ידידי ר' אורי פרסי נר"ו, עלה כך בס"ד. נחלקו רבותינו הראשונים בחיוב ברכת לישב בסוכה. לדעת הרמב"ם, רס"ג ורובא דרבוותא אין קשר בין ברכת לישב בסוכה, לחיוב השהיה בסוכה. כלומר, לשיטתם מברכים על שהיה כל דהוא או על טיול וישיבה, בלא קשר לאכילה או לשתיה המחייבת בסוכה.מאידך, לשיטת ר"ת ודעימיה, יוצא שמברכים רק על דבר שמחייב בסוכה. אם אכילה אכילה, ואם שתיה שתיה. כלומר, לשיטתם אין מברכים על שהיה כל דהוא, אלא רק על חיוב סוכה. וכבר כתבתי לעיל, דאפשר שמקור שיטתם נובע משיטת בני ארץ ישראל והירושלמי.
ואפשר לבאר זאת. דיש לנו שני סוגי ברכות בברכות המצות - יש מצוות שאין האדם מחוייב לרדוף אחריהן עד שיעשן, והברכה על מצוות אלו נובעת מכך שהוא רוצה עתה להיכנס בחיוב המצווה, וכעין ברכת הציצית, שאין האדם מחוייב ללבוש בגד של ד' כנפות, ואעפ"כ כשבא לקיים את המצווה מברך. ויש ברכות שמתחייב בהן האדם רק כשנכנס לחיוב, כמו ברכת המזון, שרק לאחר שאכל כשיעור מתחייב בברכה.
ובברכת הסוכה יש מקום להסתפק, דאפשר לבארה כברכת ציצית, וכמו שכתב רס"ג. ואפשר לבארה כברכת המזון, וכשיטת ר"ת. ודפח"ח.
♦
התפשטות שיטת ר"ת בספרד
האורחות חיים (אות טל) כתב שנוהגים בקטלוניא לברך רק על סעודה. וקרוב בעיני לומר שנתפשט מנהג זה מרבנן ותלמידיהון דאזלי למילף אורייתא בישיבות צרפת. ומהם רבינו יונה (שהביא את דברי ר"ת בביאורו לרי"ף). וכן הרשב"א. תדע שמנהג זה, לא היה מנהג פשוט בצרפת ובאשכנז, וכמו שהראיתי לעיל.♦
סברת המנהג
יש מקום בראש לומר עוד סברא למנהג הידוע לברך דווקא על מילי דאכילה. והיא, שהיה קשה בעיני קדמונינו לברך אפילו על ביאה ריקנית לסוכה, וכשם שמבואר בדברי המאירי שיציאה כל דהוא אינה מחייבת בברכה נוספת על הסוכה, הה"נ שכניסה כל דהוא אינה מחייבת בברכה, וזו היא שיבה זו היא ביאה. וכשם שרבינו משה הצריך "לשבת" דווקא בכדי לבטא את השהיה בסוכה, ובעי שתהיה הברכה עובר לעשייתן. הכי נמי, רבותינו ראו את אותו עיקרון בשיטת ר"ת, שברכה על אכילה בעצם מבטאת את הקביעות.ואפשר לומר שכיוון שדחו רבותינו את דברי הרמב"ם שהצריך ישיבה לעיכובא, ממילא נכנסה לוואקום זה, שיטת ר"ת. כלומר החליפו קדמונינו קביעות דישיבה בקביעות דאכילה.
♦
מנהג תימן
איברא דמנהג תימן הקדמון הוא לברך בכניסה כל דהוא, כדעת הרמב"ם וכשיטת רוב הראשונים. וכן נוהגים כל הבאלדים וחלק מהשאמי. וחלק מן השאמי נוהגים כמנהג אשכנז לברך לישב בסוכה מכביצה ומעלה. וראיתי במאמרו הבהיר של הרב משה יפת (פורסם בירחון האוצר לג) שהביא עדות בשם מרן הגרע"י שכשהיו באים אל סוכתו מרבני ק"ק תימן, והיו מברכים ברכת לישב בסוכה, היה מרן עונה אחריהם אמן. והרי לך סימנא שאין שיטה זו דחויה בעיניו, ודלא כמו ברכת ההלל בר"ח או ברכת נשים על מ"ע שהז"ג. ועי' במאמר הנזכר, שלהעיר יצא על דברי השתילי זיתים בעניין זה, שנמשך אחר הלבוש.♦
שיטת מרן השו"ע והאחרונים
ומרן ומור"ם תרווייהו אסכימו לשיטת ר"ת וז"ל: נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה ע"כ. וכתב מור"ם: והכי נהוג ע"כ.אולם יש להסביר שגם לדעת מרן, אין הכוונה אכילה וסעודה דקביעות סעודה דכמה ביצים. אלא כוונתו פשוטה לפניה כמ"ש בריש הסימן, שכל שאוכל פת, או מיני מזונות או תבשיל מה' מינים משיעור כביצה מעלה עליו הוא מברך. וכ"כ הגו"ר והמאמ"ר כרמי, ודבריהם פשוטים. וכ"ן הרב ערוך השולחן.
אולם הגר"א על אתר, כתב להסכים עם שיטת הגאונים, וכתב וז"ל: ודעת הרי"ף והרמב"ם עיקר. ע"כ. ואילו היה רואה ששיטתם היא שיטת רוב ככל הראשונים, היה שמח ושש לקראתם כמוצא שלל רב.
והט"ז בסוה"ס כתב שמי שמתענה בסוכות, יש לו לברך על כל כניסה וכניסה כדין התלמוד, והביאו המשנ"ב (סקמ"ח). ועי' מאמ"ר כרמי (סק"ח).
♦
הנלע"ד להלכה
ולמעשה, נראה לענ"ד שמעיקר הדין הנכון היה לנהוג כדין התלמוד[22] דעת הגאונים ורוב הראשונים לברך על כל כניסה וכניסה[23], שכך היא מסקנת הגמרא. וכן הכריע הגר"א, וכ"ד המאר"י קאפח והמהרי"ץ וכן הוא מנהג תימן. אולם, כיוון שמנהג רוב עם ישראל, אשכנזים וספרדים, לקבוע הברכה דווקא על אכילה, וכ"פ מרן השו"ע, נראה שקשה לחלוק על המנהג בכדי.אולם, כיוון שעכ"פ דעת רובא דרבוותא לברך על כל כניסה וכניסה, נראה שיש לנהוג כדברי המאמ"ר כרמי, שיש לברך על אכילה, אבל בכל אכילה שהיא. כלומר, כל עוד אוכל אכילת קבע בכביצה ועוד, יש לו לברך[24].
ובאמת, כמ"ש לעיל בדעת מרן השו"ע שבודאי על פהב"כ או על בשר ודגים, או על כוסכוס ואורז, יש לברך כל שאוכל יותר מכביצה. וכן ראיתי בגיליון האוצר (לג) במאמר הרב משה יפת (הובא לעיל) שכ"ד הגר"ש קורח. והביא לכך הרב הכותב סימוכין דקשוט. וכן הכריע פאר המעיינים הגר"ע מולקנדוב במאמרו הבהיר בירחון האוצר (כ'), ואף לעניין ברכה הכריע כן.
ובסעודה שאין האדם רגיל לאכול לחם, כמו ארוחת צהריים וכד', יש לצרף את שיטת הט"ז שכל שהוא מתענה מברך לישב בסוכה על כניסה כל שהיא. ומה לי מתענה גמור, ומה לי מתענה בארוחת צהריים מלחם. וכ"כ המשנ"ב. וכיוון שהיא דעת רוב הראשונים, ודעת חלק מהראשונים יש חיוב לאכול בסוכה כל המאכלים הקבועים (חוץ מפירות), נראה, שכל שאוכל סעודה קבועה, אף שרגיל לאכול אותה בלא לחם, יש לו לברך עליה ברכת לישב בסוכה. וכן נראה למסקנה. וה' יתברך יאיר עינינו במאור תורתו הקדושה.
♦ ♦ ♦