"והא דאמר רב חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה, אליבא דהאי תנא דהך ברייתא דבעי מצוה וטירדא אמרה, כדקאמר משום דבעו למחדי, כלומר שהמצוה שבידם קודם שיבוא עליהם מצות סוכה, דהא אין כונסין במועד, שמצוה מדבריהם לשמח חתן וכלה.
ואף על גב דסוכה מן התורה, ומשום מצוה דרבנן מבטלינן מצוה דאורייתא, שב ואל תעשה שאני, כדאיתא בהאשה רבה".
ומבוארים בדבריו הקצרים כאן מספר חידושים, ונבוא לדון בהם.
♦
א.
רבינו נוקט שהמצוה לשמח חתן וכלה היא מצוה מדרבנן. ובאמרי בינה (או"ח סי' יג אות ג) ציין לדברי הרמב"ם הל' אבל תחילת פי"ד, שכל חיובי חסד מדרבנן כלולים במצוה דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך".
והנה גם רבינו יכול לסבור בזה כרמב"ם, וכמסתבר שהכל כלול ב"ואהבת לרעך כמוך", אלא שסוף סוף מפני שחז"ל תיקנו אופן זה, לכן דיני המצוה הם כדינים דרבנן. והיינו כעין כל המצוות והאיסורים מדרבנן, שלרמב"ם תחילת הל' ממרים הם כלולים ב"לא תסור", ומ"מ בדינים למעשה, מה שמדרבנן אינו בתוקף דאורייתא.
ובערוך לנר כאן יישב באופן אחר: "... וגם מהא דאמרינן לקמן (עמ' ב') דשושבינים וכל בני החופה פטורין מן המצות מטעם עוסק במצוה אין ראיה דעוסק במצוה דרבנן ג"כ פטור, דמה מצוה דאורייתא איכא לשמח חתן וכלה, די"ל כיון דכל ישראל ערבים זה לזה א"כ מי שמביא חבירו לידי קיום מצוה דאורייתא מקרי ג"כ עוסק במצוה דאורייתא". והיינו שמחדש הערל"נ שהמצוה דאורייתא של החתן (פרו ורבו, או כי יקח) יכולה להיחשב גם לאלו שמסייעים בידו שיהיו "עוסקים במצוה" דאורייתא.
♦
ב.
רבינו נוקט שהעוסק במצוה פטור מהמצוה, גם כשעוסק במצוה מדרבנן להפטר ממצוה דאורייתא.
והוא נידון גדול באחרונים, האם עוסק במצוה דרבנן יש לו דין "העוסק במצוה פטור מהמצוה" לגבי מצוות דאורייתא. וראה מש"כ היטב בהרחבה יפה בגמ' מתיבתא (עוז והדר) כאן ב"אוצר עיונים" מערכה יב פרק ה, ומה שציינו הרבה באוצמ"ה כאן טור תתיז ובהערה 19. וע"ע בספר "עוסק במצוה" לרב אדלר, כלל ג סי' יג (עמ' צח ואילך).
ונידון זה תלוי במספר דברים, כגון גדרי "לא תסור", וכן האם הפטור של "ובלכתך בדרך" חייב, הא בלכת דמצוה פטור, כולל גם מצוה מדרבנן, שאינו "שבת דידך". וראה בערל"נ כאן, ובקוב"ש ח"ב סי' לב ובקובה"ע סי' מט אות יא.
♦
ג.
מחדש רבינו להשוות בין גדרי דין "העוסק במצוה" לגדרים הרגילים של ביטול מצוות דאורייתא ע"י תקנות מדרבנן.
והערוך לנר כאן לא מסתבר לו להשוות את הדברים, מפני שצריך היתר גמור של חז"ל בתקנה שתיקנו לעקור מילי דאורייתא, ולא רק מקרה שקרה:
"נסתפקתי במי שעוסק או טריד במצוה דרבנן אם עי"ז פטור ממצוה דאורייתא, אם נימא כיון דבמצוה דרבנן לבד עסוק אין זה טעם לפטרו ממצוה דאורייתא, דאף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאמרינן יבמות (פט ב), זה דוקא היכא שאמרו בפירוש כן אבל אנן מסברא לא יכולין לדון".
ואולי לרבינו מסתבר שמפני ששמחת חתן וכלה היא דבר נפוץ ותדיר, שיקרה כך בסוכות, חז"ל אכן התירו זאת, שתהיה בסוכות שמחת חתן, ותעקור מילי דאורייתא בשב ואל תעשה.
♦
ד.
אכילה מחוץ לסוכה היא עבירה של ביטול מצוה בשב ואל תעשה
מפני שרבינו נקט שעסקינן בדחיה, מחדש רבינו שהאוכל חוץ לסוכה נחשב מבטל את המצוה רק בשב ואל תעשה (שרק כך אפשרי, ע"פ הגמ' ביבמות דף צ שיש כח לחז"ל לעקור דבר מהתורה רק בשב ואל תעשה).והיינו שיש מצווה לאכול בסוכה[1], ומי שאוכל מחוץ לסוכה מבטל מצוה זאת בשב ואל תעשה.
וכ"כ בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ק: "והשלישי נזכר בירושלמי (שבועות פ"ג ה"ד) שהביא הרי"ף ז"ל בפ"ג דשבועות ובפרק ע"פ בבטול כגון שלא אשב בצל ושלא אוכל מצה שהרי הוא כולל דברים אסורים עם דברים מותרים וחיילא עליה שבועה. ואף על גב דבקיום לאו לא חיילה עליה שבועה אפילו ע"י כולל שאם אמר שבועה שאוכל נבילות ושחוטות לא מחייבינן ליה לאכול נבלות, שאני התם דהוא עובר על דברי תורה בקום עשה, וגבי מצה וצל הוי מבטל מ"ע בשב ואל תעשה".
וכ"כ הרבה אחרונים, ובראשם הגרע"א זצ"ל, בחידושיו על סוכה כה, א: "הק' מעכ"ת בהא דאמרינן שלוחי מצוה פטורין מסוכה דהעוסק במצוה וכו' וילפינן לה מחתן ופסח, הא התם הוי בשב ואל תעשה משא"כ בסוכה דאכילה ושינה חוץ לסוכה עובר בעשה בידים כמו דמבואר במג"א דלהכי מברכים אסוכה כל ז', עכ"ד. במחכ"ת שגג בזה, דאין על אכילה איסור כלל שלא לאכול חוץ לסוכה, אלא דמוטל עליו לקיים מצות עשה שיהיה אכילתו בסוכה, ואם אינו הולך לסוכה לאכול אכילתו שם מבטל מצות עשה, ומשום הכי מברך כמו על כל קיום מצות עשה (משא"כ במצה דליכא עשה כלל שיהא אכילתו מצה, רק שלא יאכל חמץ) וא"כ הוי רק שוא"ת שאינו אוכל בסוכה, והרי אפילו מצות ציצית ס"ל להמרדכי דבהולך בבגד ד' כנפות בלא ציצית דאינו עובר בעשה, דאין איסור על הילוך בבגד בלא ציצית, אלא כשהולך בבגד כזה מוטל עליו המצוה לעשות ציצית ובאינו עושה מבטל המצוה בשוא"ת, עיי' מג"א סי' י"ג סק"ח, עכ"פ בסוכה פשוט דמקרי רק שוא"ת, כנלע"ד".
אבל הפני יהושע (סוכה כה, א) שאל מדוע המשנה הביאה דין "העוסק במצוה פטור מהמצוה" דוקא לגבי סוכה, ובאחד מהאופנים יישב שזה ביטול מצוה בקום ועשה:
"במשנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ויש לדקדק דכיון דשלוחי מצוה פטורין מכל מצות האמורות בתורה כדמשמע בשמעתין דילפינן לה מק"ש ומפסח אף על גב דאיכא כרת, א"כ אמאי נקיט לה הכא בסוכה טפי מבשאר מצוות, וטפי הוי ליה למיתני בפסחים לענין פסח גופא ומצה וכיוצא בו.
ונראה וכו', ועוד נראה לי דלענין סוכה איכא רבותא טפי דאע"ג דבכל שעה ושעה עובר על מצות עשה דסוכה. ועוד דלא דמי לשאר מצות עשה שאינן אלא בשב ואל תעשה כשבטל מהם, משא"כ בסוכה איכא נמי איסורא בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה".
ולכא' מחלוקת המפרשים בנידון זה בסוכה תלויה במחלוקת תוס' יבמות צ, ב (ד"ה כולהו) עם המרדכי הל' ציצית סי' תתקמד והשאגת אריה סוף סי' לב האם בלבישת בגד בלי ציצית נחשב שעובר בקום עשה בעצם לבישתו, או שעובר רק בשב ואל תעשה. והיינו שמצד אחד עושה מעשה, ומצד שני לא המעשה הוא העבירה אלא ביטול המצוה. וראה גם מה שדן במחלוקת זו בקובץ הערות תחילת סי' סט, קובץ שיעורים גיטין סי' כו ובקונטרס דברי סופרים תחילת פרק ג.
וראה מש"כ בזה באנצ"ת ערך ישיבת סוכה, מהערות 198 עד 205. ושם כתבו גם כמה נפק"מ להלכה מדיון זה, כגון דין אונן, דין קטן, כמה ממון צריך להוציא שלא לאכול מחוץ לסוכה, עיי"ש. וע"ע במאמר במוריה תשרי תשפ"ג, ע' קלו-קמו: "גדרי איסור אכילה חוץ לסוכה".
♦ ♦ ♦