והנה בגמ' בסוכה שם אמרי' דגם בשברי כלים אין מסככין. ורש"י להלן טו: ד"ה בבלאי כלים כתב דאע"ג דהשתא לא מקבלי טומאה, כיון דמכלי אתי גזור בה רבנן. עכ"ל. ומשמע דפסול לסכך בו רק מגזירה. וכ"נ בלשון הרמב"ם בהל' סוכה פ"ה ה"ב דהוי גזירה שמא יסכך בכלי שמק"ט. והפרמ"ג בסימן תרכט סק"ה, הו"ד במ"ב שם, כתב דמה"ט בדבר שמק"ט מדרבנן, דאין מסככין בו כמבואר בתוס' סוכה שם ד"ה ירקות, אין בו דינא דשברי כלים אין מסככין בו, דהוי גזירה לגזירה. ודלא כמג"א בסימן תרכט סקי"ט דגם בנשברו אסור לסכך בו. ולכאורה צ"ע, דהא בדבר שמק"ט מדרבנן אינו ראוי לסכך, וא"כ צריך להיות פסול מעיקר דינא ולא רק מגזירה. אכן י"ל דהראשונים הנ"ל ס"ל דעל סכך דמק"ט מדרבנן לא שייך לומר דהוי מין שאינו ראוי לסכך. וכמו שאכן העיר בשפ"א ע"ד התוס' בסוכה שם. וע"כ דהוי גזירה, ומש"ה בשבריו מסככין, דהוי גזירה לגזירה. ונראה דנ"מ בזה דבסכך שמק"ט מדרבנן דפסול לסכך, אמנם היכא דכעת אינו מקב"ט, ה"נ אפשר לסכך בו, דרק במק"ט מה"ת ל"ה מין הראוי לסכך. ומש"ה גם בנפקעה הטומאה פסול, כמבואר ברמב"ן ב"ב הנ"ל. אבל במק"ט מדרבנן, דא"ר לסכך רק מגזירה, א"כ בליכא כעת קבלת טומאה, ה"נ יהא ראוי לסכך בו.
ולפ"ז נראה דבסכך שראוי לקבל טומאה, ורק כעת אינו מקבל טומאה הואיל ולא הוכשר לקבל טומאה, ה"נ יהא כשר לסכך בו, כיון דבפועל אינו מק"ט. ולא דמי לסכך המקבל טומאה מהתורה, דגם בלא הוכשר פסול לסכך, כיבואר להלן. ובדברי הר"מ בהל' סוכה שם מבואר כשי' הרי"ף, דהיכא דמטמא טומאת מדרס איכא בהו דינא דשברי כלים. וצ"ל דבזה, כיון דעיקר הטומאה דאוריי', פסול מדינא, ומש"ה גם בשבריו אין מסככין. ולהרמב"ן יש לדון דבשברי כלים פסול לסכך מה"ת, דכיון דס"ל דגם בדבר שכעת אינו מק"ט אין מסככין בו, דל"ה מין הראוי לסכך, א"כ גם בשברי כלים, אף דכעת אינו מק"ט, מ"מ ל"ה מין הראוי לסכך. ואכן החלקת יואב תניינא סימן ג כתב דלהרמב"ן פסול מה"ת. אמנם יש לדון דבשברי כלים הוי כפנים חדשות ובטל שם כלי מעליו, ולהכי בזה גם הרמב"ן מודה דכשר לסכך.
והנה הראשונים בסוגיא הביאו את דעת הראב"ד דאניצי פשתן דראוי לכרים וכסתות פסול לסכך, ובתו"ד מדמה ליה לשברי כלים. ונראה דס"ל דמשו"ה ל"ח מין הראוי לסכך. ובלבוש סי' תרכט כתב דאף היכא דכעת אינו מק"ט, מחמת שברי כלים, פסול לסכך, דכבר אדחו ואינן חוזרים להכשרן. ועי' גליוני הש"ס בסוכה שם, ונראה דכוונתו היא דל"ה מין הראוי לסכך.
ועפי"ד הרמב"ן נראה דמיושבת קו' המשנ"ל בהל' סוכה שם, דאיך מסכך בכל עצים, הא ראוי לקבל טומאת נגעים מדין הבא אל הבית וכו'. וכיו"ב הקשה באבני נזר בהל' סוכה דכל עצים שייכת בהם טומאת גולל. וכיו"ב הקשה בהגהות הגאון רבי אלעזר משה הורביץ בסוכה שם [בש"ס ווגשל], דלר' יהודה דסוכה הוי דירת קבע, נטמאים העצים מדין בית. דנראה דכל טומאות אלו ל"ה טומאת מצד עצמן לומר דממילא לא הוי מין הראו לסכך, אלא טומאתם באה מצד דבא לבית או מצד אהל [ועי' פנ"י סוכה יט], או מצד דהוי גולל. וא"כ לא שייך לומר דמשו"ז ל"ה מין הראוי לסכך. ורק בטומאת נגעים, דהוי טומאה מצד הבגד, בזה כתבו התוס' שם דא"ר לסכך. וגם בזה ס"ל לשיטה אחת בתוס' דמשום טומאת נגעים גרידא אינו נפסל לסכך. וי"ל הטעם כנ"ל, דמשו"ז ל"ח מין שאינו ראוי לסכך. ובמשנה אחרונה כתב על קו' המשנ"ל הנ"ל דהוי כמש"כ התוס' דמשום טומאת נגעים גרידא אינו פסול לסכך. ואפשר דכוונתו היא דמשום טומאת נגעים או הבא אל הבית ל"ח מין שאינו ראוי לסכך, וכמש"נ.
♦
מסכך באוכל שלא הוכשר לקב"ט
בתוס' רי"ד בסוכה שם ס"ל דגם באוכל שלא הוכשר פסול לסכך. וכן נקט בתורע"א אהלות פ"ח מ"ה. וראה בהערותי לתורא"ש סוכה שם הנדמ"ח בהוצאת מוה"ק הערה 243 מה שהבאתי בזה. ובתור"פ בסוגין מפורש דכשר לסכך. ולכא' י"ל דפליגי בגדר הכשר, אם הכשר הוי לעשותו אוכל או מדיני קב"ט. דאם ל"ה אוכל קודם ההכשר, ה"נ כשר לסכך. וכידוע שיטת החנוך במצוה קס היא דההכשר הוי גמר אוכל. והראשונים נחלקו אם יש דין צירוף כלי לענין הכשר, דמדין צירוף כלי הוי חבור ומקרי נגיעה בכולו. דבש"מ השלם מכ"י מהדו' מכון אופק בחולין לו, א כתב דבצירוף כלי נחשב הכשר בכולו, אכן בתורא"ש חולין שם כתב בשם הר"מ דל"א צירוף כלי לענין הכשר. ומבואר יותר אם דין הכשר הוא לעשותו לאוכל, כמש"כ החנוך, וא"כ לא שייך לדון דהוי מוכשר וגמר אוכל ע"י צירוף כלי. ואכמ"ל.אכן לפ"ד הרמב"ן י"ל עוד כפי שמשמע מלשון התוס' רי"ד, דכיון דבר טומאה הוא ע"י הכשר, א"כ ל"ה מין הראוי לסכך. ואף דלענין דבר המק"ט אינו חוצץ אמרי' דבלא הוכשר חוצץ, שאני התם, דהטעם דבמק"ט הוי טמא ולהכי אינו חוצץ, וכמש"כ הר"מ בפה"מ באהלות. אבל לענין סכך אם הוי מין המק"ט ע"י הכשר, שוב פסול לסכך אף קודם הכשר. ובזה יבואר ספק השפ"א בסוף הסוגיא אם באוכל פחות מכביצה, דאין מק"ט, פסול לסכך. והיינו דהספק הוא דכיון דבר קבלת טומאה הוא, א"כ ל"ה מין הראוי לסכך.
ובחלקת יואב שם הקשה גבי ידות הכלים, דמבואר בגמ' שם דבבססן מסככין בהם, ונימא דליהוי כשברי כלים דאין מסככין בהם. אמנם נראה דבידות הכלים ל"ה מקב"ט ממש, ורק מכניס ומוציא כל זמן שהוא יד הכלי, ולא דמי לשומר פרי, דהוי בכלל האוכל ומצטרף לכלי. [ונתבאר היטב בהערותי על הרשב"א חולין מהדו' מוה"ק בחולין בריש פרק העור והרוטב.] וא"כ פשוט דכל מה שמקבל טומאה הוא כל זמן שהוא יד לאוכל. ולהכי בבססן, דל"ה יד, ל"ח מין המקבל טומאה, ומש"ה כשר לסכך, דהוי מין הראוי לסכך. ולא דמי כלל לשברי כלים, דהוי טומאה מחמת עצמם, דהיה כלי. ועי' כעי"ז באב"נ בהל' סוכה בסימן תעא.
♦
סיכך בעצי מערכה של הקדש
בספר ציץ הקודש להגאון הקדוש רבי צבי מיכל שפירא זצ"ל, מהדו"ח או"ח סימן מט עמוד תז, השיב לשואל כדלהלן:על דבר חקירתו המושכלת בעצי המערכה דבודאי פסולים לסכך גם בלא ההקדש משום דמקבלים טומאה כמנחות ק' ב' והרמב"ם ז"ל פ"ו מאיסורי מזבח הלכה ח', מהו אם סיככו בהם ואח"כ ישב בה דהדין הוא דמעל ויצאו לחולין ואינם מקבלים טומאה עוד, אם יש בזה משום תעשה ולא מן העשוי אם לא עכ"ד. הנה לפום רהיטא לא מצאתי לה מקום הן אמנם דעצי המערכה אעפ"י דהוי קדושת הגוף אינם כבהמה וכלי שרת דיש בהם מועל אחר מועל וכמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו ממעילה הלכה ה' דחשיב הדברים דיש בהם מועל אחר מועל ולא חשיב עצי, ועיי' בסוגיא דמעילה י"ט ב' רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, ובגמ' שם אמר רבא איכא בינייהו עצים דרבי ס"ל דאם מתנדב עצים הם קרבן גמור וע"ש בתוס' ד"ה האומר, מזה מבואר דבעצי המערכה אין בהם מועל אחר מועל ובמעילה הראשונה יצאו לחולין, ועיי' במרכבת המשנה שם פ"ו ממעילה ה", מ"מ הא מבואר ברמב"ם שם פ"ו ה"ג דאם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו משום מועל אחר מועל, וא"כ הכי נמי בנידון דידן אכתי לא נפיק לחולין ועדיין מקבלים טומאה, וגם ממה נפשך אם בשעה שסיככו בהעצי המערכה היתה כוונתו ליבשן בלאו הכי הוי תעשה ולא מן העשוי כמבואר בסוכה י"ב א' במניח חבילתו על גבי סוכתו לייבשן ונמלך עליה לסיכוך דפסולה מן התורה משום תעשה ולא מן העשוי, דבעינן שיניח לשם צל, ואם סיככו באמת בעצי המערכה לשם צל הרי יצאו לחולין תיכף בעת הסכיכה ולא הוי מן העשוי, ועוד דאפילו אם היה הדין דע"י המעילה של ישיבה תחת העצים יוצאים לחולין, מ"מ כל זמן שלא שילם להקדש בעדים לא גרע מגזל הדיוט דממעטינן סוכה ט' א' לך למעוטי סוכה גזולה, ואדרבה נראה דאפילו אם בהדיוט היה יוצא בכה"ג משום תקנת מריש סוכה ל"א א' מ"מ בשל הקדש י"ל דלא עשו תקנה זו, ואם היה מקום מציאות לחקירה זו אם היתה המעילה ביו"ט עצמו שישב בה, נראה דבפעם ראשונה ודאי דלא וכו' עכ"ל. ועי"ש המשך התשובה.
הנה במה שדן בעצי מערכה אם יצאו לחולין, ודייק ברמב"ם דבעצים אין בו מועל אחר מועל, אכן כך היא שיטת המאירי בקדושין נד לגבי עצי המערכה, דאף דהוי קדוה"ג אין בהם מועל אחר מועל, כיון דל"ה קרבן. ואזיל המאירי לשיטתו בר"ה כח. גבי קרן של עולה, דהואיל ואינו קרב אין בו מועל אחר מועל. ונתבאר בארוכה בכנסת ראשונים במעילה יט: ואכמ"ל.
אך בעיקר השאלה הנוגע לעניינינו, שהציץ הקודש נקט בפשטות דעצי המערכה פסולין לסכך כיון דהוי סכך המקבל טומאה, הואיל ומדין חיבת הקודש העצים מקבלין טומאה, נראה לפקפק בדבריו. ונקדים לבאר דין זה דעצי מערכה מקבלין טומאה מדין חיבת הקודש, ונוכיח להלן דבעצים דמקבלין טומאת אוכלין הוא מחמת דחיבת הקודש משוי לה כאוכל, מ"מ הך טומאה דחיבה"ק, ל"ה טומאה בעצם ע"י מגע טומאה, והוי רק פסול טומאה בקדשים. וא"כ ל"ח דבר המקב"ט לפוסלם לסכך. דלפי המבואר ברמב"ן ב"ב שהבאתי לעיל פסול עצים המק"ט לסכך הוא משום דאינו נחשב למין סכך דגורן ויקב. וא"כ בעצי מערכה, כיון דמק"ט רק מצד מעלת ההקדש, ל"ח בר קבלת טומאה בעצמותם, לקבוע דלא הוי מין הראוי לסכך.
♦
טומאת אוכלים בעצים של הקדש מדין חיבת הקודש
הראשונים נחלקו בדין חיבת הקודש אם הוי טומאה מהתורה, או דהדרשה דהובשר הוי אסמכתא, ואינו טמא אלא מדרבנן. עי' בתוס' זבחים לד, א ד"ה ואפ"ה, ובתוס' מנחות כא, ב ד"ה יצאו דהוי מהתורה, וכ"נ בכס"מ פסוה"מ פי"ח הכ"ד בדעת הרמב"ם. אולם רש"י בזבחים מו, ב ובמנחות שם כתב דאינו אלא מדרבנן. ועי' בתוס' בחגיגה כד, א סוד"ה והא, שכתבו לחלק דבלבונה חיבת הקודש מהתורה ובעצים אינו אלא מדרבנן. והיינו משום דעצים אינם ראויים לאכילה כלל, ובזה מסתבר דהא דמקבלים טומאת אוכלין אינו אלא מדרבנן. ובדברי הרמב"ן בחולין לה מבואר לחלק באופ"א, דבאוכל שלא הוכשר, חיבת הקודש מהני לעשותן אוכל מהתורה, ואף בלי הכשר מקב"ט, אבל בעצים ולבונה, דל"ה אוכל כלל, משום חיבה"ק דמק"ט אינו אלא מדרבנן. וכן מבואר בחי' רבינו דוד בפסחים לה. הובא להלן.ונ"ל בזה דחלוק ביסודו דין חיבת הקודש בעצים ולבונה דמק"ט, לדין חיבת הקודש באוכל שלא הוכשר. ובהקדם מה שהובא בכתבי הגרי"ז בזבחים מג, ב לבאר את הגמ' שם, דסד"א דבעצים ולבונה שנטמאו פקעה טומאתן בעלו למזבח. וביאר שם דדין טומאה דחיבת הקודש הוי פסול טומאה בקדשים, ולא הוי דין טומאה ממש, דאינו נעשה לחפצא דאוכל. ובזה ביאר את הגמ' בחולין לו. דמבע"ל אם בחיה"ק מונין ראשון ושני עי"ש. אכן בש"מ בחולין לו, א מבואר בהגהה ברש"י דספק הגמ' אם מונין וכו' ה"ד באוכל שלא הוכשר, אבל בעצים ולבונה לא אמרינן דמונין. וז"ל הש"מ כלומר אם נטמא מטמא אחרים או לא, אבל בעצים ולבונה פשיטא דאין מונים, כך מצאתי בקצת פירושי כתיבת יד ע"כ. ובש"מ השלם מכ"י שם, מהדו' מכון אופק, כתב וז"ל ובזה נראה לי לפרש שמעתי' הכי דמעיקרא ס"ד דר"ל קא מחלק בקדשים גופיהו, דכיון דקי"ל דחיבת הקדש מכשרת מדתניא והבשר לרבות עצים ולבונה, א"כ אמאי לא בעי עלה דעצים ולבונה גופיה, אלא ודאי משמע דפשיטא ליה בעצים ולבונה דאין מונין, כיון דאית בהו תרתי לגריעותא, דלאו בני אכילה נינהו, ועוד דלא הוכשרו במים, וקא מבעיא ליה בצריד של מנחות דאוכלא מיהא הוי אלא שלא הוכשר במים וכו', ופריך עלה ר' אלעזר דלא מצינו שחלקה תורה לענין הכשר בין מידי דבר אוכלא למידי דלאו בר אוכלא וכו', ומעתה כך לי צריד של מנחות כיון דלא הוכשר במים כמו עצים ולבונה וכו'. עוד כתב בש"מ השלם שם בשם תוס' שאנץ, וז"ל וא"ת דמבעיא ליה הכא לר"ל בצריד של מנחות יותר מבשר קדשים דלא מתכשר אלא בחיבת הקדש, דדם קדשים אינו מכשיר, וי"ל דנקט צריד של מנחות לפי שרגילין ליזהר שלא יגעו בהם מים משום חימוץ, וה"ה דהוה מצי למנקט בשר קדשים ע"כ. הרי דס"ל דמבע"ל גם בעצים וגם בבשר קדשים שלא הוכשר אם מונין בו ראשון ושני. והגמ' פסחים כ, א מביאה את בעי' ר"ל אם מונין על בשר. עי"ש.
ונראה דס"ל להגהת הש"מ ברש"י דבזה חלוק דין חיבה"ק הנאמר באוכל שלא הוכשר, לדין חיבה"ק הנאמר בעצים ולבונה. דבאוכל שלא הוכשר, כיון דהוי אוכל ורק איכא בהו חסרון דהכשר דבעי' לקב"ט, בזה נתחדש דבקדשים, מחמת חיבה"ק, הוי אוכל לקב"ט, אף בלי הכשר. ונמצא דע"י חיבה"ק הוי דין טומאה ממש, ומש"ה מבע"ל דמונין בו ראשון ושני. אבל בעצים ולבונה, דל"ה אוכל, שפיר י"ל דאף דמקבל טומאה מדין חיבה"ק, מ"מ ל"ה טומאה ממש, אלא פסול טומאה בקדשים, ולהכי כתב הש"מ דאין מונין בו ראשון ושני. וכ"ה לשון הראב"ד בתו"כ בפ' ויקרא, שכתב דעצים לאו בר קבולי טומאה, ושאני עצי קרבן דהוי פסולא בעלמא וכו'. ומשמע דהוי פסול טומאה בקדשים. וכ"ה בש"מ בחולין מכ"י הנ"ל, שכתב דבעצים, דיש בהם את שני החסרונות, דל"ה אוכל וליכא הכשר, לא אמרינן דמונין בו ראשון ושני. והיינו משום דבעצים ולבונה הוי פסול טומאה בעלמא. אכן הש"מ שם בסו"ד הסיק דאין לחלק, וגם בעצים מבע"ל דמונין. וכ"ה בש"מ כ"י שם בשם תוס' שאנץ הנ"ל, דבתרוייהו מבע"ל אם מונין כמובא לעיל. אמנם הגמ' בזבחים הנ"ל דבעלו למזבח סד"א דפקע טומאתן, מיירי בעצים ולבונה, דהוי פסול טומאה, ובזה שפיר ס"ד דבעלו למזבח פקע פסול טומאתן. וכמש"נ.
ויסוד הדברים מבואר גם בשו"ת הרשב"א ח"א סימן לב, ונשנו הדברים בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תקפג. וז"ל בתו"ד וליתא להאי משוי להו אוכלא דקאמרינן לאו אוכלא ממש קאמרינן ולומר שמטמאין טומאת אוכלין, אלא דמקבלי טומאה, ואע"ג דלאו בני אכילה נינהו וכו'. ובזה מבוארת שיטת הרמב"ן בחולין לה, ורבנו דוד בפסחים לה. וכ"נ בפי' רבינו שמואל בתו"כ בפ' ויקרא, שכתב דלענין אוכל שלא הוכשר הוי חיבה"ק מהתורה, ולענין עצים ולבונה הוי רק דרבנן. וז"ל רבינו דוד בפסחים שם: לעולם עיקר הדרשה של תורה אינה אלא לאוכל שלא הוכשר, תדע דהא ליכא אלא חד קרא ולית לן לרבויי מיניה אלא מי שהוא קרוב לקבל טומאה, וכיון דחזינן דמרבי' להו לתרויהו ודאי דלא אתא קרא אלא למי שהוא קרוב לקבל טומאה והוא אוכל בלא הכשר, ורבנן הוא דעבוד מעלה בדבר שאינו אוכל כלל וכו'. ומבואר דתרי דיני חיבת הקודש הם, ובעצים ולבונה גרע, כיון דל"ה אוכל כלל, ושפיר שייך לומר כמש"כ. אמנם בתוס' פסחים טו. סוד"ה ולד מפורש דגם בעצים ולבונה מונין ראשון ושני, וכדברי הש"מ כ"י בחולין שם שהובאו לעיל.
ובתוס' בחולין ב, ב ד"ה דליתיה ס"ל דדין ספק טומאה ברה"י וברה"ר נאמר גם בבשר קדשים שלא הוכשר, מדין חיבה"ק. ולדברינו נראה דדוקא בכה"ג כתבו התוס' כן, ומשום דבזה הוי דין טומאה ממש, אבל בעצים ולבונה, דהוי רק פסול טומאה, לא שייך בזה כללא דספק טומאה ברה"ר טהור. אמנם יל"ע, דגם באוכל שלא הוכשר, אף דמדין חיבה"ק הוי טומאה ממש, מ"מ הא לא גרע מעצים ולבונה, ואיכא בהם גם "הפסול" טומאה שיש בכל חיה"ק. ומעתה צ"ע, דאף דס"ט ברה"ר טהור, מ"מ היינו דוקא בספק טומאה ממש, ומנלן להתוס' דגם בפסול טומאה נאמר דין ס"ט ברה"ר טהור. וכיו"ב יש לדון במה שנחלקו האחרונים אם בחיה"ק בעינן שעור כביצה לקב"ט. ובתוס' הרשב"א פסחים לג, ב מפורש דבכל שהו מק"ט. ונתכוין לזה הרש"ש בשבת צא, ודלא כמנ"ח במצוה קמה עי"ש. ולכאורה י"ל דבאוכל שלא הוכשר, ה"נ בעינן שיעורא, כיון דהוי דין טומאה ממש, אבל בעצים ולבונה, דהוי פסול טומאה, ה"נ לא בעי' שעור כביצה. אלא דיש להעיר דגם באוכל שלא הוכשר, מ"מ לא גרע מעצים ולבונה, ואית ביה גם "פסול טומאה". וא"כ בפחות מכביצה אוכלין יהא בהם פסול טומאה מדין חיבה"ק, כמו בעצים ולבונה. וצ"ל דתרי דיני חיבת הקודש הם, והיכא דהוי אוכל שלא הוכשר דינו בגדר קב"ט ומונין בו ראשון ושני, וא"א להחיל עליו את דיני חיבה"ק דעצים ולבונה. ודבר זה מוכרח בדעת הרמב"ם. דבאסו"מ פ"ו ה"ח כתב וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין ה"ה מתטמאין כאוכל וכו'. ולא הזכיר דמטמאין אחרים, הרי דבעצים ולבונה אין מונין ראשון ושני, ומשום דהוי רק פסול טומאה. ובפי"ב מאה"ט הי"ג כתב שאם נגעה טומאה באוכלין של קודש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחיבה"ק מכשרתן כו', ובהי"ד הביא את הספק למנות בו ראשון ושני, הרי דרק בזה מטמאין. ועמד בזה גם בחזו"א זבחים סימן ט סק"ו. ומבואר כמש"כ.
והנה הפנ"י בפסחים בפ"ק טז, א ושם יז, א כתב דבעצים ולבונה אמרי' חבה"ק משום דקרב למזבח. ועי' צל"ח בפ"ק שם אות קלג שהוכיח דגם בכלי שרת אמרי' חבה"ק. ובנו של הצל"ח העיר עליו דרק במאכל מזבח אמרי' חבה"ק. והצל"ח השיגו מסוגין, דאמרי' לגבי אימורי פיגול חיבה"ק, אף דאינו אכילת מזבח.
ונראה לחדש לפי המבואר דתרי דיני חיבה"ק איכא, דבדבר דהוי אוכל ורק לא הוכשר, חיבה"ק משוי ליה אוכל, מחמת חשיבות הקדש. ובזה י"ל דאף באינו קרב למזבח, אמרי' חיבה"ק. אבל בדבר דל"ה אוכל כלל, כעצים ולבונה וכלי שרת, בזה רק בקרב על המזבח נאמרה חיבה"ק לעשותו כאוכל, מחמת דהוי אכילת מזבח. וניחא היטב קושית הצל"ח, דבפגול, אף דלכתחילה אינו על המזבח, מ"מ באוכלין לא בעי שיהא קרב על המזבח בשביל דין חיבה"ק. אלא דיל"ע, דכיון דפיגול אסור באכילה ל"ח אוכל.
ובתוס' זבחים לד, א ד"ה ואפ"ה כתב דחיבה"ק הוא בדדמי לאוכל כגון עצים ולבונה שהוא דבר עב וקשה כעין אוכל אבל משקין ל"מ חיבה"ק. וכתב המק"ד סימן לז דעל דבר לח לא חלה תורת אוכל, וצ"ל דבמשקין ליכא טומאת אוכלין. [ובאבי עזרי פ"א מפסוה"מ כתב דלמ"ד דיש טו"א במשקין, ה"נ אמרי' חבה"ק.] ודנו בזה בדם שקרש אם מקבל טומאה. והגר"ח כתב דאינו ראוי לזריקה, להכי לא אמרינן בו חבה"ק. והגרי"ז הנ"ל, שכתב דחבה"ק הוי פסול טומאה בקדשים, ביאר בזה הא דקדשים מחיים אינו מק"ט, דל"ה אוכל. ונימא דיקבל טומאה מדין חיבה"ק. וע"כ דלחול פסול טומאה דחיבה"ק היינו דווקא לאחר שחיטת קדשים, ולא מחיים. והיינו דבעי דין הקרבה לחול בה פסול טומאה דחיבה"ק.
ובתוס' בחגיגה כג, ב ד"ה והא, ס"ל דבעצים ולבונה מ"מ בעי הכשר מים. וכפיה"נ ס"ל דהכשר ל"ה בשביל לעשותו אוכל, דעצים לאו אוכל נינהו, אלא הכשר הוי דין בסדר קבל"ט. עכ"פ עיקר דברי תוס' צ"ע, דאחר דנתקדשו ליכא בעלים, דהוי של הקדש, ואיך יוכשר. אכן נראה דרק לדין הכשר לעשותו אוכל וכגמר כלי בעי דעת בעלים, אבל בעצים ולבונה, הא דלתוס' בעי הכשר מים הוא מדיני קב"ט, ובזה לא בעינן בעלים, אלא מציאות דהכשר מים. ואכמ"ל.
ולאור המבואר, דלרוב הראשונים בעצים של הקדש דמק"ט מדין חיבת הקודש, ל"ה טומאה בעצמותם, אלא הוי פסול טומאה בקדשים, ולהכי אין בו מונין בו ראשון ושני. לפ"ז נראה ברור דהם כשרים לסכך, דהוי מין הראוי לסכך, כיון דאין בהם טומאת אוכלין של קבלת טומאה, אלא חשיבותם וחיבתם מחמת קדושתם משוי ליה כאוכל, לקבלת פסול טומאה בקדשים, אבל אינה טומאה עצמית. ולכן נראה דאין בהם פסול לסכך בהם, ודלא כמש"כ בציץ הקודש המובא לעיל.
♦ ♦ ♦