ויש להבין מ"ש שבמוצ"ש אי"צ לברך גם מטעם זה כדי להבדיל משאר ימים, ומצינו בזה ב' ביאורים. המג"א (רח"צ סק"ב) ביאר דדין הבדלה הוא להבדיל את יוה"כ משאר יו"ט, ולזה בעינן דוקא אור שדלק ביוה"כ, שהיו אסורים ליהנות ממנו והשתא הותרו[1]. אולם במשנ"ב בשעה"צ (סק"ב) הביא מהדרישה, שביאר דבשבת הרי תיקנו שיכול לברך אף על האש היוצא מהעצים, ובזה לא מקיים חובת הבדלה, ולכן לא תיקנו לברך על נר שדלק מער"ש. וצ"ב, דאמאי באמת לא תיקנו לקיים את ב' הדינים. ויל"פ דלדין זכר לאש שנברא עדיף יותר לברך על נר שהדליקו מאבנים דומיא דאדם הראשון [וכ"מ במאירי ברכות נג. דיש חידוש שאפשר לברך על עששית שדלקה מער"ש], ולכן לא תיקנו בו דין הבדלה. [וכעי"ז כתב בשיעורי הגריש"א, וע"ע במאמ"ר. ובשעה"צ כתב דכן משמע בגר"א, אכן ע"ש בגר"א, ויל"ד בדבריו שם.]
אולם הרמב"ן (סוף ברכות) ביאר דטעם הברכה במוצ"ש ובמוצאי יוה"כ, לפי שמן הדין היה לברך מאורי האש בכל לילה, כשם שמברכים יוצר המאורות בכל יום, אלא דכיון שלא פסקה הנאתו אפילו ביום [ע"י שימוש לבשל בו או להדליק אור במקום אפל] דמיא לברכות הראיה, שאין מברכים אלא לפרקים. ומש"ה במוצ"ש ומוצאי יוה"כ, שנתמעט השימוש בו [שלא יכלו להזיזו ולהאיר בכל מקום או לבשל עליו[2]], מברכים עליו. והטעם דבמוצאי יוה"כ אין מברכים על אש היוצא מעצים, ביאר בזה"ל שאין אנו מברכין ברכת השבח אלא במה שנברא במעשה בראשית תמיד בעולם, דכשמתעלם ממנו וחוזר ומתחדש לנו אנו מברכין עליו. אבל אור היוצא מן העצים לאו ממעשה בראשית הוא, אלא דבמוצאי שבת, שתחלת בריית תשמישו בו היה כך, שהקיש שתי אבנים ויצא מהן אור ובמוצאי שבת היה, הניחו לו לברך עליו זכר ליצירה ראשונה, והוה ליה כרואה חמה בתקופתה וככוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, דהיינו כתחלת הוייתן מברך, מה שאין כן ביום הכפורים, שאינו מברך על אור של מעשה בראשית, כלומר אור ההווה בעולם וחזר לו. עכ"ל. כן הביא בריטב"א (פסחים נד:) שם, וכתב ע"ז וזו מרגלית שבידינו מרבינו הגדול ז"ל[3] וכ"מ ברשב"א בתשו' (קנט)[4], וביאור דבריהם דיסוד הברכה היא ברכת השבח על האש, כיון דהיה הפסק זמן שלא יכלו להשתמש בו. וצריך לברך דוקא על אש שהיתה קיימת בזמן שלא יכלו להשתמש בו, ולא על אש שנוצרה עתה, משום דאין הברכה על יצירת האש אלא על עצם האש שקיימת בעולם, ובעינן שתהיה קיימת בזמן שלא יכלו להשתמש בו, כדי שיהיה הפסק ויתחייב בברכה נוספת. אבל במוצאי שבת, דזה זמן ברייתו, תקנו לשבח אף על יצירת האש.
והעולה דלהראב"ד הברכה בשבת היא ברכת השבח, וביוה"כ הוא ברכת הבדלה, ולרמב"ן הכל ענין אחד של ברכת השבח, ונראה לתלות בזה כמה דינים.
♦
מבו' בגמ' בברכות נג. דאין מברכים על נר שהדליקו בשבת ואפילו ע"י גוי [ומש"ה גזרו על כל נר של גוי], ופירש"י משום שנעשה בו עבירה. וכ"כ בטשו"ע. וצ"ב, איזה עבירה יש בהדלקת גוי, דהרי גוי ששבת חייב מיתה. ובפרט תמוה מש"כ כמה פוסקים דנר שהדליק גוי לצורך חולה שאין בו סכנה מברכים עליו, והרי דין חולה שאין בו סכנה הוא רק לענין דין הישראל באמירה לגוי, אבל לענין הגוי אין חילוק בזה. ועי' בב"מ שעמד בזה, וכתב דיש עכ"פ רמז עבירה. ויש להוסיף דכיון שהאש הוא לצורך הישראל, ומש"ה תליא בדין אמירה לגוי דהישראל. וכל זה לשיטת הראב"ד, אבל הרמב"ן ביאר לשיטתו באופ"א, דכיון שהשתמשו בו בשבת לא פסקה הנאתו וא"א לברך עליו. [והטעם שבהודלק לצורך חולה מברכים עליו, כתב הריטב"א דמ"מ היכא שהדליק לצורך חולה מברכים עליו, כיון שלא היה בו היתר גמור. ויל"ד לפ"ז דהה"נ בחולה שאין בו סכנה.] ולפ"ז עולה דהשו"ע דפי' דטעמא דנר שהדליקו גויים, משום שנעשית בו עבירה, סובר כהראב"ד. וכן יבואר להלן בעוד ראיות. ובאמת במשנ"ב לא הביא כלל את טעם הרמב"ן, אולם במג"א הזכיר את שני הטעמים.
♦
א. ב.
בגמ' בברכות נג: מבו' דנר של מוצאי שבת אי"צ לחזר אחריו. וכתב הראב"ד, לשיטתו, שבמוצאי יוה"כ שהוא משום הבדלה יש דין לחזר אחריו, אבל לשיטת הרמב"ן אין חילוק בזה. וכן משמע בריטב"א בפסחים נד., ובשו"ע (רחצ סק"א) כתב דיש מי שאומר שצריך לחזר עליו. ומזה אין הכרח שפסק כהראב"ד, דשמא פסק כן רק לחומרא.♦
ביוה"כ שחל בשבת כתב במג"א שאין לברך על נר היוצא מעצים [ולכאו' ודאי דאפשר לברך, דלא גרע מכל שבת, אלא דכוונתו היא דצריך לחזר אחר נר ששבת], אבל במ"ב (תרכד, ז) פסק דיכול לברך, ובשעה"צ (ט) כתב דכן משמע מהריטב"א והרא"ה אלא דכתב דיש להחמיר. ולכאו' תליא בהנ"ל, דלשיטת הרמב"ן אין ענין לחזר אחריו, כיון דאין חילוק בין הברכה במוצ"ש לברכה במוצאי יוה"כ. וכיון דיש לו ברכה מצד השבת, דבזה תיקנו לברך על כל נר, אין ענין לחזר אחר נר שדלק מערב יוה"כ [ובלא"ה הרי לרמב"ן אי"צ לחזר אף ביוה"כ]. אבל לראב"ד, דבמוצאי יוה"כ יש קיום דין של הבדלה והוא מתקיים רק ע"י נר שדלק מערב יוה"כ, מסתבר שצריך לחזר אחריו. וצ"ע על השעה"צ שכתב דאי"צ לחזר, ובפרט שהביא סיוע מהריטב"א, והרי הריטב"א אזיל בשיטת הרמב"ן. [אבל קשה מש"כ הריטב"א דנהגו להחמיר, ואין לומר דמ"מ בנר שדולק מערב יוה"כ מתקיים יותר מעשה בראשית, דמאי שנא מכל שבת, שכיון שהוא עיקר ברייתו אין צורך בזה.][5]
♦
ג. ד.
בשו"ע (רצט, ה) כתב דאפשר לברך מאורי האש רק במוצ"ש ואין לו תשלומים. ולענין יוה"כ לכאו' תליא במחלו' הנ"ל, דלשיטת הראב"ד מסתבר שיש לו תשלומים יום אחד, כמו דין הבדלה ביו"ט, כש"כ רעק"א, אבל לשיטת הרמב"ן אין חילוק בין שבת ליוה"כ.♦
בב"י (בס"ס רחצ) הביא מהכלבו שבפורים מברך מאורי האש קודם המגילה, וביאר בב"י את הטעם, דיש לברך על האש קודם שמשתמש לאורו. ורעק"א הביאו ונסתפק בזה להלכה. ובשעה"צ (ג) כתב דהמנהג לומר ויתן לך לאור הנר קודם שמברכים על האור. ובסי' (תקצט, ט) הביא מהשע"ת שליל ר"ה שחל במוצ"ש המנהג להתפלל מתוך הסידור לאור הנר, אף שלא בירכו מאורי האש, כיון שאי"ז הנאה גמורה, והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה לאחרים. ומבו' שקצת חשש לזה. ויש מקום לומר דתליא בזה, דאם הוא זכר לאור שנברא ביום הראשון י"ל דלא איכפת לן שיהנה קודם, אבל אם הוא ברכת השבח על הנר, י"ל שאינו ראוי להנות מהאור ואח"כ לברך עליו, ומ"מ אינו מוכרח.
♦
ה. ו.
עוד נפק"מ יל"ד באבוקה, דלענין שבת מבו' בגמ' בפסחים קג. דמצוה לכתחילה לברך על אבוקה, ויש בפוסקי זמנינו שכתבו דביוה"כ, שהוא רק ענין הבדלה, אי"צ אור רב, אולם פשוט דלדעת הרמב"ן אין חילוק בין שבת ליוה"כ.♦
עוד יל"ד נפק"מ בנשים. דבבה"ל (ס"ס רצו) כתב דאף לסוברים דנשים חייבות בהבדלה, מ"מ במאורי האש אינן חייבות כיון דהזמן גרמא. ולענין יוה"כ לשיטת הראב"ד יהיה דינו כהבדלה, אלא דהבדלה דיוה"כ הוא כיו"ט ובזה דן רעק"א דנשים פטורות אפילו מקידוש. והנה בפסחים נד. בהא דרב היה מפזרן וחוזר וסודרם על הכוס כדי להוציא בני ביתו, הוכיח הריטב"א דנשים חייבות בהבדלה, דבכלל בני ביתו הוא נשים. ולפ"ז הא דרב היה חוזר וסודר ברכת מאורי האש על הכוס הוא אף כדי להוציא את הנשים, ומבו' דנשים חייבות במאורי האש. וקשה על הבה"ל. אכן י"ל דהריטב"א לשיטתו, דסובר כהרמב"ן, ולשיטתו י"ל דכיון דמן הדין היה צריך לברך כל יום, אלא דא"א לברך משום דלא פסקה הנאתו, א"כ הוא חסרון בהיכי תימצי, וי"ל דמש"ה לא חשיב זמ"ג. [אולם האריכו בזה האחרונים לענין סמיכה ולענין ביכורים, ובדברי הרמב"ן לענין ספירת העומר.]
♦
ז. ח.
מבו' בגמ' ברכות נג. דנר שנעשה לכבוד א"א לברך עליו, וכתב בבה"ל (רחצ, ד"ה נר בהכ"נ) דהטעם הוא משום דבעינן דומיא דאדם הראשון. עוד מבו' בגמ' נג: דנר בעששית א"א לברך עליו, וביאר רש"י דהכוונה בזכוכית, וכ"פ בשו"ע. ויל"ע דבהל' יוה"כ הביא הרמ"א פלוגתא לענין נר של ביהכ"נ. ובי' במשנ"ב דפליגי אם נעשה להאיר או לכבוד, ומבו' דלכו"ע א"א לברך על נר שנעשה לכבוד. והרמ"א שם כתב דיתר דיני מאורי האש מבו' בסי' רחצ, ולכאו' הה"נ שא"א לברך על נר בעששית. וצ"ב, דהרי בזה לא שייך הטעם הנ"ל. וראיתי בהליכות שלמה שהעיר כן, וכתב דצ"ל דביוה"כ תיקנו לברך את הברכה שמברכים במוצ"ש, ומש"ה דיניהם שווין. [ויל"ד לפ"ז בנשים ובדין תשלומין שנתבאר לעיל, ויש לחלק.]אולם לדעת הרמב"ן ע"כ צריך לומר טעם אחר אמאי א"א לברך על נר בעששית. ובאמת דעת הרשב"א דנר בתוך זכוכית אפשר לברך עליו, וביאר את הגמ' באופ"א, וכ"פ המג"א והח"א.
ולענין נר שנעשה לכבוד, יל"פ דבעינן שהנר יעמוד לשימוש האדם, משא"כ נר דכבוד, שאינו תשמיש לאדם, אין לברך עליו. [ועי' בבה"ל שדן אם סגי בכך שכעת הוא עומד לאור.] ולפ"ז נראה דבאופן שנעשה לשאר תשמישים דיהיה כשר לברכה. אולם בשו"ע (רחצ, י) כתב דאור של כבשן בתחילת שריפתו אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להאיר. אבל הריטב"א ברכות נג. כתב לפרש באופ"א, ומבו' דבלא"ה כשר. וא"ש, דאזיל לשיטתו דנקט כהרמב"ן. ובדעת השו"ע יהיה מבו' כש"כ במשנ"ב, דבעינן דומיא דנר דאדם הראשון שנעשה להאיר. אולם יל"ד עוד דאף לרמב"ן בעינן שיעמוד להאיר, דתיקנו ברכה על האור ולא על שימוש האש, ומש"ה בעינן שיוכלו להנות לאורו. והריטב"א סבר דמ"מ סגי בכך שהוא עומד לשימוש האדם כדי לברך על אורו.
♦
ט.
והנה בנר שעשוי לכבוד וגם להאיר כתב בפמ"ג דאין לברך עליו, ובבה"ל (ד"ה נר בהכ"נ) כתב דכן משמע בתר"י, אבל ברש"י מבו' דמברכים עליו. והנה מסברא צ"ב אמאי לא יוכלו לברך עליו. וצ"ל כטעמא דהבה"ל דבעינן דומיא דנר דאדם הראשון שנעשה רק להאיר, אבל לדעת הרמב"ן מסתבר שאפשר לברך עליו.♦
נספח
מאחר שהריטב"א בפסחים נד. ביאר באריכות נפלאה את דעת הרמב"ן ונתבארו בדבריו כמה נפק"מ שנתבארו לעיל, העתקנו את כל לשונו.
כתב הרי"ט ז"ל ודאי שברכת האור אינה ברכת הנהנין דאם כן כל שעה שנהנה ממנו היה לו לברך עליו ובין שהוא של אור שיוצא מן העצים או שאינו יוצא, ועוד דהא מסיקנא בפרק אלו דברים (ברכות נ"ג ב') דלא בעינן כל שיאותו ממש אלא כל שיכולין ליהנות ממנו, ועוד שלא מצינו ברכת הנהנין בדבר שהוא חוץ לגופו אלא בדבר שגופו נהנה ממנו כגון אכילה שתייה וריח, אלא שודאי זו ברכת השבח ולפיכך לא תיקנו אותה אלא במוצאי שבת דאיכא תרתי, חדא שהוא דבר המתחדש שהרי בשבת נפסקה הנאתו מעט שאפי' כשהדליקו בע"ש אי אפשר להשתמש בו כדרכו בחול, ועוד שהוא תחילת ברייתו והוי כרואה חמה בתקופתה, ובודאי שמוצאי יום הכפורים אמרו בשמועתינו וכן העלו ההלכה שמברכין עליו ואף על פי שאין הלילה הזה תחלת ברייתו, אלא דכיון דיום הכיפורים נקרא שבתון והוא ג"כ דבר המתחדש לאדם שהרי נפסק הנאתו כמו ביום השבת אמרו לברך עליו, ומ"מ לפי שאינם דומים בטעם [אין דיניהם שוים] דאילו במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לפי שהוא תחילת ברייתו ואילו במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על אור שהודלק מבעוד יום ושבת, ואף הגחלת [דאתמול] והאור שמבערים ממנו אין מברכין, לפי שלא יראה שהלילה תחלת ברייתה, ומעתה אף על פי שבמוצאי שבת מברכין על תוספת וכשהדליקו מגוי שלא בשבת (ברכות נ"ג א'), אין מברכין עליו ביום הכפורים, אבל מברכין על תוספת נר שלנו, והטעם ברור, כי במוצאי שבת אף על פי שעיקר הנר של גוי אסור לפי שלא שבת ממלאכתו, תוספתו מותרת ומברכים על התוספת, וביום הכיפורים אף התוספת אסור דדמי לאור היוצא מן העצים ומן האבנים, אבל נר שלנו ששבת העיקר מותר ואנו מברכים עליו ואפי' התוספת אינו בא מן [ה]עיקר, וזו מרגלית שבידינו מרבינו הגדול ז"ל, ע"כ להרי"ט ז"ל.
וכתב עוד ז"ל ומפני (זה נהגו העם להדליק נרות בבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים כדי לברך עליהם, והיה אומר הרא"ה ז"ל דביום הכיפורים שחל להיות בשבת אינו צריך דמוצאי שבת עיקר. וכתב הרי"ט ז"ל ודברי רבינו אמת אף על פי שהיה נראה דאור ששבת עדיף שהיה יוצא ידי שניהם.
ועוד כתב הרי"ט ז"ל דכשם שבמוצאי שבת אין מחזירין על האור (ברכות נ"ג ב') כך במוצאי יום הכיפורים אין מחזירין עליו, ומה שנהגו עכשיו העולם להוליך לבתיהם נר ששבת מבית הכנסת לברך עליו לפי שהם (מחברו') [מחבבין] מצות וכיון שאפשר להם לקיים מקיימים המצוה מאחר שבאת לידם וסיפק בידם לעשות, לא שיהו חייבים לחזר עליו להוציא בו לבני ביתם, דאילו לנפשייהו כיון דחזו ליה על כל פנים חייבים לברך ואין זה נקרא מחזיר על האור, וזה פשוט, ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב כי חייב אדם (לברך) לחזר על האור במוצאי יום הכפורים מפני כבוד השבת ששבת ממלאכה, ואינו נראה בעיני אלא כמו שכתבתי, וכן דעת רבותי שיחיו וכן אומר מורי בשם רבינו הגדול ז"ל, ע"כ לרי"ט ז"ל.
♦ ♦ ♦