הנה בספר הליכות עולם ח"א פרשת וישב עמ' נג, ובשו"ת יבי"א ח"ט סי' ח', ובחזון עובדיה ימים נוראים עמ' שכ"א, פסק הרב לברך שעשה לי כ"צ בט"ב ויו"כ, וראיתי בספר הנכבד תורת הקדמונים ח"ב סי ה' [וקודם לכן במאמרו בירחון האוצר ע], שכתב שלא לברך, ע"ש כל דבריו.
וכלל מאמרי הוא להראות, שהן לשיטת הרמב"ם גבי ברכות השחר דס"ל שמברך רק אם עשאן, והן לשיטת הר"י ברזילי וסיעתיה דס"ל דמברך על מנהגו של עולם, והן לפי האר"י שכתב שלא לברך בט"ב ויו"כ שעשה לי כ"צ, לכולם, אם לובש נעליים המותרות, כן מברך שעשה לי כ"צ. וגם שאם הולך יחף, אז לדידן דנוהגים כר"י ברזילי וסיעתיה מברכים, על אף שבעקבות האר"י נהגו ללכת כשיטת ר"י ברזילי וסיעתיה, והוא ניהו האר"י אמר שלא לברך בט"ב ויוה"כ.
♦
כתב בתוהק"ד ח"ב עמ' נט "ולפי האמור עד כה, נראה שאם היינו באים לדון לפי כללי ההלכה, ודאי שהיינו צריכים לחוש לפסק השו"ע ולא לברך אם לא נתחייב בברכות, שהרי כן דעת הרמב"ם והרא"ש ורוב הראשונים... אלא שהמנהג התקבל לברך את כל הברכות ׳עפ"י דברי רבינו האר"י׳ שהזכרנו לעיל שכך דעתו, וכפי שכתבו רבים מהאחרונים שאנו מברכים עפ"י רבינו האר"י... והגם שיש אחרונים שכתבו שפשט המנהג לברך, ולא כתבו שהוא משום דברי רבינו האר"י, מ"מ אין זה סותר...", עכ"ל.
רק נדייק שרוב ראשונים יש בב' הצדדים, היינו - רמב"ם, בה"ג, רס"ג, ספר האורה, ר׳ שלמה מגרמייזא, הרוקח, ספר עץ חיים מלונדריש, הגמ"י, הראב"ד, הרא"ה, ר' מנוח, ספר הבתים, המנהיג, ר"י קמחי, הריא"ז, ר"י בעל התוס', תר"י, הרא"ש, ר"א מלונדריש, צרור החיים, מול ר' יהודה הנשיא אלברצלוני, המכתם, המאירי, תשובת אחד מחכמי פרובנס שנדפסה בשו"ת הגאונים, הרמ"ך, העיטור, הרמב"ן, שבלי הלקט, ר' דוד, מהר"ם חלאוה, הריטב"א, הר"ן, והנימוק"י, ספר הפרדס, ספר השולחן, אהל מועד, התשב"ץ (ר׳ משה די ליאון), 20 מול 18. אז רוב הראשונים? הרי אין זה סנהדרין שהולכים על קוצו של קול. גם לפי שיטת הרב תוהק"ד המובאת בריש ח"ב שלא הולך כסברת הגט פשוט ודעימיה (רוב האחרונים) שס"ל שרק בסנהדרין או כבסנהדרין (דנו ונשאו זמ"ז והשיבו ודחו ושכנעו) אזלינן בתר רוב, אלא גם במחלוקת הפוסקים (ור' במאמרי על זה, שדחיתי זאת מחז"ל עצמם), אכתי גם לשיטתם לא שייך עד כדי כך, וגם הר"ב תוהק"ד מסכים לזה[1].
וכן מש"כ בתוהק"ד בח"א סי' צד עמ' תצא' "לאור האמור נראה שיש להחמיר בענין זה של נעילת נעליים נוחות שמגינות על הרגל ולא מרגישים בהם קושי הקרקע כדעת הגאונים ורוב הראשונים...וכל זה לענין יוה"כ שיש צד של איסור דאוריתא וכנ"ל אבל לענין תשעה באב וכן באבל אפשר לכתחלה ללכת עם נעליים שאינם מעור וכדעת רבים מהראשונים דס"ל שהאיסור הוא רק בעור דהוי ספיקא דרבנן ולקולא", עכ"ל.
גם פה, לזה ייקרא רוב? שו"ע והאחרונים שהתירו אף נוחות הרי 11 ראשונים עמהם - הרמב"ן, הרא"ה, הר"ן, ר' פינחס הלוי, הריטב"א, הרשב"א, החינוך, הטור, בעל ההשלמה, בעל המאורות, והראב"ד, וכנגדם 12 ראשונים שאסרו אף של עץ - בה"ג, הלכות קצובות, ר"ח, רש"י, העיטור, היראים, הרי"ד, ריא"ז, ספר המנוח, ספר מצוות זמניות, המאירי, רי"ו [התירו שעם גמי וכיו"ב - הרמב"ם, הריב"ב, ספר הבתים, ר' דוד הנגיד].
ואולי אה"נ, מפני שלא שייך לקרוא לזה רוב כנגד מיעוט, לכן הולך בתר הכלל השני של דאורייתא ודרבנן[2], אבל היא גופא, מה שקשה מיניה וביה על שיטתו, שכתב בריש ח"ב שלא כגט פשוט (ורוב האחרונים), שרק בבי"ד נצטווינו לילך אחר רוב, כי דנו פנים מול פנים ושהשיבו ודחו וכו', או בכל גוונא דומה, והוא ס"ל שאף במחלוקת הפוסקים נצטוינו כמו בסנהדרין. אך כאמור זה לא שייך, כי לא הגיוני ללכת על חודו של קול (ולכן גם בעלי שיטה זו לא ילכו על חודו של קול)[3]. וגם למה יהיה יותר מבסנהדרין, ששם לא צריך היחיד לשמוע להם אם לא דנו ונשאו ונתנו, אם ס"ל שטעו. ועוד היא, זו קפיצה בין 2 כללי פסיקה, המובאים בע"ז ז. (ת"ק שס"ל בתר רוב, וריב"ק דס"ל בדרבנן להקל ובדאורייתא להחמיר), וכאמור הרחבתי בזה במאמרי האחר.
♦
עוד כתב בח"ב בעמ' סו-ז "וע"כ נראה פשוט שלדעת הרמב"ם אין מברך ביוה"כ אע"פ שנועל נעלי שעם ובד וכדומה, וכמו שכתבו כל הראשונים והב"י בדעתו, אלא שהרשב"ץ שם יצא לידון בדבר חדש וכתב על דברי הרמב"ם [שנקט שאינו מברך ביוה"כ] שלא נראו דבריו, שהרי אינו אסור אלא בסנדל של עור, ואם רוצה לנעול סנדל של שעם הרשות בידו, ועליו הוא מברך ע"כ. ומבואר בדבריו שאף אם נאמר שמברכים את הברכות רק אם נתחייב בהם, מ"מ ביוה"כ אפשר לברך, דהא הולכים בנעלי שעם וכדומה, והוי שפיר מנעל לענין ברכת שעשה לי כל צרכי, אולם לדעת הרמב"ם בהלכות שביתת עשור שהזכרנו שכתב להדיא שהטעם שמותר לנעול סנדל של שעם הוא משום שמרגיש שהוא יחף, ודאי שאין מקום לדברי הרשב"ץ שהרי עדיין שם יחף עליו, וכל מה שיש לדון זה לפי הרמב"ן ודעימיה דס"ל שמותר ללכת גם עם סנדל של עץ שלא מרגיש קושי הארץ והוא מגין וא"כ יתכן שאפשר לברך עליו שעשה לי כל צרכי, אולם גם זה נראה שאינו דהא בגמ' איתא כד סיים מסאני' מברך וכו ומבואר שהברכה נתקנה על נעליים ולדעת הרמב"ן ודעימיה הטעם שמותר לנעול סנדל של עץ הוא משום שאין קרוי מנעל אלא של עור וכן כשאמרו שאסור לנעול את הסנדל' ביוה"כ הכונה לסנדל של עור דעליו יש שם סנדל ולא על משהו אחר וא"כ לדעתם ג"כ א"א לברך עליו שעשה לי כל צרכי... ודלא כמהר"א חיון בהגהתו לספר שלמי ציבור דף נ"א ע"ג והר"ב קול אליהו סי' מ' שהסכימו לרשב"ץ הנ"ל, דבדעת הרמב"ם ודאי שאינו נכון וגם בדעת שא"ר אין נראה כן וכמבואר להדיא מדברי כל הראשונים שהוצרכו לומר שמברכים בת"ב ויוה"כ משום מנהגו של עולם אע"פ שהם פסקו שמותר לנעול נעלי עץ או שם כל אחד כדעתו והרשב"ץ יחיד הוא בסברא זו ואין נראה כמותו וכנ"ל", עכ"ד.
ואנא אמינא[4], שגם לדעת הרמב"ם ודעימיה, שהתירו מנעל של שעם וגמי וכיו"ב שמרגיש שהוא יחף[5], אין זה אומר כלל שס"ל שלא יברך. וזה כלל לא קשור, דסה"כ הוא הולך עם נעל שמגינה עליו מקוצים וגרגרי אבנים, ואף שקושי הארץ יגיע אליו ולכן ירגיש כמו יחף, עדיין הרגשה לחוד ומציאות לחוד. בגלל ההרגשה הזאת זה נחשב אכתי עינוי ליו"כ ותשעה באב, אך מכלל מנעל לא יצא לענין ברכת שעשה לי כ"צ. ולא רק סברא פשוטה זו, אלא שאם הכי ס"ל לרמב"ם (שלא מברכים שעשה לי כ"צ ביו"כ וט"ב) היה לו לפרש ולא לסתום, היינו לומר לנו שביו"כ ובט"ב אין את ברכת שעשה לי כ"צ. וכמו שאכן אמר גבי ברכת ענט"י, בהל' תפילה ז ח "ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נטילת ידיים ולא המעביר חבלי שינה". וא"כ למה גבי ברכת כל צרכי לא אמר כך, לפחות כמו שאמר גבי ענט"י. והרי עוד יותר היה לו לומר זאת גבי ברכת כ"צ מאשר בברכת ענט"י, דהרי נעלי שעם וגמי התיר הרמב"ם. ועוד יותר מזה, לא רק שלא כתב זאת, אלא שמרצף לשונו ברור שס"ל שכן מברך ביו"כ ותשעה באב שעשה לי כ"צ, דז"ל שם "הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי, ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך נטילת ידיים ולא המעביר חבלי שינה". היינו הרמב"ם מתחיל בברכת כל צרכי ולא אומר שלא שייכת ביו"כ וט"ב, אלא רק אומר שאם הלך יחף אינו מברך, עובר לברכת הרחיצה, ורק שם אומר לך שלא שייכת ביו"כ ותשעה באב. מה יותר מפורש מזה, שברכת שעשה לי כ"צ כן שייכת ביו"כ ובט"ב, אם לא הולך יחף, הא כיצד? כמו שביאר בהלכות שביתת עשור פ"ג ה"ז כתב "מותר לצאת בסנדל של שעם וכו' וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף". וכך ראיתי שמדייק פשוט מגילת אסתר (קזיס) על הסמ"ג יז:, לפי דרכו, אך לעניינינו ז"ל "ונלע"ד דביוה"כ מודה הרמב"ם ז"ל דמברך מהטעם שכתב' ז"ל תדע לך שהרי סמוך לזה מסיים ואומר ביוכ"פ ובט"ב שאין שם רחיצה אינו מברך ענט"י כו׳ ואם איתא היל"ל שאין שם נעילה ולא רחיצה אינו מברך שעשית לי כ"צ ולא ענ"י". (ור' לקמן עוד שדייקו כך.)
וא"כ אע"פ שהוא "מרגיש" שהולך יחף (כדיוק הה"כ), זה מהני לעינוי יו"כ ותשעה באב, "שם יחף עליו" לענין עינויים הנ"ל, אבל לענין ברכת שעשה לי כ"צ זה כמו שכתב הרמב"ם בהל' תפילה ז ד' "הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי", היינו רק בהלך מציאותית יחף, לא שרק מרגיש יחף, וכמו שאביא לקמן במפורש מהאחרונים שכך הבינו. וא"כ גם הראשונים שס"ל שמברכים רק אם נתחייב בהם, לא סותרים את זה שאפשר לברך שעשה לי כ"צ בט"ב ויו"כ, אם הולכים עם כל נעליים שאינם מעור, שהתירו.
♦
וסברא פשוטה זו מוזכרת בהרבה פוסקים, שכתבו שמברך ברכת שעשה לי, מפני שיכול ללכת בנעלי גמי או לבדים, היינו על אף שמרגיש בהם את קושי הארץ[6], ונראה כיחף, ולא רק על אף, אלא בגלל זה התירו, ואעפ"כ לא ראו שלעניין הברכה זה יעכב. בראש ובראשונה הרשב"ץ, שכ"כ הוה פשיטא ליה, עד שאפילו שהיה לו בגרסתו שהרמב"ם חולק, חלק עליו. (היינו בין לשיטת המברכים רק אם עשה מעשה, ובין לשיטת המברכים על מנהגו של עולם). וחזק זאת בסברות הפשוטות הנ"ל שהזכרנו הרב אברהם חיון הרב המגיה בשלמי צבור בעמ' קכ"ד, וז"ל "גם מה שכתב הרב בית דוד ז"ל דבמעל מנעל של בגד ושאר מינים אף לדעת הלבוש לא שייך לברך עליהם משום דלא מיקרי נעילה דאם לא כן היכי מיקרי עינוי כשנועל שאר מינים אין דעתי הקצרה נוחה בזה לפי מה שהבאתי לעיל דברי הרשב"ץ ז"ל שכתב להדיא שאם רוצה לנעול סנדל של שעם הרשות בידו ועליו הוא מברך ואם כן בהכרח לומר דודאי יש הפרש גדול בין ההולך יחף ממש לנועל רגליו דאפילו נועל בבגד וכיוצא מכל מקום הנאה יש לו אלא שאינו תענוג כל כך כמו בשל עור ומיקרי עינוי לגבי של עור וקים להו לרז"ל דסגי בהך עינוי... אמנם אם הוא נועל מנעל של בגד וכיוצא או של עור במקום סכנת עקרבים בזה, נראה לי שלדברי הכל יש לברך כמדובר, וזהו נראה לפי פשוטו של מקרא ואולם המישרים אורחותם הולכים בתורת ה' ובכל ענייניהם ומעשיהם מתנהגים על פי דרכי האר"י זלה"ה להם לבדם נתנה האר"ש לומר אנן בתר רבינו האר"י זלה"ה גרירנא בכל מילי דמר והוא ז"ל דעתו שאין לברך, אמנם לעיני כל ישראל הדת נתנה לברך כמו שכתבתי ואין בם עון אשר חטא שלא לחוש לדברי האר"י זלה"ה בזה דבכגון זה הדבר יצא מפי המלך וזאת התורה אשר שם משה איש האלהים הרב דבר משה ז"ל שכתב דאף שאמרו משם האר"י ז"ל דחש לה הוא על פי הסוד ואין לנו עסק בנסתרות". וכן הביא את כל דברים אלה הלב חיים (פלאג'י) ח"ב סי' רטו עמ' תקכז (הוצאת אהבת שלום) מהרב חיים בז'ה (הובא גם בספרו החיים והשלום).
וכן מהרי"ל ואלי, הביאו החיד"א בברכ"י או"ח מו ג וז"ל "כשנועל מנעליו וכו' האבל מברך לכולי עלמא ברכה זו לפי המנהג שלובשים מנעלים של לבדים הרב מהר"ר יצחק הלוי ואלי בתשובה כ"י". ואם כך, הדין באבל שמברך לכו"ע, היינו גם לרמב"ם וסיעתיה, אז ה"ה ביו"כ וט"ב, אלא שגבי יו"כ וט"ב חזר בו החיד"א בגלל דברי האר"י (ור' לקמן שגם לפי האר"י אין בעיה). וז"ל בקשר גודל כתב סי' ה' אות י"ט "שעשה לי כל צרכי אין לברך בט"ב ויה"כ, אף שלובש מנעל של לבדים והאבל מברך אף אם הולך יחף, כן נראה לי אחר שראיתי מ"ש המגיה בשלמי ציבור, וכן המנהג להולכים אחר עקבות האר"י ז"ל". יעב"ץ מור וקציעה מ"ו "ובט"ב ויה"כ שאסורין בנעילת הסנדל יש שכתבו שאין לברך שעשה לי כל צרכי, ולי נראה שאם אינו הולך יחף ויש לו סנדל כל שהוא שנועלו בין של בגד או לבד בין של גמי יש לו לברך המכין, לאפוקי ההולך יחף ממש ודאי אין לו לברך". קול אליהו חאו"ח סי' מ' "עוד נראה לעניות דעתי מטעם אחר לברך, דכיון שמותר לנעול מנעל של בגד וכיוצא כדרך שאנו נועלין ה"ז מגן עלינו ושפיר דמי וצריך לברך שעשה לי כל צרכי". וכן עיקרי הד"ט או"ח לא ד.
ופשוט שלפי כל הנ"ל, גם לאר"י יברך אם נועל נעליים המותרות, ויודה בזה, דלמה לא יברך? וכ"כ שו"ת יד יצחק (גליק) סו"ס רצג "ומ"ש אם לברך בט"ב ויו"כ ברכה זו נודע שהאר"י... י"ל דתליא בזה אם אין לובשים מנעלים כלל כהרב הב"ח דס"ל לילך יחף, אז אין לאומרה דהא נתקנה לנעילת מנעלים, אבל בזה"ז שלובשים מנעלים של קש או שאר מינים שאינם של עור שפיר יש לברך, וכן מנהגי בזה". והאר"י דיבר בנוהג הנהוג בזמנם, ללכת יחף ביו"כ וט"ב [מה גם בחול (עד שחז"ל היו צריכין לומר את סדר העדיפות, ר' בשבת קכט.) ר' בשבת סא: דיון גבי סנדל אי עביד לתענוג או להגן מצער, ור' שם שהיה הדרך ללכת ללא מנעל, ובשבת קנב. על ריב"ק, ור' גם באו"ז ח"ב פד יב "מיהו ללכת יחף בשתי רגליו הא ודאי שרי דקיימא לן דמנעל לשום צער עביד פירוש להגן מפני היתדות ואי לאו משום הכי הוה טפי עדיף יחף ובצרפת ראיתי גבורים הולכים בשבת יחיפים ואפילו בביהכ"נ וקוראים בתורה יחיפים". וכן בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב לא) "ובצרפת ראיתי גבורים בתורה הולכים בשבת יחף". ובא"ח הל' שבת תמה ובכל בו לא "וכתב ה"ר אשר ז"ל מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלי מנעלים" (ור' בזה ביחו"ד ח"ד סי כג בהערה), הובא בד"מ סו"ס שא "כתב הכל בו דנהגו בכל ישראל שלא לצאת בשבת בלתי מנעלים או דבר שעל ידו יזכור שהוא שבת ולא יבא לחללו. ובאור זרוע כתב דמותר לילך יחף בשבת וכן נוהגים גדולי צרפת שהולכים כן בשבת לבית הכנסת וקורין בתורה יחף ומיהו אין לילך יחף אפילו בחול עכ"ל. ואפשר דהכל בו לא קאמר אלא במקום שאין המנהג לילך יחף. ועיין לעיל סימן ב'". ובב"ח שם אות ה "וכן כתב מהר"ם בתשובה שו"ת ד"ב לא-לב ובצרפת ראיתי גדולים שהלכו יחף בשבת והם היו גבורים בתורה ומיהו אין נכון". ומעניין שרש"י, שגם היה מצרפת, כתב בשבת קכט. ד"ה ויקח, כתב "שאין לך ביזוי מן המהלך בשוק יחף"], דלא היה מצוי כבזמנינו דור השפע, וגם למי שהיה, לא היה מקובל כ"כ לצאת כך בחוץ. ואפילו בזמנינו, שנעליים אלה יותר נאות, לא כ"כ מקובל ומכובד. וע"ז יש את הסברא לא לברך, אי אזלינן רק בתר מנהג ישראל, שבאותו יום לא הולכים בנעליים, וכמו שכתב הרב המגיה בש"ץ "אלא מעתה לפי האמור עלה בידינו לענין הלכה דכל שהוא הולך יחף ממש ואינו נועל כלל לא יברך". וגם בזה זה לא מוכרח כלל, כמו שהביא הרב בהליכות עולם ח"א עמ' נג-ד' "הנה אמת שכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות (דף א) אולם הר"ן (ביומא פרק יום הכפורים) בד"ה והוי יודע, כתב, ואיכא מ"ד דבט׳ באב וביוהכ"פ כיון שאסורים בנעילת הסנדל, אינו מברך שעשה לי כל צרכי, דכי סיים מסאני אמר לה. ומסתברא... ועוד דעל מנהגו של עולם הוא מברך, כשם שמברך הנותן לשבוי בינה אע"ג דלא שמע קל תרנגולא. ע"כ... ונראה שדעת האר"י ז"ל דאזלינן בתר ישראל שאסורים בנעילת הסנדל, והר"ן סובר שאף שישראל אסורים בנעילת הסנדל כיון ששאר העולם נועלים מנעלים, אכתי חשיב מנהגו של עולם".
וגם נסיון השוואתו של הר"ב תוהק"ד בעמ' סו' של המושגים "מסאני" "מנעל" ו"סנדל", לשיטת הרמב"ן, הוא מיותר לפי כל הנ"ל, כי לא בג"ש עסקינן ובמילים מהתורה, אלא זיל בתר טעמא וסברא. אבל אעפ"כ, אפילו השוואה זו שהביא דוחה אותה המהר"ם שי"ק בשו"ת כח "לפי הנראה דנעל היינו של עור דווקא כמבואר בלשון רש"י גיטין ריש דף כ"ה ע"א ד"ה קמן וברמב"ן פרשת תצוה שמות כ"ח מ"א גבי חינוך וביבמות דף ק"ב ע"א ילפינן מקרא דאפילו תפר בפשתן דפסול לחליצה אבל לשון מסאני' בלשון הגמרא אינו דווקא משל עור לכך לענין יום הכפורים דאסור בנעילת הסנדל דווקא של עור אסור מה שאין כן לענין ברכת שעשה לי כל צרכי גם נעל של לבד בכלל כמו שכתבו המפרשים ואפשר דאף אנפילאות בכלל[7]".
היינו מה שמלמדינו הרמב"ם וכל הנ"ל (והרשב"ץ שהיה כתוב לו הפוך ברמב"ם, כ"כ היה לו פשוט עד שהיה מוכן לחלוק בזה על הרמב"ם) לא כל "מסאני" שמברכים עליהם כ"צ, הם מסאני להיאסר ביו"כ ותשעה באב, דלא מנעל כתיב בקרא, כמו גבי חליצה, שנתחיל לדייק דיוקים, אם זה נקרא מנעל או לא, הכל הוא מדברי רבנן (גם למ"ד שהעינויים ביו"כ הם דאורייתא, מ"מ לא כתיב בקרא מנעל ולא כלום ורק מסרן הכתוב לחכמים) שתיקנו, וזיל בתר טעמא. ורק במנעל דקרא דגבי חליצה הוא היותר חמור ושם צריך את המנעל המדויק ביותר, רק מעור, אבל בעינוי דתשעה באב ויו"כ, לא חיפשו רבנן את המנעל המדויק, רק סגי להו בשיהיה עינוי, וגם ירידה מהנוחות מנעל עור לשעם וגמי הוי עינוי. אבל לא קשור לעניין ברכת כ"צ, ולקולא ודאי יכול הרמב"ן ללמוד מזה שבחליצה לא הוי מנעל, וממילא יש כאן ירידה בנוחות וסגי בהכי לעינוי. וכמו שגם רמב"ן עצמו (בשבת סו) מודה שלענין שבת כן נקרא מנעל ולא חשיב משאוי. וגם הר"ב תוהק"ד עצמו בח"א עמ' תפו הביא מהרמב"ן שבחליצה החמירו יותר ועוד חילוקים, בהמשך הביא שלעניין זה נקרא נעל ולעניין אחר לא.
וכן מה שכתב הר"ב תוהק"ד בעמ' סו "וע"כ נראה פשוט שלדעת הרמב"ם אין מברך ביוה"כ אע"פ שנועל נעלי שעם ובד וכדומה, וכמו שכתבו כל הראשונים והב"י בדעתו", אף שאכן כך כתבו כמה אחרונים שכ"כ הב"י, אינו בדקדוק.
הב"י לא דיבר בזה, רק דן (גם הר"ן) בסברת העיטור, שהוא מהאוסרים נעלי עץ ביו"כ, ומהמתירים לברך על מנהגו של עולם, ודנו בסברתו הראשונה ולפי דבריו ודעתו (והביא בסברא ראשונה שאם יש יום שיש בו איסור לבישת נעליים, אז ממילא גם למברכים על מנהגו של עולם א"א לברך, כי באותו יום אין מנהגו של עולם, ובסברא השניה סובר העיטור והר"ן דגם אם באותו יום אין מנהגו של עולם זה לא משנה, כי מנהגו של עולם הכוונה באופן כללי לא רק היום). וב"י בסוף ד"ה שאחריו רק העיר שלפי דעת הרמב"ם לא יכון דברי הרא"ש לברך רק על מנהגו של העולם אם הוא הולך יחף, ותו לא.
ולכן גם לא כתב שאפשר לברך על נעלי שעם וגמי וכיו"ב (אף אי ס"ל כרמב"ם ששרי), דס"ל דמאחר שאין מנהגו של עולם לנעול אותם להליכה בחוץ[8] (וכן נעלי עץ), אפילו ביו"כ, כי כנ"ל בזמנם היו יותר רגלים לילך יחף, ולא היו מצויין אצל רוב העולם (ובזמנם גם היה יותר מקובל לילך יחף וכנ"ל), וא"כ מאיזה סיבה יברך. (אמנם, ר' לעיל שלמ"ד על מנהגו של עולם מברך, יש את הסברא, שכיון ששאר העולם נועלים מנעלים, אכתי חשיב מנהגו של עולם.)
וגם דבריו בעמ' ס"ז וז"ל "וגם בדעת שא"ר אין נראה כן וכמבואר להדיא מדברי כל הראשונים שהוצרכו לומר שמברכים בת"ב ויוה"כ משום מנהגו של עולם אע"פ שהם פסקו שמותר לנעול נעלי עץ או שם כל אחד כדעתו".
גם זה אינו ראיה כלל, כמו שאמרתי לעיל, דבזמנם לא היה מנהגו של עולם להסתובב כך בשוק[9].
וגם הרב אברהם חיון (הרב המגיה בש"צ) כתב לדחות זאת, וז"ל (בעמ' קכ"ד) "וכל עצמו של הרב בית דוד ז"ל לא הביאו לסבור כן שלא יברך על שאר מינים הוא רק משום דקשיתיה להרב ז"ל דלמה לי טעמא הואיל ובידו לנעול מפני סכנת עקרב ותיפוק ליה משום נעילת סנדל של בגד ושל משי וכיוצא, וגם מאי טעמא דמאן דסבירא ליה שאין לברך דלמה לא יברך על נעילת סנדל של בגד ושל עץ, ולכן הוכרח לומר דשל שאר מינים לא מיקרי נעילה, ולדידי אין זו מן ההכרח כל כך, ומה גם אחרי ראות עינינו דברי הרשב"ץ הנזכר, דשפיר מצינן למימר למאן דסבירא ליה שלא יברך, אינו אלא בשאינו נועל כלל, אלא הולך יחף לגמרי, אבל אם הוא נועל אפילו של כל המינים שפיר מברך, גם מאן דפליגי ואמרי הואיל ויש היתר לנעול מפני מכנת עקרב ולא קאמרי הואיל ויש היתר בשאר מינים, רבותא קא משמע לן דאפילו על של עור שייך לברך הואיל דיש היתר מפני סכנת עקרב, ועוד י"ל דמילתא פסיקתא לכולי עלמא קא אמרי דאפילו לדעת הרז"ה בספר המאור דסבירא ליה דאיסור נעילת הסנדל הוא בכל המינים, אפילו הכי יש היתר מפני סכנת עקרב."
אז כאמור לעיל הרמב"ם לא רק שלא כתב שלא לברך ביו"כ וט"ב כ"צ (וכן הב"י לא אמר כך בשם הרמב"ם), אלא שמוכח ממנו שכן מברך, וכנ"ל, אלא שגרסאות מוטעות היו נפוצות בספרי הרמב"ם, כגון לרשב"ץ שהקשה על הרמב"ם "שלא נראו דבריו שהרי אינו אסור אלא בסנדל של עור ואם רוצה לנעול סנדל של שעם הרשות בידו ועליו הוא מברך". העיר עליו לנכון המהדיר (בהוצאת מכון ירושלים) כדברינו, שהרמב"ם לא כתב דבר כזה ויודה לרשב"ץ בזה, דלא כתב אלא שאם נועל צריך לברך, ולא כתב באופן כללי שביו"כ אינו מברך, אלא רק אם הולך יחף לא מברך. ור' לעיל דברינו ההבדל בין הרגשה לעניין עינוי לבין המציאות, ואדרבא כאמור מוכח מדברי הרמב"ם בהדיא שכן מברך ביו"כ.
ואף ר' מנוח, שכתב (ספר המנוחה הל' תפילה פ"ז הל ז-ח) "צריך כל ירא ה' להזהר מכל מ"ש הרב שלא יעשה ברכה לבטלה ולא יברך ברכה מהם אא"כ נתחייב בה הלכך בת"ב וביוה"ב שאין שם רחיצה ואין שם נעילת סנדל לא יברך וכו' ושעשה לי כל צרכי", אין ממנו קושיא, דמזהיר ע"פ שיטת הרמב"ם שלא מברכים אא"כ לובשים, ולכן הזהיר מלברך אז, על פי מה שהיה אז הדרך שרוב העולם הלכו יחפים ממש. וגם ר' במהדיר (בהוצאת מכון הרב קוק) שהעיר גם עליו לנכון: "ברמב"ם לפנינו לא כתב נעילת הסנדל וגם לא כתב שאינו מברך שעשה לי כל צרכי ואף שלעיל כתב הלך יחף אינו מברך שעשית לי כל צרכי מכל מקום לענין יום הכפורים ותשעה באב לא כתב רק שאין שם רחיצה... ומתוך לשון רבינו נראה שבגירסתו ברמב"ם היתה גם ואין שם נעילת הסנדל וכו' ושעשה לי כל צרכי". והנה כהשערתו זאת כך ראינו לעיל ברשב"ץ, שחשב שכך כתב הרמב"ם, אך כאמור לא מינה ולא מקצתה, הרמב"ם לא כתב זאת, ואדרבא מדיוקו נראה הפוך, וכנ"ל. והנה כהשערתי זאת כן מצאתי באגודה (בהגה שבאגודה), שהה"כ משום מה הביאו לטובתו, אך ע"פ דברינו הפשוטים כאן זה להיפך, שממש גורס כך ברמב"ם, ואכן גם עליו העיר המהדיר במהדורת הרב דבליצקי הע' קכ"ה, ואף אומר ממש כדברינו, וז"ל "לא מצינו כן מפורש ברמב"ם. [אדרבה, בעינים למשפט כאן דייק מלשון הרמב"ם שמברך, מדכתב בפ"ז מהל׳ תפלה ה"ח דבתשעה באב וביום הכיפורים אינו מברך על נטילת ידים והמעביר שינה, משמע שעשה לי כ"צ מברך]. אלא כיון שכתב הרמב"ם שם הלך יחף אינו מברך שעשה לי כ"צ, קאמר בעל ההגהה כיון שביוכ"פ הולך יחף אינו מברך, אבל אם ינעל מנעל של שעם [כמש"כ בהל׳ שביתת עשור פ"ג ה"ז] יכול הוא לברך ביוכ"פ גם אליבא דהרמב"ם, כ"נ לפרש הדברים, [ודבר תימה מצינו בתשב"ץ ח"ב סי׳ קפו, ז"ל: וכן בברכת שעשה לי כל צרכי שכתב הרב ז"ל [הרמב"ם] שאין מברכין לפי שאסור בנעילת הסנדל לא נראו דבריו שהרי אינו אסור אלא בסנדל של עור ואם רוצה לנעול סנדל של שעם הרשות בידו ועליו הוא מברך. ותימה שלא מצינו שכתב כן הרמב"ם]". וממילא ה"ה גבי הרי"ו והאבודרהם, שמלשונו רואים שכך גרסו ברמב"ם. אך כאמור אדרבא, מזה שבאמת הרמב"ם ממש דילג ע"ז מוכח להיפך.
וכן מהריטב"א תענית ל., רואים שגרס כגרסתינו, ולא היה כתוב לו ברמב"ם שלא לברך כ"צ ביו"כ וט"ב, וז"ל "אבל ידיו רוחץ אותן כדרכי לומר ברכות ותפלה וכחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט' באב בין בי"ה וזה פשוט והלכה למעשה, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ט' באב וי"ה כיון שאין בהם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר שינה מעיני ואינו נכון כלל, וכבר כתבתי בהלכות יומא שאע"פ שט' באב אסור בנעילת הסנדל חייב לברך שעשה לי כל צרכי שכל אותם ברכות שתקנו חכמים ברכות של שבח הן לפי שנוהגים באדם על הרוב ואע"פ שלא שמע קול". היינו גבי ברכת ענט"י והמעביר שינה, שהרמב"ם כתב מפורש שלא מברכים, כתב הריטב"א שחולק עליו, אבל גבי ברכת כ"צ, שהרמב"ם לא כתב כלום, רק שע"פ שיטתו אם הולך יחף לא מברך, כתב ריטב"א שלשיטתינו גם בהולך יחף מברך.
♦
ומש"כ הר"ב תוהק"ד בעמ' ס"ח "ויש לחדד את מה שכתבנו לעיל שכאן לא שייך לטעון שרק המיישרים אורחותם עפ"י רבינו האר"י בכל דבריהם לא יברכו אבל שאר העם יברכו שהרי הסיבה שאנו מברכים ביוה"ב עצמו את ברכת הנותן לשכוי בינה אע"פ שלא שמענו קול התרנגול זה עפ"י דברי רבינו האר"י שהרי ללא דבריו היינו חוששים לפסק מרן השו"ע ולרמב"ם ולרוב הראשונים וכפי שהארכנו לעיל וא"כ לא שייך לתפוס החבל בשני ראשיו אלא בברכות אלו עושים כדעת האר"י בכל דבריו".
ולבר מן דין שכתבנו שאם הולך בנעלים שעם וכדומה, גם לפי האר"י יכול לברך, וכנ"ל מהיד יצחק, עוד היא, דמה זה קשור אחד לשני. גם אם הלכנו בעקבות האר"י אחר ר"י ברצלוני וסיעתיה, זה לא מכריחנו ללכת כמותו בסברתו בברכת שעשה לי כל צרכי, וכי זה תרתי דסתרי כשדרה וגולגולת דעירובין ז.[10]. וזה אפילו אם באמת היה לו איזה טעם ע"פ הפשט, וכש"כ שלא נתן כלל טעם, ורובם ככולם, כתבו (שכנראה) טעמו ע"פ סוד. ואף אלה שניסו לתת טעמים הקרובים לפשט, הם אולי קרובים אבל גם רוחניים, וע"פ הפשט סותר את עצמו, כמו שכתב בתוהק"ד עצמו בעמ' סז' "ולפ"ז אנן דנקטינן כדעת הראשונים שמברכים על מנהגו של עולם יש לנו לברך ברכת שעשה לי כל צרכי בת"ב ויוה"כ וכפי שהעידו מהר"י צייאח בשו"ת אבקת רוכל סי' נ"ד שהבאנו לעיל שהמנהג שמברכים ברכה זו בת"ב ויוה"כ והחמדת ימים יוה"כ פרק ה' עי"ש וכ"ה באמת בסידורי הספרדים דפוסי ונציה וליוורנו שמופיעה ברכה זו ללא שינוי". וכמו שהקשה הה"כ על הרא"ש בסוף עמ' ס"ה, שהפך משנתו בברכת כ"צ, לכיוון המברכים, כן יקשה על האר"י שהפך משנתו בברכת כ"צ לכיוון הלא מברכים[11]. ואפילו יותר מזה, גם האר"י היה אומר מפורש, שעל נעלי שעם לא מברכים כ"צ, גם בזה לא היינו חייבים ללכת אחריו. ואין בזה תרתי דסתרי, שהלכנו אחריו בהכרעת הראשונים אי מברכינן על מנהגו של עולם או לא[12].
וא"ת איך הרב עובדיה חולק על האר"י, כבר הבאתי לעיל דברי הרב המגיה בש"צ "לעיני כל ישראל הדת נתנה לברך כמו שכתבתי ואין בם עון אשר חטא שלא לחוש לדברי האר"י זלה"ה בזה דבכגון זה הדבר יצא מפי המלך וזאת התורה אשר שם משה איש האלהים הרב דבר משה ז"ל שכתב דאף שאמרו משם האר"י ז"ל דחש לה הוא על פי הסוד ואין לנו עסק בנסתרות".
וכן כבר הורנו ולימדנו הרב שכל אחרון הוא ככל אחרון, וז"ל בהלי"ע ח"ז בהקדמה "ואז בזמנו כשיצא הספר יביע אומר לאור, ונתתיו במתנה להרב יצחק נסים ז"ל, בראותו את דברינו הנ"ל, הרעיש עולמות על זה וצווח ככרוכיא, בייא בייא, איך לא יראתי לומר כן נגד רבינו האר"י ז"ל, ושכאילו ח"ו פגעתי בכבודו בזה, ושלח על ידי חכם בבלי אחד לגדול בדורינו הי"ו, להשפיע עליו שיצא בפומבי נגד הספר יבי"א, ואני בשומעי הדברים האלה, חרה לי מאד, והלכתי בעצמי לאותו גדול עם הספר יביע אומר ח"ב שיראה בעינו הבדולח כל מה שנכתב בספר, ואחרי שלמד כל הענין ההוא, אמר לי בפה מלא שאין כאן שום פגיעה ח"ו בכבודו של רבינו האר"י, ומה בכך אם נשוה מעלתו למעלת מרן אשר נתקבלו הוראותיו בכל תפוצות ישראל. ובפרט שהסתמכתי על כמה רבנים גדולים שכתבו כן. ואדרבה כתב לי דברי שבח על הספר יביע אומר. ובאמת אם לגבי מרן אע"פ שנתקבלו הוראותיו בכל תפוצות ישראל, להיותו גדול הדורות ומרי דאתרא... ואע"פ כן אמרינן סב"ל נגד מרן, כל שכן לגבי רבינו האר"י שבמקום מחלוקת בודאי שיש לומר ספק ברכות להקל. וכן ראיתי עתה להגאון מופת הדור רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סי׳ ג) שכתב, הדבר פשוט דמ"ש האחרונים שבמחלוקת הפוסקים, הקבלה תכריע, זהו בדבר המפורש בזוהר הקדוש, אבל האר"י, וספר פרי עץ חיים, אף שגדול מאד כבודם, הוא כאחד מן הפוסקים, שרשאים לחלוק עליו אף בדברי הקבלה, ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי. לכן אין דברי האר"י מכריעים יותר מכל רבותינו... ובמקום אחר כתבתי להשיב על מ"ש החיד"א בברכי יוסף, שאילו ראה מרן דברי האר"י היה מודה לברך, ונמשך אחריו הגרי"ח... שמנין לו לומר כן, וכבר כתב הגאון יעב"ץ... כי אפילו אילו ראו הפוסקים דברי המקובלים שכתבו כן ע"פ סתרי תורה, לא היו חוזרים בהם מהודאתם, כי 'לא בשמים היא', ואפילו בבת קול קי"ל (ב"מ נט:) אין משגיחים בבת קול בפסק הלכה, ודברי המקובלים דיינינן להו כיחידאה, וכאילו נשנו בברייתא דלא מתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא... וכן ראיתי להגאון בעל שדי חמד בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי׳ ז דף לג ע"ר) שתמה כן על החיד"א, דמנין לו אומדנא זו שאילו הוה מרן חזי לדעתיה דהאר"י ז"ל הוה הדר ביה. ע"ש... והלום ראיתי כל מה שהאריך בזה הרב משה לוי בספרו ברכת ה׳ ח"א (עמוד קא), ובמסקנתו התעקש לומר דלא אמרינן סב"ל נגד האר"י. ובאמת שהמעיין היטב בדבריו יראה שאין להם שחר, שאע"פ שראה מש"כ בזה בשו"ת יביע אומר ח"ב (סי׳ כה) דלא בשמים היא, ארכבה אתרי ריכשי, ותלה הדבר בחכמתו הגדולה ועיונו הזך של האר"י בפשט עם הקבלה ביחד. ודברי שיבוש הם, ופטומי מילי בעלמא נינהו, ולא תיקן בזה כלום. וכבר הבאתי בספרי שם דברי החת"ס (חאו"ח סי׳ נא), שכל המערב קבלה עם ההלכות הפסוקות בש"ע, חייב משום זורע כלאים פן תקדש המלאה וכו׳. ע"ש. ואין להאריך בדברים הדברים...", וכ"כ ביבי"א ח"ב או"ח כה' אות יב' "ואנכי בעניי לא זכיתי להבין מנ"ל להרבנים הנ"ל אומדנא זו בדעת מרן, שאילו היה רואה לד' רבינו האר"י היה פוסק כן. והרי עם כל הכבוד לרבינו האר"י ז"ל, עטרת בראש כל אדם, אנן קי"ל לא בשמים היא. ומהיכא תיתי להניח דברי הפוסקים המפורסמים, ולתפוס דברי האר"י ז"ל, כהלכה למשה מסיני.... וכ"ש לפמ"ש בס' אגרות התניא (דצ"ז ע"א), בשם הגר"א שאינו מאמין בקבלת האר"י בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזער מפי אליהו ז"ל, והשאר מחכמתו הגדולה ואין חיוב להאמין בה וכו'. וע"ש (דצ"ט) שכ"כ הגר"ח מוואלוז'ין בהקדמה לספרא דצניעותא. ע"ש. וא"כ מה כל החרדה הזאת להניח ד' כל הפוסקים וכללי הדינים מפני סברות האר"י ז"ל". וביבי"א ח"ו או"ח ח' "העיר כת"ר שאיך הרהבתי עוז להכריע נגד דעת האר"י ז"ל שקבל מפי אליהו ז"ל.. והנני להשיב, כי באמת לא נכחד ממני דברי האר"י ז"ל הנ"ל.. אולם אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש...". ובח"ו או"ח ס' ח' הע' 1 "ואמנם בדברי בזה עם הרה"ג המקובל ר׳ אפרים כהן אמרתי לו שלא יעלה על הדעת שכל ד' האר"י מפי אליהו, והאר"י לא חידש דברים מדעתו הגדולה, שאדרבה האומר כן פוגע בכבוד האר"י, והסכים לדברי. וכיו"ב מה שאמרו כמה פעמים שדברי ר׳ חננאל דברי קבלה הם, והרי כמה גאונים מן הראשונים חולקים עליו בהרבה מקומות, ובע"כ דס"ל שחידש דברים מדעתו הגדולה, ולכן הרהיבו עוז לחלוק עליו... וה"ה לגבי קבלת האר"י ודו"ק". ובח"ט או"ח קה' "והשערת החיד"א באומרו אילו היה רואה מרן דברי האר"י היה חוזר בו, אינם מחוורים כלל. ופוק חזי מ"ש הגאון יעב"ץ... והלום ראיתי להגאון ר' משה פיינשטיין (חאו"ח ח"ד סי' ג) שכתב, שהדבר פשוט דמ"ש האחרונים שכל שיש מחלוקת בפוסקים, הקבלה תכריע, זהו דוקא בדבר המפורש בספר הזוהר והתיקונים, אבל כתבי האר"י אף שגדול כבודם מאד, מ"מ הוא כאחד מן הפוסקים, שרשאים לחלוק עליו אפילו בדברי הקבלה וסתרי תורה". ובאות ט' "מ"ש שדברי האר"י הם ודאי גמור, ואין בהם ספק... מנין לו דבר זה, שאינו אלא מהרהורי לבו, היפך דברי הפוסקים, ותמיהני עליו, שאיך מלאו לבו להעריך גדולי עולם, ולקבוע הלכה כהאר"י נגד מרן. והלכה רווחת בידינו (ב"מ נט ב) לא בשמים היא... האר"י, וספר פרי עץ חיים, אף שגדול מאד כבודם, הוא כאחד מן הפוסקים, שרשאים לחלוק עליו אף בדברי הקבלה, ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי. לכן אין דברי האר"י מכריעים יותר מכל רבותינו... וידעתי בני ידעתי כי הבן איש חי נמשך בזה אחר דברי החיד"א, אך לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה".
♦ ♦ ♦