במשנה ביומא (נב ב) מובא לגבי הקטרת הקטורת בקודש הקודשים ביום הכיפורים: "צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא כל הבית כולו עשן". הנה, יש לעיין לצורך ההלכתי לתאר שהבית התמלא בעשן. ניתן ליישב זאת על פי הרמב"ם (עבודת יוה"כ ד א): "וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא". הרמב"ם מוסיף על דברי המשנה: "וממתין שם". מבאר התוספות יום טוב (יומא ה א) שבזה הרמב"ם ביאר את חידוש המשנה, באומרה שהבית התמלא בעשן, והוא, שיש דין המתנה.
♦
סברת דין המתנה
הנה, יש לעיין בסברא לדין המתנה, שאין לכהן הגדול לצאת מקודש הקודשים מיד לאחר שנתן את הקטורת על גבי הגחלים, אלא עליו להמתין.ראיתי בדברי מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל שהביא מספר הסברים לזה (מנחת אברהם, ח"ד, סי' כה, עמ' קצז ואילך):
א. מדין כפרה, שהמקריב צריך להיות ראוי לעשות את מעשה העבודה עד שלא תסתיים הכפרה באותה עבודה, לכן עליו להמתין בתוך קודש הקודשים. שאם לא כן, וייצא מקודש הקודשים טרם שנגמרה כפרת הקטורת, נמצא שכבר אינו ראוי לעבודת הקטורת, שכן פסול להקריב בחוץ, ולא תעלה לו כפרתו (שם, עמ' קצז).
ב. מדין מעמדות, שיש לבעלים לעמוד על קרבנם בשעת הקרבתו, ולא מועילים המעמדות כביתר קרבנות הציבור, כי אסור לכל אדם להיכנס לקודש הקודשים אלא רק הכהן הגדול, ולכן הוא שלוחם לקיים בקטורת דין מעמדות (עמ' קצט, אות ו).
♦
מקום ההמתנה
הטעם להמתנה מדין כפרה, הוא ממה שנאמר בזבחים (כו א) שכהן העומד מחוץ לקודש הקודשים ובידיו הקטיר בפנים – עבודתו פסולה. מו"ר חידש שהוא הדין אם לכתחילה עשה את כל העבודה בפנים ואז יצא החוצה. שכן נאמר בדין הזאת דם הקרבן (שם טו א): "היה מזה ונקטעה ידו של מזה, עד שלא הגיע דם לאויר המזבח" – העבודה פסולה כדין בעל מום. מוכח, שלמרות שהכהן עשה את העבודה כדין, כיון שהוא נפסל טרם שהסתיימה כפרת הדמים, נפסלה גם העבודה. הוא הדין לגבי הקטורת. עד שלא תסתיים הכפרה, שהוא העשן שממלא את הבית ומכסה לגמרי את הכפורת, אין לכהן לצאת, כי אז אינו ראוי לעבודה, כעובד בעבודה בחוץ.יש לעיין לפי זה היכן מקום ההמתנה. הרי לשון הרמב"ם היא: "עד שיתמלא הבית עשן ויצא". לא כתב: "עד שיתמלא קודש הקודשים עשן", אלא נקט לשון "בית", שכולל אף את הקודש ואת האולם, כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה (א ה): "ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית, עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל". לפי זה, על הכהן להמתין עד שעשן הקטורת יגיע אף מחוץ לקודש הקודשים, לקודש ולאולם, שהם עיקר הבית. אם כן, מהיכן ידע הכהן הגדול אם הגיע העשן לכל האיזורים הללו בעודו עומד בתוככי קודש הקודשים? אלא על כורחך שיצא מחוץ לקודש הקודשים, והמתין בקודש עד שראה שכל הבית התמלא עשן. גם בזה יש לומר שהוא מקיים דין המתנה הן מצד כפרה והן מצד מעמדות. מצד כפרה, כיון שצריך שיתפשט העשן אף בקודש, נמצא שהוא עומד במקום הראוי בשעת הכפרה. מצד מעמדות, הרי הוא עומד במקום שאסור לזר להיות באותו הזמן (עבודת יוה"כ ד ב), ונמצא שבהמתנתו שפיר מקיים הוא בזה דין מעמדות.
ויש לדחות, כי אין זה מתיישב עם המשך לשון הרמב"ם (שם ד א): "וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא, והוא מהלך אחורנית מעט מעט פניו לקדש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת". כיון ש"פניו לקודש ואחוריו להיכל", משמע שטרם הגיע להיכל, וחוזרת הקושיה מדוע נקט הרמב"ם שממתין דווקא ב"בית".
נראה ליישב על פי דברי רש"י בסוגייתנו, ש"בית" אינו מתייחס לבית המקדש, אלא למונח כללי לכל מבנה הקרוי "בית". כך משמע בסוגיא (יומא נג א):
"נתן בה עיקר מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה - ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן, שנאמר 'והבית ימלא עשן' (ישעיה ו ד)".
מפרש רש"י: "ממשמש בכתלים - כן דרך העשן כשאינו יכול לצאת כנגדו, מתפשט למעלה תמיד עד שמתמלא חלל הבית למעלה מכותל לכותל, וכשאין לו עוד מקום ממשמש ויורד אצל הכתלים".
הרי שלרש"י, לשון "בית" בסוגייתנו אינו מתייחס לבית המקדש, אלא לתיאור כללי של בית שיש בו תקרה וקירות. נמצא ששפיר עומד הכהן הגדול דווקא בקודש הקודשים "עד שיתמלא הבית עשן", שהכוונה לתקרתו וקירותיו של קודש הקודשים. כן משמע שהוא עומד בקודש הקודשים מלשון תפארת ישראל (יומא ה א אות יט): "ונתמלא כל הבית כולו עשן - רצה לומר, המתין בקודש הקודשים עד שנתמלא הבית עשן". הרי שהוא מפרש שעומד בתוך קודש הקודשים, ועל כורחך "בית", הכוונה לקודש הקודשים.
♦
מקור הרמב"ם
יש לעיין למקור של הרמב"ם, שצריך להמתין שכל הבית יתמלא עשן. הרי מהפסוק: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז ב) דורשים: "מלמד שנותן בה מעלה עשן" (יומא נג א). וכן (שם): "ומניין שנותן בה מעלה עשן - שנאמר 'וכסה ענן הקטרת את הכפרת' (שם יג)". מפרש רש"י: "שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל". משמע שדי שהמצוה היא שעשן הקטורת יעלה כמקל, ולא צריך שכל חלל קודש הקודשים יתמלא בעשן?נראה לתרץ כדברי חשק שלמה (לרבי שלמה הכהן, מו"ץ דווילנא, ליומא נב ב). לחז"ל היה פשוט שאין הסממן "מעלה עשן" הדרשה העיקרית של הפסוק. שכן אין הנושא של סוג החומרים מקומו ברצף פסוקים אלה, העוסקים בסדר העבודה, כדוגמת: "וכסה ענן הקטרת וכו' ולקח מדם הפר" (שם). אלא על כורחך שפשט הכתוב ללמד שעל הכהן הגדול להמתין עד שיכסה ענן הקטורת את כל קודש הקודשים. בנוסף, דרשו מ"וכסה ענן הקטרת", שצריך להוסיף לקטורת את העשב הקרוי "מעלה עשן".
♦
שיעור ההמתנה
יש לעיין בשיעור ההמתנה "עד שיתמלא הבית עשן". הנה, מובא בירושלמי (יומא פ"ג ה"ה): "מי מכשיר את הקטורת, גחלים, אמר רבי אלעזר מעלה עשן". הפני משה מפרש שהמחלוקת היא אם צריך להוסיף את העשב "מעלה עשן", או שדי בעשן פשוט משריפת הקטורת בגחלים. מחדש מו"ר שהמחלוקת אחרת: אם די שיוקטר רוב הקטורת או צריך שיוקטר כולו (מנחת אברהם, שם, עמ' קצח, ושם בהערת העורך).לפי זה, יש לעיין מחדש בשיעור ההמתנה. לפי הירושלמי, לדעת רבי אלעזר, משמע ששיעור ההמתנה הוא עד שתוקטר כל הקטורת. שהדין נותן שיש להמתין עד שתסתיים כל תמרתה של המעלה עשן, שכן מועלין בריחה עד שתסתיים (מעילה ה טז), משמע שעד שתכלה כל עשנה חשיב מצוותה. לעומת זאת, לפי לשון הרמב"ם משמע שיעור המתנה קצר יותר: "וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן", משמע, שדי אם התמלא הבית עשן, אפילו אם לא נשרף כל שיעור הקטורת.
♦
שיעור המתנה דין או חומרא
הנה, יש לעיין בשיטה שצריך שיוקטר כולו, אם זה מצד הדין, כדלעיל, או מצד חומרא.דהנה, יש סברא לומר שהיא מצד חומרא. כתב הרא"ש (ריש יומא, הלכות סדר עבודת יום הכיפורים): "ונתמלא הבית עשן... והכי איתא בירושלמי (יומא פרק ה הלכה ג), עד שלא ניטל הארון היה נכנס ויוצא לאורו של ארון, משניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויוצא". משמע שבבית שני היה מאוד חשוך בקודש הקודשים, עד שהיה על הכהן הגדול לגשש את דרכו בחשיכה להקטרת הקטורת. לפי זה, כיצד יקיים את דין ההמתנה עד שיתמלא הבית עשן, הרי הוא לא היה יכול לראות את העשן שסביבו?
נראה ליישב שהדרך היה להתבונן בגחלים, שאותם הוא היה יכול לראות בחשיכה. כך משמע מהרמב"ם (עבודת יוה"כ ד א): "וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה". אם יכול היה הכהן הגדול לכוון את שפיכת הקטורת לגחלים, עד שהיה יכול להבחין במחתה, היכן האיזור המרוחק ממנו והיכן האיזור הקרוב אליו, משמע שניתן לראות את הגחלים על אף החשיכה.
לפי זה ניתן לבאר את המחלוקת בירושלמי, אם די שיישרף רוב הקטורת או כולו: לכו"ע בעי שיעור רוב. המחלוקת היא אם די בהתבוננות בשריפת רוב הקטורת, כדין, או שמא צריך להחמיר להתבונן שיישרף כולו, מפני החושך ששרר שם בבית שני, ובזה ייצא ידי הספק אם נשרף רובו.
♦
שיעור ההמתנה דין בבית או בקטורת
עוד נראה לבאר שיש שתי שיטות בדין שיעור ההמתנה, אם הוא דין בבית או דין בקטורת.במשנה נאמר (יומא נב ב): "ונתמלא כל הבית כולו עשן". יש לדקדק שיש כאן לשון יתרה. שכן לא נאמר בפשטות: "ונתמלא הבית עשן" אלא נאמר בלשון יתרה, בהוספת הלשון "כל" ו"כולו": "כל הבית כולו עשן", ויש להבין מהו השיעור הזה. עוד יש להבין את לשון הרמב"ם, שלא ציטט את לשון המשנה, ומלשונו משמע שיעור מועט יותר: "עד שיתמלא הבית עשן", שהשמיט לשון "כל" ו"כולו", ויש לעיין מדוע הרמב"ם לא נקט כלשון המשנה, ומהו מקורו.
הנה, בתוספתא (יומא ב יג) מובא כלשון הרמב"ם ונראה שזהו מקורו: "ונתמלא הבית עשן". אלא שבהגהות הגר"א (שם, אות עז) מגיה בתוספתא כלשון המשנה: "כל הבית כולו עשן".
נראה לבאר שההבדל בין הלשונות מלמד על ההבדל בהגדרת שיעור שריפת הקטורת, אם הוא דין בקטורת או דין בבית. תוספת לשון "כל" ו"כולו" מלמד שהשיעור הוא דין בקטורת, שיש דין לשרוף את כל כמות הקטורת, כדי שיעלה שיעור גדול מאוד של עשן שיבטיח ש"כל־כולו" של הבית יתמלא בעשן, כלשון המשנה והגהות הגר"א בתוספתא. לעומת זאת, ללא תוספת לשון "כל" ו"כולו", רק הניסוח הפשוט של "ונתמלא הבית עשן", מלמד שהשיעור הוא בבית, שיתמלאו קירות וחלל קודש הקודשים בעשן הקטורת. ולזה די בשיעור קטן יותר של עשן, וכפי שמשמע מלשון הרמב"ם: "עד שיתמלא הבית עשן", שלא נקט בלשון היתרה.
לפי זה אף יתבארו דברי המחלוקת בירושלמי, לפי הסברו של מו"ר, אם די בשריפת רוב הקטורת או כולו. שהוא תלוי אם השיעור הוא מצד הבית, שאז מספיק רוב, או מצד הקטורת, שאז צריך כולו.
נראה להביא ראיה לדרך זו מדברי הלחם משנה בסוף הלכות עבודת יוה"כ (ה כה). הרמב"ם שם, נקט הלכה בסממני הקטורת: "חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן, חייב מיתה עליה שנאמר 'ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת' ".
מעיר הלחם משנה:
חסר מן הקטורת אחד וכו'. בגמרא משמע דנפקא ליה הא מקרא ד'וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות', אבל קרא ד'אל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות כי בענן וכו' ', הך לא איירי אלא בביאה, ולא בחיסר סמנים, וא"כ קשה על רבינו דהביא קרא ד'ולא ימות כי בענן וכו' ', דאיתיה גבי ביאה גבי חיסור סמנים.
הלחם משנה טוען שהגמרא ביומא (נג א) לומדת את המצוה לכהן הגדול לבוא לקודש הקודשים מהפסוק: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת" (ויקרא טז יג), ומאידך, לומדת מפסוק אחר את חובת הוספת סממן מעלה עשן, "כי בענן אראה על הכפורת" (שם שם ב). והנה, מקשה הלחם משנה, שנראה שלצורך ההלכה להביא את סממן מעלה עשן, לא הביא הרמב"ם את פסוקו המקורי, אלא את הפסוק השייך למצוות ההגעה לקודש הקודשים להקרבת הקטורת! לפי דברינו הכל יובן. הרמב"ם בכוונה נקט בהלכות הסממנים ומעלה עשן את הפסוק לחובת ההגעה, ללמדנו, כשיטתו, ששיעור שריפת הקטורת ביום הכיפורים הוא דין בבית ולא דין בקטורת.
♦
הזאות הפרוכת ביום הכיפורים
מובאות ברמב"ם שתי הלכות לגבי הזאת דם החטאות הנשרפות על הפרוכת (מעשה הקרבנות פרק ה). הלכה יב: "פר ושעיר של יום הכפורים, דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים ושמונה על הפרוכת, ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם ארבע הזאות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה, כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכפורים". הלכה יג: "פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם מכל אחד מהם שבע הזיות על הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, וארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב". יש לעיין מדוע הרמב"ם שינה בלשונו, שבהזאות יום הכיפורים כתב: "פרוכת", ואילו בהזאות פרים ושעירים הנשרפים, כגון בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, האריך לכתוב: "הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים".
♦
שני גדרים לפרוכת
ראיתי שכתב מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, הסבר בהבדל הלשונות (קובץ יום הכיפורים, מהדורת תשפ"ה, עמ' פה ואילך). יש לפרוכת קודש הקודשים שני גדרים. יש גדר של מחיצה בין הקודש ובין קודש הקודשים (כרש"י שמות כו לא, פרוכת לשון מחיצה), ויש גדר שהפרוכת מהווה חלק מקודש הקודשים (כרש"י שמות לה יב, פרוכת לשון מסך המגין).בגדר השני, שהפרוכת מהווה חלק מקודש הקודשים, מחדש מו"ר, שכאשר מזה הכהן הגדול על החלק החיצון, בקודש, הוא נחשב כמזה על החלק הפנימי, בקודש הקודשים. "דהא כוליה פרוכת חדא היא דהויא לענין הזאה" (עמ' פו). ראייתו היא מדין הזאות על מזבח החיצון, שיש קרבנות שצריך להזות מעל חוט הסיקרא ויש מתחת. בדיעבד, אין הבדל אם הכהן מזה מעל ומתחת לחוט הסיקרא לענין כפרת הבעלים (אע"פ שהקרבן נפסל, זבחים כו ב). כי כל המזבח נחשב כמקום כאחד. הוא הדין לגבי הפרוכת. כל הפרוכת נחשבת לאחת, ומה שמזה על החלק החיצון נחשב כמזה על החלק הפנימי, בקודש הקודשים.
לפי זה מבאר מו"ר את ההבדל בלשונות ברמב"ם לגבי הפרוכת. "פרוכת" סתם, נאמר רק בהלכה יב לגבי הזאות יום הכיפורים. לגבן יש לפרוכת גדר מיוחד, שמה שמזה על החלק החיצוני נחשב כמזה על החלק הפנימי, בקודש הקודשים. שונה הדין בהלכה יג לגבי הזאות פרים ושעירים הנשרפים. שם אין לפרוכת את הגדר המיוחד הזה, אלא רק את הגדר של מחיצה "המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים". על כן הרמב"ם הרחיב שם בלשונו לגבי פרים ושעירים הנשרפים: "הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים". להורות שגדר הפרוכת לגבם הוא רק לענין המחיצה, ולא שמועיל כמזה על קודש הקודשים.
הנה, יש לעיין בגדר זה של הפרוכת, שמועיל כמזה על קודש הקודשים עצמו. ראשית כל, כיצד זה יעלה עם ההלכה שאסור לעמוד בחוץ ולהזות בפנים (זבחים כו א). לכאורה מתקיים כאן שעומד בחוץ, בהיכל, ומזה על קודש הקודשים? ועוד, הרמב"ם כותב בדין נשפך הדם (עבודת יום הכיפורים ה ו): "גמר מתנות שבקדש הקדשים והתחיל במתנות שבהיכל ונשפך הדם, עד שלא גמר יביא דם אחר ויתחיל מתחילת הזיות שבהיכל". מדוע יתחיל רק מתחילת ההזאות שבהיכל ולא יתחיל אף מהזאות שבקודש הקודשים. הרי סוף סוף גם הזאות הפרוכת שבהיכל הן כהזאות שבקודש הקודשים, וייחשבו ככפרה אחת שיש להתחיל מההתחלה, דהיינו, מתחילת ההזאות שבתוך קודש הקודשים. ועוד, הרי מובא במשנה למלך (מעשה הקרבנות ה יג) שהספרא דורש שאין כל הפרוכת נחשבת כאחת: "והכי אמרינן [בת"כ פ"ג הל' י' בפרשת] פר כהן משיח, "אל פני הפרוכת" (ויקרא ד ו), יכול אל פני הפרוכת כולה, ת"ל "הקדש" מלמד שהוא מכוון כנגד בין הבדים". הרי שהספרא שולל את האפשרות להזות על כל מקום בפרוכת. משמע שאין כל הפרוכת נחשבת כאחת, וצריך דווקא להזות כנגד בין הבדים, ולא במקום אחר עליו. על כן יש לעיין כיצד יתקיים הגדר המיוחד של הפרוכת בעבודות יום כיפור, שאם מזה על הצד החיצון נחשב כמזה על הצד הפנימי. הרי לפי הספרא, אם צד אחד אינו נחשב בכל מקום כפרוכת אחת, כל שכן שלא יחשב כפרוכת אחת ביחס לפרוכת בצדו השני.
אפשר לדחות, שלעומת הספרא, לרמב"ם יש שיטה אחרת. הרי הספרא מלמד שהזאת פר כהן משיח צריכה להיות על הפרוכת מכוונת למקום בין הבדים, והרמב"ם לא ציין דין זה כאשר הזכיר הזאה זאת (הלכה יג). המהר"י קורקוס דייק מזה ששיטת הרמב"ם היא שאין חובה להזות על בין הבדים. לפי זה, הרמב"ם גם לא יסבור את כל דרשת הספרא, ולשיטתו, כל הפרוכת נחשבת כאחת. אלא שעדיין יש ליישב לגבי דין הזאת פנים מבחוץ, ולגבי דין נשפך הדם בהזאות בהיכל, וצ"ע.
♦
סברת מן המזבח ולפנים כפנים
בספר הררי קדם (ח"א, סי' פה, עמ' קנט-קס) הביא שני ביאורים לפרש מדוע שונה דין עבודות יום הכיפורים מדין פרים ושעירים הנשרפין, שלא פירש בהם הרמב"ם שבהזייה על הפרוכת בעינן כנגד הארון.הרמב"ם כתב בהלכות עבודת יום הכיפורים (ה א): "כל עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים בהיכל צריך לעשותן על הסדר שביארנו, ואם הקדים בהן מעשה לחבירו לא עשה כלום". בחידושי רבינו חיים הלוי, כאן, דייק מלשון: "בפנים בהיכל" שרק עבודות מן המזבח הפנימי ולפנים דינן כעבודות פנים. מה שאין כן מזבח הפנימי עצמו, שאינו נחשב כעבודת פנים. לכן סדר העבודה מעכב דווקא מן המזבח ולפנים, ולא סדר העבודה במזבח הפנימי עצמו, כי אינו נחשב כעבודת פנים.
בהררי קדם הביא מקור לדברי רבינו חיים על פי דברי הגמרא לגבי יציאת הכהן הגדול מקודש הקודשים אחרי הקטרת הקטורת ביום הכיפורים: "ויצא אל המזבח" (ויקרא טז יח). דורשת הגמרא: "היכן היה - לפנים מן המזבח" (יומא נח ב). משמע שיש גדר מיוחד לאיזור שלפנים מן המזבח. ביאר בזה בהררי קדם בשם הגר"מ סולוביצ'יק, שדינו של איזור זה ממש כקודש הקודשים. כפי שמוכח מלשון המשנה: "יצא ובא לו דרך כניסתו" (יומא נב ב). הרי המשנה עוסקת ביציאה מקודש הקודשים, ולא נאמר בקרא לשון "יציאה" אלא מהפסוק "ויצא אל המזבח" שעוסק בעמידה מן המזבח ולפנים. על כורחך שגם העמידה במזבח ולפנים נחשבת כקודש קודשים.
על פי זה תירץ (ד"ה והביאור) מדוע שונה הדין בפרים ושעירים הנשרפין, שלא נאמר בהן בהזאת הפרוכת שיהיה מול מקום הארון. בעבודת יום הכיפורים, שעומד מן המזבח ולפנים, נחשב כעומד בקודש הקודשים. לכן צריך להזות כנגד הארון, כעומד בקודש הקודשים עצמו. מה שאין כן בפרים ושעירים הנשרפין, שאינו כעומד בקודש הקודשים, שכן אינו צריך לעמוד לפנים מן המזבח, אלא כעומד בהיכל. לכן גם אינו צריך לכוון כנגד הארון (יעויין שם בתירוצו הנוסף, לגבי ב' גדרי הפרוכת, ד"ה ועוד).
על פי דבריו נראה דניתן גם לתרץ את הבדלי לשונות הרמב"ם לגבי הפרוכת. בעבודות יום הכיפורים, שאף הפרוכת נחשבת כעבודה בקודש הקודשים, נאמר לשון: "פרוכת". מה שאין כן לגבי פרים ושעירים הנשרפין, שאין עבודתם כבקודש הקודשים, נאמר: "על הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים". להורות שאין פרוכת זאת נחשבת כ"קודש הקודשים", אדרבה, היא מבדילה בין הקודש לבין מה ששייך לקודש הקודשים.
הנה, נראה יתרון גדול לדרך תירוץ זה, שמקיים את הדין שאסור להזות אם עומד בחוץ ומזה בפנים. שהרי לפי שיטת רבינו חיים, כל איזור לפנים מן המזבח נחשב כקודש הקודשים, ולכן אינו עובר על דין זה.
אלא דצריך לעיין בעיקר שיטת רבינו חיים. הרי מובא ברדב"ז ביאור שונה ברמב"ם (מעשה הקרבנות ה יב): "לא כיון בהזאת שבפנים וכו'. כל ההזאות, בין אותם שעל הפרוכת, בין אותם שעל המזבח, קורא אותם הזאות שבפנים". הרי מבואר שאף הזאות מזבח הזהב לשיטת הרמב"ם נחשבות כלפני ולפנים.
עוד יש לעיין בעיקר סברת הררי קדם, שהחילוק בין עבודת יום הכיפורים לעבודת פרים ושעירים הנשרפין נלמד ממקום עמידתן, לפני או אחרי המזבח. הנה, הרמב"ם לא הביא דין זה לגבי פרים ושעירים הנשרפין, אלא זו ברייתא ביומא (נח ב). וכבר תמה רע"א בגליון הרמב"ם, שיש לעיין מדוע הרמב"ם השמיטו, אע"פ שהוא נראה כדין מפורש. וכן הביא בשם שיח יצחק (יומא נח ב) שתמה על זה: "והנה לא ראיתי להרמב"ם ז"ל בחידושיו שחילק בזה בין הזאות דפר הבא על המצות ובין פר יום כיפורים", ומשמע מדבריו שלרמב"ם דין הזאת הפרוכת בפר כהן משיח יהיה כמו ביום כיפורים - מן המזבח ולפנים. על כן, יש לעיין אם ניתן לפרש ברמב"ם את חילוקי דין ההזאה כנגד הארון, שיש הבדל בין עבודות יוה"כ לבין פרים ושעירים הנשרפין, על סמך דין מקום העמידה בהזאה, שאמנם הובא בברייתא ביומא, אך זו לא הובא ברמב"ם.
♦ ♦ ♦