הקדמה
מתנה טובה שהיתה גנוזה בבית גנזיו של מלך, היא סגולת התשובה, שניתנה לישראל כבסיס ויסוד לקיומו של עולם. לולא אור התשובה, לא היה היקום כולו יכול לעמוד ולהתקיים. היא קדמה לעולם, כדאיתא בגמ' (פסחים נ"ד.) "תשובה דכתיב בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". מאהבת עולמים אשר אהב ד' את עמו, גילה להם רז נשגב זה. האדם מתמלא גיל ורעננות בהשקיפו על מרחבי התשובה וענפיה. זרמי הקדושה והטהרה הנובעים מצינור עליון זה, יוצרים את האדם מחדש, ומבשמים את הנפש מול הגילויים הללו. רואים אנו כי בכל מציאות וישות בעולם ישנו מושג של נפילה וחטא, גם במלאכי מרום מצינו בחינת חטא לפי ערכם[1], אך שער התשובה נעלם מהם. ובמשמשי מרום גם כן מצינו סוג של חטא[2], והתשובה גם בהם לא תימצא. גם בבריאה עצמה מצינו ענין של חטא[3], וגם מהם התשובה סתום וחתום. ובעולם החי נמי ישנו פגם וחיסרון[4], אך סוד התיקון נסתם גם מהם. אף באומות העולם, אין אור התשובה מופיע במלוא עומק קדושתו הגדולה[5]. רק לעם סגולה מסר אל חי את אוצרו הטוב, את מתנת התשובה על כל סודיה. דרכה מתעלה האדם הישראלי, מטהר ומתקדש, ומתוך הצינור הקדושה של התשובה שופעת ומביאה תיקון, ואתו עמו יש תשובה והתעלות לכל העולם כולו.
את דברי חלקתי בשלשה פרקים:
פרק א – מצוות התשובה: בו יתבאר התשובה אם הוא נמנית כמצווה מן התורה.
פרק ב – אבות התשובה: יבאר מי הם רועי ישראל העליונים אשר סללו והורו לנו את נתיבות התשובה.
פרק ג – מהות התשובה: בא יבוא ביאור פעולותיה, סגולותיה וענפיה של התשובה.
♦
מצות התשובה
נחלקו הראשונים במצוות התשובה, עה"פ "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא" (דברים ל' י"א) כתב הרמב"ן שזה מוסב לצוות על מצוות התשובה: "והנכון, כי על כל התורה יאמר "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת כי והשבות אל לבבך (פ"א) ושבת עד ה' אלהיך (פ"ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן והטעם לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום". לדברי הרמב"ן יש כאן מצווה והבטחה שככה יהיה בסוף הימים.
לעומת זה, דעת הרמב"ם שאין זאת מצווה אלא הבטחה בלבד, שכן יהיה באחרית הימים. וכמו שכתב בסוף הל' תשובה (פ"ז ה"ה): "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנ' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו". וכן מדויק בלשונו (שם ה"א): "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שביארנו ישתדל האדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו". הרי שכתב על כל ענינה של תשובה "ישתדל", ואם הייתה זאת מצווה, הרי מחויב לעשות כן ולא רק "ישתדל". ולכן מובן מה שמסיים שם: "כדי שימות והוא בעל תשובה כדי שיזכה לחיי העולם הבא". ולקמן (פ"י ה"א) כתב: "אל יאמר אדם הרינו עושה מצוות התורה ועסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא". והוא מפני שהתשובה אינו ממצוות התורה, אלא זכות שנותן הקב"ה להאדם. ולכן זאת מותר לעשות כדי לזכות לחיי עולם הבא, בשונה ממצוות התורה שמוטל עליו לקיים, שאינו נכון לעשותן בשביל לזכות לשכר. ובריש הל' תשובה (פ"א ה"א) מבואר שהתשובה אינה מצווה, אלא תנאי לקיום מצוות ווידוי: "כל המצוות שבתורה וכו', כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא וכו', ווידוי זה מצות עשה". מדברי הרמב"ם עולה שאין התשובה מצווה שמחויב בה האדם, אלא אם האדם עושה תשובה אז חל עליו חיוב להתודות. וכן כתב במנחת חינוך (מצווה שס"ד סק"א) לדייק מדברי הרמב"ם אלו שאין התשובה המצווה אלא הווידוי[6].
ונראה שנחלקו בזה המדרש והירושלמי, דבירו' איתא (מכות פ"ב ה"ו) "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה". והמדרש (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנ"ח, ובתהלים רמז תש"ב) כשמביא לימוד זו מוסיף דבר אחד: "שאלו לתורה חוטא מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו". וביאור פלוגתתם נראה שלדברי הירושלמי התשובה היא מצווה ממצוות התורה, ולכן אי אפשר לומר שאלו לתורה, והתורה השיבה יביא אשם, והקב"ה השיב על התשובה, שהרי תשובה היא ממצוות התורה, וגם התורה הייתה משיבה כן. ולכן נקט רק שאלו להקב"ה, והקב"ה השיב על התשובה, והיינו נמי תירוץ של התורה, שהקב"ה ואורייתא חד הוא. מאידך, דעת המדרש שאין התשובה ממצוות התורה, לכן גורס "שאלו לתורה", והתורה משיבה מה שהוא מצוות התורה, שהחוטא מביא קרבן. והקב"ה השיב על התשובה, שאין זאת מצווה אלא זכות שנותן הקב"ה. ואם כן יוצא שדעת הרמב"ן היא כדעת הירושלמי, ודעת הרמב"ם כדעת תנאי המדרש[7].
יש לחקור אם מצוות התשובה היא מצוה נפרדת וכוללת שיש מצוה לחזור בתשובה אחר העבירה, או שהמצווה היא חלק מכל מצווה ומצווה ממצוות התורה, שאם עבר עליה חייב לחזור בתשובה. וכגון אם עבר אחד על אחד מן השלוש החמורות רח"ל, וצריך לעשות עכשיו תשובה ווידוי על זה, האם התשובה על זה היא גם ביהרג ואל יעבור, שהוא חלק בלתי נפרד מעצם הלא תעשה ע"ז שאסור לעבור אליה ואם עבר חייב לשוב. או שהיא מצווה נפרדת כללית על כל התורה, ואם כן אינו בייהרג ואל יעבור, אלא כמו כל מצווה נדחית היא מפני פיקוח נפש. ומצינו כעין זה לגבי הלא תעשה לפני עיור לא תתן מכשול שנחלקו הראשונים אם לפני עיור על עבודה זרה הוא בייהרג ואל יעבור. ופלוגתתם היא תלויה בחקירה זו אם לפני עיור הוא על כל עבירה בפרטיות, שכמו שאסור לעבור על העבירה אסור ליתן מכשול לפני חבירו בעבירה זו, ואם כן זו בייהרג ואל יעבור, או שלפני עיור הוא לאו נפרד וכולל את כל התורה, ואם כן לפני עיור בעבודה זרה אינו בייהרג ואל יעבור.
♦
אבות התשובה
מבואר הוא בגמ' שעמדו לישראל גדולינו ללמד אותנו את דרכי התשובה (עבודה זרה ד:) "וא"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'. והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל צבורח וכו', והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה".[8]
דברי הגמ' שילמדו את התשובה מדוד תמוהים לכאורה - א. הרי פסוק מפורש הוא בתורה שישוב האדם אל ה' בתשובה (ומחלוקת הראשונים היא אם היא מצווה או לא נחשבת ממנין המצווות, אבל לכו"ע עכ"פ הבטחה היא). הרי יש ללמוד מזה את ענינה של תשובה, ולמה לנו ללמוד כן מדוד.
ב. ועוד קשה, הרי מבואר בגמ' (שבת נ"ו.) שדוד לא חטא כלל: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע שביקש לעשות ולא עשה". ונמצא סתר רבי יונתן את עצמו, דאיך אמר כאן שהקים עולה של תשובה[9].
ג. ועל השלישית אני בא, למה לא נילף דרכיה של תשובה מראובן, שהיה לפני דוד (ואע"פ שמבואר שם בגמ' שבת שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, הרי מה שתתרץ אצל דוד נתרץ אצל ראובן), שמצינו שעשה תשובה, כדאיתא במדרש (במדבר רבה י"ג) "דבר אחר מלאה קטרת שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה ולובש שק ומתענה ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שימחול לו על עון מעשה בלהה והתפלה משולה לקטרת כמה דתימא תכון תפלתי קטרת לפניך וגו' הוי מלאה קטרת". וזכה לזה שהושע בן בנו יפתח בתשובה, כדאיתא במדרש (בראשית רבה פ"ד י"ט): "אמר הקב"ה לראובן מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה חייך שבן בנך פותח בתשובה שנאמר שובה ישראל עד ה'". וכן איתא בילקוט שמעוני (הושע תקט"ז): "ר' ברכיה אומר אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחלה שובה ישראל".
ויש להקשות עוד למה לא נילף תשובה מזמן קדום יותר, מאדם הראשון, כדאיתא בגמ' (עירובין י"ח:) "היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה"[10]. ובקין מצינו שעשה תשובה[11], כדאיתא במדרש (בראשית רבה כ"ב): "רבי חמא בשם רבי חנינא בר רבי יצחק אמר יצא שמח היך מה דאת אמר הנה הוא יוצא לקראתך וגו', פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת". ולכאורה דברי המדרש והגמ' פליגי אהדדי, אם אדם הראשון גם כן עשה תשובה, או לא רק קין חידש את ענינה של תשובה. ומחלוקת התנאים היא. וכן נראה מדברי הגמ' (ע"ז ח.) כדברי המדרש, שאדם הראשון לא עשה תשובה, דאיתא שם: "ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים וכו', ת"ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס". משמע מדברי הגמ' שרק בכה והתענה שמתירא שלא ימות באותו יום, וכיון שראה שלא ימות, לא המשיך להתענות ולעשות תשובה על עצם החטא. ומדברי הגמ' ומדרש הללו נראה נמי דפליגי על דברי המדרש שראובן עשה תשובה תחילה, שהרי כאן מבואר שאדם הראשון או קין חטאו ועשהו תשובה. אמנם לפי"ז אין קושיא על דברי הגמ' שמביא מדוד, ולא מקודם לכן מאדם או קין, או ראובן, שיכול להיות שרשב"י ורבי יונתן, שלמדו תשובה מדוד, סברו דלא כר"מ שאדם הראשון עשה תשובה, ודלא כרבי יצחק שקין עשה תשובה, וכמו שמצינו לאידך תנאי שם במדרש שחולקים עליו. וכן לא סברו כדברי המדרש שראובן עשה תשובה (שהרי באמת לא חטא כלל), וכמו שמשמע מדברי הגמ' שחולק על כך פנים על דברי המדרש. ולכן הם לומדים רק מדוד[12].
ד. עוד יש לעורר בזה, בשלמא תשובת רבים מעגל הייתה מיד אחר מתן תורה, ללמד לרבים לשוב אם לא יתקיימו מצוותיו יתברך, אמנם תשובת דוד היה מאות שנים אחר קבלת התורה, ואיך היו יודעים את דרכי התשובה בימים ההם. ולמה לא היה צריכים אז שאחד ילמד את דרכיה של תשובה.
והנלענ"ד לתרץ קושיות אלו, בהקדם דברי הגמ' (יומא פ"ו:) שיש שני דרכי תשובות, תשובה מאהבה, ותשובה מיראה. וחילוק גדול ביניהם: "אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך הא עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה". ומעתה יש לומר, שבוודאי עצם דרך התשובה ואפשרות התיקון הייתה גלויה ומזומנת בעולם עוד מקדמת דנא. וכמו שמצינו באדם הראשון, בקין ובראובן שעשו תשובה. אלא שכל זה היה בבחינת התשובה הבאה מצד היראה, שכל עניינה הוא תיקון החיסרון והמחילה על העבר. וכמו ששנינו באדם הראשון, שכיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית. ואף שקראו לו "חסיד גדול" והייתה תשובתו מעולה ונשגבה, מכל מקום לא חרגה מגדר ההתנקות מן החטא. אמנם, דוד המלך ע"ה הופיע בעולם דרך חדשה ואור עליון בנתיבות התשובה, היא התשובה המהפכת, התשובה מאהבה. בכוחה של תשובה זו אין החטא נמחק בלבד, אלא הופך הוא בעצמו לתוכן של חיים, עד שזדונות נעשות לו כזכיות. וגילוי מופלא זה של התשובה העליונה, נתברר לכל בעת בניין בית הבחירה, כמובא בגמרא (שבת ל.) שביקש דוד אות בחייו שנמחל לו אותו עוון, ואמר לו הקב"ה: "בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע". וכשבנה שלמה את בית המקדש ודבקו שערים זה בזה, לא נענה שלמה בעשרים וארבע רננות, עד שאמר "זכרה לחסדי דוד עבדך", ומיד נענה ונהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקב"ה. והעניין העמוק בזה, שהרי לצורך השראת השכינה בבית עולמים, שידור ה' יתברך בקביעות בתוך כנסת ישראל, נצרכו לזכות עליונה וכוללת. וכשחזה שלמה שאין השערים נפתחים, ידע שאין המעשים מצד עצמם מספיקים להופעת האור האלוהי בקבע. אך כיוון שהזכיר את זכותו של דוד, מיד הופיע הגילוי, לפי שעל ידי עוצם תשובתו של דוד, נתהפך העוון עצמו לזכות, ונתגלו כוחות חיים חדשים וקדשים שלא היו בעולם קודם לכן. ועל כן, דווקא מכוח גילוי זה של תשובה מאהבה, ההופכת חשוכא לנהורא, זכו ישראל לאותה מדרגה עליונה ונצחית של השראת השכינה בבית עולמים.
ותשובה מאהבה התגלתה דווקא בבנין בית המקדש, כדאיתא בזוה"ק ששיר השירים ניתנה ביום שנבנה המקדש, ושיר השירים הוא כל כולו אהבה לה'. ודבר זה לא היה במציאות העולם אלא רק בבנין בית המקדש[13]. אמנם דוד בעצמו טרח והכין את המקדש יותר מכל העם, כדאיתא בגמ' (זבחים נ"ד:) "דרש רבא מאי דכתיב וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה וכי מה ענין נויות אצל רמה אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם". ודוד מסר לבנו שלמה את כל תבנית המקדש. אם כן, דוד זכה כבר לאותה דרגה של אהבה. אבל לכל העם התגלה דבר זה כשבנו את המקדש בפועל.
ולכן אמר רבי יונתן שדוד המלך הקים "עולה של תשובה", דהיינו עולם חדש, שהתשובה בעצמה היתה כבר מקודם, אבל דוד גילה לנו מהלך לעשות זכויות חדשות שלא היו מקודם, וזה הוא עולם חדש היוצא מן התשובה.
ומתורצות בזה ארבע הקושיות שהתחלנו בהן. א. למה לא לומדים התשובה מן התורה גופא? מן התורה אנו יודעים באמת שיש מצווה או הבטחה על התשובה, אבל אינו מבואר להדיא ענינה של תשובה מאהבה. ב. אין סתירה מדברי הגמ' שדוד לא חטא, דאע"פ שלא חטא בפועל היתה איזה נקודה דקה, איזה מחשבה, והועילה תשובה מאהבה להפוך את אותה נקודה לזכות חדשה. ואם כן, יש ללמוד מזה על כל תשובה, שאנו יודעים כבר מן התורה שאם ישוב באופן של תשובה מאהבה שתהיה לו לזכות. ג. ותשובה זו לא נתבררה בקודמיו. ד. וגם מבורר מה היה עד ימי דוד, שעצם התשובה הרי ידעו מיד מן התורה, וענינה של תשובה מאהבה באמת לא נתגלה עדיין ולא היה במציאות העולם, עד בנין בית המקדש, דאז ירד ענינה של תשובה מאהבה לעולם.
♦
מהות התשובה
כאשר האדם עובר עבירה אחת, הרי הוא מחולל בה שבעה חטאים שונים:
א. עצם המרידה במלכות שמיים. אין נפקא מינה אם הוא עשה מעשה קטן או גדול, כולם כאחד נחשבים לעניין זה. שכן בעצם הדבר שהאדם סותר את גזירתו של הקדוש ברוך הוא ועושה היפך רצונו, בין בדבר קטן ובין בדבר גדול, הרי הוא מצהיר כי אינו מציית ואינו משועבד תחת מלכותו יתברך, והרי הוא כמי שמורד במלכות.
ב. הפגם בעולמות העליונים. כל המצוות והעבירות שהאדם פועל, מחוללות תיקונים או קלקולים עצומים בעולמות העליונים. כשהוא מקיים מצווה הוא מתקן עולם מסוים, וכשהוא עובר על לא-תעשה הוא פוגם בעולם מסוים. נמצא שבכל עבירה ועבירה יש משום פגם במערכת העולמות. והדבר תלוי בחומרת המעשה ובגדלו, שכן כל חטא פוגם במקום הראוי לו לפי ערכו המיוחד.
ג. חורבן בית המקדש. על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (דברים יב, ד) מביא רש"י את דברי המדרש: "אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב". נמצאנו למדים, כי בכל עבירה, מלבד הפגם הנגרם בעולמות העליונים ישנו גם פגם בעולמנו התחתון. שהרי עיקר תכלית בריאת העולם היא כדי שתתגלה מלכותו יתברך פה למטה, לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". והנה, העוונות והעבירות גורמים למקדש שיחרב. ואף בזמן החורבן, העבירות מעכבות את בניינו, וכדברי חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".
ד. הכשרת הנפש לחטאים נוספים. על ידי החטא, מכשיר האדם את עצמו לעבור עבירות נוספות, כמאמר התנא באבות: "עבירה גוררת עבירה". ואם שנה בחטאו, הרי הוא יורד מדרגה נוספת, כדאמר רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשה לו כהיתר" (קידושין מ.) אם כן, מלבד עצם המעשה הרע והפגם העכשווי, הרי שבעצם עבירתו פותח האדם פתח בנפשו, ומכין את עצמו להוסיף ולעבור על מצוות התורה.
ה. פגיעה ברצון המיטיב המוחלט. הקדוש ברוך הוא הוא תכלית הטוב, וכל רצונו בבריאת העולם אינו אלא להשפיע מטובו המוחלט לברואיו. והנה, בעבור שהאדם עובר עבירה, הוא כביכול "מכריח" את הנהגת הדין העליונה להעניש אותו, ובכך הוא מביא רעה על עצמו. דבר זה, כשלעצמו, הוא גרימת צער כביכול לפני המקום. והבאת רע לעולם, בניגוד לרצונו המיטיב של ה', מהווה חטא פנימי עמוק בפני הקדוש ברוך הוא.
ו. ביטול מצוות עשה באותה שעה. באותה שעה שהאדם עובר את העבירה, היה ביכולתו לעסוק בקיום מצווה, ואם כן אי קיום המצווה באותה עת נחשב לו לחטא בפני עצמו. וכמו שמפרש הגר"א את דברי המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", שיש 'דין' על העבירות שעשה האדם, ויש 'חשבון' על ביטול והפסד המצוות שיכול היה לקיים באותה שעה.
ז. גרמת חילול השם על ידי הבאת הפורענות. על ידי עבירתו גורם האדם לחילול השם, בעת שיבואו עליו עונשים וייסורים על חטאו. כיוון שהאדם הזה מוחזק כשומר תורה ומצוות, יתמהו הבריות וישאלו מדוע מביא ה' ייסורים על אדם כשר וירא שמיים זה, לפי שאינם יודעים את עוונותיו הנסתרים שעבר. וכן אמר הנביא יחזקאל להוכיח את דורו (יחזקאל כ' ל"ט): "ואתם בית ישראל כה אמר אדני ה' איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם". ומפרש המצודת דוד: "ר"ל במה שאתם מתנדבים מתנות לבית ה' ובמה שאתם עובדים עבודת עכו"ם הנה עי"ז באה חלול ה' כי בע"כ תבוא הפורעניות בעבור עבודת הגילולים ויאמרו הבריות על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ומה חרי הלא המה מתנדבים מתנות לבית ה' ולכן מוטב לעבוד לעבודת כוכבים לבד שלא יהיה עוד חלול ה' בהבאת הפורעניות". וכן פירוש המלבי"ם שם: "אמר להם, אחר שאינכם שמעים אלי איש את גלוליו לכו עבדו טוב יותר שתעבדו רק את הגלולים ולא תעבדו את השם כלל ולא יהיה כ"כ חילול השם כמו עתה שאתם מחללים שם קדשי במתנותיכם ובגלוליכם שאתם נותנים מתנות לגבוה ועובדים גם גלולים להעבירם למולך וזה חילול השם יותר שהגוים חושבים שהם עובדי ה' וכשמענישם יאמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו".
ויש לפרש שזאת היא כוונת דברי הגמ' (סוכה נ"ב.) "דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם".
היינו שבכל עבירה בא היצר הרע להכשיל את האדם בשבע דברים. על דבר ראשון, והוא מרידה במלכות שמים, קורא אותו שלמה המלך "שונא", שהוא מתנגד אל מלכות ה'. וראוי לשלמה המלך דווקא לגלות נקודה זו של היצר, בעבור וישב שלמה על כסא ה' (מלכים) ונתגלתה בו מלכות שמים. ועל הדבר השני, פגיעה בעולמות עליונים, קראו דוד המלך "טמא", שמביא טומאה על הכל, ובזה פוגע בצינורות של שפע שלמעלה, ואין דבר טמא יורד מן השמים. וראוי לדוד המלך דווקא לגלות לנו נקודה זו, בעבור שדוד הוא חלק באדם הראשון, ושבעים שנותיו ניתנו לו מאדם הראשון, כדי לתקן את חטא עץ הדעת, שגורם לשבירת הכלים ולפגימה בעולמות. על דבר השלישי, החרבת בית המקדש. קראו אותו משה "ערל", שערל מורה על החומר הבזוי ועל אי קדושה. ולכן בני ישראל מצווים להכניס את בניהם מיד ביום השמיני ללידתו ולהסיר את הערלה, ואין השכינה שורה אלא במקום קדוש, אבל במקום ערוה וזוהמה מתקיים ושב מאחריך. וראוי למשה רבינו לעורר על דבר זה ליזהר מיצר זה, בצריך עזר. משא"כ לשון ישע הוא שצריך להושיע כל כולו, ואין הוא יכול לעשות כלום. ולכן אדם שנפל בעבירה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, והוא אינו יכול כלל, אלא צריך לישועה מאת הקב"ה. ועל החמישית שמהפך רצונו החפץ לעשות טוב שיבא רע ופורענות על האדם, קראו הקב"ה בעצמו "רע". ודבר זה מגלה הקב"ה בעצמו, שהוא מקור הטוב ותכלית רצונו בבריאת העולם להטיב, לכן מזהיר בנו על היצר ה"רע" שזאת הוא מטרתו. ועל הדבר השישי, החשבון של אי קיום מצוותיו באותו שעה, קראו יואל "צפוני", שבא להאדם להכשילו בעבירה, ומסתתרות בזה עוד עבירות שאין האדם נוטל בחשבון, והוא מה שהיה יכול לעשות באותו זמן. ועל דבר השביעי, על חילול השם הנגרם מענשו, קראו יחזקאל "אבן", כמו האבן שקשה לשברו, כן היצר קשה לשברו בענשים, שעל ידי הענשים גורם לעוד חטא של חילול השם. וראוי ליחזקאל לעורר על זה, שהוא הוא המעורר בדורו על חילול השם שנגרם מענשיהם.
ובמקביל לזה מצינו בגמ' (עירובין י"ט.) "אמר רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לגיהנם ואלו הן שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היון וצלמות וארץ התחתית שאול דכתיב מבטן שאול שועתי שמעת קולי אבדון דכתיב היספר בקבר חסדך אמונתך באבדון באר שחת דכתיב כי לא תעזב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת ובור שאון וטיט היון דכתיב ויעלני מבור שאון מטיט היון וצלמות דכתיב ישבי חשך וצלמות וארץ התחתית גמרא הוא". שהוא לטהר את האדם מכל שבעה חלקים שחטא נגד בוראו. ולכן "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד ט"ז), אע"פ שחטא ונפל בשבעה דברים, קם למקומו.
הנה, אחר שכה רב ועצום הוא חטאו של העובר עבירה, ואפילו עבירה אחת, ועל אחת כמה וכמה כשהרבה עבירות עבר, כיצד יעלה מבור חשוך ואפל לראות בטובת בחיריך, וכיצד חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים.
אמנם, ביאור הדבר הוא כדאיתא בגמרא (סנהדרין מד.): "אמר רבי אבא בר זבדא אף על פי שחטא ישראל הוא". שכן לאדם ישנן שתי בחינות בנשמתו - בחינת 'יעקב' ובחינת 'ישראל'[14]. יעקב הוא החלק התחתון של הנשמה, השורה בכל עת באדם, אמנם למעלה מזה היא הבחינה הנקראת ישראל. וקשור הוא חלק יעקב בישראל, כדכתיב: "יעקב חבל נחלתו" (דברים ל"ב, ט). חלק זה של ישראל מסתלק בזמן שהאדם עובר עבירה. וזהו עומק המאמר "אף על פי שחטא ישראל הוא", שחלק זה לא נפגם מעולם, ואין שום חטא מגיע לשם. ולכן, בזמן שהאדם עובר עבירה, אף על פי שבעת המעשה הוא מרגיש נעימות ממה שהיצר מנעים לו, מכל מקום מיד לאחר מכן נופל האדם לחשיכה ומרירות. מרירות זו באה לאדם כיוון שחלק נשמתו הנקרא ישראל נסתלק מאיתו, ועל כן אינו מרגיש עוד את עצמיותו, את מקורו ואת מהותו האמיתית. לכל אדם ישנם כוחות עצומים וגילויים נשגבים המיוחסים לו דווקא, ובהסתלק חלק זה מנשמתו נסתרים ממנו כוחותיו.
עניינה של התשובה הוא לחזור לעצמו, לשוב אל חלק נשמתו הנקרא ישראל, אשר מעולם לא חטא, כדי שתחזור נשמתו להאיר בו. התשובה היא השבת האדם אל מקורו האמיתי. על ידי שמתגלה באדם החלק הגבוה של נשמתו, מתבטלת כל חיותו העכשווית הנמוכה מפני חיותו האמיתית. וכמו האור הקטן המתבטל לגמרי בפני האש הגדולה, עד שאין שום היכר לאש הקטנה מול הגדולה, כך אור נשמתו מחלק יעקב שנמשך אל בור חשוך בעוונותיו מתבטל לגמרי מול האור הגדול של חלק ישראל. לכן נעשה האדם כבריה חדשה, ומקבל חיות חדשה לגמרי, ואינו עוד אותו אדם שהיה קודם לכן. כשחוזר האדם לעצמו, הוא יוצא מתוך גלות עצמיותו וגלות מהותו, ומתגלים בו שוב שורשו, תפקידו בעולם וביטחונו בה'. הרי זה דומה לאדם המהלך בדרך, שהוא מוטרד ואינו יודע מה יהיה עמו, ואם ימצא בית טוב ללון בו, וכן שאר טרדות ובלבולים המתעוררים כשהאדם מטולטל בדרכים ואינו נמצא במקומו. מה שאין כן היושב בביתו שיש לו יישוב הדעת, ויודע למה לצפות וכיצד לסדר את ענייניו. כשהאדם חוטא ומסתלק ממנו חלק נשמתו העליון, אין לו את מהותו העצמית, והוא בבחינת הולך בדרך, מטולטל וטרוד בבלבול הדעת ואינו יודע כיצד להנהיג את עצמו. אך כשהוא חוזר בתשובה, ושב לעצמו ולמהותו, הרי הוא כיושב בתוך ביתו, שאינו מוטרד ומבולבל, אלא יודע ומכיר את ה' יתברך שיסדר לו את הכל על הצד הטוב ביותר. חלק יעקב השורה באדם נמשך אחר הגשמיות, ואינו מכיר אז את בוראו, ולכן הוא בבחינת על אם הדרך. שונה ממנו חלק ישראל, הלקוח מתחת כיסא הכבוד, אשר מכיר ומשיג את הבורא.[15]
ויש לפרש בזה את דברי הכתוב: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה). שכן חלק נשמת יעקב שורה בבחינת אוהל, שהוא דירת עראי, וכך גם גוף האדם והחלק הנפשי השוכן בו אינם אלא כאהל ארעי. אולם משכנותיך ישראל, בחינת ישראל, קבועה ועומדת לעד, בחינת משכן קבע. וזהו שנאמר מה טובו, שגם בחלק הגוף אשר עלול להימשך אחר העבירות, ואשר חיותו ונפשו מצד חלק יעקב נגררות לשם, כמה טוב וחסד שופע עליו. וכל זאת, מפני משכנותיך ישראל, לפי שחלק ישראל שבו נותר יושב בקביעותו, ואינו נמשך כלל לתוך החטא. ועל כן, מכוחו של חלק קדוש וקבוע זה, יש תקומה, עילוי ותיקון גם לחלק יעקב.
ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' (מנחות כ"ט:) "ומפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט תליא כרעיה דאי הדר בתשובה מעיילי ליה וליעייל בהך לא מסתייעא מילתא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו". והנה מה שהפתח הוא למטה פשוט שכן הוא, שהנופל בעבירות נופל למטה בבור חשוך. אמנם אם אינו יכול להיכנס בהאי פתחא איך מגיע להיכנס בפתח למעלה, והוא מונח שפל בתחתיות המדריגה. אלא הוא כיון שיש לאדם חלקי נשמה יעקב וישראל, ופתח למעלה מורה על הקשר שלה עם חלק הנשמה של ישראל שהוא למעלה. ואם כן גם כשנפל במדריגה תחתונה ולכלך את חלק נשמתו יעקב שנמשך אחר חומריותו, עדיין יש לו מהלך לחזור לעצמו, לחלק נשמתו ישראל שלא פגע בה, ועי"ז יזכה להיכנס שוב.
ואם כן התשובה ממלא את כל חלקי החסרון שגרם החטא בשבעה דרכים, לכן התשובה ממלאת את כל שבעה חלקיה. וכנגד זה איתא בגמ' שבעה דברים בלשון "גדולה תשובה", ששה מהם במס' יומא (פ"ו.:) "אמר רבי חמא ברבי חנינא גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם. אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה. אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמביאה את הגאולה. אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם". ועוד אחד בגמ' (ראש השנה י"ז:) "אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם".
כנגד המרידה במלכות שמים בא כוחה של התשובה ומגעת עד כסא הכבוד, ומלמדת סנגוריה על הבנים. ולעומת הפגם והקלקול שנפגמו העולמות העליונים מחמת החטא, באה מעלתה היתרה והנשגבה של התשובה, אשר כוחה יפה להפוך זדונות לזכיות ממש, ובזאת היא משפעת תוספת זכות אור ותיקון עילאי בכל העולמות כולם. ועל חורבן בית המקדש אשר גרם האדם בעוונותיו הרבים ושילח שממה במכון הקודש, באה סגולת התשובה לעורר רחמי שמים ולהביא גאולה שלמה לעולם. ועל המכשול הנורא שהכין החוטא בנפשו, בהיותו מכשיר עצמו לקלקולים נוספים ולירידות הבאות, באה התשובה להקדים תרופה למכה, ולהביא רפואת נפש ממרפא כל בשר, ולרפות גם את נגעי לבבו של האדם. ועל הפגיעה שפגע ברצון העליון, הוא הרצון הפשוט להיטיב לנבראיו, בא כוחה של התשובה לקרוע את רוע גזר דינו של האדם להפוך מידת הדין למידת הרחמים ולחדש את ימי אהבתו כקדם. ועל ביטול מצוות עשה באותה שעה שחיסר האדם מאורו של עולם, באה התשובה ומאבטחת את המשך קיומו, להאריך ימיו ושנותיו של האדם עלי אדמות. ובזה התשובה מעניקה לו חסד וזמנים נוספים, למען ישלים את חוקו ויוסיף לעשות מצוות ומעשים טובים בתיקון שלם. ועל חילול השם הנורא שגרם בעוונותיו, באה התשובה ודוחה את גזירת הלא תעשה, שהרי הקב"ה ברחמיו הרבים מחזיר את ישראל למוטב ומשיבים אליו, ובכך מונע וגודר בעד חילול שמו יתברך, ומגלה את כבוד מלכותו ברבים.
♦ ♦ ♦