והנה הרמב"ם (פ"א ברכות הי"א) כתב וז"ל: "כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואע"פ שלא ענה אמן. וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו". עכ"ל. וכן בטור (סי' ריג ס"ב) כתב וז"ל: "אין המברך מוציא האחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכונין אליו אפילו לא יענו אמן".
♦
חידוש הב"י דאף בברכות בעינן כונת משמיע להוציא ומו"מ בדבריו
ובב"י (שם) כתב וז"ל: "ומ"ש רבינו שיוצאין בשמיעתן שמכונין אליו, דמשמע שצריך שיתכוין לצאת, וכן מה שכתב הרמב"ם כל השומע ברכה וכו' ונתכון לצאת בה ידי חובתו יצא, אתי כמאן דאמר מצוות צריכות כונה, ולדעתו הכי נמי צריך המברך להתכוין להוציאו כדאיתא בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה כט:) [והיינו ממה שאמר ר' זירא לשמעיה 'איכוון ותקע לי', אלמא קסבר משמיע בעי כונה]". עכ"ל (וכ"כ הב"י סי' ריט ס"ד).ומבואר מדברי הב"י שהוא למד ממה שנאמר לגבי תקיעת שופר דבעינן נמי כונת משמיע, דה"ה במברך עבור חברו, שאין מספיק שיכוין השומע לצאת, אלא צריך שיכוין גם המברך להוציאו. ולכאורה מהשמטת הרמב"ם והטור בדיני ברכות שהמברך יכוין להוציא לא משמע כהב"י[1], ואילולי דברי הב"י היה נראה בדעתם שיש לחלק בין שופר לברכות. וצ"ע א"כ מהו החילוק.
ונראה, דהנה חקרו האחרונים בדין שומע כעונה, אם נחשב כאומר בעצמו או דמדין שליחות יוצא במה שאמר חברו. ובקהילות יעקב (ברכות סי' יג) דן לתלות בזה אם צריך שיכוין המשמיע להוציא, דבשלמא כונת שומע צריך, כדין מצוות צריכות כונה, כמו באומר בעצמו, שצריך לכוון לצאת. אבל לגבי כונת משמיע להוציא לכאורה תלוי בחקירה זו, שאם הוא יוצא באמירת חברו, מבואר מה שחברו צריך לכוין להוציאו, כשליח העושה עבור אחרים, שצריך להתכוון לכך, אבל אם נחשב כאומר בעצמו, קשה למה צריך שיכוין להוציאו. ע"ש[2].
ונראה בדעת הרמב"ם והטור שהם סברו כצד זה ששומע כעונה נחשב כאומר בעצמו[3], ולכך אי"צ שהמברך יכוין להוציאו.
ומה שבתקיעת שופר הצריכו כונת משמיע נראה, דהנה בשופר המצוה היא 'לשמוע' קול שופר, כדאי' ברמב"ם והטור כמה מקומות, ושמיעת קול שופר אינה מדין שומע כעונה אלא עצם השמיעה היא המצוה. והקשו המפרשים, דמאחר שהמצוה היא לשמוע קול שופר, למה צריך כונה להוציא. ותי' שיש תנאי במצוה שישמע קול שופר ע"י מעשה תקיעה, ועבור התנאי של מעשה תקיעה צריך שיכוין המשמיע להוציאו. ומיושב א"כ מה שמצינו דין זה שיכוין המשמיע דוקא בשופר, שזה עבור מעשה תקיעה שחסר לשומע. אבל בשומע ברכה, שנחשב כאומר בעצמו ואינו מחוסר כלום, אי"צ שיכוין המשמיע להוציאו[4].
והנה ביראים (סי' רסח) כתב גם לגבי קריאת המגילה שצריך שיתכוון הקורא להוציא והשומע לצאת [ולכאורה כך משמע בגמ' בר"ה שם, שהביאו מגילה עם תקיעת שופר]. ומבואר שאף ששייך שומע כעונה בקריאת המגילה, צריך שיכוין הקורא להוציא. ויש לפרש ג"כ כהנ"ל, דהנה בקריאת המגילה בעינן תנאי שיקרא מתוך הכתב, וי"ל שעבור תנאי זה צריך שיכוין להוציא. ועל דרך זה י"ל שדין זה שייך גם בקידוש והבדלה, שיש תנאי שיאמר על הכוס[5].
קושיה עצומה למש"כ בדעת הטור, ומה שיש ליישב
והנה יש לעיין במש"כ בדעת הטור, דהנה הטור (יור"ד סי' יט ס"ג) כתב דשנים השוחטין שתי בהמות, אחד יכול לברך ויוצא בו חבירו, אם חבירו מכוין להוציאו. ע"ש. ומבואר שאף בברכות אין מספיקה כונת השומע, ובעינן שיכוין המברך להוציא. וזה לא כפי שנתבאר לעיל בדעת הטור.אכן בעיקר דברי הטור יש לעיין מ"ט שינה משאר מקומות, שנקט רק שהשומע יכוין לצאת ולא כתב שהמברך יכוין להוציאו, ואילו כאן הזכיר רק שהמברך יכוין להוציאו, ולא הזכיר מה שהשומע יכוין לצאת[6]. ועוד קשה לשון הטור "אחד יכול לברך ויוצא בו חבירו אם חבירו מכוין להוציאו", למה לא סיים 'אם מכוין להוציאו', והוסיף לקרוא למברך 'חבירו'.
ועוד קשה בעיקר מה שקורא למברך 'חבירו', הרי עד עתה במברך קיימינן, והמברך אינו נקרא 'חבירו', אלא השומע. ועוד קשה מדברי הב"י (סי' ריג וריט), שחידש מעצמו שצריך שהמברך יכוין להוציא, ולמד כך מהל' שופר שצריך התוקע לכוין להוציא את השומעים בתקיעה, ולמה כתב כן מסברא דנפשיה ולא ציין לדברי הטור שכתב כך להדיא. ועוד קשה, דהנה לשון הש"ע "יכול האחד לברך להוציא חבירו, והוא שיתכוין לצאת", ומקורו מהטור, ולמה שינה מלשון הטור 'שיכוין להוציאו'.
ולכאורה משו"כ היה נראה להגיה בלשון הטור 'אם חבירו מכוין לצאת' במקום 'להוציאו', ובזה יתיישבו כל הקושיות הנ"ל. ודו"ק.
♦ ♦ ♦