מהו חוק ומשפט והחילוק בלשונות הכתובים

נעים זמירות ישראל כותב בתהלים (פא, ד-ה): 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו: כי חק לישראל משפט לאלוקי יעקב'.
בבית מדרשו של המשך חכמה (דברים ל, כ) עמדו בהערות על כתוב זה (והרחיב בדבריו אמו"ר ז"ל נדפס בספה"ז עדות ליוסף עמוד תרנח[1]):
א. מהו ההבדל בין 'חק' לבין 'משפט' במשמעות הכתוב.
ב. מהי טיבה של הכפילות "לישראל", "ליעקב".
ג. מדוע לפני יעקב ישנה קידומת "לאלוקי", ואילו לפני המילה "לישראל" חסרה קידומת זו.
♦

יישוב על פי דברי המשך חכמה

מבאר המשך חכמה ביאור נפלא, ועל פיו יתיישבו הדקדוקים דלעיל. הנה מבואר בספרים שישראל - אלו הצדיקים, ויעקב שאר העם, בעוד שתשובה היא חסד מיוחד מאת בורא עולם, כמבואר בירושלמי (מכות ב, ו).
על מנת להיכנס ביישובן של דברים, יש להקדים עוד את המבואר בגמ' (ר"ה כה, ב) שחק - הוא גמר דין, ומשפט - זהו תחילת דין.
ואם כן, בעוד הצדיקים - ישראל שנחתמים לאלתר, נאמר בהם לשון חוק, מה שאין כן משפט, שהוא תחילת דין, זהו לאלוקי יעקב, אלו הבינוניים. והתשובה שמיטיבה את דינם, היא חסד מיוחד מאת 'אלוקי' יעקב, שזהו חסד מבורא עולם לבדו, למעלה מכל הנהגות הטבע, התורה והנבואה, עכ"ד.
♦

יישוב נוסף - ביום הראשון נגמר דין כל הברואים על חיים ומזונות[2]

אפשר לומר בס"ד עוד על פי מה שכתב הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כג, כד בהרחב דבר) בחידוש מופלא, כי ביום הראשון נכתבים ונחתמים כל באי עולם על החיים ועל צרכי מזנותיהם. וזה לשונו: 'ועוד יש חילוק בין יום ראשון של ראש השנה ליום שני אפי' ליחיד, משום דביום הראשון כתיב כי חק לישראל הוא, היינו לישנא דמזוני, שבזה תלוי עיקר החיים של השנה הבאה, דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וזה נגמר ביום הראשון לכל אדם כדאי' בביצה פרק ב' (טז, א) מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה עד ראש השנה, והכי עיקר הנוסחא ברבה פ' אמור (ל, א) וברי"ף, וזה נגמר ביום ראשון לכל אדם, והכי משמע לשון חוק שהוא גמר דין כדאי' רפ"ג דר"ה (כח, ב)'.
ממשיך הנצי"ב ומבאר את הדין של היום השני, ובינונים שתלויים ועומדים:
'והא דנמשך דינו של אדם עד יום הכיפורים, הוא לשארי מאורעות, מש"ה ביום הראשון אפי' אין האדם צדיק, מכל מקום החיים בשנה הבאה תלוי בתכלית אותו אדם בחיים, מש"ה אם ראוי הוא לתכליתו יוצא זכאי, אבל בשארי ימי תשובה ויום שני של ר"ה בכלל, נידון על כל מאורעותיו לפי מעשיו אם צדיק או רשע, ובזה יש ודאי לכל אדם לירא מפני מעשיו, מש"ה ביום השני הוא יום תרועה ממש'.
ומבואר בדבריו שביום הראשון נקבע לכל הברואים את חק החיים והמזונות, לא לפי מעשיהם אלא לפי תכליתם בחיים. בעוד שביום השני נשפט האדם לפי מעשיו על שאר המאורעות.
ומעתה אתי שפיר, הכתוב בתהלים שמדבר על ב' הימים. א. חוק לישראל - הוא גמר דין של החיים והמזונות, ואינו נמדד לפי משפט המעשים אלא לפי התכלית. וכן נגמר הדין לאלתר לגבי החיים ומזונותיו של האדם.
ב. דין יום השני הוא משפט לאלוקי יעקב, שבו נידון האדם לפי מעשיו, ויכול להיות שהמשפט אינו נגמר באותו יום אלא נתלה דינו עד יום הכיפורים ומכל מקום הדין הוא על פי משפט, לפי המעשים טובים והעוונות של האדם. ואם כן, אתי שפיר הכפילות, וכן מה שלא הוזכר תיבת משפט בחוק לישראל.
♦
יישוב על פי הנצי"ב מדוע נאמר 'חק לישראל'
יש ליישב באופן נוסף מדוע נאמר 'חוק לישראל', על פי דברי הנצי"ב האמורים (בקטע הקודם) שהדין על חיים ומזונות הוא לפי התכלית ולא לפי הזכויות. אם כן, התכלית של הבריאה היא ישראל, ואם כן כל אדם נידון ביחס לתפקיד שלו בייעוד הנצחי של כלל ישראל. ומשום כך נאמר 'חוק לישראל', משום שכל הדין נמדד ביחס לישראל, ודוק.
♦

משפט על בחירת עם ישראל לעם הנבחר

עוד יש לדון לפי מה שכתבו כמה אחרונים [הגר"ש קלוגר בהגהות שו"ע תקפא, ד; הנצי"ב ויקרא כג, כד בהרחב דבר; יערות דבש ח"ב דרוש ה, ועוד שהובאו בספר שערי הזמנים ראש השנה עמוד רסג ואילך] דיש ב' סוגי משפט: א. ביום בריאת העולם, יש דין על בחירת עם ישראל לעם הנבחר, ששרי אומות העולם מקטרגים על בחירת עם ישראל, ועל כך מובטחים ישראל שיצאו זכאים בדין, וראה עוד בשערי הזמנים (שם). ב. דין ומשפט פרטי של כל ברואי תבל.
ואם כן יתכן שזהו מה שנאמר חוק לישראל, כנגד הדין על בחירת כלל ישאל, ודין זה נגמר ונחתם ביום הראשון. ומלבד זאת יש דין ומשפט לאלוקי יעקב - על כל פרט ונעלם.
(והוסיף הגר"ש קלוגר זצ"ל דמכיון שיודעים שהקב"ה יבחר בכללות אומתנו לחבלו ונחלתו, זה גורם לנו לשמחה, על אף שאין אנו יודעים זאת לגבי הדין הפרטי.
♦

ניגון הכינור וצלילי הנבל

בזה יבוארו הקדמת הפסוקים: (פא, ג): 'שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל'.
ויש מפרשים שביארו, דנבל קולו עב ואינו נעים, ומנבל בגבהות קולו את שאר כלי הנגינה, כמו שכתב התפארת ישראל (תמיד ז, ד[3]).
והיינו שיש ב' בחינות בראש השנה: כינור נעים - זהו מה שעם ישראל חבל ונחלת ה' יתברך, ואמנם יש גם משפט הפרטי - נבל שקולו עב ואינו נעים, ומכל מקום גם הוא חלק מהמשפט, והזכות להיות עם ה' גוברת על ההפסד של צער המשפט.
♦

ב' בחינות בשופר חק ומשפט - כנגד צדיקים וכנגד הבלתי כשרים

עוד יש לומר בס"ד, על פי מה שכתב האלשיך (תהלים פא, ה): 'ועם היות שהתרועה בשופר הוא להכניע ולהחריד, כמה דאת אמר אם יתקע כו' ועם לא יחרדו (עמוס ג, ו), והלא תאמרו אם אחר שאנו צדיקים מה צורך לשופר, כי עם כל זה אין השופר חנם בזמן ההוא כי הנה בהיותכם צדיקים ונקראים ישראל, לישראל הוא השופר לחוק כמו כל חוק ולא להכניע, כי סוד נסתר יש בו. ואם הוא משפט הוראת דין הוא בזמן שהוא יתברך אלקי יעקב שאנו בלתי כשרים'.
הרי שכאשר בני ישראל הם במדרגת ישראל צדיקים, תקיעת שופר בבחינת חוק. ואולם בהיותם בבחינת יעקב, הרי שיש משפט וטעם לשופר, להכניע ולהחריד את היצר הצורר בליבנו.
♦

בחינת חוק רחמנא אמר תקעו - ונתינת טעם לערבב השטן

עוד אפש"ל בס"ד על פי דברי הגמ' בר"ה (טז, א-ב): '[אמר] רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו.אלא למה מריעין? - מריעין, רחמנא אמר זכרון תרועה. אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן'.
אם כן נמצא שעצם התקיעה זהו חוק רחמנא אמר תקעו! אולם יש גם צד של משפט ונתינת טעם בדבר, כפי שכותב המלבי"ם (תהלים כאן) שמשפט עניינו טעם ולא חוק וגזירה, בכך שחוזרין ומריעין, וזהו בכדי לערבב את השטן.
♦ ♦ ♦