לכבוד ידידי, ה"ה הרה"ג יעקב ישראל נקי הי"ו, מחבר 'השבת למעשה', 'שבע ברכות למעשה' ועוד חיבורים נוספים.
באתי לדון כאן אודות מה ששוחחנו בעניין וידוי בסליחות סמוך לוידוי של מנחה, האם יש בעיה בזה משום וידויים סמוכים. והשבתי לך מיד ששאלתי את השאלה הזאת לפני כמה שנים, על סמך שו"ת אור לציון (ח"ב פרק מה אות מד) שכתב שצריך חצי שעה בין וידוי לוידוי. והשיבני הגה"ר יהודה ברכה שליט"א, ראש חבורה ביחוה דעת, ובעל שו"ת ברכת יהודה ועוד ספרים, ששאל בעצמו לג"ר עובדיה יוסף זצ"ל על הסליחות ביחוה דעת ממש קודם מנחה, והשיב לו שהעמידה נחשבת הפסק ביניהם. והשיבני שכל זה הוא שייך כאשר תפילת מנחה היא אחרי הסליחות, כמו שעושים בכולל יחוה דעת, אמנם כאשר הסליחות הן אחרי התפילה, כמו שמצוי בהרבה מקומות, הדרה קושיא לדוכתא.
♦
א.
דברי האור לציון
בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק מה אות מד) פסק: "אין לומר וידוי אחר וידוי אלא אם כן עברה מחצית השעה לאחר הוידוי הראשון, ולכן אם אומר תיקון חצות בתוך חצי שעה לאמירת וידוי של קריאת שמע שעל המיטה, לא יאמר את הוידוי שלפני תיקון חצות, וכן לא יאמר את הוידוי של הסליחות בתוך חצי שעה לקריאת שמע שעל המיטה או לתיקון חצות. ואם אינו אומר אלא חטאתי עויתי פשעתי, אין בזה איסור של אמירת וידוי אחר וידוי. ולכן מי שרגיל להתודות בקיצור לפני כל מצוה, ומקיים כמה מצות בתוך חצי שעה, רשאי להתודות לפני כל מצוה."ונימוקו: "לפי האריז"ל אין לומר וידוי אחר וידוי, דהוי ככלב שב על קיאו, וכמ"ש בשער הכוונות בסדר התפילה דף נו"ן ע"ד, וראה גם בכה"ח בסימן מ"ח אות א', וראה עוד בבא"ח בפרשת וישלח אות י"ג לענין תיקון חצות וסליחות. ומ"מ נראה שאחר חצי שעה לא חשיב סמוך, כמו שמצינו לענין כמה דברים, וכמ"ש הרשב"ם בפסחים צ"ט ע"ב לענין סמוך למנחה, ע"ש, ולכן אין לאסור בזה משום וידוי אחר וידוי. וגם נראה דכשאינו מפרט הוידוי אין בזה משום וידוי אחר וידוי, ולכן מי שמתוודה לפני כל מצוה, וכמ"ש החיד"א בספר מורה באצבע סימן א' אות א' לחזור בתשובה לפני כל מצוה, ומקיים כמה מצוות בזמן קצר, יכול לומר כמה פעמים חטאתי עויתי פשעתי בתוך חצי שעה".
ב.
שיעור של חצי שעה
נמצינו למדים ששיעור של חצי שעה של האור לציון הוא חידוש דיליה[1], והוא מבוסס על דיוק מדברי הרשב"ם ז"ל, שפחות מחצי שעה לא נחשב סמוך, ואינו מדברי רבינו האר"י ז"ל או מקורות אחרים[2]. ולענ"ד בס"ד אם קבלה היא, נקבל, ואם לדין יש תשובה. שהרי הן אמת שלשון המשנה (פסחים צט ע"ב) "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך" והרשב"ם ז"ל (סוף ד"ה ערבי פסחים סמוך למנחה) מבאר "וסמוך ליה היינו חצי שעה קודם בסוף שעה תשיעית ותחלת שעה עשירית".אמנם אין הדבר מוסכם. שהרי פירש רש"י ז"ל התם (ד"ה ערב פסחים סמוך למנחה) "קודם למנחה מעט", דהיינו לאו דוקא חצי שעה, אלא שיעור מועט. ואין לומר שהוא לא דעת רש"י ז"ל, שהרי פרש"י ז"ל בשבת (ט ע"ב ד"ה סמוך למנחה) "קודם מנחה", ובפשטות שם איירי תוך חצי שעה. אמנם ייתכן שרש"י ז"ל בא לאפוקי שדוקא חצי שעה, אלא זמן מועט, שבכה"ג הוא חצי שעה. ודוחק לומר שכל סמוך , דהיינו 'מעט' של רש"י ז"ל הוא חצי שעה, כדברי הרשב"ם ז"ל, דאם הכי, הו"ל לרש"י ז"ל לפרש את דבריו. ושמחתי כמוצא שלל רב ברואי שכבר העיר בזה בעל הפרי מגדים בראש יוסף (שבת ט ע"ב ד"ה משנה לא ישב). [ושם ציין לדבריו בפרי מגדים סימן תעא, אכן בחפזון לא מצאתיו, וע"ע פרי מגדים (מש"ז סימן רלב ס"ק א) דמביא את המחלוקת, ומבאר דקיי"ל כרא"ש ז"ל בדין כחצי שעה, אמנם לא נחית לומר שכן בהכרח ביאור התיבה, אלא שדינא הכי.]
אכן אין לכחד שכאן הוי חצי שעה. וכן מצאתי בפסקי רי"ד ז"ל (פסחים צט ע"ב), שכתב "סמוך למנחה. מסיק תלמודא לקמ' שהוא מנחה קטנה מט' שעות ולמעלה, שהוא זמן הקרבת תמיד שלבין הערבים, כדתנן תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, זה סמוך הוא חצי שעה קודם דהיינו מתחילת תשע לא יאכל". ומשמע מתוך דבריו, שדוקא כאן איירי בסמוך שהוא חצי שעה, וזה שכתב "זה סמוך", דהיינו הסמוך הזה, הוא חצי שעה. וזה לכאורה מיישב את כל המחנות, שהרי רש"י ז"ל התכוון לפרש כל 'סמוך' שהוא זמן מועט, משא"כ הרשב"ם ז"ל ביאר כאן, במקום שסמוך המדובר במשנה היינו חצי שעה, כמו שמתגלה מילתא מדברי הרי"ד ז"ל. ונמצינו למדים חידוש נורא. שכל 'סמוך' אינו בהכרח חצי שעה, רק שבודאי יכול להגיע עד חצי שעה, כדהכא, ואפשר שממילא יותר מחצי שעה אינו סמוך[3]. אבל בפחות מזה, אפשר שיהא סמוך ואפשר שאינו סמוך, ותליא מילתא בדינים השונים.
ג.
עוד בעניין סמוך
ובאתי להתבונן שיש הרבה ראיות נוספות שמוכרחים לומר שיישוב הרשב"ם ז"ל הוא יישוב מקומי, ואינו זמן של חצי שעה דוקא, שהרי מצינו הרבה דוגמאות בש"ס של סמוך שהוא זמן מועט, ואינו חצי שעה בהכרח. ואביא מקצתם:איתא עוד בברכות (ד ע"ב) "רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו, אף שכיבה נמי קריאת שמע סמוך למטתו." והפשטות שהסמוך דהכא הוא סמוך זמני, ואין ספק שאדם רגיל לא לוקח לו זמן חצי שעה לקום או לשכב.
(ברכות יט ע"א) "תנו רבנן: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע, ואם התחילו אין מפסיקין. איני? והא רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע! - אדם חשוב שאני." ופרש"י ז"ל "סמוך לקריאת שמע – לפי שמתבטלין מן הקריאה". דהיינו לאו דוקא חצי שעה. [ואפשר שמכאן יש עוד מקום לדון לשיעור יתר, אבל אינו מוכרח. ובאתי לציין אגב אורחיה.]
תנן (שבת יא ע"א) "לא יצא החייט סמוך לחשיכה". וכאן רש"י ז"ל לא פירש. ובבית הבחירה למאירי ז"ל כתב שהיא מנחה קטנה. ויש מפרשים מנחה גדולה. ומזה משמע להדיא שסמוך יכול להיות גם הרבה יותר מחצי שעה, וא"כ זמן מועט הוא ביחס לאירוע. ועדיין צריך זמן ללבן את היסוד.
ועוד בר"ה (ח ע"א) "רבי מאיר סבר: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן - סמוך לגמרו עישורו, אף מעשר בהמה - סמוך לגמרו עישורו." וכאן סמוך אינו עניין של דקות או שעות כלל, אלא קרוב לסיום השנה או לזמן חיובו. ומ"מ ניכר שהוא מדד של זמן.
וכן לעניין עיבור בראש השנה (כ ע"ב): "וזו שאמר אבא אבוה דרבי שמלאי: מחשבין את תולדתו, נולד קודם חצות - בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, לא נולד קודם חצות - בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה." וגם כאן סמוך אינו דוקא תוך חצי שעה, אלא אפילו טפי מיניה.
וישנם כמה מקומות שאפשר לפלפל בהם יותר, שהפשטות מראה שהוא יותר מחצי שעה, או שאין ראיה לכאן ולכאן.
כגון הא מדובר בהא דיומא (ו ע"א) "רב שימי מנהרדעא אמר: אפילו תימא בועל נדה כנדה - דמפרשינן ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה." אפשר לפלפל טפי, שהרי בפשטות שעה אחת אינה שעה של ששים דקות, אלא זמן מן הזמנים. ולכן אין ראיה ליסוד, ואין ראיה גם לסתור אותו.
וכן מהא דתנן (יומא כ ע"ב) "בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו". ודייק רש"י ז"ל "סמוך לו - סמוך לקריאת הגבר, לפני קריאתו או לאחריה". וכן פירש הרע"ב ז"ל לבאר (יומא פרק א משנה ח ד"ה או סמוך לו).
וגדולה מזאת גבי מתי התינוקות מתחילים להתענות (יומא פב ע"א) "אמר לך רבי יוחנן: מאי שנה או שתים - סמוך לפירקן." אך הדוחה יוכל לומר שסתם סמוך הוא שונה מ'סמוך לפרקן'. ואע"פ שאפשר לפלפל רבות, באתי רק לציין בקצרה שיש גם את זאת.
וכמו כן אודות תקנת איסור חדש בכל יום הנף (ט"ז בניסן) שהעמידו שיש צורך בתקנה, אם ייבנה בית המקדש: (סוכה מא ע"א) "לא צריכא, דאיבני בליליא. אי נמי, סמוך לשקיעת החמה". וסמוך לשקיעת החמה על כרחך אינו דוקא תוך חצי שעה. אמנם גם כאן יוכל לומר שאינו מוכרח.
ועוד נמצאות רבות, ואין לי פנאי כעת לערוך חקירה כדבעי בעניין. ומ"מ נמצינו למדים בבירור שאין הכוונה דוקא חצי שעה, ודוקא בערבי פסחים או כיוצ"ב יש לבאר כן תיבת 'סמוך', כדברי הרשב"ם ז"ל[4].
וכן לעניין 'סמוך' בעניין השטח, עינינו חוזות בעליל שאינו שיעור קבוע, שהרי מצינו במגילה (ג ע"א ועוד) על סמוך ונראה, שהוא כשיעור מיל, ומאידך סמוך לדופן, כלבוד דמי (סוכה ז ע"א ועוד), דהוי פחות מג' טפחים. ונראה ברור שלשון 'סמוך' הוא תלוי לפי המבואר מסביבו, ואינו שיעור קבוע.
♦
ד.
יסוד הדברים שאין לומר וידוי אחר וידוי
וכאשר עיינתי במקור הדברים, מצאתי שהג"ר יעקב חיים סופר זצ"ל הביא את לשון רבינו האר"י ז"ל בכף החיים (או"ח סימן מח אות א ד"ה בברכת כהנים). וז"ל "גם לא ירבה בוידויים פעמים הרבה, כי אדרבה הכופל וידוי הוא ככלב שב על קיאו, ע"ד מ"ש רז"ל (יומא פ"ו ע"ב) עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ הזה וכו'." ולא הזכיר כלל לשון 'סמוך', אלא שלא ירבה.ועיין בכף החיים (או"ח סימן א אות כג) "המנהג לומר ודוי קודם תיקון חצות כמ"ש החיד"א בקשר גודל (לסימן א אות ח) וכתב בן איש חי (שם אות י) שבחודש אלול ועי"ת שאומרים בהם סליחות ואומרים וידוי בתוך הסליחות לא יאמרו וידוי קודם תיקון חצות. עכ"ל. ונראה דהיכי דמי לאומרים תיקון חצות סמוך לסליחות שלא יהא ככלב שב על קיאו אבל לאומר תיקון חצות בחצות לילה בזמנו, י"ל וידוי דלא שייך טעם הנזכר כיון שהוא מרוחק הרבה מוידוי של סליחות." דהיינו שמחשיב להדיא שמה שכתב הבן איש חי שיש לו מעט זמן של ריחוק, אין לחזור עליו. אמנם כאשר חזר אחרי זמן, שפיר דמי.
ועוד, הבן איש חי בלשונו לא הביא את הכלל של רבינו האר"י ז"ל (ולא הזכירם בהלכותיו על הוידוי), וייתכן שטעמו הוא להחמיר דוקא בכה"ג, שהרי הקדים שבכמה מקומות נוהגים לומר וידוי קודם אמירת תקון חצות, ואין וידוי זה מדין התפילה. ולכן בכה"ג, היות והאדם כבר אומר את הוידוי אחריו, אין צורך לחזור עליו[5].
ומ"מ נראה בנידון דידן, הסליחות ותפילת מנחה [או שחרית] – הן שתי תפילות שונות, ובשתיהן יש לקבוע בהם את הוידוי, שהרי הוא צורך התפילה - אחד מטעם סדר תיקון התפילה, והשני מחמת שהוא עיקר הסליחות, דאיך יאמרו סליחות ללא וידוי, דמה יעלה בידם, דהעיקר חסר. ולכן לענ"ד בס"ד שאין למנוע מלומר את הוידוי לא בסליחות ולא בתפילת המנחה.
ואחרי כותבי כל זאת, בינותי בספרים העוסקים במלאכה, וראיתי תוכ"ד בשו"ת גם אני אודך (ח"ד – תשובות הרב נתנאל אדרי סימן ב). עש"ב שהאריך גם מצד הראיות מהקבלה, ומסקנתו (המוזכרת בהתחלה) היא: "שיש לחלק בסוגי הוידויים וכל מה שהתריע או הזהיר רבנו האריז"ל דווקא כאשר עושה וידוי אחר וידוי בוידוי שמעיקר הדין אינו מחוייב אלא נהגו ואינו בכלל תקנת חז"ל או רבותינו ראשונים או אחרונים שמחיוב האמירה כגון בק"ש אמירת הוידוי ע"פ נוסח האריז"ל או הרש"ש שתיקנו למימר התם וכן לענין סליחות שתקנת חז"ל הייתה וכן לעניין תפילה שתליא במנהגים עדות המזרח וחסידים לבין אחינו האשכנזים שבכל הני חיוב אמירת וידוי מעיקר התיקון ובהם לא שייך כלל אמירת האריז"ל משא"ב אדם שאומר קודם תיקון חצות שאינו אלא מעין אמירה של תשובה וכן סוגי אנשים אשר לפני כל קיום של מצווה וכדו' שבים בתשובה ונוהגים לומר וידוי." עש"ב.
ועוד ראיתי בספר דברי שלום על הנהגות הג"ר שלום כהן זצ"ל (מועדים אלול – אדר, פרק א אות יח), שכתב שיש לומר וידוי בשחרית אחרי הסליחות. ונימק "ולענין וידוי בתפילת שחרית אחר שכבר אמרוהו בסליחות השיב רבינו שיש לאומרו גם בתפילה ואמר שאין בזה משום ככלב שב על קיאו משום שהוידוי בתפילה זהו מתקנת חכמים וזהו חלק מבניית העולמות". ובהערה (לא) ציין "שלחן מלכים (ח"ב עמ' א), וכך נהגו בישיבה, שהיו אומרים את הוידוי בשחרית, אף שכבר אמרוהו בסליחות. כתבי תלמידים". והוסיף שם ראיה מן הנידון של וידוי עם הציבור, כדלהלן.
וכן ראיתי שבשו"ת דברי דוד מזרחי (ח"א עמ' עה אות ב) כתב לדייק כיוצ"ב מדברי הגאון הפלא יועץ בספרו חסד לאלפים (סימן קלא אות ב) "אין לומר שני פעמים נוסח וידוי אחד בתפילה אחת, דהוה ליה ככלב השב על קיאו". קמ"ל שהקפידא היא שלא לומר דוקא בתפילה אחת.
ואציין עוד שיש מקום לדון בארוכה מצד הוידויים ביום הכיפורים, ויש לומר שתפילה וחזרה הוו כשתי תפילות לעניין זה לשיטת החסד לאלפים, ולאחרים – היות וכך תוקן כסדר התפילה. ואכמ"ל.
♦
ה.
ויעבור
עוד סייעתא לדברי לענ"ד בס"ד נדמה שיש ממה שהביא הכף החיים את לשון רבינו האר"י ז"ל ממש לפני הקטע שהבאנו לעיל (אות ד), שכתב "ולא ירבה לומר פעמים רבות ויעבור." ומיד אחריו "גם לא ירבה בוידויים פעמים הרבה". ולשון הויעבור הוא אותו לשון של הוידוי, וכידוע בס"ד שאת ויעבור אומרים אותם הרבה פעמים סמוכים זה לזה, עם מעט הפרדה. ולכאורה אין סיבה לומר שבהכרח יהיה הדבר שונה גם בוידוי. אלא על כרחך שיש לחלק בין הקבוע בתפילה לפי סדר נוסחו, ובין מה שנהגו לומר בלבד, או שרוצים לומר מעצמן, שבכל הקבוע – אין לשנות. אמנם ממה שאינו נצרך, אין להוסיף כאשר הוא באותו מעמד, דהוי ריבוי כשב על קיאו ממש. ולענ"ד בס"ד אין לחלק בין הדבקים, שהרי אע"פ שויעבור מידת רחמים, מ"מ הזהירונו שלא לחזור עליהם בצמיתות.ו.
וידוי עם הצבור, אין בזה וידוי אחר וידוי
בספר דברי שלום הנ"ל, הביא עוד ראיה: "וראה עוד בכף החיים (סימן קלא סקי"ג) שכתב בדומה לזה שאף מי שנוהג כדברי האר"י ז"ל שאין אומרים וידוי אחר וידוי מכל מקום אם כבר התוודה פעם אחת ואחר כך שמע וידוי מהשליח ציבור והוא מתוודה כדי לכלול עצמו עם הצבור לא נכלל בענין זה שכתב האר"י ז"ל שהחוזר ומתוודה הוא ככלב שב על קיאו, דדוקא אם הוא חוזר מאליו, אבל אם הוא עושה כן מחמת חיוב לכלול עצמו עם הצבור, לא." וע"ש בכף החיים שהאריך בדין זה, וציין שלאו חידוש דיליה הוא, אלא לקח את זאת מדברי הגר"ח פלאג'י ז"ל בכף החיים דיליה (סימן טז אות ח). וע"ש בעצמו שהביא "שיירי כנסת הגדולה, ותוספת יוה"כ (בדף פז), ושלמי ציבור, ובית עובד, ובקשר גודל (סימן יט אות ו), ובשיורי ברכה לענין נפילת אפים נמי". וע"ע הלכה ברורה (סימן קלא בירור הלכה אות ג), ונקט כדברי הבן איש חי (ש"א כי תשא אות ז) לומר בקצרה 'חטאנו, עוינו, פשענו' ובזה יצא. וייתכן שכתב זאת את ביחס למנהג של השלמי ציבור, ע"ש. ואכמ"ל. ואציין רק שהכף החיים סופר לא הזכיר כלל דברי רבו הבן איש חי, וכבר ראיתי להג"ר מאיר מזוז זצ"ל בגליון בית נאמן (גליון 413, בהעלותך תשפ"ד) שכתב "כי יש מידה טובה לכף החיים, כשהוא חולק על בן איש חי הוא לא אומר ”ודלא כבן איש חי“ הוא לא אומר דבר כזה. וכו' מצאתי למעלה מארבעים מקומות שכף החיים חולק על הבן איש חי בלי להזכיר אותו! סלקא דעתך שלא ראה את הבן איש חי? אלא זה בכוונה [שהשמיט את דבריו]". והזכירם במבוא להלכות שבת במשנה ברורה של ישיבת כסא רחמים (הערה 1), ע"ש. ואין ספק שביניהם יש גם זאת.♦
ז.
וידוי בקצרה
והיה נדמה לענ"ד בס"ד להביא עוד ראיה, שכן מצינו נמי בסליחות עצמן, שיש כמה וכמה נוסחי הוידוי, שהרי יש וידוי העקרי באופן של 'אשמנו בגדנו', אמנם גם תפילות כ'אשמנו מכל עם' וכו', 'אדון הסליחות', הוו דומות לוידוי, שמזכירין בהן וידוי עונות, כמו שהזכירו הפוסקים אודות 'אחות קטנה' בליל יום הכיפורים. ואין מי שעורר על כך, ואדרבא שרירים וקיימים בנוסח הסליחות. אמנם בזה כבר ראינו לעיל (אות א) שבשו"ת אור לציון (ח"ב פרק מה אות מד סוף ס"ק מד) נימק "וגם נראה דכשאינו מפרט הוידוי אין בזה משום וידוי אחר וידוי, ולכן מי שמתוודה לפני כל מצוה, וכמ"ש החיד"א בספר מורה באצבע סימן א' אות א' לחזור בתשובה לפני כל מצוה, ומקיים כמה מצוות בזמן קצר, יכול לומר כמה פעמים חטאתי עויתי פשעתי בתוך חצי שעה." ולפ"ז אין מכאן ראיה לשיטתו. אמנם מי גילה רז זה לחלק בין מפרט לאינו מפרט.וראיתי הפוך בשו"ת דברי דוד מזרחי (ח"א עמ' עה אות ב ד"ה וצריך לומר) הביא ראיה ממה שכתב הגאון החיד"א ז"ל במורה באצבע (סימן ג אות קכו) שכתב שיש להתוודות בשמע קולנו בכל תפילות החול. ע"ש. ואף שנוהגים לומר וידוי מיד לאחר התפילה, ולא חש לזה דהוי וידוי לאחר וידוי, וע"כ משום דהוי הפסק על ידי התפילה לא חשיב בזה אחר זה.
ובזה עדיין יש מקום להתיישב, ואין הפנאי מאפשר את זאת כדבעי. ומ"מ לא אמנע מלציין את הנקודה.
♦
ח.
תשובת הגרע"י זצ"ל
ולפי האמור לכאורה צריך לעיין מקצת במה שאמר לי הג"ר יהודה ברכה שליט"א גבי תשובת של מרן הגרע"י זצ"ל, שהשיב שהעמידה נחשב שפיר הפסק ולא נימק באופן אחר. וייתכן לומר לענ"ד בס"ד שידע שהגר"י ברכה שליט"א עלול לפלפל איתו רבות, ולכן השיב לו תשובה שאין עליה שאלה באופן המסויים אשר שם, אמנם לא התכוון בהכרח להשיב תשובה כללית על כל הנושא. וכן ראיתי במו עיני מצוי אצל פוסקים גדולים, כאשר הם יודעים שיש להם עסק עם בעלי תריסין, שמאד מצוי בשאלות בעל פה. וכמדומני שזה נובע ממה שפעמים מפאת טרדתם העצומה והזמן הקצר, אינם רוצים להיכנס לאריכות דברים ופלפולים, ואז עונים תשובה שהיא בודאי אמת, אמנם קצרה וקולעת לאותו מקרה בלבד. אכן משיבה על מקומה השאלה לפי מה שהיא. ולפי זה, בכל הני, אין מקום לשאול אם מה שיוצא למסקנת ההלכתית היא סותרת למה שנאמר בצורה חלקית, שהרי התכוונו רק להשיב על השאלה, ולא יתר מזה. ולכן אין לצפות ממנה בהכרח תשובה או יסוד לכל המקרים בעניין.♦
ט.
מסקנה דמילתא
אין סיבה למנוע את אמירת הוידוי בסליחות בין קודם מנחה ובין אחרי מנחה, וה"ה כמו שחרית, אע"פ שהוא תוך חצי שעה אחד מהשני, שהרי כל האזהרה נראית דוקא כאשר הוא נחשב ריבוי ללא סיבה מספקת, ולא בתפילות שונות כאשר הוא חלק ממשי של התפילה. ורק כאשר הוא חלק שלא חובה בתפילה, יש מקום להימנע, כגון כאשר סמוכים תקון חצות וסליחות, או כאשר מסמיכים תקון חצות וקריאת שמע שעל המטה, שהרי הם נתקנו מטעם מנהג, ולכן אין צורך של יותר מאחד מהם.[6]♦ ♦ ♦