מסכת נדרים שיעור חמישי - בל יחל ובל תאחר בנזירות

א.

חזרה משיעור קודם

למדנו שכמו שיש בנזירות בל יחל ובל תאחר בנדרים כך גם יש בנזירות. הזכרנו את השאלה האם זה נלמד מהיקש או האם מהעובדה שהתורה קוראת לנזירות נדר.
העובדה הזו, שעל ידי נדר עושים נזירות, לא מחייבת שיהיה בל יחל ובל תאחר בנזירות.
לגבי בל יחל הזכרנו שהשאלה היא מתי האדם עובר ומתחייב בדיבורו, והתשובה לכך היא שהוא מתחייב מיד. על מה יש בל יחל בנזירות? שהרי אין בדיבורו קבלת נזירות, שהרי אדם שאמר הריני נזיר נמצא שהוא נזיר מיד, וכאשר הוא עובר על כך הוא עובר על הלאוין של הנזירות, ולכאורה לא על בל יחל. ניתן היה לומר שמפני שנזירות היא דבר שעושים בפה, ממילא כל חילול של הנזירות יהווה גם חילול דיבורו, אבל, אם כן הוא, אז היינו רואים זאת גם בקידושין שעובר על בל יחל, שכן גם זהו דבר שנעשה בפה.
מכאן הגענו לשאלה האם יש בל תאחר בנדרי הקדש, כמו לדוגמא שאדם אומר הרי זה קרבן לבדק הבית, שהרי לא שייך כאן בל תאחר, משום שבאותו רגע הקרבן הוא של בדק הבית. ואותו דבר נאמר גם בנזירות.
אמנם בראשונים נראה שלא דנו בשאלה זו. ניתן להסביר זאת משום שעיקר שאלתם היא האם יש בל יחל בלי בל יאכל? הנחת היסוד שלהם היא שיש בל יחל, השאלה האם יש גם בל יאכל.
ומה ההבדל בהגדרות?
נראה שזה טמון בשאלה האם הבל יחל הוא שייך לנדרי איסור או של נדרי הקדש?
הבאנו את דברי המהר"י בסן, שהסביר שכל אדם שנודר להיות נזיר, כלול בדבריו שגם פיו יהיה אסור ביין. ומכאן נראה שכאשר אדם עובר על בל יחל בנזירות הוא עובר על בל יחל של נדרי איסור. ומכאן עולה שיש בל יאכל, כי בל יחל עומד בשורש, משום שהוא הנדר שרק מקיים את הדבר.
אלא שנראה לומר כפי שהסברנו, שמדובר דווקא על נדרי הקדש.
בדין בכור (מי שיש לו בכור והוא כהן) חייב להביא אותו לבית המקדש. כך דינו של הבכור, ולא מפני שהוא נדר צריכים להביא אותו לבית המקדש. רואים שהחיוב להביא למזבח הוא לא מצד 'הרי עלי' שיש בקרבן, שהרי בבכור אין 'הרי עלי' אלא יש 'הרי זו'.
והשאלה היא לאן לשייך את נזירות, האם להרי עלי או להרי זו? נראה שמתאים יותר להרי עלי, שאחרת לא היה בל יחל בנזירות.
כאשר הוא מחלל את דיבורו, הוא מחלל את הנדר שלו, שהוא כנדר של הקדש.
רואים בר"ן בדף ט"ו שיש בל יחל בדבר שדיבור פה פעל אותו, ולולא הר"ן (כפי שהעיר הרש"ש) לא מצאנו דבר כזה שיש בבל יחל בדברים שדיבור פה פועל אותם.
ברמב"ם בתחילת הלכ' נזירות מובא שנזירות היא נדר מכלל נדרי איסר שנא' כי יזיר לנודר נדר ל-ה'. ולא מוסבר ברמב"ם מה הנפ"מ בדבר הזה. אמנם הניסוח שלנו היה שנזירות היא דבר שעושים אותו על ידי נדר, הנדר עושה את הנזירות. מדברי הרמב"ם עולה השאלה - מדין מה יתחייב העובר על נזירותו? האם מפני שיש לו כאן הרבה נדרי איסור? אמנם הרבה דברים אסורים עליו, אבל האם זה מדין נדרי איסור. נראה את הלכה ב': 'עבר וגילח או נטמא או אכל מגפן הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים'. נראה כאן מדברי הרמב"ם שמדובר בנדרי איסור ולא בנדרי הקדש. אנחנו עד כה הסברנו שיש כאן נדר מנדרי הקדש שיש בו דינים, אבל לא מתוקף הנדרים, שם רק מפעילים את הנדר.
ונראה מהרמב"ם שראינו שהוא סובר כפי שהסביר המהר"י בסן.
נראה את הרמב"ם בערכין: 'הערכין הם נדר מכלל נדרי הקדש'... לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו' כאן רואים שיש בל יחל בערכין מכלל נדרי הקדש, ואילו בנזירות נראה שהרמב"ם סובר שהם מנדרי איסור.
♦

בל תאחר

הגמרא שואלת איזה מציאות יכולה להיות בנזירות שהוא חייב ועוד לא עושה?
הסברנו שלא יכול להיות בל תאחר בנדרי איסור. כך גם כתוב ברמב"ן, וכן לא הזכיר הרמב"ם בל תאחר בנדרי איסור. בל תאחר זה בעצם תשלומין, כגון צדקה מעשרות, היינו שיש למי לתת ומה לתת. לאחר את הטובה הזו מלבוא לעולם, לאחר את התשלום הזה. הרמב"ן הדגיש שהתורה לא כתבה אם לא תידור לא יהיה בך חטא, כי אין בזה הווא אמינה שיהיה בל תאחר, כי בל תאחר שייך רק במקום שרצתה התורה את הדבר, את השילום. בל תאחר יש גם על איסור עשה, אבל בנדרי איסור אין בזה משום לשלם, ולכן אין בל תאחר בנדרי איסור. מכאן שאלנו – מדוע, אם כן, יש 'בל תאחר' בנזירות?
וכאן עולה עוד שאלה - אם זה בנדרי מצווה, איך יש בל תאחר? כגון שאדם אומר אקום ואשנה פרק זה, האם יהיה לו בזה בל תאחר? נוכל לבחון זאת על פי הכלל שהתווה לנו הירושלמי בשאלה האם יש כאן בבחינת שילום? האם ניתן לדמות את זה לצדקה?
כאן עולה גם שאלה יסודית יותר - האם בל תאחר הוא מפני שהנדר חל והאדם אינו מממש אותו, או שבל תאחר קיים מפני שיש נדר לשלם. ומה יהיה אם הנדר הוא לעשות מעשה? היה אפשר ללמוד מצדקה לפשוט לנו את הספק הזה, ולכן יש כאן גם שילום, היינו חוב ולא רק מצווה.
מדברים אלו יוצא, אם נחזור לדוגמא של הירושלמי של אדם שנדחה לו ברית מילה ונדר לעשות אותה ביום התשיעי, יעבור על בל תאחר! משום שכאשר הוא נודר, הנדר מוסיף חוב על החיוב של ברית המילה! כאשר אדם נודר הוא מוסר את עצמו, משעבד את עצמו, ומזה נהיה לו חוב, ועליו יש בל תאחר. אלו דברים העולים מדברי ר' יוסף מארץ הצבי.
אלא שתוס' מסבירים אחרת, שתירוץ הגמ' נסוב על זה בדיוק. נסביר.
תירוץ הגמרא הוא שחל עליו חיוב לקבל נזירות, אבל אין בל תאחר בדבר מצווה אלא בצדקה. ואין לומר שבאקום ואשנה פרק זה יש בל תאחר. התורה חידשה שהחיוב לקבל נזירות והחיוב לקבל צדקה יש בו משום נתינה, הבל תאחר מגיע מפני שיש לי חיוב לתת נזירות, וממילא יש בל תאחר בנזירות.
נראה לחלק שיש נקודת מחלוקת בין שני תירוצי תוס' אלו (ר"י מארץ הצבי והתירוץ השני). הנחת היסוד היא שאם הירושלמי לימד אותנו שבכל הנדרים יש בל תאחר, אפילו באקום ואשנה פרק זה, אז גם בל תאחר יהיה בכל הנדרים, ולא צריך שום פסוק נוסף. וזה כמו שנראה מדבריו של ר' יוסף מארץ הצבי (התירוץ הראשון של התוס').
מתרצת הגמרא שהוא קיבל נזירות אע"פ שלא חל, כגון 'הרי עלי נזירות'. זה לא שאמר: 'הרי עלי לקבל נזירות', הוא כבר קיבל וכעת עליו לבצע. הביצוע אומר לא רק לעשות שלושים ימים של נזירות, אלא לומר שעכשיו זה מתחיל.
רואים דבר דומה לגבי בית הקברות, שאדם אחרי שהוא נמצא בבית הקברות, צריך לדעת ר"ל לקבל על עצמו נזירות. ולא צריך קבלה שלימה, משום שכאשר אדם אמר 'הריני נזיר' הוא התחייב להיות נזיר, כמו 'הרי עלי' (שראינו בקרבנות), ועל זה יש בל תאחר. כאן עולה שוב שבל תאחר, גם של נזירות, הוא של נדרי הקדש ולא של נדרי איסור של שילומין, משום שבכל נזירות יש 'הרי עלי'.
♦
עניין נוסף שהזכרנו הוא, מדוע מביאים את עניין של תרומה והתירוץ הנוסף של הגמרא של שמא ימות? לומר שיש 'בל תאחר' לאלתר, מכאן למדנו שבל תאחר הוא עניין יחסי, אסור לאחר. אך מה ההגדרה של איחור, איחור סביר? זה תלוי בכל דבר ועניין מה סביר לאותו דבר - לקרבן סביר שלושה רגלים. איחור פירושו התנהגות חסרת אחריות – רשלנות.
לכן יש בל תאחר בפחות משלושה רגלים, כמובא בגמרא בר"ה (על צדקה). והרשב"א לא הסכים ללמוד כך שם את הגמרא, והוא סובר שאין בל תאחר בפחות משלושה רגלים. איחור פירושו - למה אתה משהה סתם.
ראינו טעם לכך מדברי הר"ן. על הגמרא שהאומר שעד שאמות, ואם לא עכשיו אימתי? וזה עושה את האדם יותר מחוייב לעשות מצד הרשלנות, ולא מצד הקרבן. כאשר אדם הגדיר עד מיתה, נולד חשש שאם אדם לא מתחשב בו אז הוא רשלן.
אדם שאומר שאהיה נזיר תוך שנתיים, הוא אינו רשלן, זה שונה מאהיה נזיר לפני שאמות.
אבל בר"ן משמע אחרת, הר"ן אומר מיד. אדם שאומר שאהיה נזיר תוך שנתיים, הוא אומר שצריך לקבל מיד. רואים שבל יחל הוא בכלל הנדר - משום שכאשר אדם נודר הוא גם מתכוון לזרז את עצמו.
ברא"ש כתוב שיש קולא בזמן. מי שהפריש צדקה חייב להפריש מיד, אבל הוא יכול לחלק לאט לעניים, אפילו אם הוא ימתין שלושה רגלים.
אבל כאשר אדם מצמיד זמן לנדרו אין בל תאחר, גם אם הוא אמר תוך עשר שנים. וזאת, משום שבל תאחר זה חיוב המוצמד לנדר. ואם צורת החוב היא מראש לעשר שנים, מסביר הרא"ש שזו הגדרה שונה בנדר עצמו בצורת הנדר, שהוא לעשר שנים.
♦
אדם קיבל על עצמו להיות נזיר עד שלא אפטר מן העולם, ומת, והוא עבר על בל יחל בלי לעבור על בל יאכל! כיצד יתכן? נראה בגמרא שאין בל יחל בלי בל יאכל, אבל אם בל יחל הוא לא רק בנדרי איסור אלא גם בנדרי הקדש. ולכן יש גם בל יחל בהרי עלי, ובנזירות יש 'הרי עלי' משום בל תאחר, כפי שהסברנו, ולכן יהיה גם בל יחל בלי בל יאכל.
♦
ב.

קיבל על עצמו נזירות בבית הקברות

הגמרא מביאה מקרה שבו יש בל תאחר בלי בל יחל, והוא, שקיבל על עצמו נזירות בבית הקברות. לפי ר"ל זו עוד דוגמא לכך שיש פה 'הרי עלי' ולא 'הרי זו'. נסביר. שאדם נמצא בבית הקרבות, והוא טמא, הנזירות לא מחייבת, והיא תחול כשיצא אבל כן מתחיל לחול 'הרי עלי' (שזה חיוב על האדם באופן כללי) ו'הרי זו' (שזה חיוב ספציפי, כמו שאדם אומר על קרבן זה שהוא לביהמ"ק). לדעת ר"ל זה לא יכול לחול. וזה דומה למקרה שאדם אומר שלא אפטר מן העולם. (שהחיוב כבר חל עליו וזו רשלנות לא לבצע זאת, אבל עדיין לא חלה עליו החובה להיות נזיר ממש). וכאן יכול להיות שיהיה בל תאחר (לקבל את הנזירות אחרי שיצא מבית הקברות) לאחר שלושה רגלים.
אלא שמתרצת הגמרא שגם ר"ל מתכוון שהנזירות חלה, ולא בל תאחר. אין לו 'הרי עלי' להיות נזיר, אלא אם כן ננסח אחרת את החיוב שלו – והוא, הרי עלי להיות נזיר טהור. זה דבר חדש וצריך להתבונן בגדריו.
מה התחדש לנו כאן?
עד כה הבנו שאדם שקיבל על עצמו נזירות אין לו מה לעשות, אלא לחיות נכון את הנזירות שחלה עם רגע הקבלה. אדם שעובר על נזירות כזו עובר בבל יחל ובל תאכל כאשר הוא מפר אותה. יש לו דינים של נזיר, והנזירות התחילה. היינו אומרים שגם אדם נזיר שטימא את עצמו הוא נזיר טמא! ויש עוד השלכה, שעד כה גם הבנו אותה כפרט מהלכות נזירות, והיא, שהנזירות לא תיגמר עד שיחלפו לו שלושים יום בטהרה. דין זה אומר שנזירות היא מעין שעון חול שחייב להיות שלם, וכאשר השעון נפגם מתחילים מהתחלה. אבל לא נקרא לזה שהוא מאחר, אלא אלו דינים מדיני נזירות.
מתברר לנו שלא נכון לומר שהוא קיבל על עצמו 'הרי עלי' לא לשתות יין וכו' או הרי עלי להיות נזיר טהרה. היינו שלא נכון לומר כפי שניסחנו, שחלה נזירות ויש לה דינים, אלא יש לו חוב ועליו לשלם אותו. כאשר הוא לא מיטהר, הוא לא קיים את הנזירות! לא נכון לומר שרק הנזירות התארכה או לא נגמרה בזמן. ויש כאן דבר חדש במושג נזירות, ובפרט במושג נזירות טהרה.
אין כאן רק הלכה בהלכות נזירות, אלא כאשר אדם לא מקיים את הטהרה הוא לא משלם את החוב של הנזירות שעליו התחייב.
בל תאחר יש על עשה ולא על איסורין, כשם שאין בל תאחר בנדרי איסור אלא רק בנדרי הקדש, כך גם בנדרים מוכרחים לומר שכאשר הוא עובר בבל תאחר, הנדר הוא חוב. היינו דבר חיובי –'עשה' שצריכים לשלם אותו!
לסיכום. נזירות היא חיוב 'עשה' של 'קדוש יהיה' שעליי לתת. ואין כאן נדרי איסורין, אלא נדרי הקדש, כעין שנאמר שאדם קיבל על עצמו לתת את עצמו להקדש לשלושים יום.
♦
שאלה: כאשר נזיר כזה בבית הקברות, מדוע הוא יהיה חייב בדיני נזירות. האם מפני שהוא קדוש או מפני דין אחר?
תשובה: יש תשובה בר' חיים מהגמרא ביבמות, שמביאה מקרה על נזיר מצורע. נזיר יש לו לאו ועשה, אסור לו להתגלח, ואילו מצורע יש לו חיוב להתגלח. האם עשה כאן דוחה ל"ת ועשה או לא. הגמרא אומרת לא ללמוד מכאן שעשה דוחה ל"ת ועשה. הרמב"ם מביא שנזיר מצורע מותר לו להתגלח כיוון שהוא מצורע. מבין הרמב"ם שנזיר מצורע יש לו איסור להתגלח, אבל אין לו עשה. כתוב שנזיר מצורע לא עולה לו לימי נזירות. מצורע צריך להשלים ימים. לא כל טומאת מת היא מפקיעה את הימים הקודמים.
שואל על זה הראב"ד שכתוב בגמרא ביבמות אחרת.
מוכח בגמרא שגם נזיר מצורע או טמא יש שלושים, ואין בל תאחר של נזירות טהרה!
משמע בגמרא ביבמות שנזיר טמא שלא עולה לו לימי נזירות, ואח"כ צריכים להשלים ימים, בכל אופן עולה מדברי הרמב"ם שלא נכון לומר שהנזירות לא מתקיימת, אע"פ שהנזירות מתקיימת. האם הסיבה שהנזירות לא נגמרת היא מפני שנזירות טהרה לא התקיימה? או שמא הנזירות מתקיימת אלא נדחית?
ואם אנחנו מוסיפים את הסוגיה שלנו, שאומרת שיש בל תאחר של נזירות טהרה, אנחנו מוצאים עקרון דומה למקרה ביבמות, שכפי שאומר הרמב"ם אין שם עשה.
ר' חיים מסביר שברור גם לפי הרמב"ם שאע"פ שנזיר הוא מצורע אסור לו לגלח את שערותיו, וגם נזיר טמא אסור לו לגלח את שערותיו. דבר זה דורש הסבר. מסביר ר' חיים שאיסור עשה יש לו אבל אין לו קיום עשה. נסביר. איסור עשה שהוא נזיר, שהרי כתוב תער לא יעלה על ראשו, הרי הגמרא ביבמות דנה ואומרת שעשה ידחה ל"ת ואיסור עשה. אבל ברמב"ם אנחנו רואים שעשה דוחה ל"ת ואיסור עשה. אבל שעשה ידחה לא תעשה ועשה, זה כבר דבר אחר זה הרמב"ם לא מסכים לדעת ר' חיים.
נראה את דברי הרמב"ם בהרחבה.
אדם שקיבל על עצמו להיות נזיר וכל עוד שלא יהיו שלושים יום ימי טהרה לא תיגמר הנזירות. וכאן באה התוספת שלנו, כי לא התקיימה הנזירות. וזאת, משום ש-ה'עשה' של 'קדוש יהיה' לא התקיים (זה הצד החיובי של הנזירות, שבו יש בל תאחר.)
♦
דוגמא נוספת לדבר נזיר שגילח רוב ראשו, צריך להשלים את הנזירות.
קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, זה חל מהקיום של הנזירות. יש איסור של לא יגדל פרע שער ראשו, אבל את הקודש שהוא הולך ושיער ראשו פרוע לא קיים. ומשמע מכאן שגדל פרע שער ראשו זה חלק מהקיום של קדוש יהיה.
♦
החידוש הזה, האם למדנו אותו מההיקש לנדרים? האם יש כאן היקש למחצה?
נראה שיש כאן הגדרות חדשות במהות הנזירות, על מנת ליישם את הבל תאחר.
אבל הוא לא אמר את זה שמהות הנזירות היא דווקא נזירות טהרה? (שאחרת אין בל תאחר, כפי שראינו)
עלינו להגדיר שהחיוב הוא להיות נזיר טהור. ראינו זאת שנזירות היא בעצם דבר של 'הרי עלי', וגם ב-הריני נזיר עד שאמות.
כל ההלכות הללו שראינו שמכריחות לומר שיש כאן דבר חיובי שאותו הנזיר מאחר, ולא הלכות נזירות. זה חידוש במהות הנזירות שאין לנו פסוק על כך.
ניתן להגדיר כך שכאשר יש בל תאחר הוא קיים לכל הלכות נזירות, ואם הנזיר לא קיים הלכה מהלכות האלו הוא עדיין חייב לעשות.
♦
ג.

תגלחת

ישנו דין של גילוח השיער של 'פרע ראשו' בסוף הנזירות האם זה מצווה לגלח שערותיו? או חיוב?
יש בדבר הזה שילום או נתינה?
נראה להסביר שהתגלחת היא השלמה של גדל פרע שיער ראשו, וכאשר אדם אומר הרי עלי להיות נזיר הוא בעצם אומר הרי עלי להיות נזיר ולגלח. והגילוח הוא השלמה של קיום הנזירות. כל זה חלק מדיני הנזירות.
וכאן עדיין חוזרת השאלה הקודמת, שדבר זה משנה לנו את הגדרת מהות הנזירות. האם יש פסוק שמחדש את זה?
נראה שיש לנו להתלבט בין האם התגלחת היא מצווה בעלמה או השלמת נתינת הנזירות.
איחור לקיים את המצווה איננו איחור. יש איחור של התוצאה הזו, שהיא חוב עליך לדאוג שהדבר הזה יהיה, ומילא אל תאחר להגיע למצב הזה.
למסקנה, אולי נאמר שיש בל תאחר בכל מצווה. אמנם אפשר לומר דבר זה רק בלקט שכחה ופאה, ששם יש חוב, אבל חטאת זו מצווה בעלמא, וכך גם חטאת יולדת וגם חטאת נזיר היא מצווה, יהיה קרבן יהיה קודש.
אבל כאשר הוא לא עושה את חלות הנזירות, היינו כל מה שכלול באיש כי ינדור נזר נזיר להזיר ל-ה', ומכאן נראה שהרבה מהנזירות היא שייכת ב-הרי עלי, כמו תגלחת נזירות טהרה. אבל בשתיית יין, כאשר הוא שותה, ודאי לוקה. ובל תאחר קיים רק כאשר הוא מאחר ולא כאשר הוא לא מקיים.
אדם שאמר על קרבן שלמים יום לפני סיום שלושה רגלים הרג את הקרבן הוא עבר על בל יחל ולא על בל תאחר.
נזיר עובר על בל יחל כאשר הוא אינו עושה את המוטל עליו כגון שנזירות טהרה תהיה יותר מאוחר כגון תגלחת וכולם כוללים בנדרו של 'הרי עלי'.
ואין ללמוד מחטאת של נזיר לאף חטאת, ואפילו לחטאת חלב!
♦ ♦ ♦